מה שהכי בא, זה להרגיש נעים. להרגיש טוב. וכדי שזה יקרה, צריך להיפטר מרגשות קשים. שנאה, אשמה, פחד, בוז. אבל אלה, לא פשוט להיפטר מהם, כי יש מלא רווחים משניים שהם מספקים לי. ברגע שאני מרגישה מספיק חפשיה ובטוחה להשתחרר מהרגשות הקשים, אני יכולה להתחיל לדומם מחשבות ובתוך השקט לפגוש את הנעים הנצחי. זה אלוהים כאילו, אבל לא אלוהים של דת וטקסים. אלוהים של אני ואת ואתה. כח בורא ויוצר שקיים בי ממש עכשיו ואני יכולה להשתמש בו בחופשיות וביעילות. במיוחד אם אני לא שונאת ומגדפת. ונפרדת. אלה טובים ואלה דפוקים. אלא צודקים ואלה הם השטן. מליוני התפצלויות שאני מקדשת עד מוות.
כל רגש שלילי שמופנה החוצה הוא בהכרח גם מתקפה פנימית. אחד לאחד. כאילו שמתי לעצמי רעל בתה. ואם לא בא לי למות מהרעלה, אני חייבת להפסיק לנקום ולהוכיח. להפסיק לשנוא ולחשוד. אבל אז אני ארגיש פראיירית. שלקחו לי ושהורסים לי. ושירביצו לי ברחוב אם אני מצביעה מרצ או ביבי או רשימה משותפת.
ככה הדבקתי לעצמי איזו קליפה, איזה סיפור שאני הולכת איתו ברחוב ומספרת לכולם ובעיקר לעצמי: שאני גלי, בת 37, שוקלת 63, קצת מעשנת, ציירת, שמאלנית, אמא, יפה, מכוערת. סיפורים. והסיפורים האלה מאמללים אותי ברמות שאף אחד לא יכול להבין. לא, אתם הכי מבינים. גם לכם יש סיפורים מודבקים. והסיפורים האלה גוררים ציפיות ואכזבות וטרגדיות ועאלק הצלחות ונצחונות. אין לזה שום משמעות. אם אני מסכימה לוותר על הסיפורים שלי אז, רק אז יש לי צ'אנס להיות משוחררת ומאושרת. כי אם אין לי סיפור אני לא שייכת לשום דבר דמיוני. לא למקום ולא לזמן ולא לקבוצה ולא לקרקע. אז אני גם לא שונאת אף אחד. וכשאני ככה, אני מרגישה אהבה. תשמעו, אני מצליחה לעשות את זה. אמנם לשברירי שניות שמתארכות לרצפים יותר ארוכים. יש בזה נחמה והקלה שאף כדור לא יכול לתת. וזה זמין לי בכל רגע של חרדה.
ואם אני רוצה לנסות לתאר לכם איך זה מרגיש, אז זה מרגיש הכי נעים בגוף. שקט בראש והגוף זרמים. כמו אחרי אורגזמה. ככה זה כשמרגישים אלוהים בגוף. יצירה או בריאה שהיא חפה מאגו.
ובגלל זה אנשים כל כך אוהבים אורגזמות. כי לכמה שניות הם יכולים להיות חפשיים ומשוחררים וראויים לעונג עילאי נטול זמן ומקום ונטול סיפור.
אשה אחת שאני אוהבת סיפרה לי שפעם כשהיא מתה וחזרה מהתקף לב, אז כשהיא גלשה מהחיים אל הלא כלום זו היתה ההרגשה הכי נעימה שהיתה לה אי פעם. כמו אחרי אורגזמה. נעים למות. היא אמרה לי. ואני חשבתי. בטח, הנה אתגר. למות בחיים. להיות ככה בפוסט אורגזמה ביומיום. במכולת, בקלפי, בגינת המשחקים. בכלל לא מטושטשת או חרמנית או זומבית. ממוקדת, חיונית, עירנית, מלאה באהבה. חפה מסיפורים, לא צודקת יותר ולא מיוחדת יותר מאף אחד. יפהפיה וזוהרת. עם ובלי בגדים. עם ובלי ציורים.
בכל רגע אני יכולה לבחור אם אני רוצה לאהוב או לפחד. לפעמים אני בוחרת ככה ולפעמים ככה למרות שאני יודעת מה הכי כדאי בדיפולט.
אז כל אחד ואחת ואני, נחשוב לנו קצת, עם כל השנאה וההתבדלות בפייסבוק, שמעבירים אנשים על דעתם, מתנפצים אחד על השני ומתגלגלים בזכוכיות, שזה הכל סיפורים שאנחנו נדבקים אליהם. ואפשר להפסיק עם זה. מפחדים? תחשבו מה בא לכם לבחור. תודה ובאהבה.
כל רגש שלילי שמופנה החוצה הוא בהכרח גם מתקפה פנימית. אחד לאחד. כאילו שמתי לעצמי רעל בתה. ואם לא בא לי למות מהרעלה, אני חייבת להפסיק לנקום ולהוכיח. להפסיק לשנוא ולחשוד. אבל אז אני ארגיש פראיירית. שלקחו לי ושהורסים לי. ושירביצו לי ברחוב אם אני מצביעה מרצ או ביבי או רשימה משותפת.
ככה הדבקתי לעצמי איזו קליפה, איזה סיפור שאני הולכת איתו ברחוב ומספרת לכולם ובעיקר לעצמי: שאני גלי, בת 37, שוקלת 63, קצת מעשנת, ציירת, שמאלנית, אמא, יפה, מכוערת. סיפורים. והסיפורים האלה מאמללים אותי ברמות שאף אחד לא יכול להבין. לא, אתם הכי מבינים. גם לכם יש סיפורים מודבקים. והסיפורים האלה גוררים ציפיות ואכזבות וטרגדיות ועאלק הצלחות ונצחונות. אין לזה שום משמעות. אם אני מסכימה לוותר על הסיפורים שלי אז, רק אז יש לי צ'אנס להיות משוחררת ומאושרת. כי אם אין לי סיפור אני לא שייכת לשום דבר דמיוני. לא למקום ולא לזמן ולא לקבוצה ולא לקרקע. אז אני גם לא שונאת אף אחד. וכשאני ככה, אני מרגישה אהבה. תשמעו, אני מצליחה לעשות את זה. אמנם לשברירי שניות שמתארכות לרצפים יותר ארוכים. יש בזה נחמה והקלה שאף כדור לא יכול לתת. וזה זמין לי בכל רגע של חרדה.
ואם אני רוצה לנסות לתאר לכם איך זה מרגיש, אז זה מרגיש הכי נעים בגוף. שקט בראש והגוף זרמים. כמו אחרי אורגזמה. ככה זה כשמרגישים אלוהים בגוף. יצירה או בריאה שהיא חפה מאגו.
ובגלל זה אנשים כל כך אוהבים אורגזמות. כי לכמה שניות הם יכולים להיות חפשיים ומשוחררים וראויים לעונג עילאי נטול זמן ומקום ונטול סיפור.
אשה אחת שאני אוהבת סיפרה לי שפעם כשהיא מתה וחזרה מהתקף לב, אז כשהיא גלשה מהחיים אל הלא כלום זו היתה ההרגשה הכי נעימה שהיתה לה אי פעם. כמו אחרי אורגזמה. נעים למות. היא אמרה לי. ואני חשבתי. בטח, הנה אתגר. למות בחיים. להיות ככה בפוסט אורגזמה ביומיום. במכולת, בקלפי, בגינת המשחקים. בכלל לא מטושטשת או חרמנית או זומבית. ממוקדת, חיונית, עירנית, מלאה באהבה. חפה מסיפורים, לא צודקת יותר ולא מיוחדת יותר מאף אחד. יפהפיה וזוהרת. עם ובלי בגדים. עם ובלי ציורים.
בכל רגע אני יכולה לבחור אם אני רוצה לאהוב או לפחד. לפעמים אני בוחרת ככה ולפעמים ככה למרות שאני יודעת מה הכי כדאי בדיפולט.
אז כל אחד ואחת ואני, נחשוב לנו קצת, עם כל השנאה וההתבדלות בפייסבוק, שמעבירים אנשים על דעתם, מתנפצים אחד על השני ומתגלגלים בזכוכיות, שזה הכל סיפורים שאנחנו נדבקים אליהם. ואפשר להפסיק עם זה. מפחדים? תחשבו מה בא לכם לבחור. תודה ובאהבה.
