מה אוכלים הצמחונים?

על בחירות התזונה שלי כתבתי כאן לא פעם, על שלל המאבקים שניהלתי עם עצמי כשניסיתי להיות צמחונית, כשנכשלתי בלהיות צמחונית וכשלבסוף הצלחתי להיות צמחונית. עברה מאז שנה וחצי בערך ואני יציבה ומאושרת. למען הגילוי הנאות, כשנסעתי להפרד מסבתי בטורונטו לפני שנפטרה, וביליתי ימים ארוכים בבית החולים, הלכתי באחד הימים בנחישות לסניף איקאה שהיה בסמוך וחטפתי נקניקיה בביסים גדולים. לא היתה ברירה. וגם באחד מהימים חזרתי ממוזיאון חיפה מאיזה כנס שדיברתי בו ואחרי התקף חרדת נהיגה היסטרי שתפס אותי בדרך, התקרקעתי בבית עם שלוש קציצות. אבל זהו. באמת.

אחד הדברים החשובים שלמדתי בתהליך, הוא לא להסתכל לאחרים בצלחת ולא להעיר הערות מוסר מזון לידידיי ומשפחתי. (אלא אם כן מישהו אחר פתח בדיון ושאל לדעתי). 

כל אחד בוחר את בחירותיו מהסיבות שלו. 

מה שכן,

לא פעם, לא פעמיים ולא עשר פעמים הגעתי לארוחות שהוזמנתי אליהן ולא היה לי מה לאכול, למעט לחם, ובמקרה הטוב גם זיתים, ירקות ותוספת בלי כלום. שזה שפע גדול! אבל ביחס לשאר הסועדים אכלתי את מה שהוצע מסביב. כלומר, מהצד. 

בהתחלה קיבלתי את הדין. אמרתי: מה זה אשמתם של כל השאר שאינם צמחונים? כולם אוהבים בשר שיחגגו, אני אסתפק בפיתה וחומוס. אבל עברה שנה וחצי והבוקר התעוררתי במחשבה שהגיע הזמן לשנות את זה. 

אם הייתי אלרגית לביצים בשר ודגים, היו מתחשבים בי ללא ספק ומכינים מה שאפשר עבורי. אבל משום שההחלטה התזונתית שלי היא מבחירה, היא מתפרשת לעיתים כמותרות. וסביב השולחן אין סבלנות לשכמוני. זה אולי מקומם את השאר ומרגיש כמו פינוק או אקספרימנט ואף אחד לא רוצה לשאת בנטל הזה. להכין עוד מנה. שתתגבר ותאלתר.

ואם אין לי מה לאכול, בעיה שלי.

טוב.

אז בעיני זה לא מתחשב ולא נחמד. אם אני הייתי מזמינה אלי הביתה אדם שלא אוכל ביצים, לא הייתי מגישה לו מנות עם ביצים. נכון? על אחת כמה וכמה אם מדובר באורח קבוע ואהוב, בן משפחה למשל. למה שאתן לו תחושה שהוא ראוי לקבל רק תוספות של המנה העיקרית?

אפשר לפחות להודיע לי מראש שהולכים לעשות אסאדו או ווטאבר ואני אוכל בבית או אגיע עם שקית פירות יבשים. (לא שאי פעם המצב היה כה גרוע, אבל רק לדוגמא)

אז זהו.

בדיוק אכלתי הרגע המבורגר צמחוני מעולה בלחמניה רכה ופריכה ואני שבעה ומאושרת.

אם הייתי רעבה עכשיו כנראה שהפוסט הזה היה נכתב בכעס או לא נכתב כלל...

וגם, אם יש לכם המלצות או תובנות לגבי הערכויות שכאלו בשולחנות אוכלי כל, אנא שתפו אותי בבקשה... תודה רבה

בעיקר דברים טובים

מה יעזור לעשות חיים טובים בשנה הקרובה החל מהיום:

הערה א': דורש אימון להגמל מהרגלים ממכרים ש"מגדירים" אותנו, אבל זה עובד כמו קסם!

