הסיפור שלי עם אחמד

את אחמד הכרתי במסעדת "פטרה" בירושלים. אני עבדתי מלצרית והוא במטבח. העמדה שלו היתה קרוב לחלון של המלצריות, איפה שהיינו דוחפות את הראש תדיר לשאול מה עם המנות.
הייתי אז סטודנטית בחוג למחשבת ישראל והמלצרות פירנסה אותי לא רע. 
בהתחלה פספסתי אותו איכשהו, אבל יום אחד כשדחפתי את הראש למטבח לשאול מה עם המנה של הכנפיים, ראיתי אותו. נשען על המקרר ומשחק בטלפון. היה לו שיער קצוץ כמעט מגולח, וג'לי בקוצים למעלה. "הי, אני גלי", אמרתי והושטתי ידי פנימה למטבח. "אחמד", הוא ענה וחייך. "אחמד סליחה מה עם הכנפיים לשולחן 19"? הוא לא דיבר טוב עברית וחאלד מהפס הקר אמר לו בערבית וכנראה גם הוסיף איזו הערה כי שניהם צחקו ואחמד זרק עליו מגבת מטבח וניגש להוציא לי את המנה.
וזהו. לא היה צריך יותר. אני נדלקתי עליו והוא נדלק עלי. רק במחשבות בהתחלה.
זאת היתה תקופה גרועה בירושלים. כל כמה ימים התפוצץ מחבל מתאבד איפשהו, והמטבח התקשה לתפקד. היה עוצר והטבחים היו מאחרים קבוע או לא מגיעים בכלל.
חודש ימים כיליתי בחלומות על אחמד. בעיקר ריגשה אותי האקזוטיקה שברומן עם ערבי. אפריקאי היה לי, גם מכסיקני, גרמני, ישראלים כמובן ואיזה חפוזון עם צרפתי, אבל ערבי לא.
התביישתי להעביר לאחמד מסרים למטבח שלא יסתלבטו עלי שם כולם או יחשבו שאני זונה. אז הנחתי לעניין, אמרתי מה שיהיה יהיה.
ואז היה. במשמרת ערב של יום שישי נשארתי אחרונה לסגור וכשיצאתי מהמסעדה הוא חיכה לי בחוץ, מעשן סיגריה. "הי אחמד", קפצתי בבהלה, ואז התרגשתי. הוא חיכה לי? לא יודעת. "הי", הוא ענה וזרק את הסיגריה. עמדנו ככה איזו דקה, אחת בלילה בצינה הירושלמית, מחייכים כמו אדיוטים, מעבירים משקל מרגל לרגל. "תשמע אני הולכת הביתה", אמרתי ועשיתי בפנטומימה עם האצבעות תנועות של הליכה, "אתה יכול ללוות אותי, רוצה"? כן, הוא הנהן, והלכנו.
"מה עם החברים מהמטבח? אתה לא מפספס את הטרמפ הביתה?" אבל הוא כנראה לא הבין ולא ענה. אז סתם חייכנו והתחלנו ללכת. היינו בול באותו גובה וצעדנו קרוב זה לזו. היה בינינו חשמל.
אחמד הוציא סיגריה והציע לי אחת. עישנו והלכנו בשתיקה.
כשהגענו אלי נעצרתי בפתח הבית, שילבתי ידיים לשמור על חום גופי. "אני גרה פה" הצבעתי למרפסת בקומה הראשונה. שתיקה. "רוצה לעלות?" אחמד היסס, אולי לא היה בטוח מה בדיוק אני מציעה לו. "בוא" אמרתי והחוותי בכיוון המדרגות. נכנסנו הביתה. המבואה היתה מבורדקת. רמי השותף שלי חזר ממילואים וזרק את המדים שלו בכל מקום, גם את הנשק. איזה מעצבן כמה פעמים אמרתי לו שיכניס את הבלגאן לחדר שלו. שמתי מים לתה ואחמד התישב במטבח והצית סיגריה. פתחתי את המקרר מחפשת את עוגת הגזר שאפיתי בבוקר, אבל רמי חיסל אותה, השאיר פרוסה אחת. כזה חזיר בחיי. "מצטערת אחמד אין לי מה להציע לך, אני חיה פה עם פרזיט", אמרתי בכעס, אפילו שידעתי שהוא לא מבין מה אני אומרת. מצאתי במזווה צנצנת צימוקים, שפכתי ממנה לקערית והנחתי על השולחן. אחמד צחק ולקח חופן. ישבנו ככה במטבח בשקט ועישנו. אחר כך הלכנו לחדר שלי. "תפתדל תרגיש בנח" אמרתי את המילה היחידה בערך שאני יודעת בערבית והלכתי לאמבטיה לצחצח שיניים. כשחזרתי לחדר הוא עמד ליד הספריה והסתכל במגדיר פרחים. "יפה אה?" אמרתי, והוא הנהן. התנשקנו. נשיקה עדינה וארוכה. ואז עוד ועוד. היה לו טעם מוזר. של דם וחלודה. טעם של מזרח ירושלים. ואני רציתי ממנו עוד ועוד. נשכבנו במיטה והתחבקנו חזק והתנשקנו שעות עד שנרדמנו. ואני הרגשתי שאני כבר מכירה אותו ממש ממש טוב.
והצטערתי כשהשמש זרחה בבוקר כל כך חזק כי הכל הרגיש בלתי אפשרי לאורה. ונראה לי שגם אחמד הרגיש כמוני.

