עוד אני יושבת עטופה בטרנינגים בבית קפה בגבעתיים, אוחזת כוס אמריקנו עם חלב סויה ומנסה להסדיר נשימה, כאילו נמלטתי מהתופת, אני מנסה להבין איך זה בדיוק מרגיש.
איך זה מרגיש בגוף ובנפש להיות אחרי שעתיים שאלינור צורחת ובוכה לי על הידיים. בכל התנוחות, בכל הניענועים, בכל ההמהומים והזמזומים, בתפילות ותחנונים.
ובכן, זה מרגיש כאילו רבתי ריב נוראי עם מישהו אהוב במשך שעתיים. סוחט רגשית, מתיש, כואב.
רק שבריב עם מישהו אהוב, שני הצדדים זכאים לצעוק, לבכות, לקלל, להטיח אשמה. ואז לפחות משהו מתעצומות הכעס והתסכול משתחרר. אבל כשמחזיקים תינוקת שברירית וסובלת על הידיים, זה כמו פול גז בניוטרל. רק היא הצד הזועק את כאבו. אני צריכה להחזיק, להכיל, להתמלא בכאב שלה ולעזור לה. אני צריכה להרגיש חמלה ואהבה ללא תנאי, להיות מספיק חזקה כדי לתפקד תחת אש.
וואלה, אני לא. אני רק בנאדם. שברירית לא פחות ממנה. כל האהבה שאני מרגישה אליה, כאילו בורחת מתחת לשולחן לתפוס מחסה מהבכי והצווחות. בהתחלה אני רגועה ושלווה, הכלי שלי פנוי לקבל לתוכו את כל הכאבים של בתי התינוקת. והיא ממלאת וממלאת וממלאת, ברגע מסויים אני מבינה שלא נשאר כמעט מקום, ברגע שאחרי אני מבינה שזה גולש. גולש ומציף ומאיים להטביע אותי.
אני יודעת שזה לגיטימי, אבל מרגישה במקביל אשמה איומה. איך זה שאין לי מקום בשביל הכאבים שלה? איך זה ששום דבר שאני עושה לא עוזר? כנראה שאני לא מספיק מיומנת. כנראה שאני לא אמא טובה. אמא טובה לא כועסת על תינוקת בת 8 שבועות. אמא טובה לא נוטרת לה.
בבית הקפה היא ישנה בעגלה ואני שותה את הקפה שלי בשקט. ברגע מסויים נכנסת אמא אחרת עם עגלה. היא אומרת לברמן, "הי, הגעתי עם תינוקת מכוערת". אני חושבת לעצמי, היא קוראת לה ככה נגד עין הרע? או שהיא פורקת עול כי גם אצלה צרחו על הידיים כמה שעות טובות? זה בטח לא בגלל שהתינוקת שלה מכוערת.
אני לא הייתי מעזה לקרוא לאלינור בשמות. אבל כן, כן רועדות לי הידיים מתסכול וחוסר אונים כששום דבר שאני עושה לא עוזר. ובסוף, היא עושה גרעפץ. ואני לא יודעת אם זה היה כל הסיפור שבגללו העברנו שעתיים אצל האדס אל השאול או שזה סתם גרעפץ בלי קשר לכלום?
כשהיא מתעוררת פתאום ומחייכת אלי, כאילו לא קרה כלום, אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי, כמה היא יפה ומתוקה. ואיזה מזל שלא נשברתי מולה. שהצלחתי להחזיק את גוף הכאב שלה בגבורה. אני אמא שלה. אם לא אני, אז מי?
האם היא יודעת מה עבר עלי? האם טעם החלב שהיא ינקה ממני נגוע בכעס ותסכול?
אני הולכת ברחוב עם העגלה ומרגישה כמו ניצולה. ניצולה רדופה שמפחדת ששוב יתפסו אותה הרעים. מי יודע מתי יבואו אלה. מהר להספיק לאכול פרוסה עם חומוס וללכת לשרותים.
אלו רגעים שאני רוצה בעצמי שתאסוף אותי לחיקה אמא ענקית, תטלטל אותי טוב טוב, תשיר לי ותזמזם לי עוד ועוד, עד שלא אשמע את עצמי יותר. תכיל אותי ותקבל אותי כמו שאני, עד שאתעייף ואבין שהאהבה שלה אלי נצחית ושום צרחה שאצרח לא תבריח אותה. אין תנאים, היא תמיד שם.
איך זה מרגיש בגוף ובנפש להיות אחרי שעתיים שאלינור צורחת ובוכה לי על הידיים. בכל התנוחות, בכל הניענועים, בכל ההמהומים והזמזומים, בתפילות ותחנונים.