הערה ב': ליקטתי אסופה זו עבורכם מכמה ספרים שקראתי לאחרונה. ניסיתי על עצמי וראיתי כי טוב.

אז הנה:

*להמנע מרכילויות ומדיבור שמפלג בין אנשים. לא משנה איזה אנשים. אפשר להיות פופולארי גם בלי ללכלך. במקום זה אפשר להתאמן בלשתוק אם אין משהו אחר להגיד.
ולחרוצים בינכם אפשר להרבות בדיבור שהוא מאחד, משתף ומאחל טוב לאחרים. גם לאויבים. בלי ציניות.

*לשתף פעולה ולהיות נדיבים עם אחרים. לתרום דברים, חפצים, בגדים, מילים טובות, עוגה, קצת כסף פה ושם. זמן כמובן. הקטע המהמם הוא שכל מה שתורמים בכיף (בלי למנות ולהתחשבן) חוזר פי כמה חזרה למערכת החיים שלנו. במיוחד כדאי לשתף פעולה עם "מתחרים" כדי להגדיל הכנסות לכולם. להמליץ, להחליף מתכונים ולדאוג לרווחתם. 

*להיות נחמדים ואדיבים לכולם. גם לאנשים שקל להיות נחמד אליהם וגם לאלה שקשה. בלי היררכיה. תסתכלו על כל מי שנמצא סביבכם כשותף לדרך. יש לנו אחריות הדדית אחד כלפי השני. מה זה להיות נחמד? לא להיות גס רוח. להיות נעים ולדבר יפה.
תשחררו את היהירות וההתבדלות אחד מהשני. אין באמת הבדל. נכון שעל פני השטח אנחנו מחולקים בקטגוריות, אבל להתבצר בזה רק מרחיק את הפתרונות האמיתיים. זה גם אולי מגניב להיות מיזנטרופ ומאוד לא מגניב להיות "לא בררן באנשים", אבל מי שבאמת מגניב הוא מעל ההגדרות האלה.

*לשמוח בהצלחות של אחרים. אבל באמת באמת. להבין שהצלחה של מישהו אחר זה דבר מעולה שתורם לכולם באופנים שונים. שמחה כזו תטיב עם כולם ותביא לרווחה ושקט נפשי. ובמיוחד בדרך מדהימה, היא תביא להצלחה שלנו. מה זו הצלחה? מה שאתם מגדירים הצלחה. (דברים טובים כמובן. לא הרס והשפלה של מישהו אחר)

המחשבה הצינית הקפיטליסטית של חלקנו ודאי תתגונן ותכריז שזה מתחסד, רוחני בשקל, בדיוני ולא מציאותי. מה פתאום לחלק רווחים? מה פתאום לשתף נוסחאות להצלחה? יביאו לכם מייד מאה דוגמאות לאנשים מאושרים ועשירים שלא תרמו ולא שיתפו. שיביאו. זה לא קשור לעניינינו. אתם רוצים להיות מאושרים, כן? בכם עסקינן ולא בהם.
תתמקדו במה קורה אצלכם ולא מה קורה אצל אחרים.
אחרים זה אחרים. כל אחד אחראי לעצמו בלבד. ומתוך האחריות שיש לכל אחד כלפי עצמו להיות בטוב, באופן טבעי חייהם של רבים אחרים ישתנו לטובה. 

מי שרוצה להגדיל ראש ולשלש את כל הדברים הטובים שקורים לו, יתאמן בלהודות על הכל.
תודה למה שיש לי וגם למה שחסר לי עכשיו. כל דבר שאני מתנגדת אליו (חוסר בכסף, אלימות, חוסר צדק, מלחמות) אני מעצימה אותו. כל השלמה והודיה על מצב כלשהו כפי שהוא, מאפשרת לו להשתנות. אצלי כמובן, ודרכי. וכך אפשרי לי ליצור שינויים גדולים ומרחיקי לכת כמו להביא לכאן ולעכשיו שפע, אמון, ידידות, שיתוף ושלום. לכולנו.

כך תפטרו מטונות של סרחים עודפים של אשמה, ספקנות, ציניות, בושה, שנאה וקנאה. מצער וחרטה על העבר ומחרדות ואיומים מן העתיד. כמו שהזכירה לי חברתי לי אורפז שאמרתי פעם אחרי מבחן ענק בסיום התואר השני בבצלאל: כמו לשחרר חירבון ענק. רק לדמיין את זה נהיה טוב בלב.

והבונוס!
כשאנחנו טובים באמת, כל כך קל להגיד לא, כל כך נח ונעים להגיד לאנשים מה אנחנו באמת חושבים בלי דפנסיביות או אגרסיביות, כל כך פשוט לעשות סדר עדיפויות נכון... כל הדברים שמעצבן לעשות כי מרגישים אשמה. אז הופ אין אשמה! לא מגניב?

אז אני מברכת אותנו בזה.

תודה על תשומת הלב!

ירח מלא בחודש ספטמבר

הלילה הירח כה גדול וענוג ובטוח

אתמסר אפוא לאורו שיתפזר עלי

בלי לבדוק ולדעת מה קרה ואיך

פשוט אשכב שם מוטלת במאוזן

ואשתוק ואסגור עיני ואנשום עמוק פנימה

ואתן לו לעבור עלי ולרפא אותי הוא כבר יודע איפה יש בור ומה פצוע

ינחם ויניח רטיית עונג לכסותי ולשמרני

נבלה יחד כל הלילה כי נועדנו ואשקע לתנומה בחיקו

כשאקום אהיה רעננה ורחוצה, בהירה וזוהרת

בלב אחד ובראש שקט

בפה נקי שמילים בו מעט וכל אחת מהן טובה ויפה מאוד

***

בחודש ספטמבר נולדו שני בני במזל בתולה ובהפרש של שלוש שנים.

בזמנים האחרונים אני מפלסת דרך במצ'טה בסבך הקפיטליזם.

את כל גילויי המופלאים והנהדרים אני בודקת על עצמי. לכל תובנה יש השלכות גדולות הרבה מעבר לתחום השיפוט והכסף.

בני ינאי מציג לי שאלות שונות ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל להשיב לו ותחת איזה כובע. האם לספר לו את האמת שלי? כמובן.

כיצד? באופן שהוא מבין. האם אני מבינה אותה? מתברר שגם לי יש שאלות. האם אני יכולה לגדל ילדים חופשיים בתוך חברה קפיטליסטית, בעיר נורמטיבית וסטנדרטית בלי לצאת ממערכת החינוך הרגילה? פשוט ככה כמו פיתה עם שוקולד? בלי להוציא אלפי שקלים בשנה כדי שישקיעו יותר זמן בלחלום ופחות בלכתוב? ומה אם הם יחליטו מרצונם לשחק את המשחק הזה עד הסוף, בקטע של ליסוע באופניים חשמליות, לשים עגיל יהלום ולצעוק לחברים מלמטה באמצע הלילה :"יא בן זונה יא הומו" כי ככה קוראים אחד לשני עכשיו בכיתה ט' בלב המעוז הנורמטיבי הסטנדרטי. 

אני לא רוצה שילדי יהיו עסוקים בלשרוד חברתית. אני רוצה שהם יהנו מהחיים שלהם ומהתהליכים שהם עוברים. גם מהכשלונות. לא רוצה שהם יתחרו. רוצה שהם ישתפו פעולה עם חברים שלהם. שיחשבו בעצמם ולא יתגלפו בתבנית המסכים משתנה. (אייפד אייפון וכו)

ורוצה בשביל כולנו יחד שנשתחרר ממה שחייבים או ממש שצריך כדי לא להיות עבדים של השיטה הקפיטליסטית. השיטה הזו לא עובדת. גם אם היא מפרנסת מעולה אנשים מסויימים, כולם סובלים ואין בה הצעה אמיתית לנחמה וריפוי. זו שיטה של תחרות. אני לא מאמינה באנרגיה הזו יותר. אני מאמינה שהיא מזיקה גם למי שמצודד בה וגם למי שלא.

אני רוצה להרוויח מה שאני צריכה כדי לחיות טוב ובשאר 70% הזמן אני רוצה לנוח ולבלות עם אנשים שאני אוהבת. לשרת את המשפחה שלי באהבה כמו שהיא משרתת אותי. לא רוצה לבזבז את כל הזמן היקר שלי במשרדים ורכבים ממוזגים ולהרוויח יותר מדי כסף שאני לא צריכה כדי לשלם על חופשות יקרות יותר ובתים יקרים יותר, כדי להוכיח לאמהות אחרות שעשיתי את זה ושאני שווה הרבה. ובלב ריק לי ואין לי תקשורת בכלל עם הגוף שלי ואני לא רואה ולא מבינה שהוא חולה וצריך מנוחה ושהוא בודד וכואב. אני מניחה שהכתיבה הזו באה לנקות אצלי משהו. אם השיטה הזו שלא סופרת חלשים ככ מדכאת בעיני ואני עסוקה בלנצח אותה, סימן שיש לי איזה עניין לא פתור איתה. סימן שאני מזהה גם בעצמי חלק שהוא שפוט של השיטה, נתון למרותה ומפחד להיוותר חסר כל וטועה. לכן אני כותבת את זה.

בסטודיו יש לי מחברת שאני ממלאת בדברי נבואה מופלאים שמגיעים אלי כלבנים של בניין. אני אבנה מהם טקסט שיטיב עם הבריות ואפיץ אותו לטובת כל מי שירצה.

לילה טוב מלא אהבה.

ממלכת הלילה

תגידו גם אתם שמעתם בשלוש לפנות בוקר התחלה של אזעקה שמייד פסקה?

כי אני שמעתי, וגם טל ששחרר נהמה מהחדר השני וחזר מייד לישון... 

יופי באמת מישהו לוחץ בטעות על כפתורים. יקיצת בהלה זו השאירה אותי ערה עד ארבע ועשרים לפנות בוקר.

שכבתי במיטה וחשבתי לעצמי שאפילו עכשיו, כשאני כבר לא גרה בדירה רדופת ישויות וכבר לא שותה מלא אלכוהול כל יום וכבר לא שקועה עד צוואר בביצה הדמיוניות של עולם האמנות ובסרטים שלי, אפילו עכשיו, יקיצת פתע באמצע הלילה תופסת אותי לא מוכנה.

כל המחשבות סוטות ממסלולן ומתנגשות בעץ לכדי תאונות קטלניות. הכל רע, הכל חסר סיכוי, הבעתה פושטת בגופי. שיטוטים באינסטה ובפייס לא מכהות את המררה.

בסוף אני נרדמת ומתעוררת מחדש בבוקר וכל המחשבות נעלמו כלא היו, נמושות נראה אתכן באור יום צאו תעשו סיבוב, נראה אתכן! אין לכן אומץ, מה? בטח.

חשבתי בבוקר, שזה כמו שילדים מפחדים ממפלצות שמתחבאות להן מתחת למיטה. ביום ברור שאין שם כלום ולא מפחיד ללכת להשתין בלילה לבד. אבל בלילה, מערב פרוע. מתחת למיטה יכול להיות בערך כל דבר. במיוחד עם שיניים ופרווה שנוהם ומתפתל.

אני יכולה לזכור בילדותי ונעורי יקיצות לילה צלולות, שקטות, ריקות. המרחב שבין החלום לעירות היה נקי. מתישהו במהלך החיים הוא הזדהם והיום, למרות כל הנקיונות שאני עושה בחיים שלי, את המרחב הזה עוד לא הצלחתי לארגן ולפנות.

האם יכול להיות שאני מזיזה ג'יפה ממקום למקום? משל מרחב הלילה היה ה"מתחת לשטיח" שלשם מטטאים? היום נקי והלילה מלוכלך?

אני מתמידה ואין לכלוך שחומק ממני. לא מכולם אני מתכוונת להיפטר, אחרי הכל, מלוכלך זה גם יפה. אבל. אל ממלכת הלילה אני נחושה לסלול נתיב כדי לבקר שם ולראות מה קורה.

אעדכן אתכם כשזה יתברר שתוכלו גם אתם לסייר במרחב הכי מעניין בלי להיות שפוטים סומאים.

לילה טוב....

שלושה שירים קצרים

על כוס תה של אחר הצהריים

התפארתי בפני חברתי עדה

כי מאז שאני צמחונית אני כבר לא מפליצה

"מי שלא מתעלל בבטנו, בטנו לא מתעללת בו"

השארתי רושם

למחרת סיירתי בין כתלי המוזיאון

השעה היתה מאוחרת ואני נכנסתי לבדי לתערוכה עדינה ושקטה

וכך כשאני מתבוננת לי באיפוק בא לי פוק

הופתעתי, יש לומר, ושחררתי באגביות ובשקט

ריח דיסהרמוני בשלוש שכבות הנחשפות בו בזו אחר זו

מקפל בתוכו משמעויות תמוהות

בתמונה שמולי משתקף אדון גבוה ונאה שעומד מאחורי

ניצב דומם ולא מייצר אף מחווה מאשרת או מכחישה

ואני יודעת
כי הדימויים העדינים בתערוכה 

יצרבו בזכרונו לעד עם התלת שכבתי

וכשיזכירו באזניו להבא שם האמן, יעלה באפו הריח

הוא יחייך ואולי ירטון

איך נהרס סיפור אהבה

***

גם בשבריר שניה מקופל נצח שלם

אז אין מה לדאוג

***

בוריס צייר אבסטרקט

באה מלחמה

כולם פוחדים

רצים אל בוריס

דופקים בדלת

צייר אותי בוריס

שיזכרו מי הייתי

בוריס מסכים

יושב בשקט ומצייר אדון, גברת וילד לפי הזמנה

במופשט

איך יבינו מי הייתי? שואלים הניצבים

עשית ממני מרק

עשית ממני מי אמבטיה

בוריס אומר זה מדוייק מאוד

בעולמות הבאים אין כזה דבר ריאליסטי פיגורטיבי

מלאך המוות יודע להעריך רק מופשט

בוריס יודע כי פגש כבר את מלאך המוות 

במלחמות איבד יד ורגל

ראה הרבה מוות, שכול, שיגעון

וילדים מתים

וגם כמעט התאבד בעצמו

היה זה מלאך המוות שהציל אותו מעצמו

ואמר לו זמנך עוד לא בא

שב וצייר אבסטרקט

אני אבוא מפעם לפעם להציץ איך אתה מתקדם

אם תרצה גם אשב לך שתצייר אותי

דרבן אותו המוות

ובוריס מחה דמעה והסכים, ירד מגג המרכז המסחרי

וקנה בחנות חומרי הציור "כיף לי" מכחולים בדים וצבעים

ישב וצייר עוד ועוד וכמו שהבטיח לו מלאך המוות

בא לבקרו מעת לעת

בוריס צייר את ידידו פעמים כה רבות עד שההיכרות בינהם היתה אינטימית

ואפילו רומנטית

ואת ציוריו זכה להציג בכניסה לתאטרון העיר רמת גן

באכסדרה המוארת היטב

הבאים וההולכים לא שמו לב שמלאך המוות הוא שמביט בהם כל העת

כשהם ממהרים לנוחיות או שותים קפה שחור בחברת עוד זוג חברים

כשנגמרה המלחמה אנשים הפסיקו לבקש להנציח

ומאסו בפיגורטיבי והריאליסטי סופית

הם הסכימו לנסות ולחיות בתוך המרק או מי האמבטיה

בתוך הכלום

וכשהכלום מלך מלאך המוות הרגיש בבית

והאינטימיות היתה כה גדולה בכל מקום

שנהיה כזה חושך

וכולם שכחו הכל

והשתתקו

***

הונאת השנאה

בימים הסמיכים והמורכבים האלו, אני נודפת מכל החורים.
משק הדמעות, מהאוזניים, מהאף, מהתחת, משחררת כמויות אדירות של אינפורמציות וחומרים
ומרגישה כאילו כל טיפה שיוצאת ממני לוקחת אתה עוד מסה של כח. 
כאילו אני מתפיידת, מתדחללת, נהיית חסרת גוף. אבל הלב עיקש. הוא כואב מאוד מאוד. ולא מוותר לי. כמו משוגעת בכתונת המתהלכת בין הכתלים, אני ממלמלת לעצמי: הפעם זה אחרת. הפעם משהו גדול ורע מתרגש על העולם הזה. משהו גדול ובלתי הפיך. אבן עצומה המתגלגלת במדרון. והמעטים שמבינים חלשים מדי לעצור אותה. 
ברור לי שבעבור ההתמרה הגדולה שנכונה לנו כאן, ידרש "מחיר" כבד. כמו שאנו מגדירים מחיר כבד בתרבות המערב. מוות הרס וחורבן של חיי אדם, תרבות, בעלי חיים ורכוש.
מי שיצליחו לשרוד את התופת הזו יהיו אלו בעלי הצורה הגמישה שיכולים לוותר על הרבה (אולי הכל) כדי להשתחל בנקיק, ביציאת החירום האחרונה. אני מקווה שאני ומשפחתי, חבריי ושאר הבריות הטובות נלמד להיות מספיק גמישים, אבל מוכנה לאפשרות שגם לא נספיק או לא נוכל לוותר על הכל. ימים כאלו מביאים אותי לנאומים שבימים כתיקונם ישמעו מופרכים. לי זה הגיוני כאור השמש.
כמו שאני רואה את הדברים ומפנימה אותם עוד ועוד, כל מי שנושא בלבו שנאה ותעוב למישהו או משהו אחר, מכיל את הפצע הזה בתוכו. כלומר, משהו בתוכו לא מרופא ולא שלם. לא נמצא בקבלה מלאה של המצב, של האחר. וכל עוד אין קבלה מלאה וראיה מלאה של האחר, גם השפל שבאדם, הנתעב שברוצחים (כן מה לעשות), אין סיכוי לשלום אמיתי. 
כשאני חושבת על אילת שקד למשל, אני מייד נבהלת וחושבת לעצמי: היא אשה לא מפותחת ומסוכנת לאנושות. היא הגיעה למקום הזה בזמן קריטי והיא מחרבת ומסיתה. וגם ליברמן. ואני יכולה להמשיך ולהמשיך. ואז
אני מבינה שאיילת שקד לא מרופאת אצלי. יש לי פצע בלב ששמו איילת שקד. והוא דורש קבלה מלאה ומחילה. ואפילו אהבה. כן. מרעיד את אמות הסיפים. כי רק כשאפסיק לראות באיילת שקד אוייבת שלי, היא תחדל מלהיות אוייבת שלי. אני אייתר אותה מהאוייבות שלה. וזה עושה הבדל גדול.
אז תגידו לי ודאי: אוקי, ומה אם היא ממשיכה להסית? ומה את עם הריפוי הפרטי שלך יכולה להשפיע, מחט בערימת שחת? 
ובכן, אני מאמינה שאני יכולה להשפיע. וכל אחד מאיתנו יכול. זה קשה וכמעט בלתי נסבל במקום ובזמן שאנו חיים בו. שתדר האלימות והשנאה נוסק לכאלו גבהים, שאפשר רק לייחל לאיזשהו קץ מאיזשהו סוג. ניצחון בטח שלא יהיה, גם אם יודפס כך בעיתון. כשמתים מלא אנשים אין ניצחון. יש לבבות שבורים, לבבות נוקמים, לבבות כועסים ומדממים.
כעס מביא עוד כעס. מלחמה מביאה עוד מלחמה.
אני אגדיל ואומר, שמי ששונא הכי הרבה את החמאס, בעצם בפעולת השנאה וההתנגדות שלו, למעשה מגדיל אותו, ממש מחטב ומטפח אותו. וככל שימשיכו לשנוא ימשיכו להגדיל. הו הטרגדיה. מרבים שנאה בשם הצדק ולא שמים לב למפלצת.

אם השמאל היה מרפא בתוכו את פצע הימין, והימין היה מרפא בתוכו את פצע השמאל, לא היו מכות. והיה לגיטימי לכל אחד להביע את דעתו בלי שנאה ואלימות. ובלי פחד.
אותו הדבר עם ההפגנה. ברור שחייבים לצאת לרחוב. מצד שני, היציאה לרחוב היא פעולת נגד. ופעולת נגד היא נגד עצמי ונגד המקום בו אני חי ונגד כל מי שחושב אחרת ממני. 
ונגד מושך אליו עוד נגד. כמה מתיש.
אז מה אני מציעה?
בשלב הנמוך והשפל בו הגוף והנשמה שלי נמצאים כעת, אני יכולה רק לדווח שממש ממש קשה לי לא לשנוא. הלב שלי שבור וכואב. אני חושבת מחשבות קיומיות נוראיות. אין לי תאבון ואין בי שמחה.
חוץ מהרגעים המעטים שבהם נוהר אלי זרם תודעה ברור שכולם הם חלק ממני (כולל איילת שקד והצל וביבי וחאלד משעל ויו ניים איט) וכך אני בלתי נפרדת מכולם ויש לי אפשרות ויכולת לשנות. כי אף אחד אחר לא באמת מאיים עלי, גם אם זה יעלה לי בחיי הפיזיים. רק אז אני יכולה לתת ביס בפיתה וללעוס אותה בשקט.

תודה לאבי על פרספקטיבת החמאס
וללילי שמחזירה אותי אל עין הסערה
ולכל החברים האהובים שעוזרים לי המון בימים קשים אלו

כדור הארץ קורא לגלי

מאז שנולדתי אחת המעלות שהצטיינתי בה היתה ריחוף. אינספור פעמים נתפסתי מרחפת על ידי מורות, חברות, משפחה. המשפט ששמעתי אולי הכי הרבה פעמים בחיים היה "בוקר טוב אליהו". כמה שנאתי את המשפט הזה, במיוחד שלסבא שלי ז"ל קראו אליהו. לא שלטתי בריחוף. זה פשוט קרה. עם הזמן הצמדתי בראשי את הריחוף להישגים נמוכים בלימודים, להיותי לא מעודכנת ולא מתמצאת בדברים, לחוסר אחריות ולהיותי מי שמהימנותה מוטלת בספק.
אני אפילו לא זוכרת לאילו מחוזות נדדתי ומה גיליתי בהם. אני רק יודעת שהם היו מועדפים עלי בהרבה על פני העולם הזה.
אולי כך בין היתר מצאתי לעצמי את העיסוק באמנות. מרחב שמאפשר לבלות את רוב זמני בריחוף, בהמצאות, בדמיונות ובמימושם.
לבד מהריחוף, נהנתי מדבר נוסף. הייתי מאוד מאוד טובה והאמנתי בכל לבי בטוב לבם של אנשים, ובמקביל, הרגשתי רעה ואהבתי מאוד לעשות מעשי קונדס זדוניים. לא אפרט כאן, רק אומר שהיה לא מעט וונדליזם.
והנה, בגרתי ואני כאן עם כל מעלותיי. הריחוף, טוב הלב והאופל ששוכן בי ואני מפנה לו את מקומו. ומאחר וקיבלתי מתנה אינסופית ומופלאה לגיל 35- דלת לעולם הרוח ומציאת אמונה בעולם על כל מה שבו, כולל בי, נגאלתי. נגלה לי מרחב בו ריחוף הוא מעלה מבורכת וחשובה, ויחסים מורכבים של אור ואופל הם מפתח חיוני להתפתחות.
אני מבקשת לחלוק עמכם תובנות שיש לי לגבי המלחמה היום. לשמחתי פגשתי בדרכי כמה מורים מופלאים וחברים זוהרים שמאוד מאוד עוזרים לי ובלבם מחשבות דומות לשלי.
העניין הוא פשוט. לשנוא את האחר, זה לשנוא בעצם את עצמך. לדכא ולהרוג זה לחרב את סביבת המחיה שלך. לקלל ולרכל ולריב, להכות וללכלך, זה לא רק בחוץ, זה גם בפנים. בגוף ובבית.
סבל הוא סבל. לא משנה אם הוא סבל פרטי שלי או סבל של השכנים שלי או של האויבים שלי. 
להדחיק את הסבל של האחר, להתכחש אליו, להתעלם ממנו, זה כמו להתעלם ולהתכחש לבעיה רצינית שאני עצמי סובלת ממנה. רק נדמה לי שזה לא שייך אלי, אבל זה מאוד מאוד כן. מי שחושב שיש דרך ל"חסל" את הבעיה, לכפות פתרון ולחיות חיים נורמאליים חי באשליה. אני לא מדברת רק על ערבים ויהודים, אלא גם על פלגים שונים באוכלוסיה בישראל. 
בכל מצב יש כמה צדדים וכמה נקודות מבט ובמלחמה אין מנצחים. יש אבידות כבדות. יש הרג וסבל. יש שכול ולב שבור. יש טראומות לכל החיים. והטראומות האלה הן של כל אחד ואחת מאיתנו. 
אז מה הפתרון? הפתרון הוא לאהוב. להאמין באהבה כפתרון היחיד. למלא את הלב באהבה ולהסתובב בעולם עם מחשבות של אהבה. כלפי כולם. הדומים והשונים. רק משם יפתח צוהר אמיתי בינינו ובין השכנים שלנו.
יש במלחמה הזו הרבה אבידות כבדות, כולי תפילה שלא תהיינה עוד. ומבחינתי זו טרגדיה איומה שעד עכשיו, שישים וכמה שנים, אין שלום עם השכנים שלנו ובגלל זה ממשיכים למות ולהמית אחד את השני. בגלל זה יש עכשיו מלחמה וחייהם של אלפי אנשים נהרסים.
אפשר להמשיך ככה, ביבי רוצה להשיג שקט ארוך טווח. מה זה ארוך טווח? חמש שנים? עשר שנים? עד שהצד השני יתחמש וישתכלל עוד לסיבוב נוסף? ואז שוב נרוץ למקלטים ונאבד אנשים יקרים בקרבות?
חשדנות והתנשאות מעל הצד השני היא תקיעת סכין בגוף. פשוט ככה.
יש תחושה באויר שאסור לדבר נגד המלחמה כדי לשמור על החיילים בחזית. כי להתנגד למלחמה זה לירוק ללוחמים שמסכנים את חייהם בפרצוף. ובכן, אני האחרונה שאעשה זאת. אני שולחת תועפות אור ואהבה לכל מי שמצוי בלב הקרב הנורא הזה. למי שמשלם מחיר דמים בחזית ומי שמתפתל בלילה במיטתו מכאבי לב בעורף. 
אני קוראת לכל האנשים משני הצדדים, אזרחים, חיילים, לוחמים, מנהיגים, מקבלי החלטות, אנשי דת, לפתוח את לבם ולראות את האמת. שגורלותינו קשורים והדרך היחידה להפסיק את זה היא דרך האהבה. הקבלה המלאה של האחר כפי שהוא. ההכלה המלאה של האחר בתוכי. גם זה ששונה ממני שנות אור בדעותיו ובמנהגיו.
ככל שימשך הקיטוב תימשך המלחמה וההרג. 
גם הפעם, כמו כשהייתי ילדה קטנה, אני חושדת בעצמי בהזיה וריחוף- מה פתאום להאמין באהבה כשהאחר שונא אותי כל כך ורוצה במותי? ובכל זאת, אני מבינה שזו האמת הכואבת ששומה עלי להכילה בכל מורכבותה. לאהוב את השונא.

נ.ב פטרתי עצמי מהפייסבוק לזמנים הקרובים. לכן אני לא מפיצה את הפוסטים שלי יותר שם. אשמח אם תקראו ותכתבו לי כאן בבלוג או למייל galiapasternak@gmail.com
אם אתם רוצים להגיב, וכמובן אם דבריי נוגעים ללבכם אשמח שתשתפו אותם.
שלכם באהבה