וזה באמת נגמר. בבוקר הוא הלך למסעדה ואני נסעתי באוטובוס להר הצופים. וכשהגעתי דיווחו ברדיו שהתפוצץ אוטובוס לא רחוק מהבית שלי. נשבר לי הלב. התגעגעתי לאחמד וכל מה שרציתי היה לשכב אתו מחובקת שינחם אותי. כל היום לא הייתי מרוכזת. תחושה סמיכה מרה מתוקה חנקה אותי להשתגע. כשבאתי למסעדה למחרת אחמד לא היה. חאלד אמר לי שהוא חולה. ואחר כך הוא כבר לא חזר יותר לעבוד במסעדה. 
אחרי איזה חודש שמעתי את הטבחים מזכירים אותו וניצלתי את ההזדמנות לשאול לשלומו. הם סיפרו לי שהוא מתחתן ועובר לרמאללה לגור ליד המשפחה של ארוסתו. קינאתי נורא.
"תמסרו לו דרישת שלום ממני" והם אמרו בסדר וקצת צחקו כאילו הם יודעים עלינו משהו.

עברו הרבה שנים מאז, אבל הטעם של מזרח ירושלים דבק לחיכי ולא סר.
ואני לעולם לעולם לא אשכח את אחמד.

שניים חשודים

תקף אותי רעב

הליקופטרים חגו בשמי גבעתיים שעתיים תמימות
הווטסאפ קודח, מחפשים חשודים
יצאתי מהסטודיו, חציתי את הכביש והנה ניידת
ולידה שלושה שוטרים. אחד שמנמן ושיערו מאפיר
ושניים לבושים שחור, קרביים וצעירים
מה קורה עם ההליקופטרים? שאלתי בטון רך
מקווה לקבל יחס אוהד ומפלרטט מהשוטרים
שארגיש שחזרה שגרה ועולם כמנהגו נוהג
אבל הם היו עסוקים מדי ודרוכים מדי, אז נתנו תשובות קצרות ולא התפעלו ממני כלל
אולי אינני מספיק יפה או שקולי לא מספיק מיוחד כדי שיעצור העולם ויבלמו הבליו
תפסו שניים, עכשיו מעבירים אותם לחקירה, סיפר השוטר המאפיר לבסוף

קניתי במכולת תפוצ'יפס ובירה שחורה, והתיישבתי בחזרה בסטודיו
דלתי פתוחה אל החצר האחורית
דמיינתי את החשודים רצים, מתנשפים, מדלגים מעל גדרות
ומה אם היו נכנסים למשל לכאן? אלי לסטודיו?
עם הסכינים והפאניקה?
אולי היו עוצרים הכל ומתבוננים בציורים שלי? והמרחב הזה, הויזואלי העשיר
היה מכה בהם כמו סטירה, היו אומרים לעצמם, עולם משוגע, ובורחים

ואולי היו מתקרבים אלי עם הסכין לחתוך? גם לזה אני כבר מוכנה, והחלטתי, אני מתמסרת
בשעת דחק משתתקות לי הגפיים ונאלם קולי, אז מוטב שמראש אוותר
ואולי גם תהיה בי ההשראה להשחיל איזו סליחה נוצרית על הדרך
לעילוי נשמתי מבעוד מועד
אהיה קורבן של מלחמה או קורבן של שלום
ואדע שאולי מוטב לגמור ככה מאשר להחנק מעצם של דג בראש השנה
דני והילדים יצטרפו למשפחת נפגעי הטרור ופעולות האיבה וכל הוצאותיהם יכוסו מכאן ואילך

ואולי
אולי בכלל יכנסו שני החשודים הנה בריצה, בלי נשימה, מבועתים מפחד
ויראו אותי יושבת כאן עם התפוצ'יפס והציורים מוקפת הילה של חסד
ורק יבקשו כוס מים. ואני אתן להם כוס מים. ולרגע אחד שהם שותים את המים נחליף בזריזות מבטים, והם יודו לי במבטם השבור ויגרמו לי להרגיש יפה וטובה
והעולם יעצר מלכת ולשבריר שניה נזכר שאנחנו אחים וגורלינו משותף
ואז הם יתעשתו וימלטו
ואני אשאר כאן מרוגשת ונסערת, חצי בוגדת, חצי אמא תרזה
ואביט במראה ולא אבין דבר

מבט מלמד

אמי מביטה בי מעבר לשולחן. אינני מצליחה לפרש את מבטה. גם אינני רוצה, כי אז אפול לתהום ובתחתיתו מקווה האשמה. היא מחפשת אותי, מבטה הטיל קרס חכה, לדוג אותי שאהיה שלה כמו תמיד. מחפשת אישורה, נזקקת וחסרת הגנה. אבל אני, גאונה שכמותי, למדתי כמה טכניקות ללכת על פני התהום בלי ליפול בה. אני משיבה לה מבט ובמבטי אין מאום זולת אהבה. ולכן, מבטי עגול וסולח, פני השטח חלקים כל כך ולקרס החכה אין איפה להיתפס. היא מחליקה בשקט על פני מבטי וחווה יחד אתי מרחב חדש. היות ואמי היא אדם העסוק בהתבוננות כל ימיו, וגם חכמה, אני רואה שהיא בודקת אותי. האם אני מרמה? האם מה שאני מציעה לה אמיתי? האם תתכן אהבה חפה מהתניות? וכיצד זה עובד? כיצד ניתן לחנך, לאלף ולהחזיק קצר בלי תנאים?
אני יודעת שאין שום דבר אחר. אני יודעת שאני יכולה לעורר בה את הזכרון הזה. השאלה היא האם תרצה להתעורר לקראתי ולהתאחד אתי מחדש. אם אנסה לדמיין יחסי אם ובת חפים מפחד (שאמות/שתמות/שנהיה בריב) ואשמה (על העדרות/חוסר תשומת לב) זה יראה לי סוריאליסטי. נכון. את המופלא ביותר קשה לדמיין ולתאר, אבל אפשר להרגיש ולחוות.
אם אביט בה באהבה, ורק באהבה, אין עוד משמעות לזמן ולפחד. ואין משמעות לי ולה כגופים פיזיים נפרדים. האהבה הזו מתקנת בינינו כל מה שהיה, כל מה שהינו ומה שיהיה. ובביטול הזמן הופכת להוויה אחת רצופה. האהבה שאתן לה במבטי תפטור אותה גם מאשמה ופחד שסחבה על גבה מאמותיה, ואני אפטר מהאשמה והפחד שאני חווה מול ילדי. התיקון הוא על זמני, בין דורי, היסטורי, שלם ומלא. (לכן את אותה התבוננות אוהבת אפשר לקיים גם עם מי שאינם עוד בחיים)

עם אמי יש לי אינטרס לתיקון. אבל למעשה, אינטרס דומה יש לי עם כל אחד. כי מבטי יוכל להיות שלם לגמרי רק כשלבי יהיה שלם לגמרי. רק כשאתבונן באהבה בהכל. וכשאני אומרת להתבונן באהבה- אני מתכוונת, להתבונן בדבר מה בלי לרצות לשנותו, בלי לכפות עליו את עצמי, בלי לצפות ממנו לדבר, כי הוא פשוט מושלם כפי שהינו. זוהי אהבה, והיא נעימה מאוד כי היא משחררת וממלאת את הגוף בחדווה. ואין בעיני אנשים שראויים יותר לתיקון מאחרים. כי הם כולם חלקים ממני, וכולם חלקים חשובים. מובן שמול מי שמעוררים בי סלידה, יש לי אולי יותר עבודה, ומטבעי ארצה להקל על עצמי ולהתחמק מהם. אבל העבודה תחכה לי. תמיד אותה עבודה. אף פעם לא נגמרת. וביום שאסיים אותה, ודאי אשכח הכל ואהיה שלמה ומושלמת, כפי שתמיד הייתי, היינו, רק פשוט שכחנו. ואז אולי גם אעלם (:

מחשבות על סליחה

חברים, קוראים יקרים. לא פשוט לי לקרוא את הפוסט האחרון שפרסמתי. הוא דוחה אותי אפילו. יש בו מלא כעס והאשמות, כאילו אני מכיחה את כולם. כאילו כל העיתון זה זבל וכולם נגועים בשנאה ואין תקוה.

