אקונומיקה

בימים בהם היתה מגיעה חרושצ'נקה העוזרת לנקות בביתה של ליטל, היתה ליטל מתחפפת מייד. 

baggers can't be choosers אומר הפתגם, וכך שכשאמה של ליטל הציעה לממן לה מנקה, היא הסכימה מייד. ליטל דווקא אהבה לנקות, אבל תמיד דחתה ודחתה את מועד הניקיון, כי המבצע היה לוקח לה שעות ארוכות וממשיך למיגרנה של יומיים.

בכל יום ראשון בשבע וחצי בבוקר בדיוק היו נשמעות חבטות רמות בדלת. אם לא נענו היה הפעמון מתחיל לזמזם בלי הפסקה. ליטל כבר ידעה לא להכנס לשרותים בשעות אלו כשחרושצ'נקה מגיעה כי אם לא תפתח לה החבטות לא יפסקו וחרושצ'נקה תזעיף פנים. ואז אלוהים יודע באיזו פינה בבית תטמין את נקמתה. ליטל היתה מייד נדרכת וממהרת לפתוח את הדלת. בוקר טוב, היתה מברכת את חרושצ'נקה בחביבות מעושה. אשה אפורת שיער ואדירת מימדים היתה נכנסת בצעדים נחושים פנימה ומטיחה תיק גב ענק בפינת הסלון. חרושצ'נקה סירבה לגלות את גילה בשביל מילוי טפסי ביטוח לאומי וליטל נדהמה כאשר ביטוח לאומי גילו לה שחרושצ'נקה כבר בת 62.

כשליטל היתה חוזרת לביתה, בדרך כלל חצי שעה לפחות אחרי שחרושצ'נקה אמורה לסיים, היתה מתהלכת בין שלושת חדרי הבית בחשש. מתחילה לסדר ולארגן את חפציה במקומם. חרושצ'נקה אמנם הוגדרה כמנקרה, אבל בפועל היתה משאירה את המרחב הביתי מלא בערימות. ערימות ספרים, כלי כתיבה, עיתונים, בגדים, ערימות של צלחות ונעליים. ועוד ועוד ערימות. היתה אוספת כל מה שמסתובב בחדר לערימה אחת ומנקה מלמטה. ליטל נמנעה מלתת לחרושצ'נקה הנחיות איפה לשים כל דבר כי זה הרגיש לה יהיר לתת הוראות לאשה בגיל של אמה. מעבר לכך, העברית של חרושצ'נקה היתה דלה והיא היתה מאבדת את הסבלנות בן רגע כשניסו לומר לה משהו.

הבית אמנם נראה נקי אך לא הריח ככה. במיוחד לא חדר השרותים והאמבטיה, שם היה ריח של שתן. כאילו ניקו את השרותים בשתן. ליטל הסבירה לעצמה את התופעה בכך ששמשון החתול, ששנאה יוקדת שררה בינו לבין חרושצ'נקה, ביצע פעולת נקמה כפולה. גם בה וגם בחרושצ'נקה, שהיתה נוהגת לגרש אותו ברקיעות רגליים ונפנוף זרועות ומטאטא.

בארון המטבח היתה חרושצ'נקה עורמת את הכלים בצורה מסוכנת למדי, בלי שום התחשבות בגודל הצלחת וצורתה. צלחות שטוחות וכבדות נערמו על קעריות מרק בעלות שפה אלכסונית, בינהן נדחפו כוסות יין וקפה. את קרש החיתוך ליטל היתה צריכה לחפש שעה תמימה ובסוף מוצאת אותו שעון על שק האוכל של שמשון או מעל המקרר. חרושצ'נקה לא היתה מדווחת לה אם וכמה כלים נשברו בכל פעם, אבל ליטל שמה לב שמשמונה כוסות יין נותרו לה חמש ומהסרוויס שהוריה השאירו לה כשקנו חדש היו כל פעם פחות ופחות צלחות. כשהעזה פעם אחת לשאול את חרושצ'נקה לגבי הסרוויס, נענתה ב"כן" רם וכעוס ומייד נסוגה. 

מדי יום ראשון, גבול נוסף נחצה. ליטל הרגישה כאילו חרושצ'נקה עושה לה בכוונה. מתחת למיטה היו נאספים תלתלי אבק, קרם הפנים היקר שלה היה נגמר מהר מדי, את שמשון היתה מוצאת סגור מחוץ לחלון, ממתין על עציץ באדנית שתחזור ליטל ותשחרר אותו.

למה היא עושה לי את זה? מה, היא רוצה שאפטר אותה? שנריב? מה, היא שונאת אותי כי היא מבוגרת ממני ב 30 שנה? כי אני פריווילגית? סט השאלות טענות האלו היה רץ קבוע במוחה של ליטל שהתקשתה להנות מהספק.

ליטל היתה מתקשרת מדי יום ראשון בצהריים לאמה להתלונן על מעללי חרושצ'נקה, אבל אמה חששה מהעוזרת לא פחות ממנה. תעזבי ליטל, תסלחי לה, יש לה חיים קשים. מה את מעדיפה, שאף אחד לא ינקה אצלך? זה בטוח יותר טוב מכלום, סתמה אמה את הפתח לדיון על נושא שגם היא מאותגרת ממנו.

ליטל הרגישה שחרושצ'נקה בודקת את הגבולות שלה, חותרת למגע כדי ליצור פיצוץ.

יום אחד חזרה ליטל הביתה בשעה עשר וראתה שחרושצ'נקה, שהיתה אמורה באותה שעה לנקות, איננה. שמשון שוב היה נעול מחוץ לחלון ועציץ הרקפות שבמרפסת נפל למטה ונשבר. הנעליים נערמו בגיבוב אלים בפינת החדר, כאילו דחפו אותן בכח ובכעס. על השיש עמד בקבוק האקונומיקה השמן שקנתה כמה ימים קודם לכן, ריק לגמרי . אי אפשר היה להתעלם מהאנרגיה הקשה שנשארה בבית אחרי שחרושצ'נקה הלכה. דווקאות אלימה ושקטה פשטה בחדרים ובחפצים. 

"מזדיינת", סיננה ליטל ונדהמה מהפליטה שהצטברה כל כך הרבה זמן בקרבה. 

כמוכת שטן הלכה בין החדרים עם סמרטוט ושקית, אוספת, מסדרת, מעיפה, ממיינת. כאילו רוחה של חרושצ'נקה דבקה בה ומרוב כעס בעטה גם היא בנעליים ובקופסאות שסידרה. כאילו גם החפצים בביתה משת"פים של חרושצ'נקה ועושים יד אחת נגדה. "דווקא אתם עושים לי! דווקא!" דחפה, טרקה, זרקה בכעס לפח. בטייפון הסדר והנקיון שעשתה נחתכה ביד מכוס שבורה ודפקה את הזרת הקטנה פעמיים במשקוף. כשסיימה להלאים את ביתה לעצמה, ורוחה עדיין לא נחה כי הרגישה כועסת ואלימה, חיפשה באינטרנט עצה איך לנקות אנרגיה של בית. 

אז רצה לירקן וקנתה צרור מרווה, שרפה את קצותיה והתהלכה בין הכתלים, בריכוז רב ניסתה, חרף אפיקורסיותה להתפלל ולברך את הבית. זה לא עבד. היא הרגישה שחרושצ'נקה מהדהדת לה מקירות הבית, מכוסות השתיה ומחלון המרפסת.

אז התקשרה לאמה ונבחה עליה שחרושצ'נקה הורסת לה את הבית וחונקת את נשמתה. מילה היא לא נתנה לאמה להכניס. "הרס הרס הרס!" זעקה לתוך המלבן השחור המבריק והשליכה אותו בזעם על הספה.

באותו לילה הקיצה לפנות בוקר ושוב כעס חנק את גרונה. הלכה לשטוף פניה במים קרים. "איזו זוועה!" יללה לתוך כפות ידיה. כשהגיעה השעה שש החליטה להתקשר לחרושצ'נקה ולהתעמת איתה אחת ולתמיד. לא יתכן שהיא תוציא אותה מדעתה בלי תגובה מתאימה.

טילפנה וחיכתה כמה צלצולים. חרושצ'נקה לא ענתה. כעבור שעה ניסתה שוב, ואז שוב ושוב ושוב. בצלצול העשירי נענתה. "דה?" צעקה חרושצ'נקה בטלפון. 

"מה דה?" צעקה חזרה ליטל, "מה מה?!". "הגיעו מים עד נפש זה מה!" השתמשה בביטוי שידעה שאין סיכוי בעולם שחרושצ'נקה תבין. "את הורסת לי את הבית! הורסת לי את החיים!" 

חרושצ'נקה ניסתה לענות בעברית משובשת וברוסית אבל ליטל לא הקשיבה. "נמאס לי לשתוק! יותר אני לא שותקת! את שומעת?"

"הזלזול הזה! מה את עושה תגידי לי, מנקה לי את הבית בשתן?"

עוד ועוד צעקה ליטל, חוזרת ומתקיפה, חרושצ'נקה מהצד השני צועקת בעצמה. אחרי עשר דקות של צעקות הדדיות, בלי שאף אחת מהן שומעת את השניה, כשגרונה של ליטל כואב וראשה מתפוצץ, החליטה ליטל לסיים ובגערה פיטרה את חרושצ'נקה. "אל תבואי לפה יותר!"

כשהסדירה נשימה התקשרה שוב לאמה.

"את שומעת אמא? פיטרתי אותה. זהו. נגמר. לא רוצה לראות אותה כאן יותר. מה שקרה פה השבוע עבר את הגבול. היא נוקמת בי אמא, היא שונאת אותי. יורדת לחיי".

"ליטלי, הכל בסדר מתוקה"? ענתה אמה בקול קודר ושקט. "חרושצ'נקה בכלל לא בארץ. היא נסעה ללטביה לפני שבועיים".

"ללטביה? מה פתאום. את בטוחה?" שאלה ליטל בהיסוס.

"כן, ללטביה". ענתה אמה.

"אבל אני דיברתי אתה עכשיו". 

"דיברת איתה מחו"ל. היא לא בארץ ליטלי. למה את חושבת שהיא היתה אצלך השבוע?"

"כי... כי, הבית מבולגן... כי נשבר עציץ אמא, כי היא נעלה את שמשון בחוץ וגמרה בקבוק אקונומיקה ענק".

"זאת לא היא ליטלי, זו את". אמרה אמה בספק דאגה ספק תוכחה.

"אני"? התבלבלה ליטל.

"כן, אין הסבר אחר מתוקה שלי". סיכמה אמה בידענות.

ליטל הביטה בתמהון באויר. ניסתה לחזור אחורה בזמן ולהבין מה קורה, אבל זכרונה בגד בה, כאילו היא בהנגאובר. הפרטים נשמטו, נעלמו, התערבלו אל הלא כלום.

היא התהלכה בין החדרים, מביטה כעיוורת בחלל, משננת בראשה את המילה אקונומיקה בלי להבין מה היא מחפשת או לאן היא צריכה להגיע אם בכלל. היא פתחה את הבקבוק והריחה. ריח נעים, חשבה לעצמה, ושאפה שוב מלוא הריאות. סחרחורת תפסה אותה והיא התיישבה על הספה בסלון ושקעה בשינה עמוקה. 

חבטות רמות בדלת העירו את ליטל משנתה. משלא נענו החל הפעמון לזמזם בלי הפסקה.