הצייר ששבר לי את היד

הצייר ששבר לי את היד, 45x36 ס"מ, שמן על בד, 2012

אולי היום זה לא היום הכי מושלם עבורי לדבר על ציור, ובטח שלא על תקופות שפל בציור, אבל כנראה שבכל זאת יש בי די בטחון כדי לעשות זאת. עכשיו זו תקופה שבה אני מציירת פחות וכותבת יותר, וכדי להתפקן בכל זאת מעת לעת אני מתיזה רישומי דיו מהירים פה ושם כמו קוף מאונן. אבל אין שום מהלך ציורי בר תוקף וחשיבות שאני יכולה להתפאר בו. וכיאה לתקופות כאלו, ההוויה מחפשת איפה עוד, איפה עוד אני חלשה כעת ומצביעה בתנופה- הנה! הנה! כאן את חלשה, וגם כאן ושם. כמו מרגלת טובה ויסודית אני מגלה לעצמי בלי רחמים על כל סדק שישנו בחזות המאושרת שלי. החולשות רק מחכות שמישהו ישים לב אליהן. כמה זמן אפשר לחכות בחושך כמה? הרי אני מתהלכת מזה זמן מה באור ומה זה נהנת וחוגגת, אז מה נהיה כאילו? 

בכל זאת אני מגיעה לסטודיו ומבלה כאן זמן, מתקשרת יותר ופחות עם מה שצברתי במהלך השנים, נודדת יותר ויותר למרחבי הפייסבוק והאינסטגרם ולא כמו חברים מוכשרים אחרים שלי, אין לי יכולת לזפזפ בין זה לבין ציור. כל המסיבה נהרסת לי ואני חוטפת סחרחורת ויאוש. כולם נראים כל כך מגניבים ומעורבים ופעילים, אפילו הכעס והאבל שלהם סקסי. כולם מכירים את כולם ונמצאים בכל מקום, כולם עובדים ומייצרים ומציגים ומתבלטים. כולם יפים.

אני מספרת לכם כאן בחודשים האחרונים כמה זה חשוב, בעולם הניהול הקארמתי, לפרגן. (פרגון זו מילה שאני לא אוהבת דווקא כי היא מדיפה ניחוח של מלאכותיות ואילוץ. אני מעדיפה את המילים תמיכה, הדדיות ושיתוף פעולה). אז הדדיות לצורך העניין מניעה בצורה הרבה יותר טובה את האנרגיות היצירתיות והקיומיות שלנו. הרווח גדל לאין שעור כשאנחנו משתפים אחרים בדברים שקורים, כשאנחנו נדיבים ועוזרים. הרבה יותר מאשר כשאנחנו חשדנים, קנאים, מסתירים ומתנהלים כמו ניצולים שצריכים לשרוד. הידיעה שכל מה שקורה הוא לטובה, או לחילופין במחשבה מתקדמת יותר, כל מה שקורה לא באמת משנה בכלל, גם מאוד עוזרת לקבל את המציאות כפי שהיא מבלי להאבק או להסתחרר ממנה. איזה איזון מושלם זה יכול להיות, תתארו לכם, לחיות בשוויון נפש אמיתי ועדיין להיות מאוד רגיש ואמפתי, יצירתי, עמוק, משוכלל, חרמן, כועס ועדיין, בשוויון נפש מוחלט. מצליחים לדמיין את זה? שם אני רוצה להיות.

אז חזרה שתי פסקאות אחורה, אני בסטודיו ומוציאה ציורים ישנים והנה מצאתי כמה מתקופה אחרת לפני שנתיים כשהיה ה"שפל" היצירתי האחרון. גיליתי כמה ציורים שציירתי בחוסר אונים מוחלט נוכח אוזלת היד שלי כלפי החיים, שהרגישו לי מאוד עלובים אז (כן כן למרות הילדים והכל)
ודווקא שם בשיא החולשה והחורבן שלי נגלה לי סוג ציור ממש אותנטי שקיים בי ולא יוצא לי כמעט אף פעם בשלמותו, רק מבליח פעם בכמה שנים. ציור בו אני נכנעת לכל מה שאני לא אוהבת בעצמי ומצליחה לדווח על זה בקומפוזיציה לא רעה ובפשטות רבה. ואלו ציורים שמרגישים לי, ברטרוספקטיבה, ככאלה שמאוד מייצגים אותי.

אני מראה לכם כאן אחד מהם, שמו "הצייר ששבר לי את היד". מתוארת סצינה בה צייר אחר שכנראה קינאתי בו או סלדתי ממנו באותה תקופה (יש לי מושג מעורפל מי זה) חשף אותי בחולשתי ונקם בי והוא שובר לי את עצמות יד ימין, היד החזקה שלי. וברובד האחורי אני נופחת את נשמתי בענן של עשן והוא נושם לתוכו את העשן הזה וגונב את נשמתי. תכלס.

הפחד לאהוב

שמתם לב שכל סיסמאות הבחירות כמעט ללא יוצא מהן הכלל נושאות איכויות של קיטוב? אנחנו לא כאלה, אז אם אתה כזה אל תצביע לנו. אנחנו כאלה וכאלה, אז אם אתה לא כזה אתה לא משלנו. אנחנו לא ימנים, אנחנו לא שמאלנים, אנחנו לא פלסטינים אנחנו לא חרדים. כמה חוסר השראה וחוסר מחשבה. כאילו שאנחנו לא מספיק מסוכסכים ומפולגים, מתעבים אחד את השני על איך שנראים ובמי שבוחרים ובמה שמאמינים. כאילו שאנחנו לא מספיק מחופרים בתהום האינסופית הזו, בטרגדיה הכי גדולה שלנו כבני אדם. שאנחנו מנותקים ואבודים ומיואשים. לא שזה מיוחד רק לנו, אבל כאן אולי מרגישים את זה ביתר שאת. הכי הילד המוזנח שלאף אחד אין זמן אליו ואף אחד לא שם עליו ולא מתקשרים איתו ומפצים אותו בוופלות כשהוא צועק. ברור שיום אחד הוא ימרוד ויהפוך למפלצת. אבל אף אחד לא לקח אחריות עליו ואף אחד עדיין לא לוקח. נסתדר. מקסימום נתכחש אליו או משהו.
אני רוצה להציע הצעה זהירה, מופרכת אולי תגידו, לא איכפת לי. אם אף אחד אחר לא מרגיש בנח לעשות זאת, אעשה זאת אני. שמדד התקפות שלי ירד, זה ממש בסדר. ממילא זה גם פיקציה.
ואתחיל בדוגמה. פעם היתה איזו תכנית טלויזיה בריטית על ילדים פראי אדם מהסוג הכי קשה והוריהם חסרי האונים שלא מסוגלים לשאת אותם עוד. הם באים לתכנית שתציב להם מראה, פומבית, ותסביר להם מה קרה. הם יודעים כמובן, אבל כנראה שהחשיפה ממריצה אותם גם לפעול. ואז אמור להתרחש ריפוי. והיה מקרה של איזו אמא שהיתה ענקית, ממש אוביס עם בתה בת ה 11 . ילדה יפהפיה שכל היום צורחת בבית ושוברת דברים. השנאה שלה (או במילים אחרות הכמיהה הנואשת שלה לאהבה) העבירו אותה על דעתה וגם את הוריה.
מה שהיה מרגש בתכנית זה שאף אחד לא שיחק אותה. האמא הודתה שמאז שהילדה נולדה היא לא הצליחה אף פעם לאהוב אותה ולהתקרב אליה. רואים בתכנית סרטון ישן שלהן בפארק שעשועים מלקקות גלידה ויושבות על המדרכה במרחק של איזה מטר זו מזו. והילדה כל הזמן מנסה להתקרב לאמא שלה לשבת צמוד אליה והאמא כל הזמן מתרחקת. וכשהילדה מתחילה לבכות אמא שלה קמה והולכת. טוב, אנחנו לא יודעים את הקונטקסט של הסצינה, אולי הילדה היתה מאוד מעצבנת באותו יום. אבל הנה ככה. ובתכנית היועצים הפסיכולוגים מנסים לאמן את האמא לאהוב. ומאוד קשה לה זה נראה הכי מלאכותי שהיא משנה טקטיקה ומנסה לדבר עם הבת שלה ברכות. הבת שלה כבר בשלב שהפה שלה רק מנבל והיא עונה לאמא שלה רק במילים פרה סתומה מכוערת לכי תתדחפי וכאלה. והאמא נדרשת לצאת מהמכניזם המתכחש והנוטר ולהתפייס אתה. אני זוכרת שזה לא כל כך הצליח להן. זה היה נראה כמו מעט מדי מאוחר מדי. הילדה הזו גדלה בלי אהבה.
למה סיפרתי את כל זה? אולי כי ככה לפעמים אני מרגישה כאזרחית במדינה הזו. ביחסים שלי עם השלטונות או אפילו עם מחנות האמונה השונים. כלומר, ביני לביני אני חשה אהבה, כך נדמה לי לפחות. אני אדם די אוהב. אבל באופן כללי אני מרגישה נטושה. לא מוכלת. אני לא באמת יכולה להביא את עצמי לכל מקום לגמרי כי מישהו בטוח ינטור לי וישנא אותי. ויש אווירת לחץ ותחרות ומי היה פה קודם ולמי מגיע יותר והתרברבויות והתברברויות וכל מיני דברים שרק מרחיקים אותי מאהבה. כאזרחית, כחברה של אזרחים שמאמינים בדברים אחרים ממני. זה תמים? אני שואלת. לא מותר לי לקוות למשהו אחר?
אני אפילו לא נכנסת לאיך עושים את זה. כי זה הדבר הראשון שתגידו נכון? יופי באמת, לכי תשני עכשיו את העולם. וואלה, זה דווקא לא החלק הקשה.
החלק הקשה זה באמת להסכים להיות באהבה. לא אהבה לחלק מעצמי (ולחלק מהאנשים). אהבה לכולי, להכל, לכולם. אני יודעת. עאלק וזה. נראה אותנו אמיצים מספיק. זה הפחד מהמוות שזועק, אל תהיה באהבה למה שיאכלו אותך ותצא טמבל. שמענו כבר. ראינו כבר מה הפחד מוות הזה עושה לנו. זה בדיוק מה שאוכל אותנו חיים. הפחד שיקחו לי וירמסו את כבודי וישקרו לי. הפחד שיהרגו אותי.
אבל זה עובד ההיפך, פה השינוי. אהבה היא ההיפך של פחד. ואם אני באמת באמת באהבה, שום דבר ואף אחד לא יכול לקחת לי כלום. אני לא באמת מאויימת על ידי שום דבר. גם אם פיזית יעיפו אותי מהבית ויפגעו בגופי. (הלכתי רחוק אני יודעת, אני עוד לא שם בעצמי אבל זה הכיוון. הגוף הוא גם פיקציה.) וזה וואחד תרגול רוחני, משימת חיים. יש מצב שמישהו במערכת הבחירות חושב אולי מחשבות כאלו? שמישהו מהמנהיגים שלי מספיק אמיץ כדי להביא אהבה לחיים המסוכסכים שלנו כאן? אהבה אמיתית חפשיה מפחד, מלאה באומץ. נדמה לי שאז, כשהכל אהבה, אין נפרדות. גם בין החיים הזמניים למתים. ואין צער. יש השלמה אמיתית.