היום אני מבקשת להמשיך ולסיים את הפוסט הקודם שלי ולדבר על סליחה, שלום ואהבה. יש שני מקומות מהם ניתן להתבונן במציאות. המקום של האגו- מה שהעיניים רואות ומפרשות, הזכרונות שישנם, הפחדים השונים, כל הידע שאספתי על העולם. 
ויש את המקום של הלב- זה שלא רואה בעיניים. זה שמרגיש ויודע מתי אפשר לסמוך על מישהו, מתי לוותר, מתי להגיש עזרה. 
כך למשל רואות העיניים: "הי, הנה שמוליק, הוא שמנמן, הוא רוכב על אופניים, החולצה שלו קטנה עליו, הוא צריך להיות כבר בן כמעט חמישים. בטוח הוא אבוד. שמוליק מחייך אלי ומנופף בידו לשלום. היי שמוליק אני קוראת אחריו, וחושבת לעצמי, ממה הוא כל כך מרוצה?" זהו למשל מצב מדומה של מפגש אפשרי שבו נתתי מיני פרשנויות ל"שמוליק". אין באמת שמוליק. כל אחד בחיים של שמוליק רואה אותו אחרת. פקיד הבנק, הירקן, אהובתו לשעבר, ילד שלמד איתו בכתה, אמו ואפילו אני לצורך העניין. מפני שאין לו דימוי אחיד וקבוע, הוא בעצם, לא ממש קיים. 
נסיון אחר להדגים: נניח שבפיד של הפייסבוק שלי אני חווה מציאות מסויימת. אני רואה כל מיני פוסטים שאנשים מסויימים מפרסמים ומתגבשת אצלי תפישת מציאות על העולם שבו אני חיה. רוב הפעמים, אצל מי שמבלה הרבה בפייסבוק, השהייה בו מותירה אותך מרוקנת ובלתי מרוצה. יותר מדי "אמיתות" או מחשבות נכנסו למערכת המחשבות שלי, שכמעט קורסת לגמרי מהעומס וממיינת בהיסטריה את כל פיסות המידע החדשות שנקלטו. היא בהיפר וונטילציה. זה מקום מאוד של אגו כמובן, המקום שמשווה אותי לאחרים, המקום שהודף, מגיב, מזדהה, מחבב, מרגיש לכאורה שייך או מרגיש מאויים ושקוף. 
ואז, נסו להיכנס לפרופיל של מישהו אחר פעם. ותיווכחו שהמציאות המוצגת אצלו בפיד היא שונה כל כך. זרה לנו לחלוטין. זה אולי הדבר הכי קרוב שיכול להתאפשר לנו בפנטזיית "להכנס לחייו של מישהו אחר". מקום שנפרש כמזוהם, או מטופש, או משעמם... מה שבעצם מדגים בצורה טובה את העובדה שאין מציאות אחת. (להבדיל, אבל די דומה לחיים)
האחריות על הפרשנות היא רק שלי. לרוב אני מפרשת מתוך מה שאני מכירה ויודעת, ממה שלמדתי על העולם. ודעתי היא הצודקת והנכונה בוודאי. לדעת מישהו אחר, לאו דווקא. ופה הרגע החשוב.
מה שמעניין הוא, ופועל ממש כחוק טבע, שהתגובות שלנו פנימה והחוצה פועלות בהדדיות. אין כזה דבר להשליך החוצה משהו ושהוא לא יושלך גם פנימה. כל קללה, כל מחשבה של שנאה, כל שקר, הערה צינית, כל קליפת בננה שאני זורקת מתוכי החוצה, נזרקת גם בתוכי פנימה. ולכן, גם אם נדמה לי שאני "צודקת" כי זרקתי אותה על האדם הנכון, חינכתי מישהו ולימדתי לקח, אני מרגישה עדיין לא מרוצה. רדופה וכועסת. 
באותה מידה זה פועל הפוך. כשאני עוזרת למישהו, או מנקה את סביבת המגורים שלי, כשאני מתחשבת באחרים ומברכת מכל הלב מישהו על משהו, אני זוכה בדיוק באותה ברכה, באותו נקיון, איכפתיות וסובלנות. אני מתמלאת בהם. 
נדמה לנו פעמים רבות שכשאנחנו סולחים ומוותרים אנחנו פראיירים. כי למה שמישהו אחר יהיה צודק ולא אני? ולמה שהוא יזכה ולא אני? אנחנו מפחדים שאם נסלח, לא יהיה לנו תוקף. כלומר, נהיה בלתי חשובים. כלומר, נהיה שקופים. כלומר, נהיה כמתים. כך אני מפרשת את הפחד מסליחה. הפחד להיעלם ולמות. 
נדמה שההדיפה מנכיחה את קיומי הפיזי והאנרגטי. הסליחה מחלישה, מעמעמת ומוחקת.
ולכן, לא פעם אנחנו סולחים בהדיפה. קח קח את הסליחה שלך ועוף לי מהעיניים. ומהפיד.
בואו נראה את מי אני אעיף מהפיד שלי היום (כל יום הוא יום טוב לטיהור אתני)- היום אני מעיפה הומופובים, גזענים ושוביניסטים. ברור הרי שהם לא נעלמים לשום מקום. בכך שאני מעיפה אותם, אני דוחה את תהליך הסליחה שאני יכולה לעשות אתם- בתוכי כמובן. 
אפשר לומר שכל אותן אוכלוסיות שמאתגרות אותנו מבפנים, מציעות לנו מתנה. פיוס בתוכי עם המקום הזה שבז ושונא ומוקיע.
וכן, זה כן משנה את המציאות. לגמרי. גם כשהאלימות גואה. גם כשנדמה שאין תקווה.
את הסליחה האמיתית אפשר לעשות בשקט בבית. זה לא פחות קשה מלעמוד בחום בהפגנות או לירות על חפים מפשע. אם לוקחים את הסליחה ברצינות, זו עבודה מאתגרת ואינסופית.

דיברתי די הרבה על האגו כאוייב מבפנים שעושה בעיקר נזקים. ואתמול הגעתי להבנה שדווקא שם אני רוצה לעשות שלום. עם מכונת הפרשנות הזו. אני רוצה לסלוח לעצמי על זה שאני שונאת. ועל זה שאני מתביישת ומרגישה אשמה שאני שונאת. אני רוצה לסלוח לעצמי על כל הבלבולים האלה. אני רוצה להתבונן בעולם בעיניים סולחות כי אני יודעת שכשאסלח החוצה אסלח גם פנימה. ואני יודעת שמבט אחד של סליחה בעולם מרפא מליוני חלקיקים של מחשבות ורגשות ומערכות יחסים. רגע אחד של לצאת מהדפוס הקבוע, הקפוץ, הדרוך והתוקפני. רגע אחד של שחרור מלא, של הקשבה וראיה נטולת שיפוט. יכול להוציא אותנו מהמצבים הכי מורכבים.
ובעיקר, בעיקר בתוך מערכות היחסים שאני לא יכולה להימלט מהן לכאורה. המשפחה, המקום בו אני עובדת, המקום בו ילדיי מתחנכים.

אני רוצה לסיים ולומר לכל מי שקורא תודה רבה. ושתהיה לכם יממה שקטה ביום כיפור ומחשבות טובות ומועילות על סליחה. באהבה גלי

אני בתפקיד

בשנים האחרונות אני לא צופה בחדשות וממעטת לקרוא בעיתונים. השארנו רק את המנוי למוסף סוף השבוע וגם זה אחרי לבטים אם צריך... את ההתמצאות במציאות אני מלקטת מהצצה חטופה בעמוד הראשי בקיוסקים, מהפייסבוק ומפה לאוזן. מדי פעם אני נקלעת לקריאה אופקית של מוספי גלריה כדי לא להיות לגמרי באאוט. אני לא מכירה רבים מהאמנים הצעירים שפועלים בסצינה, אולי אני חברה של חלקם בפייסבוק ובכלל לא יודעת. ואני רק בת 38 (בחודש הבא), לפני 8 שנים גם אני הייתי הצעירה... לפעמים מטריד אותי שנשכחתי. אמן אחד אמר פעם שאמנים במתקרבים לגיל 40 מגיעים לתקופה הכי צחיחה מבחינת תשומת לב אליהם וצריך לעבוד בלהישאר רלוונטי, בולט, נחשק וכו'. סיימו כבר תואר ראשון ושני, רכבו על הגלים ועל הגלים שאחריהם, עבדו עם גלריה שתיים שלוש, מלמדים פה ושם, מציגים פה ושם, עייפים לגמרי. גם אם נדמה מבחוץ שהם כבר לגמרי מסודרים, בפנים הם עדיין רדופים, מחזרים אחרי כל בדל של תשומת לב וסובלים מ FOMO* קשה. אני בוודאי גם נמצאת איפשהו על הסקאלה הזו. רק שדי נמאס לי לשחק משחקים ובא לי לעסוק יותר באמת החשובה, או בתפקיד העיקרי שלי כבת אדם חיה. כן, אני ציירת, אמא, וכו'. אבל המשימה שלשמה אני כאן היא לעשות שלום. להגיד לעשות שלום, זה כמו להגיד אלוהים. מילה שגוררת אחריה היסטוריה של סחבות מרופטות ומקרקשות. יש את המושגים האלה שאנחנו יודעים עליהם כל כך הרבה, עד שאנחנו לא יודעים עליהם דבר. שמענו שמענו. לעשות שלום זה ללכת להפגנות, להיות צדקני, לעבוד בזה- אי אפשר רק חצי. את לא יכולה להגיד אני עושה שלום ולהמשיך בשקט בחיים הנוחים שלך בגבעתיים. בלי להתייצב בכל הפגנה ובלי לשתף בפייסבוק פוסטים מבעיתים על מה בני אדם מעוללים אחד לשני. ואם את אמנית, אז בכלל. איך יכול להיות שאת בוחרת להיות מייצגת מציאות, מצהירה על עצמך כאשה שעושה שלום ואין בציורים שלך שום דבר פוליטי? שום מאבק מדמם? התכחשות מוחלטת? לא אפריקה ישראל, לא גרמניה ישראל, לא פלסטין ישראל, שום זכר לערבים, לפליטים ושאר תושבים. בני אדם ובעלי חיים, ימנים ושמלאנים, גברים ונשים. כל מה שחשוב להשכין בו שלום.
אנשים שמים לעצמם מטרה ובשמה הם עוטים צווארון כלבים (הקונוס הזה ששמים כדי למנוע מהם להתגרד ולפצוע אזור שמחלים) ולא רואים יותר כלום. העיקר להתנגח באלף כדי לשמור על בית. ושיזדיינו כולם.
למרבה המזל, הפייסבוק, מאיץ החלקיקים הבלתי נדלה, מביא אנשים להתעייף גם מהצדקנות והציניות. הרבה יותר מורכב ללכת לקראת משהו שאתה שונא ומוקיע (כי אתה ממש לא כזה, כלומר, אתה לא בשלום עם החלק הזה בך), ללכת לקראתו באמת. לא להדוף, לא לדחוף, לא ללגלג בנבזות או להתנגח בהתנשאות במשחק מי יתקע את הפלוץ האחרון היותר מסריח. ובכך להנציח ביתר שאת את המלחמה והסכסוך. זה מה שפעילים פוליטיים פייסבוקיים עושים הרבה פעמים. על העיתון אני בכלל לא מדברת. כל העיתון, על מוספיו, מנציח את הסכסוך והפילוג. כמה קל. כמה משעמם היה לא להעליב ולמתוח ביקורת. כמה מיותר ומביך היה להציע לבני האדם הפותים כלי התמודדות אחרים עם עצמם ועם המציאות? שלא לומר את המילה הגסה נחמה. אין בנחמה כסף. לא בשר ולא דם. הנה תוך כדי שאני כותבת, נחה עיני במקרה על הפיסקה החותמת את מאמרו של נחמיה שטרסלר (3 סליחות) בהארץ, והוא כותב: "אני יודע שהדבר הכי גרוע שעיתונאי יכול לעשות זה לומר מלה טובה על מישהו. על מילים רעות עוד יסלחו לו".  
קשה לדמיין עולם שהעלבונות בו נדירים ושחווית האחדות היא הנורמה. וכל כך אנחנו מאדירים ומשמרים את המלחמה, בכל סוג של מרחב. כאילו מתוך מטרה לשמר דבר מה חשוב. אם לא נהיה מבקרי אמנות נשכניים ודעתניים הכל יקרוס ולא תהיה עוד משמעות לשום דבר. אם לא נראה לפלוני אלמוני שהוא טועה בגסות, שהוא איגנורנט ומיותר, שבכלל אין שום טעם להזכיר אותו כי הוא לא תורם דבר למאמץ המלחמתי, אז יהיה תוהו ובוהו. כל ממזר ימלוך. לא יהיה עוד שום טעם וערך ל"ביקורת", למה שווה יותר ממה ומי שווה יותר ממי. וככל שהבוז יותר מתוחכם והיד המכה בטוסיק יותר רטובה ושטוחה ומכאיבה, כך יותר טוב! לכולנו! לחיים! ולילה טוב בתוך ערימת כדורים, ענני סיגריות וים השיכר בואך לעוד יום של מלחמה ובוז.
זה המוסף שנח לי על השולחן עכשיו ליד הקפה. אין בו שום נחמה עבורי. כל מה שכתוב בעיתון מנציח את השבי שלי, בסכסוך, בציניות, בהתנשאות. בתוך מה אני כן ומה אני לא. מה מגיע לי ומה לא מגיע לי. אולי משני מדורים אני בעצם נהנת. "ענייני פנים" ו- 20 שאלות.
אז למה אנחנו כל כך מפחדים? למה זה כל כך גנרי לתקוף כדי לשרוד? האם זה הגיוני בכלל לצפות להתנהגות אנושית אחרת? או שחבל על הזמן? נגונן בחירוף נפש על אוכלוסיה אחת ונהדוף באלימות אוכלוסיה אחרת, מתוך אמונה שאנחנו צודקים ורק כך יבואו תנאי מחיה מתקבלים על הדעת? זה המעשה הנאור?
לא. זה לא. אותה גברת בשינוי אדרת. כולנו גזענים. גם הימני הגזען ההומופוב המזרחי והקרניבור וגם ההומו האפריקאי הערבי הטבעוני השמאלני, המזרחי, המשורר, כבוד השרה, כבוד העיתונאית, זונת הרחוב, נהג האוטובוס, בעל היאכטה, כולם כולם. 
אני רק שמה את זה פה על השולחן, את הברור מאליו. בשבילנו לחשוב עליו בימי התשובה שכולם חושבים על משהו. מי מתרכזים יותר בסליחה, מי מתרגשים יותר מלהציק לאחרים... 
ובינתיים אכין פוסט עוקב עם מחשבות מעשיות על שלום. תודה

