על התערוכה

כאן רואים את הציירת טליה רז ואת הציור שציירתי אותה, בתערוכה המשותפת שלנו בגלריה אלפרד בתל אביב.
בציור רואים את טליה מחזיקה את "אולגה" של פיקאסו, בשיערה פרח גוגני, לחייה סמוקות כמו שאני אוהבת לעשות לכל הדמויות שאני מציירת (להלשין על התרגשותן וחום גופן) וברקע קישוטים גוטמניים. גוטמן בא כי הנייר שעליו ציירתי את הציור הזה (בפסטלים ודיו) היה מיועד להדפס של גוטמן ויש שם טקסט קטן בפינה מודפס שמתאר את הציור של גוטמן "נשים בפרדס". יוצא על הדרך גם ציטוט לגרבוז שנוהג לארח בסטנד אפים הציוריים שלו אמנים אחרים. מה טוב.
ככל שאני פועלת יותר בעולם הזה כבת אדם, כאמנית וככל דבר אחר שאני עושה נהיה לי יותר ויותר ברור מה אני רוצה להגשים בחיים האלה. ואני אדווח לכם על זה בלי להתבייש. אני רוצה לחבר בין אנשים, אני רוצה לשמח אנשים, אני רוצה שאנשים ירגישו שייכים ושיהיה להם טוב. אני רוצה שיהיה להם כיף. אני רוצה להיות שייכת לכולם ושכולם ידעו שהם שייכים אלי. אתם קולטים? בואו נתבונן במה שאמרתי במבט ביקורתי אמנותי עכשווי: זו שאיפה משונה, חובבנית ושטחית, אין בה שום אקסקלוסיביות ובידול, אין בה היררכיה, אין בה מקצוענות ושאפתנות, אין לה מחיר שוק ואם יש לה הוא המוני ונגיש מדי. אז מה זה שווה? ואיך אפשר לבקר שאיפה כזו? ומה שאיפה כזו עושה בכלל על אותו שולחן עם מעדני גורמה אחרים? אני מבינה שהכח והאור שלי באים מזה שהלבבות שסביבי פתוחים ושמחים. מרגישים בנח, שנעים בגוף. שפתאום אין צורך להיות אלים ותקיף, מתגונן ובודד. זה שכרי. 
באו לפתיחה שלנו המון אנשים, מכל העולמות. חברים, אמנים, אוצרים, סקרנים, משפחה, אנשים שרצו לשתות הרבה בחינם. כולם אורחים רצויים חשובים וטובים. היתה אווירה ממש נעימה ואולי גם בזכות החצר הגדולה וכמות הבירה הבלתי נגמרת אנשים פשוט לא רצו ללכת. נשארו ונשארו כמעט עד חצות. ואני שמחתי מאוד כי פתיחות של תערוכות הן לא פעם ארוע מעצבן ולא נעים עם אנרגיות קשות ומעט כיבוד. וכל מה שבא לך זה לסמן וי ולעוף משם. ואם זה לא חבר טוב בכלל לא הולכים. ברור שעדיף לראות תערוכות לא בפתיחה. איכס פתיחות. לחץ כזה של עם מי דיברתי ומה יש למי וכמה ואיך, כן כתבו או לא וכמה תשומת לב תקשורתית ומכירות והשוואות ותחרותיות וצביטות לב. מבחינתי אחד ההישגים הטובים של הפתיחה שלנו הוא שהיה שם נעים. וגם אני לא הרגשתי שאני צריכה להשתכר כדי לתפקד בפתיחה ולא עטיתי על עצמי שום מסיכת מגן מפני העולם.
אני אוהבת את הציורים שאני מציגה שם ועובדת על עצמי לקבל באהבה כל מה שקורה איתם ואיתי. כי לא לקבל את זה יהיה להתנגד לחיים ולטבע שלהם על כל גווניו. וזה מחליש. וזה לא בורא דברים אחרים, זה מפריע ליצירה לקרות. כבר היה לי פיצוץ קטן בינתיים ואני מתאמנת ללמוד גם ממנו. החיים היצירתיים שלי כל כך הרבה יותר גדולים מהניירות והבדים והחללים הממוזגים, מדפי הטקסטים, המזומנים והצ'קים. וכשאני לא קושרת את המהות האמנותית שלי בחבל הזה אני יכולה לעשות כל כך הרבה יותר למענכם ולמעני...