ובכן, זה מרגיש כאילו רבתי ריב נוראי עם מישהו אהוב במשך שעתיים. סוחט רגשית, מתיש, כואב.
רק שבריב עם מישהו אהוב, שני הצדדים זכאים לצעוק, לבכות, לקלל, להטיח אשמה. ואז לפחות משהו מתעצומות הכעס והתסכול משתחרר. אבל כשמחזיקים תינוקת שברירית וסובלת על הידיים, זה כמו פול גז בניוטרל. רק היא הצד הזועק את כאבו. אני צריכה להחזיק, להכיל, להתמלא בכאב שלה ולעזור לה. אני צריכה להרגיש חמלה ואהבה ללא תנאי, להיות מספיק חזקה כדי לתפקד תחת אש.
וואלה, אני לא. אני רק בנאדם. שברירית לא פחות ממנה. כל האהבה שאני מרגישה אליה, כאילו בורחת מתחת לשולחן לתפוס מחסה מהבכי והצווחות. בהתחלה אני רגועה ושלווה, הכלי שלי פנוי לקבל לתוכו את כל הכאבים של בתי התינוקת. והיא ממלאת וממלאת וממלאת, ברגע מסויים אני מבינה שלא נשאר כמעט מקום, ברגע שאחרי אני מבינה שזה גולש. גולש ומציף ומאיים להטביע אותי.
אני יודעת שזה לגיטימי, אבל מרגישה במקביל אשמה איומה. איך זה שאין לי מקום בשביל הכאבים שלה? איך זה ששום דבר שאני עושה לא עוזר? כנראה שאני לא מספיק מיומנת. כנראה שאני לא אמא טובה. אמא טובה לא כועסת על תינוקת בת 8 שבועות. אמא טובה לא נוטרת לה.
בבית הקפה היא ישנה בעגלה ואני שותה את הקפה שלי בשקט. ברגע מסויים נכנסת אמא אחרת עם עגלה. היא אומרת לברמן, "הי, הגעתי עם תינוקת מכוערת". אני חושבת לעצמי, היא קוראת לה ככה נגד עין הרע? או שהיא פורקת עול כי גם אצלה צרחו על הידיים כמה שעות טובות? זה בטח לא בגלל שהתינוקת שלה מכוערת.
אני לא הייתי מעזה לקרוא לאלינור בשמות. אבל כן, כן רועדות לי הידיים מתסכול וחוסר אונים כששום דבר שאני עושה לא עוזר. ובסוף, היא עושה גרעפץ. ואני לא יודעת אם זה היה כל הסיפור שבגללו העברנו שעתיים אצל האדס אל השאול או שזה סתם גרעפץ בלי קשר לכלום?
כשהיא מתעוררת פתאום ומחייכת אלי, כאילו לא קרה כלום, אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי, כמה היא יפה ומתוקה. ואיזה מזל שלא נשברתי מולה. שהצלחתי להחזיק את גוף הכאב שלה בגבורה. אני אמא שלה. אם לא אני, אז מי?
האם היא יודעת מה עבר עלי? האם טעם החלב שהיא ינקה ממני נגוע בכעס ותסכול?
אני הולכת ברחוב עם העגלה ומרגישה כמו ניצולה. ניצולה רדופה שמפחדת ששוב יתפסו אותה הרעים. מי יודע מתי יבואו אלה. מהר להספיק לאכול פרוסה עם חומוס וללכת לשרותים.
אלו רגעים שאני רוצה בעצמי שתאסוף אותי לחיקה אמא ענקית, תטלטל אותי טוב טוב, תשיר לי ותזמזם לי עוד ועוד, עד שלא אשמע את עצמי יותר. תכיל אותי ותקבל אותי כמו שאני, עד שאתעייף ואבין שהאהבה שלה אלי נצחית ושום צרחה שאצרח לא תבריח אותה. אין תנאים, היא תמיד שם.
דמעות עומדות בעיניי. כמה יפה כתבת, כמה מדויק. מאחלת לכן שלעולם לא יתפסו אתכן הרעים שוב.
השבמחקתודה אמא אחת! ננסה בהחלט להתחמק מהרעים. ואם לא נצליח, לפחות נארח אותם יפה בתה ועוגיות. אולי ישנו את דרכם.
השבמחקמקסים ומרגש
השבמחקתודה טלי
מחקכולי דומעת פה.
השבמחקשולחת חיבוק גדול ועוטף, כמו של אמא.
תודה על ההזדהות והחיבוק
מחק