NO FEAR

if you're really painting, you walk out

שלום! את הסידרה הזו כתבתי וציירתי במיוחד למגזין הנמל שהושק לאחרונה, בעריכת לאה אביר ואבי לובין. אני מקדישה להם את הטור הזה באהבה.

ותודה לזהר עפרון היקרה שהזמינה אותי לכתוב את הטור

על פרנסה ואמנות

בערך בגיל 22 החלטתי ללכת על אמנות ברצינות. ומאז, 15 שנה, למדתי אצל המון מורים. לקחתי קורסים במדרשה, באקול דה בוזאר בפריס, בסטודיואים של אמנים ששמעתי עליהם, בבצלאל, בלונדון... כל פעם הייתי מוצאת מורה, או חוג או קורס, נרשמת ומתמידה עד הסוף. גם כשהיה ברור בזמן הלמידה שכבר אין למורה הזה ככ מה להציע לי. למדתי אצל מורים כועסים, מורים נדיבים, מורים מצחיקים, מורים פוריים ומורים מותשים ועייפים. למדתי אצל מורים ממורמרים וקנאיים ומורים מעוררי השראה והזדהות.

ובמשך הזמן הפכתי למורה בעצמי. בהתחלה, חשבתי שאין לי ברירה. אמא שלי ציירת ומורה, התחלתי לעזור לה בחוגים כשהייתי בת 16. לחלק צבעים, לסדר קופסאות פסטלים לפי משפחות צבעים, לנקות ולמחזר טרפנטין. בהמשך משוליה הפכתי למיני מורה. קיבלתי רשות לייעץ לתלמידים שלה ולתקן פה ושם במקומות מועדים לפורענות. בהמשך התחלתי להחליף אותה מדי פעם. לקראת סיום לימודי התואר השני שלי כשחיפשתי עבודה אמי הפצירה בי לפתוח קבוצה. את מוכנה, את טובה, את יודעת מה ללמד, תתחילי. שלא תחשבי שתרוויחי הרבה מלמכור אמנות. פרנסה קבועה תהיה לך מללמד אמנות ורק מזה. מה את רוצה להיות מלצרית לנצח?
ואני כמובן התנגדתי והתמרמרתי שנים ארוכות למונולוגים שלה אודות עולם האמנות וחיי האמנות הבלתי אפשריים. שנים ארוכות חשבתי שהיא זו שהתפשרה. היא פועלת מחוץ לעולם האמנות, לא מכירה אף אחד ולא מציגה בשום מקום. בזתי לה, התביישתי בה, חשבתי שהיא החמצה אחת גדולה. ציירת כזו מוכשרת, ערנית, אוטו דידקטית, לא מתפשרת, חרוצה, מוקסמת מכל מיני מיתולוגיות ופנטזיות, מוצאת השראה בפרור אבק, אוספת עלי שלכת, נושאת ברחוב ארגזים עמוסים ג'אנק, הולכת בלי חזיה, מאכילה חתולים עורבים וקיפודים, גוזרת באובססיביות כתבות ותמונות, ממיינת ומקטלגת אותם ואוספת חשבוניות של סופר כדי לכתוב עליהם מחשבות ולמיין ידע. ואף אחד לא יודע על קיומה, אף אחד לא מתעניין בציורים שלה ובמחשבות שלה. למעט כמה תלמידים ברי מזל שלמדו אצלה וזכו להחשף לעולם האינסופי הזה שלה. והיא אולי האמנית החרוצה ביותר שהכרתי אי פעם. מציירת בכל רגע פנוי עשרות שנים בלי אף תערוכה באופק.

