נקודות נוספות למחשבה בהמשך לפוסט הקודם שלי
אני מבינה שחווית הנפרדות, שהיא מנת חלקו של המין האנושי בשלב אבולוציוני זה, היא הקטסטרופה האמיתית. הבדידות, הניכור, ההיררכיה וההתנשאות, ההתבדלות וההתבצרות במחנות, בקבוצות, חוסר השיתוף, הפחד להיפגע, הפחד להיכשל, הפחד שילעגו לך, הפחד שיקחו לך ויגזלו ממך, הפחד מלהיות לבד ולמות לבד, הפחד מהמוות...
כל אלו מבצרים אותנו בנפרדות, בשעה שהתדר האמיתי, זה שמונח מתחת לכל שכבות הסאונד הרועשות, שהוא הזמזום הקיומי האמיתי שמחבר אותנו יחד, הוא תדר של אהבה. יש אנשים ששומעים את המילים האלו, תדר של אהבה, ומתחילים להתגרד ממש. אנשים שדווקא יודעים לאהוב, שרוצים לאהוב, שאוהבים בעלי חיים ומרחמים עליהם, אנשים שמחפשים אהבה. יגידו, מה אהבה מה?
רבותי, אהבה, חירות, שמחה, חיבור, שיתוף, חברות, אחדות. כל מה שמונע מאיתנו להיות בתדר הזה הוא האויב. זו התודעה הקולקטיבית של האגו. האגו שאומר לכם שאם תשתפו ותחלקו אז תפסידו. שאם תאהבו ללא תנאי ידפקו אתכם. שאם תפתחו את הדלת לזר הוא יגנוב אותכם. שאם תתמסרו לאהבה אתם היפים הזויים. שאם אתם אמנים יוצרים בתדר של אהבה אתם סוג ז'.
כי הקיום האנושי כואב ומלא חריקות, אז תחרקו, תאבקו, תאוננו עד זוב דם. תמותו כמו כלבים ברחוב, תעשו הקרבה אמיתית. הקיום כואב אמנים. אז תכאבו. אחרת אין לכם ערך, מחיר וראויות אמנותית אמיתית.
איזה מאבק תודעתי עיקש זה, לנטרל את מנגנוני ההגנה האלו (מנגנוני הרס למען האמת) ולאפשר להווייה של התמסרות ואחדות להכנס. אומרים שחושך לא מגרשים במקל.
אומרים שכשאור נכנס אז חושך יוצא. יש אנשים שאלרגים לאור. שאור עושה להם להקיא. שאור עושה להם פריחה בעור. וכשבא אליהם אור הם נבוכים ומבולבלים ומתגוננים, וכשהוא ממשיך להאיר הם דוחפים אותו ומסתגרים מפניו, וכשהוא לא עוזב הם נהיים חולים ומקיאים כי הם פוחדים. כי אין להם זהות באור. המערכת שלהם לא מכירה אור ולא יודעת מה עושים עם אור ומי הם בכלל כאנשים שחיים באור.
בעיתונים לא מעניין לכתוב על אור, זה משעמם ופוליטיקאים לא עושים קריירה מלהיות באור כי זה נגד ההישרדות שלהם וגם במדיה ובפרסומות יודעים שאור לא מוכר אז משתמשים בכל דבר אחר. ובאמנות?
מה נסגר עם המיתוס של האמן? לא נסגר כבר הסיפור הזה? האמן יכול בשקט להפסיק עם הכדורים והשיקויים, יכול להפסיק לבכות בחושך, יכול להפסיק לרחם על עצמו וללחך פנכות.
האמן של היום יכול לאכול ארוחת בוקר וללכת לצייר ולגדל ילדים. איפה הכסף? זה כבר דיון אחר. מי שלא מכיר בשפע שיש לו ברגע הזה ממש, חוסם בגופו שפע פוטנציאלי.
עדיין עם כל ההבנה הזו, משהו בי ממשיך לנקר ולזמזם שאין ערך לציורים ולגישה אמנותית שהיא של אור שיתוף וחסד. שהמערכת האמנותית כולה לא מכירה בזה. שהיא עצמה מתגרדת ומקיאה מהאור. אחד המקורות העיקריים שלה. כי באור היא לא תשרוד, באור אין לה תוקף ומשמעות. זה הפחד.
גם אני מפחדת שאם אמשיך ככה לא יזמינו אותי יותר להציג בשום מקום "חשוב" ואף אחד לא ירצה לקנות ציור "בלי דם", טבעוני כאילו. מתחשב כאילו. שאף אחד לא יתעניין במה שאני עושה.
האמת היא שההיפך קורה.
יצרתי כל כך הרבה קשרים חדשים ונחמד להיות בחברתי. אני משתפת עם כל מי שרק רוצה וצריך ואני שמחה בשמחתם של אחרים כאילו אני עצמי ממש זכיתי באותו הדבר. ואני רואה את הטוב והראוי שבדברים. וברור לי מה לשנות כשצריך. אני שמחה במה שיש לי ופתאום מגיע עוד ועוד. ופחות מתחשק לי להזיק לעצמי ולאחרים, אין לי עניין ברכילות ואני רואה את המציאות נכוחה. בלי תיווך מעוות של התקשורת שאומרת לי לפחד. כמה, ממי ומתי. כשאני באור אני יכולה לתת את דעתי הצלולה ביותר לדברים, את מלוא תשומת לבי לכל פרט, את שיא הריכוז והשקט לציור, לילדים שלי, לשנת הלילה שלי. לבישול ולכביסה. אלו חיים שאני מרגישה שראוי לי לחיותם.