* fomo- fear of missing out

I love you both

אז הנה מה שעומד מאחורי הציור  I love you both  שהעלתי היום לפייסבוק
לפני כמה זמן חלמתי בהקיץ בסטודיו ובחלומי התבהר לי שאם אני רוצה לקבל כתבת שער מקיפה על חיי ועבודתי במוסף השבת, אני צריכה למות. 
אתם מכירים את זה שאתם אומרים: אם לא תעבור תוך דקה מכונית אדומה ברחוב שלי, יש לי סרטן? כזה.
את העיסקה הזו מציע לי השטן ואני מהרהרת בה. כמובן שכשהנושא עולה, אני לא חושבת ברצינות על המשמעויות של מותי. על זה שיש לי ילדים ובן זוג וחברים ובית וסטודיו וציור ואהבה ובריאות ועוד מלא דברים שבא לי להמשיך לחיות אתם. 
בחלומות בהקיץ יש מן טשטוש נסיבות נעים כזה שמאפשר לשקול ברצינות כל רעיון.
אני חושבת על הדווקאות המרגשת שהאגו זוכה לה: הנה ביצ'ס, הלכתי לעולמי, קיבלתם כתבת שער עלי, ראיתם כמה אני מוכשרת ומהממת ומצחיקה ויותר לא אצור שום יצירה, בגללכם. בגללכם מתתי. כי לא שמתם לב אלי והייתי צריכה להקריב את חיי. כדי שתתעוררו ותגלו בי עניין. מרוצים?
ואני תוהה מי הם אותם אנשים שאני מנסה בהזיותי למשוך את תשומת לבם? אוכל למנות במקרה הטוב אולי עשרה, שאני עשויה לנהל אתם מערכת יחסים פרנואידית מבלי שהם מודעים לה. והמעניין הוא שהם יכולים להתחלף בן לילה באחרים או להשכח לגמרי בכל רגע. כך מזהים בקלות שקר.
כשהתעוררתי מהחלום הזה, שרטטתי סקיצה שלו. נדף ממנה ריח אפל, כזה שלא התקרבתי אליו כבר חודשים. כזה של מאונן האורב בסימטה. נבהלתי. קמתי והלכתי מהסטודיו.
ואז העניין המשיך להתגלגל לי בראש. הנקמנות שנדפה מהרעיון פשטנית מדי ובעצם כלל לא הולמת את האופן שבו אני מבינה את החיים. עיסקה מסריחה ופשטנית. לא משהו שבא לי להראות לאף אחד. 
עניין המבוכה, שידעו עלי שאני לכאורה מוכנה להקריב את חיי כדי לקבל כתבת שער, עם זה אין לי בעיה. המופרכות ההירואית הזו היא לא נחלתי בלבד. זה סימן לבריאות מבחינתי, שאני מוכנה להתוודות בחופשיות מבלי לחשוש מהמחיר.

התהלכתי עם המחשבות כמה ימים ואז החלטתי לתאר סצינה אחרת בה אני מנהלת משולש רומנטי עם אלוהים והשטן. עם אהבה ופחד. ואני משתוקקת אל שניהם ומבקשת להיות אתם בסימביוזה. בפלרטוט מתמשך. לא אסלק ממיטתי לא את זה ולא את זה. אני יכולה לגמרי להישאר באור ולהביא שלום לעולם גם כשאני מארחת בגופי ובמחשבותי מחשבות שטניות. לא אאבק בהן עוד, אין טעם. נולדתי אתן והגיע העת להשכין שלום.

חשבתי בהתחלה לקרוא לציור "פוליאמוריה", מושג שלא הכרתי היטב עד לאחרונה כשהציגה לי אותו חברה. לבסוף החלטתי פשוט לדווח על אהבתי וזהו. כך, אולי, אני מגנה על עצמי ומבטיחה את הישרדותי. שומרת על קשרים טובים עם כולם.
שוויץ, קראה לי פעם חברה שהסתלקה מחיי לפני שנים רבות. נעלבתי והתגאיתי בכינוי שוויץ, כי הוא הגדיר את מסוגלותי וכוחי הדיפלומטי מחד אבל גם הצביע על חוסר יכולתי לבטוח ולהתמסר לגמרי לצד אחד. 
אני בוחרת להתמסר לכל אם כך, כדי לפשוט מעלי את הבושה והפחד. בושה מהאופן שבו אני עלולה להיתפש. ופחד שאני אהיה אומללה וחסרה אם לא יתרחשו בחיי א' ב' ו-ג'.

אז אני מדגימה אהבה עצמית, שהיא בעצם אהבת הזולת, שהיא בעצם הגאולה.

הקול בראש

לקחתי את הילדים לסרט הקול בראש.

ספוילרים לפניכם, אם כי לדעתי הקריאה לא תפריע להנות מהסרט.

נולדת ילדה, ועמה נולדים הקולות בראשה. פיקסאר בחרו בחמישה קולות מרכזיים: שמחה ועצב, שחקניות ראשיות, פחד כעס וגועל, שחקני משנה. למה דווקא אלו הרגשות המרכזיים שילד חש? בטח ערכו סקר, או חשבו ששחקנים אלו יניעו את העלילה הכי טוב.

שמחה היא דמות קופצנית בשמלה, שסובלת משתלטנות מאוסה כדי לשמור על בעלת הבית (הילדה המארחת אותה בראשה) מאושרת. עצב, מעוצבת כמו דוקטורנטית דכאונית לפסיכולוגיה, עגולה, נמוכה, צבעה כחול, תספורת קארה ומשקפיים. גוררת עצמה בקושי ממקום למקום, חכמה למדי (כפי שמתבקש מעצב) ומודחקת. שאר הדמויות שטוחות לגמרי. כעס הוא אדון אדום עם שפם ופתיל קצר. פחד הוא דמות מאורכת וסגולה, לא מעניינת במיוחד. וגועל, למה דווקא גועל?? גועל היא כוסית קוטרית שנגעלת מהכל ועושה מרד. ירוקה ומחוייטת. ומאחורי הקלעים, הדמויות "האמיתיות" המארחות את הקולות בראש. הילדה, אמה ואביה.

הגיבורות המרכזיות של הסרט אפוא הן שמחה ועצב, והמסע להבראת הילדה הוא המסע שלהן. המאבק בינהן הוא שמניע את העלילה. שמחה שרגילה לביים את חיי הילדה לכדי אושר צרוף, מאבדת שליטה, בדרך לומדת להכיר בערכה של עצב ולהבין שהן עובדות בשיתוף פעולה.

בדרך תפגשו גם את תת המודע (תהום הנשיה, דרך אל חזור), החבר הדמיוני ואולפני בימוי החלומות. 

הרעיון מעניין, הסרט עשוי טוב ואני מודה שסחטו ממני בכי הגון בסוף.

תהיתי, האם מי מיוצרי הסרט של פיקסאר עשה אי פעם סדנה/קורס/דרך רוחנית כלשהי.

אולי קרא משהו של דיפאק צ'ופרה? שיחות עם אלוהים? אקהרט טולה? תטא הילינג? מישהו אולי שם מתרגל יוגה? או את הקורס בניסים? קורס מבוא בבודהיזם? אולי מדיטציה טרנסדנטאלית? הואופונופונו? ויפאסאנה? משהו?

בטוח שכן. וגם מי שלא קרא, יודע, שרוב התורות הרוחניות (אלו שאפשר להחשיב כאמינות**) מספרות לנו שמקור האומללות שלנו בני האדם הוא בדיקטטורה של האגו. בהשתוקקות שמתחלפת תדיר בדחיה. בחרטה על העבר שמתחלפת בפחד מהעתיד. בהשוואה אובססיבית לבני אדם אחרים. בחוסר שביעות רצון כרוני. בנפרדות, ניכור, קנאה וסלידה. חשיבות עצמית, התנשאות ועליונות תוך כדי בדידות וחוסר שייכות. סלידה. שנאה. נטירת טינה. הרשימה מתמכשת עוד ועוד.

כל התורות, כל אחת בדרכה, מנסה לאמן אותנו להפרד מאשליות האגו ובכך להיגאל מהסבל שאנו חווים. להפרד מאשליות הגוף, וכך גם מאשליית המוות. כיצד? דרך סליחה, דרך דממה, דרך האטת המחשבות, דרך תרגול אסאנות וטיהור המחשבות. אינסוף דרכים.

בסרט לא היתה אף תובנה שקשורה לחשיבה רוחנית. הזמן השקט היחידי שעומד לרשות הילדה הוא הלילה, וגם שם מפעילים הרגשות שלה את אימפריית הקולנוע של החלומות. 

מדוע אין לילדה דיאלוג עם הרגשות שלה? כמו שלמבוגרים אולי יש?

"למה אני כועסת עכשיו? או מקנאה? ואיך אני עושה שזה יפסיק?"

או

"כמה אני שמחה היום! אני מפחדת שכל האושר הזה יסתלק ממני בקרוב"

הילדה היא בובה מצויירת וחמודה. נשלטת על ידי רגשות קטגוריאלים, שמנהלים בינהם מאבקי כח עד שמבינים שעליהם לשתף פעולה. קצת מכל אחד זה הכי טוב, הכי מאוזן. THE END

אולי מתוכנן המשכון לסרט הזה ובו יראו את ריילי הילדה שהתבגרה והחליטה לעשות בדק בית בראשה. מה יקרה לרגשותיה הקופצניים אם יסתמו את הפה לכמה זמן כל יום?

ואיך זה יראה כשיהיה לה סוף סוף שקט מהם? האם זה צורך שבכלל יש לילדים? האם הם סובלים בעוצמה דומה למבוגרים ומאותם דברים? אני מצידי יכולה לומר, שתחושת הזמן המעורפלת יותר אצל ילדים היא זו שגואלת אותם מרוב הסבל. מטבעם הם חיים יותר בהווה. וכן תחושת הזרות שלהם מפני המבט החיצוני עוד לא הגיעה לשיאה. וכך הם יכולים להחליף שמחה בעצב שבע פעמים בשעה ולתפקד היטב מבלי להרגיש מטורללים.

מומחים בקהל מוזמנים להביע דעתם המלומדת.

**שלושה קריטריונים מצאתי שאפשר להעזר בהם לבדיקת אמינותן של דרכים רוחניות:

האחת, כאשר הדרך מצהירה על עצמה כאחת מיני רבות ולא תובעת בלעדיות מהמחפש. (תודה נטע)

השניה, כאשר הדרך חפה מהתניות חיצוניות. (אם תעשי כך תקבלי פרס או עונש)

השלישית, כאשר המהות של הדרך היא בפשטות פניה אל הטוב. אל האור. בעד החיים.