ביום כיפור 1987 הייתי בת עשר בדיוק, שוטטתי בבוקר עם חברותי לכתה טליה וקרן באופניים בשכונה. היה משעמם. בואו ניסע לסבתא וסבא שלי בגבעתיים הצעתי. זה לא רחוק? שאלו. לא מה פתאום עניתי. זכרתי שאחי עשה את הדרך שנה קודם עם חבריו מתכנית ל' לדרום גבעתיים.
אז יצאנו לדרך. בלי מים, בלי כובע, ירדנו לאיילון מרוקח, נסענו נסענו זה לא נגמר. היה חום גדול, שמש חזקה. בערך במחלף ההלכה קלטנו שהדרך ממש ארוכה ואנחנו לא מגיעות. שכנעתי אותן להמשיך, לא נשאר עוד הרבה. המשכנו והמשכנו זה היה חתיכת מסע. כשירדנו לבסוף את הירידה של רחוב כ"ג בגבעתיים רוח נעימה ציננה את הפנים ואני בישרתי בשמחה שהגענו. מיוזעות ומותשות. דפקנו לסבתא וסבא בדלת. הם היו כל כך מופתעים וכל כך שמחו. באמצע השיעמום של כיפור פתאום אנחנו כמו שלושה פרחים. מייד סבתא הכינה לנו כוסות מיץ פטל מתוק ונתנה לנו סוכריות. הם לא צמו. כולנו התקשרנו בתורות הביתה להגיד איפה אנחנו. ישבנו כמה זמן בחצר עם המיץ והתלבטנו אם להשאר עד סוף יום כיפור. החלטנו בסוף לחזור באופניים. את הדרך חזרה אני בכלל לא זוכרת.
השנה צמתי רוב הצום והתכווננתי לחשבון נפש או לאיזשהו ניקוי שהסליחה מאפשרת. כי זה מה שסליחה עושה. בעיקר סליחה לעצמי. סליחה לעצמי על מה שמתעורר בי כתגובה לעולם בו אני חיה, לחיים הגדושים האלו. ותודה על ההזדמנות להציף את כל זה ולשחרר את זה הלאה ממני. ואני מקנחת באהבה, כדי לסיים את החוויה בשלמותה. כדי להיות שלמה ועגולה בלי חורים וחתחתים שהג'יפה נתקעת בהם. שולחת לעצמי אהבה ולכל שאר העולם שסביבי.
והפעם נראה שלא קרה כלום. ביקשתי סליחה אמרתי תודה שלחתי אהבה וכלום. בוהה במיטה ולא מתרגשת, לא מתנקה, לא מתעלה. צמתי. אמרתי לעצמי שאי התעסקות באוכל, במטבח, בבישול, בכלים ובהזנת בני הבית תשחרר אותי להרהורי. לקראת סוף הצום בשעה ארבע ורבע כשכאב הראש התמקם בביטחה במרכז המצח והסליחות הרגישו מכאניות, הלכתי לחמם לי מרק עדשים. ואכלתי תמרים. ולקחתי אדוויל. ושתיתי מלא מים. והכאב ראש עדיין כאן והסליחה טעמה תפל.
אבל אני לא מתנגדת לכל זה. שיבואו המחשבות הריקניות, החששות והדאגות האינסופיים, אני לא מתנגדת. אני יושבת במרפסת ורואה ילדים רוכבים על אופניהם רכיבה אחרונה לפני שהינומת הכיפורים מוסטת חזרה, הילדים שלי משליכים חפצים בכל הסלון, משתוללים וצורחים ואני יושבת עם הפנים החוצה מתבוננת בשקט. משחררת את האשמה גם מזה.
ויודעת שחלק חשוב בתהליך הסליחה והשלת ההגנות המזוייפות הוא החלק האפור הזה, שאין בו כלום.
אז יצאנו לדרך. בלי מים, בלי כובע, ירדנו לאיילון מרוקח, נסענו נסענו זה לא נגמר. היה חום גדול, שמש חזקה. בערך במחלף ההלכה קלטנו שהדרך ממש ארוכה ואנחנו לא מגיעות. שכנעתי אותן להמשיך, לא נשאר עוד הרבה. המשכנו והמשכנו זה היה חתיכת מסע. כשירדנו לבסוף את הירידה של רחוב כ"ג בגבעתיים רוח נעימה ציננה את הפנים ואני בישרתי בשמחה שהגענו. מיוזעות ומותשות. דפקנו לסבתא וסבא בדלת. הם היו כל כך מופתעים וכל כך שמחו. באמצע השיעמום של כיפור פתאום אנחנו כמו שלושה פרחים. מייד סבתא הכינה לנו כוסות מיץ פטל מתוק ונתנה לנו סוכריות. הם לא צמו. כולנו התקשרנו בתורות הביתה להגיד איפה אנחנו. ישבנו כמה זמן בחצר עם המיץ והתלבטנו אם להשאר עד סוף יום כיפור. החלטנו בסוף לחזור באופניים. את הדרך חזרה אני בכלל לא זוכרת.
השנה צמתי רוב הצום והתכווננתי לחשבון נפש או לאיזשהו ניקוי שהסליחה מאפשרת. כי זה מה שסליחה עושה. בעיקר סליחה לעצמי. סליחה לעצמי על מה שמתעורר בי כתגובה לעולם בו אני חיה, לחיים הגדושים האלו. ותודה על ההזדמנות להציף את כל זה ולשחרר את זה הלאה ממני. ואני מקנחת באהבה, כדי לסיים את החוויה בשלמותה. כדי להיות שלמה ועגולה בלי חורים וחתחתים שהג'יפה נתקעת בהם. שולחת לעצמי אהבה ולכל שאר העולם שסביבי.
והפעם נראה שלא קרה כלום. ביקשתי סליחה אמרתי תודה שלחתי אהבה וכלום. בוהה במיטה ולא מתרגשת, לא מתנקה, לא מתעלה. צמתי. אמרתי לעצמי שאי התעסקות באוכל, במטבח, בבישול, בכלים ובהזנת בני הבית תשחרר אותי להרהורי. לקראת סוף הצום בשעה ארבע ורבע כשכאב הראש התמקם בביטחה במרכז המצח והסליחות הרגישו מכאניות, הלכתי לחמם לי מרק עדשים. ואכלתי תמרים. ולקחתי אדוויל. ושתיתי מלא מים. והכאב ראש עדיין כאן והסליחה טעמה תפל.
אבל אני לא מתנגדת לכל זה. שיבואו המחשבות הריקניות, החששות והדאגות האינסופיים, אני לא מתנגדת. אני יושבת במרפסת ורואה ילדים רוכבים על אופניהם רכיבה אחרונה לפני שהינומת הכיפורים מוסטת חזרה, הילדים שלי משליכים חפצים בכל הסלון, משתוללים וצורחים ואני יושבת עם הפנים החוצה מתבוננת בשקט. משחררת את האשמה גם מזה.
ויודעת שחלק חשוב בתהליך הסליחה והשלת ההגנות המזוייפות הוא החלק האפור הזה, שאין בו כלום.