אז מבחינתי, להתחיל ללמד היה סימן לזה שאני בסכנה להיות כמוה. ובכל זאת, לא היה לי כסף ולא התחשק לי לחזור למלצרות. נכנעתי ופתחתי קבוצה של ילדים בכיתה ד'. כל יום שישי בצהרים. והילדים הגיעו לשעורים ונהנו והתמידו.
בינתיים כבר עבדתי עם גלריה נגא בתל אביב והתחלתי להציג וזה הבטיח לי באיזשהו מקום שפלונית גמורה אני כבר לא אהיה. ובאמת, יצרתי במרץ, הצגתי, כתבו עלי פה ושם דברים טובים ופחות טובים והוראת האמנות לא קילקלה שום דבר.
ועדיין, היתה לי תקוה אמיתית להוכיח לאמא שלי שהיא טועה ושאני כן אצליח להתפרנס רק מעשיית אמנות. שכל הציורים שלי ימכרו ושאצחק כל הדרך אל הבנק וכל הדרך לבית הורי.

עולם האמנות הקפיטליסטי, שנהיה הכי קפיטליסטי בדיוק כש"יצאתי לשוק" ב 2005, שפך את הוויב הזה גם על האמנים. והיה נהוג להחשיב בעיקר אמנים שמוכרים מלא. ואלו שלא מכרו כלום נחשבו כנכשלים. מחוץ לפתיחות היו שואלים אחד את השני, מכרת? לא מכרת? הוא מכר? בכמה? כמה ציורים? אפילו פעם אחת באיזה בר אמן אחד רב איתי בצרחות כי לא הסכמתי להגיד לו כמה ציורים מכרתי בתערוכה שהיתה לי ובכמה כסף. עד כדי כך זה ירד מהפסים. והאמת היא שלא מכרתי המון. והתביישתי בזה מאוד. לא הבנתי איך אני מציירת ציורים שאני ככ מאמינה בהם ואף אחד לא רוצה לקנות אותם? הגלריסטיות שעבדתי אתן אז היו מאוד תומכות ומפרגנות ולא גרמו לי להרגיש לרגע אחד לא אהובה וכישלון. אבל אני לא האמנתי להן והאשמתי אותן בלי סוף שהן לא עושות את העבודה שלהן כמו שצריך. כתבתי להן מלא מכתבי זעם, עשיתי סצינות, שנאתי לבוא לבקר בגלריה כי בערו לי הלחיים מכעס ובושה.
ומה קרה כולה? לא הצליחו למכור לי ציורים. או שהקליינטים שלהן לא אהבו מה שאני עושה או שהן לא תיווכו אותי טוב. בחלוף השנים לקראת סוף הקשר שלנו היתה לנו התקופה הכי יפה, נהיינו ממש חברות, אהבתי נורא לבוא לגלריה ובתערוכה שהצגתי הגיעו מאות של מבקרים, ישבתי שם כל היום בכיף, נתנו לי מפתח חופשי להיות כמה שאני רוצה ואפילו (לא מאמינה שאני מספרת לכם את זה) סתמתי להן את השרותים ולא הסכמתי להחזיר להן את המפתח עד שיבוא האינסטלטור. והן היו הכי סבבה. אבל לא מכרו אותי משהו. וזה הכריע את הכף, עזבתי את הגלריה באווירה ידידותית. צעד שכל כך חששתי ממנו שנים התממש והתברר כהחלטה טובה ביותר. כי לא ידעתי רווקות עד אותו רגע בקריירה שלי ושמחתי להשתחרר ממערכת היחסים הזו שאף פעם לא הבנתי אותה עד הסוף והביאה אותי להתקפים פרנואידיים בלתי נגמרים. וגם, מאז אני מוכרת הרבה יותר עבודות וכל הכסף הולך אלי ואני מבסוטה לגמרי.

ובמקביל לכל התהליך הזה, גם השתנה היחס שלי כלפי הוראת האמנות. ברגע שהסכמתי לגמרי לשחרר את חרדות הפרנסה שלי, את הדעות הקדומות שלי על אמי ודרכה, את האמנות התפלות שלי לגבי איך אמן עכשווי צריך להתפרנס, הבנתי דבר חשוב. שאני ממש ממש אוהבת ללמד. ושאני די טובה בזה. ושהתלמידים אוהבים אותי ומצביעים ברגליים.

עדיין, לא נפתרתי מכל התסביכים. בכל פעם שתלמיד לא בא או פרש חוויתי חרדת נטישה והרגשתי כישלון. לא הבנתי איך זה שפתחתי קבוצה ובאה תלמידה אחת בלבד במשך חצי שנה והקבוצה לא מתרוממת. איך? אבל אמי אמרה לי, סבלנות והתמדה הכי משתלמים. רק ככה תחזיקי מעמד. והיא צדקה. הקבוצות התמלאו בתלמידים שהכי מדוייק להם ללמוד אצלי ויש לי הרבה מה להציע להם.
למדתי לשחרר את חרדת הנטישה הזו ולקבל באהבה כל בחירה. אין טעויות בדברים האלה.

תסביך נוסף היה לי עם זה שבתקופות שאני פחות מציירת, הרגשתי שאני מרמה את התלמידים שלי. יש לי אמונה כזו שחשוב ללמוד אצל אמן פעיל. כמו שמתרגלים יוגה אצל מורה שהיוגה היא דרך חייו. ושאם אני לא מציירת כל הזמן, התלמידים שלי מקבלים סחורה מחוממת. לא את האש והגיצים.
ובכלל קל לי יותר ללמד כשאני בתקופת יצירה סוערת. קל לי לקבל החלטות, להביא רעיונות טובים יש מאין, יש לי מלא בטחון להתמודד עם קשיים. כי היצירה היא הגב הכי חי, מרגש ואולטימטיבי.
מדהים כמה ההכרה שלי מלאה בציורים משוכללים ומופלאים אבל הדרך משם אל הכאן ועכשיו עוד לא נסללה.
תקופות ה"שיממון" מבורכות וחשובות מאוד כי בדיוק אז הקרקע מתגבשת לקראת המהלכים הבאים. ואי אפשר כל חמש דקות להפוך את כל הרגבים לראות אם משהו נבט שם.

איך לא להיות אמן ממורמר

מכתב שכתבתי לחברה יקרה שלי, אמנית, שאחרי כמה שיחות בינינו הבטחתי לשתף אותה באריכות בדרך שאני עושה...

חברה אהובה

מאיפה להתחיל?

יש ככ הרבה מה לומר על הנושא הזה, של איך לחיות בשלווה בתוך החיים המורכבים שלנו. האם זה אפשרי? ואיך בדיוק עושים את זה? האם יש לזה תנאים כלשהם? או שכל אחד יכול? חייבים להאמין במשהו? במה? 

אלה רק חלק מהשאלות שמייד עולות. האמת שזה די פשוט בסופו של דבר

אבל מצריך בהחלט רצון חזק לשנות, אומץ לעשות זאת והתמדה בהמשך.

אני יכולה לכתוב לך קצת על מה שעבר עלי ואולי תמצאי חיבור כלשהו למה שאצלך.

אז אני החלטתי שאני לא מוכנה להמשיך לחיות חיים אומללים של קנאה וכעס, של השוואות אלימות ותחרותיות עם כל העולם. כל כתבה בעיתון או פרס שלא קיבלתי הוציאו אותי מדעתי והדירו שינה מעיני לילות ארוכים. כל שיחת טלפון או מייל שלא קרה בהם מה שקיוויתי הרסו לי ימי עבודה שלמים בסטודיו. מוכר לך?

הלכתי לכל מקום בלב כבד. חשדתי בכל אחד כמעט שהוא יודע משהו שאני לא. גם מה שהשגתי בעבודה קשה אף פעם לא הרגיש לי מספיק. 

פשוט לא הייתי מרוצה ולא הייתי מאושרת. וזה חלחל לי גם לחיים הפרטיים כמובן. לזוגיות שלי ולאמהות שלי. חוסר סבלנות וחוסר שביעות רצון בכל תחום.

בעצם, חוסר הפרופורציות שלי כלפי האופן בו חייתי (כאדם יוצר) היה לטובה, כי רק מתוך קריסה טוטאלית הצלחתי לקום ולשים לזה סוף.

אז אחרי שהחלטתי את זה, התחילו הספקות. 

מה אם אני אהיה עכשיו אדם שליו ושקט ונינוח, בטח האמנות שלי תהפוך להיות דרעק. לא? כי התחנכתי לפי המסורת שאמנות טובה באה ממקום רעב וכואב. ושאם נח לי, אין סיכוי שארשה לעצמי להרגיש משהו "אמיתי".

ושאולי הנוחות תקהה את האמביציה שלי ואשאב לי לחיים משעממים בפרובינציה.

כאן אולי המקום להזכיר את אוייב מספר אחת שאנחנו מארחות בחפץ לב מאז ומתמיד. האגו. כמה שמענו עליו כבר. אז הנה עוד טיפה.

יש בתוכינו איזשהו מנגנון שמבטיח לך שאם תעזי למוטט אותו- הוא ימוטט אותך בחזרה. אנחנו חושבים שהאגו מגן עלינו. שומר עלינו דרוכים ועירניים, שלא ידפקו אותנו, שלא יגזלו מאיתנו. האגו לכאורה מגדיר אותי כמי שאני: גליה, בת 37, אמא לינאי וטל, אמנית וכו. כל מה שחיצוני. כל המעטפת שלי. בעצם, מה בפנים?

אף אחד לא יודע. בטח שלא אני. הבנתי שאין לי שמץ של מושג מי אני ומה אני רוצה בכלל. האם כל מה שאני עושה בסטודיו ובחיים שלי (בחירות מקצועיות, חברתיות וכו) הן באמת משהו שאני מאמינה בו? או שככה נדמה לי שצריך? 

מי בכלל קבע מה זה "הצלחה"? נחום טבת? שרית שפירא?  גלריה גגוזיאן? מוזיאון המומה? מי קבע?

מי קבע שרק אם כותבים על התערוכה שלך אז היא שווה ביקור? שאם מכרת עבודות את אמנית מצליחה ואם לא מכרת את נכשלת? שאם יש לך תערוכה בחו"ל את שווה משהו ואם אין לך את אפס? מי קבע?

ולמה אני מוכנה לחיות בכלא הפיקטיבי הזה כל כך הרבה שנים? במקום שרק הולך ונהיה יותר מחניק. הרי ברור שכל הרעיונות והמחשבות שהזכרתי עכשיו הן פראנויה גמורה. הרי ראינו לא פעם ולא פעמיים אנשים שהחיים שלהם מתנהלים אחרת מה"חוקים". ואם לא ראינו, אז מה. ככה זה לא איכות חיים. מגיע לך הרבה יותר. מגיע לך הכי טוב. לא פחות. מגיע לך קודם כל שתצליחי להעיף את הג'יפה, למוטט את המגדלים הגבוהים האלו של היאוש מה"עולם החיצוני" שלא מתפקד כמו שאת רוצה בדיוק. מספיק עם ההשוואות ההרסניות לאמנים ש"עשו את זה" יותר טוב. מי הם? ומה הם עשו? ולמה זה שייך לחיים שלך? כל אחד עושה מה שהוא עושה ולא הגיוני שזה מה שיהפוך אותי לאומללה או מאושרת. זה חיצוני לגמרי.

החדשות הטובות הן, שהעולם החיצוני לעולם לא יתפקד כמו שאת רוצה. אף פעם. גם אם תהיה לך תערוכת יחיד במומה ויכתבו עליך בכל העיתונים והציורים שלך יהיו בכל האוספים השווים. גם אז לא תהיי מרוצה. כזהו האגו. מפלצת שלא יודעת שובע. תמיד תרגישי רדופה. כאן או במנהטן. 

אז איפה עושים את התיקון?

בפנים כמובן. רק בתוכך. רק את יכולה להעלים את האשליה הזו כלא היתה, להפרד ממנה לשלום. שלא תחשבי שמשתחררים בקלות. האגו כזה גאון, תחבולן, מניפולטיבי. יעשה כל שביכולתו כדי שתישארי אומללה ולא מסופקת. אינספור פעמים תתפתי לחשוב מחשבות שנאה וקנאה על קולגות שלך ש"הולך" להם יותר טוב מלך. זו אשליה אחת גדולה. את אף פעם לא באמת יודעת מה קורה אצל אנשים אחרים בחיים. את כל העולם שאת פוגשת, את חווה דרך העיניים שלך בלבד. רק את מייצרת את האלימות שאת חיה. ורק בתוכך את יכולה לשחרר ולרפא את השדים. כל מה שאת חושבת על עצמך הוא אשליה אחת גמורה. אין לך מושג אמיתי מי את. ולכן אין לך באמת מושג מה את רוצה. גם אם ברור לך שאת אמנית וכו'.

אגב, החשדנות והרדיפה העצמית, בסופו של דבר בעיקר גורמות לנזק. לבידוד ולמחסור. גם אם אני מפרגנת באופן מכאני לקולגות שלי. מחשבות של מחסור מביאות למחסור ממש. וכך, מחשבות הפוכות עושות את ההיפך.

כשחסר לך משהו, אהבה, כסף, זוגיות, תערוכה וכו, הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה לתת ממה שאין לך. ממש ככה. זה פועל כמו קסם.

ראשית, את לפתע חדלה להרגיש כמו אחרונת המסכנות. הרי בכל זאת יש לך איזשהו משהו לתת למישהו אחר. מילה טוב או חופן אגוזים.

בהמשך, הדברים עובדים ככה, שכשאת נותנת משהו מעצמך, הוא חוזר אליך בכל מיני צורות. בדרך כלל לא הצורות שהיית מצפה להן.

כך שאם את מחליטה שכל מה שיעשה אותך מאושרת זה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, רוב הסיכויים שזה לא יקרה בדיוק ככה. את צריכה לתת בלב רחב ולשחרר. פשוט לשחרר. 

לאמן את עצמך לא לחשוב על כלום.

ישר יבוא האגו ויצליף בך. את חיה בחרא מדינה, את לא עושה כלום, את לא מעורבת, מה את עושה כאן בכלל, אין לך כסף לכי תפרנסי, את מזדקנת, את מכוערת וכו. זה אני מביאה לך מהרשימה הפרטית שלי ככה בכיף.

כאילו שאם אבוא לתקוף את העולם עם כל האגרסיות שלי יצא מזה משהו טוב.

למדתי לזהות את ההתקפות האלה כשהן רק מתקרבות. יש להן ארומה מאוד ברורה. הן פשוט שליליות. מחשבות של חוסר. גם של היבריס אגב, כלומר מחשבות מאניות. 

ואז, אני פשוט מוציאה את השקע מהחשמל. מפסיקה מייד לחשוב אותן. חושבת על כלום. על אין. על חלל שחור. (בלי לשפוט, חלל שחור זה רע וכו, הנה זה האגו מדבר)

בהתחלה המח לא מכיר אין. לא מבין מה עושים עם זה. 

בהמשך, המרחב הזה של הכלום הולך ומתייצב. נהיה נינוח. את יכולה להגיע אליו ביתר קלות תוך כדי תנועה. ואת שמה לב שהמרחב הזה נותן לך נשימה. אוויר. רווחה. שקט. שפיות. בהמשך קורים עוד הרבה דברים טובים אחרים, אבל על כך כבר בפעם אחרת...

יצא לי מייל ככ ארוך ואני די מרוצה ממנו, אז ברשותך אפרסם אותו בבלוג שלי בלי להזכיר שמות.

שעוד אמנים ולא אמנים יוכלו לקרוא ולחשוב על כך.

אני מודה לך בהזדמנות זו על ההזמנה לכתוב לך

כי זה גם מבהיר ומסדר אצלי דברים שוב. כמו תרגילי סולמות לפסנתרנים. וכאמור, זו משימת חיים שהעבודה בה רבה, טובה וחשובה.

אוהבת אותך,

גלי

הפה הנקי

אתמול קראתי בטור של אלון עידן בהארץ על האופנה החדשה: החלפת המילה לא במילה פחות. הוא טוען בסופו של טור שההחלפה הזו מסמנת סימפטומים של כהות חושים וניתוק רגשי נוכח המצב המחמיר באזורנו. וכדי לטשטש את הכעס וחוסר האונים אנחנו מתנתקים ומרככים את הדיבור. הוא חושב שלא צריך להמתיק את המילים ושזו צביעות פנימית.

אני רוצה לומר כמה דברים על דיבור נקי. (תתכוננו לקרוא הרבה לא ופחות פחות)
דיבור נקי הוא לא ללכלך על עצמך ולא ללכלך על אחרים. לא לרכל, לא לשקר. לא להזיק בדיבור. זה בגס.
בניואנסים העדינים יותר, אחרי שהסכמנו להתפרק מהתחמושת הכבדה, אפשר גם להתאמן בלא להיות ביקורתיים-דפנסיביים. כמעט בכל משפט שני שלנו יש ביקורת עצמית או חיצונית.
בשלב הבא, אפשר לנסות לדבר באופן קונסטרוקטיבי. במקום להגיד מה אני לא ומה אי אפשר, להגיד מה אני כן יכולה וכן רוצה. מה כן מתאים לי.
ובהמשך, אפשר לנסות גם לדבר ממקום של אהבה פנימית וחיצונית, מקום של אחדות.
אני משערת שהשלב הכי מתקדם הוא לשתוק.

אבל מה? עולה הכעס. לקרוא את השורות האלו ולכעוס. מה פתאום לנקות את הדיבור כאשר האדמה בוערת? כשיש כל כך הרבה שנאה וגזענות ברחובות? כשהתקווה לשלום רחוקה כל כך? כולם אינטרסנטים ואי אפשר להשיג כלום בלי קשרים. הכל מרגיש צבוע ומלאכותי. זה מעורר תחושת חשדנות והכחשה.
ברובד עמוק יותר, זה מרגיש כאילו אם אוותר על המילים הקשות שיש לי להכות בהן בעולם, העולם ישתלט עלי ולא יהיה לי בו מקום. יקחו לי (את הפרנסה, את התור, את העבודה, את החניה).
וברובד היותר עמוק, אם לא אדבר ולא אגדיר מי אני ומה אני רוצה וצריכה, אני אכחד. אני אעלם ואמות. פחד מוות. גם הפחד של אלון עידן שכותב הטור הוא פחד מוות. אם לא אומר לא אז כיצד עוד אפשר להתנגד בנחרצות לעוולות העולם?

ואני רוצה לטעון אחרת.

אם אני מנקה את הדיבור שלי, אז גם המחשבה שלי מתנקה. כשהמחשבה שלי מתנקה, הכוונות שלי והמעשים שלי הופכים נקיים. וכשאלו נקיים אני יכולה להשתמש באנרגיה העצומה שעומדת לרשותי לתועלת העולם. דאגה לגוף ולנפש שלי היא בעצם דאגה קולקטיבית לכם. אתם, שמכירים אותי ושלא מכירים אותי. ההשפעה המרחבית של זה היא עצומה ואני מקבלת עליה הוכחות כל העת.
כמו כן, כשהדיבור שלי נקי אני יכולה ועוד איך להשתמש בכל מילה שלא תהיה, ולו הקיצונית ביותר באפקטיביות מירבית ומבלי לייצר אנטגוניזם ומריבות. משום שכשהלב נקי אפשר להגיד כל דבר. הלב הנקי יודע להגיד את המילים בצורה הכי מדוייקת. להבין מצבים מורכבים ועדינים בקלות רבה. להוציא את היאוש והציניות מהמשוואה ופשוט להגיב לעניין. בלי שמחה לאיד ובלי אינטרס. רבותי, אפשר לחולל ניסים עצומים באופן הפשוט והנגיש הזה. בלי זעם, בלי הבערת צמיגים, בלי להשכב על גדרות. הבונוס הוא שזה עוזר גם לדייק דברים בינינו לבינינו. להבין מה בדיוק אני רוצה וצריכה ולהשיג את זה בקלות רבה. בלי ללכת סחור סחור. בלי אמונות תפלות והיגררות פסיכוטית לסרטי פראנויה.
כולנו זקוקים לריפוי הזה.

לכן, אני מבקשת לסכם ולומר, שכל פעולה מילולית קוסמטית אין לה שום השפעה ממשית לכאן או לכאן. מה זה משנה אם התלונה חריפה או דקה כשמה שעומד מאחוריה מקוטב לחלוטין (צודק/טועה, כובש/נכבש, רע/טוב, מצליח/נכשל, אזרח נאמן בגיהנום הדואליות).
מה שהניקיון המילולי מאפשר לנו בסופו של דבר זה אומץ גדול להיות טוב בעולם בלי לפחד.