קרה לכם פעם שישבתם בחדר עם משהו כמו חמישה עשר איש שמעולם לא פגשתם, אבל הרגשתם שאת כולם כבר הכרתם פעם? ממש בניואנסים הכי עדינים. במשקפיים המסויימות, במצח העגול הבהיר, בקול או בדיקציה. אין מצב להתחיל לגרד את קצה ההיזכרות כי היא כל כך לא נגישה, לא מכאן ולא עכשיו.
אבל ללא ספק, הם מוכרים היטב.
כזה דבר קרה לי אתמול. מה שהיה יותר מפליא הוא שלא התפלאתי כלל. הרגיש לי טבעי ונח.
פתאום הבנתי משהו.
פעם הייתי נוהגת לאפיין כל אדם שאני פוגשת, די בזריזות ולהלביש עליו משהו, פעמים רבות צדקתי באבחנות שלי, הטייפ קאסטים שלי משוכללים ויעילים. אבל זה היה מרחיק אותי מאנשים. כשהייתי זוכה לשבת אתם רגע הבנתי שכל הקליפה הזו היא סתם, מה שיש מעבר זה משהו שמאוד דומה לי, שמאוד דומה לכל אחד. יש אנשים שהיה לוקח יותר זמן לראות מעבר לקירות הצבועים ויש כאלו שממש תיכף.
בעצם מה שקרה לי אתמול, זה אולי זה. משהו בראיה הפנימית שלי השתכלל. את כל קבוצת האנשים שישבתי אתה בחדר הסכמתי, או יכלתי לראות נטו.
ואז כל הניואנסים החיצוניים שהם מאופיינים בהם, אורך וגוון השיער, אף מנותח, מנח רגליים, הפכו למוכרים גם הם. ובכך שהפכו לכל כך מוכרים, היו ללא רלוונטים. הם כבר לא משקפיים מסויימות או מצח רחב. אפשר לפגוש את האיכות הליבתית שלהם. את הכוונות שלהם. גם שם, בתוך הכוונות יש קירות צבועים שונים, אבל אחרי שחודרים את הקירות החיצוניים שהגוף מסומן בהם, כבר הרבה יותר קל להפגש, לנוע יחד בחלל המשותף.
גם ההידברות היא שונה, היא לא מתגוננת כיאה לחבורת קירות. היא מתמזגת לעיתים, נפרדת, שוב עוברת ליד ובתוך. מסכימה להקשיב, דוחה לרגע וחוזרת להתחבר. זה יפה, זה נעים.
אני שמחה על ההזדמנות הזו שהיתה לי אתמול להבין את זה. זה מאפשר לומר את האמת ביתר קלות וישירות. בלי להטיח אותה כאילו העיירה נשרפת. אלא לגלגל אותה בשלווה ולדעת שהיא מתקיימת בנינוחות לצד אמיתות אחרות.
ראיה כזו, נייטרלית, הוליסטית, היא מדבקת. כי כולם מכירים אותה ונזכרים בה בשניה. היא היתה שלנו פעם אבל התעוותה, נכפה עליה פוקוס מסויים, מגודר בהתניות "מגוננות" שפגמו בה.
השפעתה טובה כל כך. מדיפה ריח ממש, שאנשים מזהים ולבם נפתח. הם מרגישים בטוחים, אהובים והם מייד רוצים לקום ולתת משהו למישהו. לעזור ולהשתתף.
יש אנשים (מעטים אולי) שחיים כך כל העת. רואים את השלם בכל מקום ומשם מחוללים ניסים. מעניקים השראה דומה לאחרים והמאבק בתוכם ומחוץ להם פוסק. הם עדיין חושבים אחרת אולי ממני או ממך, אבל הם לא אלימים, לא תוקפים ולא הודפים.
יש אחרים שהראיה מתגלה להם לפרקים, הם בוחרים אם להשתתף או להתנתק, כי הם עדיין מורגלים בראיה של התניות. נצמדים לרווחים לכאורה שהיא מעניקה. כבוד, עליונות, אינדיווידואליות מסקרנת. או הגנה מוחצת מפני פגיעות אפשריות.
עם זאת, הצבע והייחוד לא נעלם מאלו שבוחרים לראות שלם. הראיה שלהם פשוט חפשיה ממאמץ.
שווה לאמן את העיניים העצלות שלנו, לגאול אותן מהזכוכיות שלכאורה מדייקות להן מציאות חיצונית מפורקת.
שווה לאמן את העיניים העצלות שלנו, לגאול אותן מהזכוכיות שלכאורה מדייקות להן מציאות חיצונית מפורקת.
מקסים!!! תודה גליה אהובה כל כך! אוהבת כל כך את ההתבוננות שלך על העולם ופנימה על עצמנו! זכיתי בך. העולם זכה בך. הלוואי וראיית כולנו תהיה כך חופשייה ממאמץ!
השבמחק