אני מבינה שחווית הנפרדות, שהיא מנת חלקו של המין האנושי בשלב אבולוציוני זה, היא הקטסטרופה האמיתית. הבדידות, הניכור, ההיררכיה וההתנשאות, ההתבדלות וההתבצרות במחנות, בקבוצות, חוסר השיתוף, הפחד להיפגע, הפחד להיכשל, הפחד שילעגו לך, הפחד שיקחו לך ויגזלו ממך, הפחד מלהיות לבד ולמות לבד, הפחד מהמוות...
כל אלו מבצרים אותנו בנפרדות, בשעה שהתדר האמיתי, זה שמונח מתחת לכל שכבות הסאונד הרועשות, שהוא הזמזום הקיומי האמיתי שמחבר אותנו יחד, הוא תדר של אהבה. יש אנשים ששומעים את המילים האלו, תדר של אהבה, ומתחילים להתגרד ממש. אנשים שדווקא יודעים לאהוב, שרוצים לאהוב, שאוהבים בעלי חיים ומרחמים עליהם, אנשים שמחפשים אהבה. יגידו, מה אהבה מה?
רבותי, אהבה, חירות, שמחה, חיבור, שיתוף, חברות, אחדות. כל מה שמונע מאיתנו להיות בתדר הזה הוא האויב. זו התודעה הקולקטיבית של האגו. האגו שאומר לכם שאם תשתפו ותחלקו אז תפסידו. שאם תאהבו ללא תנאי ידפקו אתכם. שאם תפתחו את הדלת לזר הוא יגנוב אותכם. שאם תתמסרו לאהבה אתם היפים הזויים. שאם אתם אמנים יוצרים בתדר של אהבה אתם סוג ז'.
כי הקיום האנושי כואב ומלא חריקות, אז תחרקו, תאבקו, תאוננו עד זוב דם. תמותו כמו כלבים ברחוב, תעשו הקרבה אמיתית. הקיום כואב אמנים. אז תכאבו. אחרת אין לכם ערך, מחיר וראויות אמנותית אמיתית.
איזה מאבק תודעתי עיקש זה, לנטרל את מנגנוני ההגנה האלו (מנגנוני הרס למען האמת) ולאפשר להווייה של התמסרות ואחדות להכנס. אומרים שחושך לא מגרשים במקל.
אומרים שכשאור נכנס אז חושך יוצא. יש אנשים שאלרגים לאור. שאור עושה להם להקיא. שאור עושה להם פריחה בעור. וכשבא אליהם אור הם נבוכים ומבולבלים ומתגוננים, וכשהוא ממשיך להאיר הם דוחפים אותו ומסתגרים מפניו, וכשהוא לא עוזב הם נהיים חולים ומקיאים כי הם פוחדים. כי אין להם זהות באור. המערכת שלהם לא מכירה אור ולא יודעת מה עושים עם אור ומי הם בכלל כאנשים שחיים באור.
בעיתונים לא מעניין לכתוב על אור, זה משעמם ופוליטיקאים לא עושים קריירה מלהיות באור כי זה נגד ההישרדות שלהם וגם במדיה ובפרסומות יודעים שאור לא מוכר אז משתמשים בכל דבר אחר. ובאמנות?
מה נסגר עם המיתוס של האמן? לא נסגר כבר הסיפור הזה? האמן יכול בשקט להפסיק עם הכדורים והשיקויים, יכול להפסיק לבכות בחושך, יכול להפסיק לרחם על עצמו וללחך פנכות.
האמן של היום יכול לאכול ארוחת בוקר וללכת לצייר ולגדל ילדים. איפה הכסף? זה כבר דיון אחר. מי שלא מכיר בשפע שיש לו ברגע הזה ממש, חוסם בגופו שפע פוטנציאלי.
עדיין עם כל ההבנה הזו, משהו בי ממשיך לנקר ולזמזם שאין ערך לציורים ולגישה אמנותית שהיא של אור שיתוף וחסד. שהמערכת האמנותית כולה לא מכירה בזה. שהיא עצמה מתגרדת ומקיאה מהאור. אחד המקורות העיקריים שלה. כי באור היא לא תשרוד, באור אין לה תוקף ומשמעות. זה הפחד.
גם אני מפחדת שאם אמשיך ככה לא יזמינו אותי יותר להציג בשום מקום "חשוב" ואף אחד לא ירצה לקנות ציור "בלי דם", טבעוני כאילו. מתחשב כאילו. שאף אחד לא יתעניין במה שאני עושה.
האמת היא שההיפך קורה.
יצרתי כל כך הרבה קשרים חדשים ונחמד להיות בחברתי. אני משתפת עם כל מי שרק רוצה וצריך ואני שמחה בשמחתם של אחרים כאילו אני עצמי ממש זכיתי באותו הדבר. ואני רואה את הטוב והראוי שבדברים. וברור לי מה לשנות כשצריך. אני שמחה במה שיש לי ופתאום מגיע עוד ועוד. ופחות מתחשק לי להזיק לעצמי ולאחרים, אין לי עניין ברכילות ואני רואה את המציאות נכוחה. בלי תיווך מעוות של התקשורת שאומרת לי לפחד. כמה, ממי ומתי. כשאני באור אני יכולה לתת את דעתי הצלולה ביותר לדברים, את מלוא תשומת לבי לכל פרט, את שיא הריכוז והשקט לציור, לילדים שלי, לשנת הלילה שלי. לבישול ולכביסה. אלו חיים שאני מרגישה שראוי לי לחיותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה