הבנתי משהו גדול בימים האחרונים.
בשנים האחרונות אני במסע לקילוף והשלת שכבות כדי לנצח את הכאבים בכוחות עצמי. די לי. רוצה רק מרחב מחיה נייטרלי, חף מפחדים, התניות, עונשים, התנצחויות וכוחניות. ומשם, מהנייטרליות הנקיה, ה"טובה", לפעול את פעולתי בעולם.
אז במסעי בדקתי והפכתי כל רגב באדמת הפחדים. פחדים שהם פרטיים שלי, פחדים של אחרים, פחדים קיומיים אוניברסאליים. ובתחתית רחש איתן הפחד מן המוות.
סברתי, כל פחד שנחפור תחתיו עוד ועוד, נשאל בהמשכיות, ומה אז? ומה הכי מפחיד שיקרה כש?
ובסוף בסוף היה, הפחד להיעלם, להימחק, למות.
נסו על עצמיכם ותיווכחו.
עם זאת, בימים האחרונים, כשפגשתי את עצמי בנחשול הצפה רגשית אדיר והיה לי קשה עד כדי מחנק, ניסיתי בזהירות לשאול את עצמי בלי ליפול מהחומה הדקה: נו, ממה את מפחדת בעצם? מהמוות עוד פעם?
הופתעתי כשהתשובה שעלתה לי היתה שאני מפחדת מלהשתגע. אולי הפחד מהשיגעון הוא עמוק יותר מפחד המוות. להיות חיה אבל להיחשב גמורה, אבודה, חסרת זכויות בסיסיות.
זה במישור החברתי. ובמישור האישי, להיות משוגעת זה להיזרק אי שם במרחבים עצומים אינסופיים של תודעה בלי לדעת מה נכון, מה לא. מה מועיל ומה מזיק. בלי הגיון, בלי הבנה בסיסית של ניואנסים. רדופה עד יומי האחרון.
אני נוכחת מעת לעת שאני לא מצליחה לפרש סיטואציות שונות בצורה נייטרלית ואובייקטיבית. תמיד נלווה אליהן איזשהו הבל אישי של הפליה לרעה, של תחמון, בחישה או מגמתיות אחרת. למזלי אני כבר מכירה את המנגנון הזה שלי ומייד שולחת אותו להרגע עם כוס מים בצד.
בסוף מתברר שטוב שלא נסחפתי אחר הזיותי. כי גם אם הן נכונות, עצם הפרשנות הנייטרלית השקטה שבחרתי בה כבר משנה את פני המציאות. נדמה שתסביך רדיפה הוא כמו רפלקס מדבק ביותר, שאם אחד מפעיל מולך, מייד את מופעלת. ואם את מגיבה בשלוות נפש את פורקת אותו מנשקו תוך זמן קצר.
על התקשורת בווטסאפים יש לי המון מה לומר. אבל עכשיו למשל, כשברור שקבוצת ווטסאפ היא גם מרחב תודעתי קולקטיבי שרוחש כמו תת מודע עם 30 ראשים, שעשרות ומאות דעות רגשות ותכונות מזינות אותו בכל יום, כל מי שמחובר אליו נתון פוטנציאלית להסחף להתקפה.
ומה מעניין? האיר את עיני ידיד בשיחה על רגל אחת ברחוב, שכל אחד קורא את ההודעה לפי מצב רוחו ברגע נתון, לפי פרשנותו האישית לטקסט ולניואנסים שלו.
הודעה נתונה יכולה להיחשב על ידי אדם אחד כרגילה, אפילו פייסנית, ועל ידי אדם אחר כצינית ומתנקמת. לכו תדעו למה מתכוון כל משורר. זהו בעיני איפוא מרחב מאוד מגרה להתפרצות טירוף הדעת. זה יקום מקביל מציאות שהקשר שלו למציאות לעיתים רופף למדי. כי כשנפגשים בחיים האמיתיים ומביטים לאדם זה או אחר בעיניים היכולת לראות את לבו, צרכיו וכוונותיו מתבהרת עשרות מונים.
גם כך לכל אחד יש ווטסאפ פרטי בתוך הראש. כל הזמן פעימות הודעה חדשה שנכנסת, עוד אחת ועוד אחת. רגש אחד עולה ואחריו רגש סותר והבא בתור חכם בלילה רוחש ובוחש ועוד ועוד באים בהמוניהם להביע דעה ועמדה.
השיגעון יכול לתפוס אחיזה מסויימת בכל אחד כשלא משגיחים. ובהנחה שאי אפשר להתנתק מהווטסאפ, לא זה הפנימי ולא החיצוני, החכמה היא ללמוד להשתיק אותו.
בשנים האחרונות אני במסע לקילוף והשלת שכבות כדי לנצח את הכאבים בכוחות עצמי. די לי. רוצה רק מרחב מחיה נייטרלי, חף מפחדים, התניות, עונשים, התנצחויות וכוחניות. ומשם, מהנייטרליות הנקיה, ה"טובה", לפעול את פעולתי בעולם.
אז במסעי בדקתי והפכתי כל רגב באדמת הפחדים. פחדים שהם פרטיים שלי, פחדים של אחרים, פחדים קיומיים אוניברסאליים. ובתחתית רחש איתן הפחד מן המוות.
סברתי, כל פחד שנחפור תחתיו עוד ועוד, נשאל בהמשכיות, ומה אז? ומה הכי מפחיד שיקרה כש?
ובסוף בסוף היה, הפחד להיעלם, להימחק, למות.
נסו על עצמיכם ותיווכחו.
עם זאת, בימים האחרונים, כשפגשתי את עצמי בנחשול הצפה רגשית אדיר והיה לי קשה עד כדי מחנק, ניסיתי בזהירות לשאול את עצמי בלי ליפול מהחומה הדקה: נו, ממה את מפחדת בעצם? מהמוות עוד פעם?
הופתעתי כשהתשובה שעלתה לי היתה שאני מפחדת מלהשתגע. אולי הפחד מהשיגעון הוא עמוק יותר מפחד המוות. להיות חיה אבל להיחשב גמורה, אבודה, חסרת זכויות בסיסיות.
זה במישור החברתי. ובמישור האישי, להיות משוגעת זה להיזרק אי שם במרחבים עצומים אינסופיים של תודעה בלי לדעת מה נכון, מה לא. מה מועיל ומה מזיק. בלי הגיון, בלי הבנה בסיסית של ניואנסים. רדופה עד יומי האחרון.
אני נוכחת מעת לעת שאני לא מצליחה לפרש סיטואציות שונות בצורה נייטרלית ואובייקטיבית. תמיד נלווה אליהן איזשהו הבל אישי של הפליה לרעה, של תחמון, בחישה או מגמתיות אחרת. למזלי אני כבר מכירה את המנגנון הזה שלי ומייד שולחת אותו להרגע עם כוס מים בצד.
בסוף מתברר שטוב שלא נסחפתי אחר הזיותי. כי גם אם הן נכונות, עצם הפרשנות הנייטרלית השקטה שבחרתי בה כבר משנה את פני המציאות. נדמה שתסביך רדיפה הוא כמו רפלקס מדבק ביותר, שאם אחד מפעיל מולך, מייד את מופעלת. ואם את מגיבה בשלוות נפש את פורקת אותו מנשקו תוך זמן קצר.
על התקשורת בווטסאפים יש לי המון מה לומר. אבל עכשיו למשל, כשברור שקבוצת ווטסאפ היא גם מרחב תודעתי קולקטיבי שרוחש כמו תת מודע עם 30 ראשים, שעשרות ומאות דעות רגשות ותכונות מזינות אותו בכל יום, כל מי שמחובר אליו נתון פוטנציאלית להסחף להתקפה.
ומה מעניין? האיר את עיני ידיד בשיחה על רגל אחת ברחוב, שכל אחד קורא את ההודעה לפי מצב רוחו ברגע נתון, לפי פרשנותו האישית לטקסט ולניואנסים שלו.
הודעה נתונה יכולה להיחשב על ידי אדם אחד כרגילה, אפילו פייסנית, ועל ידי אדם אחר כצינית ומתנקמת. לכו תדעו למה מתכוון כל משורר. זהו בעיני איפוא מרחב מאוד מגרה להתפרצות טירוף הדעת. זה יקום מקביל מציאות שהקשר שלו למציאות לעיתים רופף למדי. כי כשנפגשים בחיים האמיתיים ומביטים לאדם זה או אחר בעיניים היכולת לראות את לבו, צרכיו וכוונותיו מתבהרת עשרות מונים.
גם כך לכל אחד יש ווטסאפ פרטי בתוך הראש. כל הזמן פעימות הודעה חדשה שנכנסת, עוד אחת ועוד אחת. רגש אחד עולה ואחריו רגש סותר והבא בתור חכם בלילה רוחש ובוחש ועוד ועוד באים בהמוניהם להביע דעה ועמדה.
השיגעון יכול לתפוס אחיזה מסויימת בכל אחד כשלא משגיחים. ובהנחה שאי אפשר להתנתק מהווטסאפ, לא זה הפנימי ולא החיצוני, החכמה היא ללמוד להשתיק אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה