NO FEAR

if you're really painting, you walk out

שלום! את הסידרה הזו כתבתי וציירתי במיוחד למגזין הנמל שהושק לאחרונה, בעריכת לאה אביר ואבי לובין. אני מקדישה להם את הטור הזה באהבה.

ותודה לזהר עפרון היקרה שהזמינה אותי לכתוב את הטור

על פרנסה ואמנות

בערך בגיל 22 החלטתי ללכת על אמנות ברצינות. ומאז, 15 שנה, למדתי אצל המון מורים. לקחתי קורסים במדרשה, באקול דה בוזאר בפריס, בסטודיואים של אמנים ששמעתי עליהם, בבצלאל, בלונדון... כל פעם הייתי מוצאת מורה, או חוג או קורס, נרשמת ומתמידה עד הסוף. גם כשהיה ברור בזמן הלמידה שכבר אין למורה הזה ככ מה להציע לי. למדתי אצל מורים כועסים, מורים נדיבים, מורים מצחיקים, מורים פוריים ומורים מותשים ועייפים. למדתי אצל מורים ממורמרים וקנאיים ומורים מעוררי השראה והזדהות.

ובמשך הזמן הפכתי למורה בעצמי. בהתחלה, חשבתי שאין לי ברירה. אמא שלי ציירת ומורה, התחלתי לעזור לה בחוגים כשהייתי בת 16. לחלק צבעים, לסדר קופסאות פסטלים לפי משפחות צבעים, לנקות ולמחזר טרפנטין. בהמשך משוליה הפכתי למיני מורה. קיבלתי רשות לייעץ לתלמידים שלה ולתקן פה ושם במקומות מועדים לפורענות. בהמשך התחלתי להחליף אותה מדי פעם. לקראת סיום לימודי התואר השני שלי כשחיפשתי עבודה אמי הפצירה בי לפתוח קבוצה. את מוכנה, את טובה, את יודעת מה ללמד, תתחילי. שלא תחשבי שתרוויחי הרבה מלמכור אמנות. פרנסה קבועה תהיה לך מללמד אמנות ורק מזה. מה את רוצה להיות מלצרית לנצח?
ואני כמובן התנגדתי והתמרמרתי שנים ארוכות למונולוגים שלה אודות עולם האמנות וחיי האמנות הבלתי אפשריים. שנים ארוכות חשבתי שהיא זו שהתפשרה. היא פועלת מחוץ לעולם האמנות, לא מכירה אף אחד ולא מציגה בשום מקום. בזתי לה, התביישתי בה, חשבתי שהיא החמצה אחת גדולה. ציירת כזו מוכשרת, ערנית, אוטו דידקטית, לא מתפשרת, חרוצה, מוקסמת מכל מיני מיתולוגיות ופנטזיות, מוצאת השראה בפרור אבק, אוספת עלי שלכת, נושאת ברחוב ארגזים עמוסים ג'אנק, הולכת בלי חזיה, מאכילה חתולים עורבים וקיפודים, גוזרת באובססיביות כתבות ותמונות, ממיינת ומקטלגת אותם ואוספת חשבוניות של סופר כדי לכתוב עליהם מחשבות ולמיין ידע. ואף אחד לא יודע על קיומה, אף אחד לא מתעניין בציורים שלה ובמחשבות שלה. למעט כמה תלמידים ברי מזל שלמדו אצלה וזכו להחשף לעולם האינסופי הזה שלה. והיא אולי האמנית החרוצה ביותר שהכרתי אי פעם. מציירת בכל רגע פנוי עשרות שנים בלי אף תערוכה באופק.

אז מבחינתי, להתחיל ללמד היה סימן לזה שאני בסכנה להיות כמוה. ובכל זאת, לא היה לי כסף ולא התחשק לי לחזור למלצרות. נכנעתי ופתחתי קבוצה של ילדים בכיתה ד'. כל יום שישי בצהרים. והילדים הגיעו לשעורים ונהנו והתמידו.
בינתיים כבר עבדתי עם גלריה נגא בתל אביב והתחלתי להציג וזה הבטיח לי באיזשהו מקום שפלונית גמורה אני כבר לא אהיה. ובאמת, יצרתי במרץ, הצגתי, כתבו עלי פה ושם דברים טובים ופחות טובים והוראת האמנות לא קילקלה שום דבר.
ועדיין, היתה לי תקוה אמיתית להוכיח לאמא שלי שהיא טועה ושאני כן אצליח להתפרנס רק מעשיית אמנות. שכל הציורים שלי ימכרו ושאצחק כל הדרך אל הבנק וכל הדרך לבית הורי.

עולם האמנות הקפיטליסטי, שנהיה הכי קפיטליסטי בדיוק כש"יצאתי לשוק" ב 2005, שפך את הוויב הזה גם על האמנים. והיה נהוג להחשיב בעיקר אמנים שמוכרים מלא. ואלו שלא מכרו כלום נחשבו כנכשלים. מחוץ לפתיחות היו שואלים אחד את השני, מכרת? לא מכרת? הוא מכר? בכמה? כמה ציורים? אפילו פעם אחת באיזה בר אמן אחד רב איתי בצרחות כי לא הסכמתי להגיד לו כמה ציורים מכרתי בתערוכה שהיתה לי ובכמה כסף. עד כדי כך זה ירד מהפסים. והאמת היא שלא מכרתי המון. והתביישתי בזה מאוד. לא הבנתי איך אני מציירת ציורים שאני ככ מאמינה בהם ואף אחד לא רוצה לקנות אותם? הגלריסטיות שעבדתי אתן אז היו מאוד תומכות ומפרגנות ולא גרמו לי להרגיש לרגע אחד לא אהובה וכישלון. אבל אני לא האמנתי להן והאשמתי אותן בלי סוף שהן לא עושות את העבודה שלהן כמו שצריך. כתבתי להן מלא מכתבי זעם, עשיתי סצינות, שנאתי לבוא לבקר בגלריה כי בערו לי הלחיים מכעס ובושה.
ומה קרה כולה? לא הצליחו למכור לי ציורים. או שהקליינטים שלהן לא אהבו מה שאני עושה או שהן לא תיווכו אותי טוב. בחלוף השנים לקראת סוף הקשר שלנו היתה לנו התקופה הכי יפה, נהיינו ממש חברות, אהבתי נורא לבוא לגלריה ובתערוכה שהצגתי הגיעו מאות של מבקרים, ישבתי שם כל היום בכיף, נתנו לי מפתח חופשי להיות כמה שאני רוצה ואפילו (לא מאמינה שאני מספרת לכם את זה) סתמתי להן את השרותים ולא הסכמתי להחזיר להן את המפתח עד שיבוא האינסטלטור. והן היו הכי סבבה. אבל לא מכרו אותי משהו. וזה הכריע את הכף, עזבתי את הגלריה באווירה ידידותית. צעד שכל כך חששתי ממנו שנים התממש והתברר כהחלטה טובה ביותר. כי לא ידעתי רווקות עד אותו רגע בקריירה שלי ושמחתי להשתחרר ממערכת היחסים הזו שאף פעם לא הבנתי אותה עד הסוף והביאה אותי להתקפים פרנואידיים בלתי נגמרים. וגם, מאז אני מוכרת הרבה יותר עבודות וכל הכסף הולך אלי ואני מבסוטה לגמרי.

ובמקביל לכל התהליך הזה, גם השתנה היחס שלי כלפי הוראת האמנות. ברגע שהסכמתי לגמרי לשחרר את חרדות הפרנסה שלי, את הדעות הקדומות שלי על אמי ודרכה, את האמנות התפלות שלי לגבי איך אמן עכשווי צריך להתפרנס, הבנתי דבר חשוב. שאני ממש ממש אוהבת ללמד. ושאני די טובה בזה. ושהתלמידים אוהבים אותי ומצביעים ברגליים.

עדיין, לא נפתרתי מכל התסביכים. בכל פעם שתלמיד לא בא או פרש חוויתי חרדת נטישה והרגשתי כישלון. לא הבנתי איך זה שפתחתי קבוצה ובאה תלמידה אחת בלבד במשך חצי שנה והקבוצה לא מתרוממת. איך? אבל אמי אמרה לי, סבלנות והתמדה הכי משתלמים. רק ככה תחזיקי מעמד. והיא צדקה. הקבוצות התמלאו בתלמידים שהכי מדוייק להם ללמוד אצלי ויש לי הרבה מה להציע להם.
למדתי לשחרר את חרדת הנטישה הזו ולקבל באהבה כל בחירה. אין טעויות בדברים האלה.

תסביך נוסף היה לי עם זה שבתקופות שאני פחות מציירת, הרגשתי שאני מרמה את התלמידים שלי. יש לי אמונה כזו שחשוב ללמוד אצל אמן פעיל. כמו שמתרגלים יוגה אצל מורה שהיוגה היא דרך חייו. ושאם אני לא מציירת כל הזמן, התלמידים שלי מקבלים סחורה מחוממת. לא את האש והגיצים.
ובכלל קל לי יותר ללמד כשאני בתקופת יצירה סוערת. קל לי לקבל החלטות, להביא רעיונות טובים יש מאין, יש לי מלא בטחון להתמודד עם קשיים. כי היצירה היא הגב הכי חי, מרגש ואולטימטיבי.
מדהים כמה ההכרה שלי מלאה בציורים משוכללים ומופלאים אבל הדרך משם אל הכאן ועכשיו עוד לא נסללה.
תקופות ה"שיממון" מבורכות וחשובות מאוד כי בדיוק אז הקרקע מתגבשת לקראת המהלכים הבאים. ואי אפשר כל חמש דקות להפוך את כל הרגבים לראות אם משהו נבט שם.

איך לא להיות אמן ממורמר

מכתב שכתבתי לחברה יקרה שלי, אמנית, שאחרי כמה שיחות בינינו הבטחתי לשתף אותה באריכות בדרך שאני עושה...

חברה אהובה

מאיפה להתחיל?

יש ככ הרבה מה לומר על הנושא הזה, של איך לחיות בשלווה בתוך החיים המורכבים שלנו. האם זה אפשרי? ואיך בדיוק עושים את זה? האם יש לזה תנאים כלשהם? או שכל אחד יכול? חייבים להאמין במשהו? במה? 

אלה רק חלק מהשאלות שמייד עולות. האמת שזה די פשוט בסופו של דבר

אבל מצריך בהחלט רצון חזק לשנות, אומץ לעשות זאת והתמדה בהמשך.

אני יכולה לכתוב לך קצת על מה שעבר עלי ואולי תמצאי חיבור כלשהו למה שאצלך.

אז אני החלטתי שאני לא מוכנה להמשיך לחיות חיים אומללים של קנאה וכעס, של השוואות אלימות ותחרותיות עם כל העולם. כל כתבה בעיתון או פרס שלא קיבלתי הוציאו אותי מדעתי והדירו שינה מעיני לילות ארוכים. כל שיחת טלפון או מייל שלא קרה בהם מה שקיוויתי הרסו לי ימי עבודה שלמים בסטודיו. מוכר לך?

הלכתי לכל מקום בלב כבד. חשדתי בכל אחד כמעט שהוא יודע משהו שאני לא. גם מה שהשגתי בעבודה קשה אף פעם לא הרגיש לי מספיק. 

פשוט לא הייתי מרוצה ולא הייתי מאושרת. וזה חלחל לי גם לחיים הפרטיים כמובן. לזוגיות שלי ולאמהות שלי. חוסר סבלנות וחוסר שביעות רצון בכל תחום.

בעצם, חוסר הפרופורציות שלי כלפי האופן בו חייתי (כאדם יוצר) היה לטובה, כי רק מתוך קריסה טוטאלית הצלחתי לקום ולשים לזה סוף.

אז אחרי שהחלטתי את זה, התחילו הספקות. 

מה אם אני אהיה עכשיו אדם שליו ושקט ונינוח, בטח האמנות שלי תהפוך להיות דרעק. לא? כי התחנכתי לפי המסורת שאמנות טובה באה ממקום רעב וכואב. ושאם נח לי, אין סיכוי שארשה לעצמי להרגיש משהו "אמיתי".

ושאולי הנוחות תקהה את האמביציה שלי ואשאב לי לחיים משעממים בפרובינציה.

כאן אולי המקום להזכיר את אוייב מספר אחת שאנחנו מארחות בחפץ לב מאז ומתמיד. האגו. כמה שמענו עליו כבר. אז הנה עוד טיפה.

יש בתוכינו איזשהו מנגנון שמבטיח לך שאם תעזי למוטט אותו- הוא ימוטט אותך בחזרה. אנחנו חושבים שהאגו מגן עלינו. שומר עלינו דרוכים ועירניים, שלא ידפקו אותנו, שלא יגזלו מאיתנו. האגו לכאורה מגדיר אותי כמי שאני: גליה, בת 37, אמא לינאי וטל, אמנית וכו. כל מה שחיצוני. כל המעטפת שלי. בעצם, מה בפנים?

אף אחד לא יודע. בטח שלא אני. הבנתי שאין לי שמץ של מושג מי אני ומה אני רוצה בכלל. האם כל מה שאני עושה בסטודיו ובחיים שלי (בחירות מקצועיות, חברתיות וכו) הן באמת משהו שאני מאמינה בו? או שככה נדמה לי שצריך? 

מי בכלל קבע מה זה "הצלחה"? נחום טבת? שרית שפירא?  גלריה גגוזיאן? מוזיאון המומה? מי קבע?

מי קבע שרק אם כותבים על התערוכה שלך אז היא שווה ביקור? שאם מכרת עבודות את אמנית מצליחה ואם לא מכרת את נכשלת? שאם יש לך תערוכה בחו"ל את שווה משהו ואם אין לך את אפס? מי קבע?

ולמה אני מוכנה לחיות בכלא הפיקטיבי הזה כל כך הרבה שנים? במקום שרק הולך ונהיה יותר מחניק. הרי ברור שכל הרעיונות והמחשבות שהזכרתי עכשיו הן פראנויה גמורה. הרי ראינו לא פעם ולא פעמיים אנשים שהחיים שלהם מתנהלים אחרת מה"חוקים". ואם לא ראינו, אז מה. ככה זה לא איכות חיים. מגיע לך הרבה יותר. מגיע לך הכי טוב. לא פחות. מגיע לך קודם כל שתצליחי להעיף את הג'יפה, למוטט את המגדלים הגבוהים האלו של היאוש מה"עולם החיצוני" שלא מתפקד כמו שאת רוצה בדיוק. מספיק עם ההשוואות ההרסניות לאמנים ש"עשו את זה" יותר טוב. מי הם? ומה הם עשו? ולמה זה שייך לחיים שלך? כל אחד עושה מה שהוא עושה ולא הגיוני שזה מה שיהפוך אותי לאומללה או מאושרת. זה חיצוני לגמרי.

החדשות הטובות הן, שהעולם החיצוני לעולם לא יתפקד כמו שאת רוצה. אף פעם. גם אם תהיה לך תערוכת יחיד במומה ויכתבו עליך בכל העיתונים והציורים שלך יהיו בכל האוספים השווים. גם אז לא תהיי מרוצה. כזהו האגו. מפלצת שלא יודעת שובע. תמיד תרגישי רדופה. כאן או במנהטן. 

אז איפה עושים את התיקון?

בפנים כמובן. רק בתוכך. רק את יכולה להעלים את האשליה הזו כלא היתה, להפרד ממנה לשלום. שלא תחשבי שמשתחררים בקלות. האגו כזה גאון, תחבולן, מניפולטיבי. יעשה כל שביכולתו כדי שתישארי אומללה ולא מסופקת. אינספור פעמים תתפתי לחשוב מחשבות שנאה וקנאה על קולגות שלך ש"הולך" להם יותר טוב מלך. זו אשליה אחת גדולה. את אף פעם לא באמת יודעת מה קורה אצל אנשים אחרים בחיים. את כל העולם שאת פוגשת, את חווה דרך העיניים שלך בלבד. רק את מייצרת את האלימות שאת חיה. ורק בתוכך את יכולה לשחרר ולרפא את השדים. כל מה שאת חושבת על עצמך הוא אשליה אחת גמורה. אין לך מושג אמיתי מי את. ולכן אין לך באמת מושג מה את רוצה. גם אם ברור לך שאת אמנית וכו'.

אגב, החשדנות והרדיפה העצמית, בסופו של דבר בעיקר גורמות לנזק. לבידוד ולמחסור. גם אם אני מפרגנת באופן מכאני לקולגות שלי. מחשבות של מחסור מביאות למחסור ממש. וכך, מחשבות הפוכות עושות את ההיפך.

כשחסר לך משהו, אהבה, כסף, זוגיות, תערוכה וכו, הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה לתת ממה שאין לך. ממש ככה. זה פועל כמו קסם.

ראשית, את לפתע חדלה להרגיש כמו אחרונת המסכנות. הרי בכל זאת יש לך איזשהו משהו לתת למישהו אחר. מילה טוב או חופן אגוזים.

בהמשך, הדברים עובדים ככה, שכשאת נותנת משהו מעצמך, הוא חוזר אליך בכל מיני צורות. בדרך כלל לא הצורות שהיית מצפה להן.

כך שאם את מחליטה שכל מה שיעשה אותך מאושרת זה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, רוב הסיכויים שזה לא יקרה בדיוק ככה. את צריכה לתת בלב רחב ולשחרר. פשוט לשחרר. 

לאמן את עצמך לא לחשוב על כלום.

ישר יבוא האגו ויצליף בך. את חיה בחרא מדינה, את לא עושה כלום, את לא מעורבת, מה את עושה כאן בכלל, אין לך כסף לכי תפרנסי, את מזדקנת, את מכוערת וכו. זה אני מביאה לך מהרשימה הפרטית שלי ככה בכיף.

כאילו שאם אבוא לתקוף את העולם עם כל האגרסיות שלי יצא מזה משהו טוב.

למדתי לזהות את ההתקפות האלה כשהן רק מתקרבות. יש להן ארומה מאוד ברורה. הן פשוט שליליות. מחשבות של חוסר. גם של היבריס אגב, כלומר מחשבות מאניות. 

ואז, אני פשוט מוציאה את השקע מהחשמל. מפסיקה מייד לחשוב אותן. חושבת על כלום. על אין. על חלל שחור. (בלי לשפוט, חלל שחור זה רע וכו, הנה זה האגו מדבר)

בהתחלה המח לא מכיר אין. לא מבין מה עושים עם זה. 

בהמשך, המרחב הזה של הכלום הולך ומתייצב. נהיה נינוח. את יכולה להגיע אליו ביתר קלות תוך כדי תנועה. ואת שמה לב שהמרחב הזה נותן לך נשימה. אוויר. רווחה. שקט. שפיות. בהמשך קורים עוד הרבה דברים טובים אחרים, אבל על כך כבר בפעם אחרת...

יצא לי מייל ככ ארוך ואני די מרוצה ממנו, אז ברשותך אפרסם אותו בבלוג שלי בלי להזכיר שמות.

שעוד אמנים ולא אמנים יוכלו לקרוא ולחשוב על כך.

אני מודה לך בהזדמנות זו על ההזמנה לכתוב לך

כי זה גם מבהיר ומסדר אצלי דברים שוב. כמו תרגילי סולמות לפסנתרנים. וכאמור, זו משימת חיים שהעבודה בה רבה, טובה וחשובה.

אוהבת אותך,

גלי

הפה הנקי

אתמול קראתי בטור של אלון עידן בהארץ על האופנה החדשה: החלפת המילה לא במילה פחות. הוא טוען בסופו של טור שההחלפה הזו מסמנת סימפטומים של כהות חושים וניתוק רגשי נוכח המצב המחמיר באזורנו. וכדי לטשטש את הכעס וחוסר האונים אנחנו מתנתקים ומרככים את הדיבור. הוא חושב שלא צריך להמתיק את המילים ושזו צביעות פנימית.

אני רוצה לומר כמה דברים על דיבור נקי. (תתכוננו לקרוא הרבה לא ופחות פחות)
דיבור נקי הוא לא ללכלך על עצמך ולא ללכלך על אחרים. לא לרכל, לא לשקר. לא להזיק בדיבור. זה בגס.
בניואנסים העדינים יותר, אחרי שהסכמנו להתפרק מהתחמושת הכבדה, אפשר גם להתאמן בלא להיות ביקורתיים-דפנסיביים. כמעט בכל משפט שני שלנו יש ביקורת עצמית או חיצונית.
בשלב הבא, אפשר לנסות לדבר באופן קונסטרוקטיבי. במקום להגיד מה אני לא ומה אי אפשר, להגיד מה אני כן יכולה וכן רוצה. מה כן מתאים לי.
ובהמשך, אפשר לנסות גם לדבר ממקום של אהבה פנימית וחיצונית, מקום של אחדות.
אני משערת שהשלב הכי מתקדם הוא לשתוק.

אבל מה? עולה הכעס. לקרוא את השורות האלו ולכעוס. מה פתאום לנקות את הדיבור כאשר האדמה בוערת? כשיש כל כך הרבה שנאה וגזענות ברחובות? כשהתקווה לשלום רחוקה כל כך? כולם אינטרסנטים ואי אפשר להשיג כלום בלי קשרים. הכל מרגיש צבוע ומלאכותי. זה מעורר תחושת חשדנות והכחשה.
ברובד עמוק יותר, זה מרגיש כאילו אם אוותר על המילים הקשות שיש לי להכות בהן בעולם, העולם ישתלט עלי ולא יהיה לי בו מקום. יקחו לי (את הפרנסה, את התור, את העבודה, את החניה).
וברובד היותר עמוק, אם לא אדבר ולא אגדיר מי אני ומה אני רוצה וצריכה, אני אכחד. אני אעלם ואמות. פחד מוות. גם הפחד של אלון עידן שכותב הטור הוא פחד מוות. אם לא אומר לא אז כיצד עוד אפשר להתנגד בנחרצות לעוולות העולם?

ואני רוצה לטעון אחרת.

אם אני מנקה את הדיבור שלי, אז גם המחשבה שלי מתנקה. כשהמחשבה שלי מתנקה, הכוונות שלי והמעשים שלי הופכים נקיים. וכשאלו נקיים אני יכולה להשתמש באנרגיה העצומה שעומדת לרשותי לתועלת העולם. דאגה לגוף ולנפש שלי היא בעצם דאגה קולקטיבית לכם. אתם, שמכירים אותי ושלא מכירים אותי. ההשפעה המרחבית של זה היא עצומה ואני מקבלת עליה הוכחות כל העת.
כמו כן, כשהדיבור שלי נקי אני יכולה ועוד איך להשתמש בכל מילה שלא תהיה, ולו הקיצונית ביותר באפקטיביות מירבית ומבלי לייצר אנטגוניזם ומריבות. משום שכשהלב נקי אפשר להגיד כל דבר. הלב הנקי יודע להגיד את המילים בצורה הכי מדוייקת. להבין מצבים מורכבים ועדינים בקלות רבה. להוציא את היאוש והציניות מהמשוואה ופשוט להגיב לעניין. בלי שמחה לאיד ובלי אינטרס. רבותי, אפשר לחולל ניסים עצומים באופן הפשוט והנגיש הזה. בלי זעם, בלי הבערת צמיגים, בלי להשכב על גדרות. הבונוס הוא שזה עוזר גם לדייק דברים בינינו לבינינו. להבין מה בדיוק אני רוצה וצריכה ולהשיג את זה בקלות רבה. בלי ללכת סחור סחור. בלי אמונות תפלות והיגררות פסיכוטית לסרטי פראנויה.
כולנו זקוקים לריפוי הזה.

לכן, אני מבקשת לסכם ולומר, שכל פעולה מילולית קוסמטית אין לה שום השפעה ממשית לכאן או לכאן. מה זה משנה אם התלונה חריפה או דקה כשמה שעומד מאחוריה מקוטב לחלוטין (צודק/טועה, כובש/נכבש, רע/טוב, מצליח/נכשל, אזרח נאמן בגיהנום הדואליות).
מה שהניקיון המילולי מאפשר לנו בסופו של דבר זה אומץ גדול להיות טוב בעולם בלי לפחד.

שאלות הרות גורל על חינוך

לפעמים, להיות אמא זה לחיות בתוך יום כיפור מתמשך. ימים ארוכים של חשבונות נפש נוקבים. החלטות גורליות הקשורות לעתיד ילדיי.
עוד כמעט שנה קלנדרית שלמה שבסופה ינאי יעלה לכתה א. אמות הסיפים רועדות. ואני כמו נערה מתבגרת יורה את כל התחמושת שיש לי (על עצמי) ומנסה לקבל החלטה בהפסקות האש היזומות. מכל כיוון עפים לי טיעונים לכאן ולכאן. מה כדאי? עבור מה שווה להילחם? מה הסיכונים שאני לוקחת?
אגיש לכם את הדברים בצורה פשוטה:
מערכת החינוך הרגילה (בה ינאי לומד כעת, גן חובה) מפחידה אותי מאוד, מבלי שאפילו ביקרתי בבית הספר המיועד. מבחינתי, כל מה שחולה במערכת הפוליטית, במשרד החינוך ובחברה הישראלית (גזענות, נפרדות, אלימות, שנאת זרים, חשדנות, קפיטליזם דורסני, רמיסת אינדיוידואליזם) מציף את בתי הספר. כל מי שהוא לא "סטנדרט" הוא ודאי עפיפון או בעל הפרעות אחרות שהמערכת לא אוהבת ושהמורות לא מסוגלות להכיל (אחרי הכל, 35 תלמידים בכיתה וכו). וככה, אם את קצת אחרת, כמו שאני הייתי לצורך העניין, חולמנית, צפויות לך 12 שנים של שיעמום אטומי מלווה במורים פרטיים כמעט בכל מקצוע, תחושה מתמדת שאת אהבלה ושבית הספר הוא גטו חברתי תרבותי. כל זה שלי מהחוויה האישית שלי.
מספיק לי לשמוע איזו מורה צועקת במגאפון על תלמידים המשתתפים בטקסי זכרון כדי להצטמרר. כשאני בג'ם סשן פראנואידי על הנושא אני אפילו מרחיקה לכת ומדמיינת שכל המורים שבויים בשיטה הדורסנית (צריך לשרוד וזה) ולפיכך מחזיקים בדעות קיצוניות הפוכות משלי. וכל מה שנראה אחרת הוא בוודאי מצג שווא צבוע. מערכת שבולעת ומקיאה. ומה שיצא לי ממנה בבוא העת זה נער מכור למסכים ולטמטום, שפוט חברתית, מוותר על עצמו, לומד להתחרות ולהתכחש לזרים וחלשים. ובהשפעת חברים לא טובים מסומם זרוק וזומבי שמתעלל בחלשים וקורא לחברים שלו יא הומו יא בן זונה.
לא קצת נסחפתי?
אין סיכוי שבבתי הספר הרגילים לומדים גם ילדים שמנגנים בחלילית ומחליפים קומיקס? משחקים די אן די ומעמיקים לעצמם את הידע המוזיקלי והתרבותי שלהם? או שכל אלה לומדים רק בדמוקרטי, בטבע, באנתרופוסופי?
כי כשאני מתבוננת סביבי, כל חבריי האמנים כולם ללא יוצא מן הכלל (למעט שניים שלושה) למדו בבתי ספר רגילים ומשעממים. וכל חבריי הלא אמנים שמחזיקים במגוון משרות מכובדות, משכילים ומפוקחים, עירניים, מפגינים ומעורבים גם הם למדו בבתי ספר רגילים. 
וכן, גם יצאו כמה זומבים מסוממים מכאן ומשם. כי לא היתה אולי אף דמות שמשכה אותם החוצה מזה.
וכאן מגיעה שאלת ההורים והחוויה הביתית. מה עדיף? ילד שלומד בחינוך האלטרנטיבי הכי שווה ומעולה בעולם אבל הבית אליו הוא חוזר כל יום מלא סכסוכים והזנחה? או ילד שלומד בסתם בית ספר עם מורה אהבלה אבל חוזר כל יום לבית שנעים להיות בו, שמקשיבים לו ומבשלים לו ותומכים בו?
ומה עם הילד עצמו? מה כל ההחלטות הגורליות הקשורות אליו הן רק חיצוניות? הרי הוא בן אדם בזכות עצמו שמתפתח ולומד ובוחן אפשרויות... ובוחר אם להיות ערס מקלל או חנון קומיקס. מבנה אישיות עצמאי, הייתם מאמינים?
לא כי גם אני המשועממת העדפתי לשבת שעות ארוכות בבטלה על ספסל בגן הציבורי עם החברים שלי מאשר להתאמן בצ'לו. "זרקתי לפח" את הכשרונות שלי לטובת מעמדי החברתי. חלמתי שעות ארוכות על בנים שאין לי שום סיכוי להשיג במקום לקרוא ספרות מופת.
האם באמת כל מה שהיה, היה כזה נורא? לא. הנה אני כאן. הכל בסדר. השלמתי את מה שהיה חסר לי, עשיתי שני תארים באוניברסיטה אפילו שהיתה לי בגרות פח ופסיכומטרי עוד יותר פח.
כי זה מה שיצא ממני. ככה. 
אז מה, אם ינאי ילך לבית ספר רגיל יהרסו לכולנו החיים?
אם אני לא שולחת אותו לבית ספר פרטי אני אמא פחות טובה ומשקיענית?
(אחרי הכל זה כולל גם הסעות יומיומיות לאורך שנים והוצאת עשרות אלפי שקלים נוספים)
ואם אני כן שולחת את ילדיי לחינוך פרטי אז אני לא שמה אותם בגטו חינוכי מסוג אחר? שאולי לא מייצג את המציאות שאנחנו חיים בה?
מה עלי לעשות? כיצד אוכל אי פעם להחליט? כל כך אינני שלמה עם עצמי וכל החלטה שעושים אנשים אחרים נראית לי ההחלטה הנכונה. ורק אני מפקפקת ומפחדת לדפוק את הילדים שלי.
והאם זו באמת החלטה כל כך גורלית? 
הפכתי להיות המורה הזו שצועקת במגפון, על עצמה...

סליחה

ביום כיפור 1987 הייתי בת עשר בדיוק, שוטטתי בבוקר עם חברותי לכתה טליה וקרן באופניים בשכונה. היה משעמם. בואו ניסע לסבתא וסבא שלי בגבעתיים הצעתי. זה לא רחוק? שאלו. לא מה פתאום עניתי. זכרתי שאחי עשה את הדרך שנה קודם עם חבריו מתכנית ל' לדרום גבעתיים.
אז יצאנו לדרך. בלי מים, בלי כובע, ירדנו לאיילון מרוקח, נסענו נסענו זה לא נגמר. היה חום גדול, שמש חזקה. בערך במחלף ההלכה קלטנו שהדרך ממש ארוכה ואנחנו לא מגיעות. שכנעתי אותן להמשיך, לא נשאר עוד הרבה. המשכנו והמשכנו זה היה חתיכת מסע. כשירדנו לבסוף את הירידה של רחוב כ"ג בגבעתיים רוח נעימה ציננה את הפנים ואני בישרתי בשמחה שהגענו. מיוזעות ומותשות. דפקנו לסבתא וסבא בדלת. הם היו כל כך מופתעים וכל כך שמחו. באמצע השיעמום של כיפור פתאום אנחנו כמו שלושה פרחים. מייד סבתא הכינה לנו כוסות מיץ פטל מתוק ונתנה לנו סוכריות. הם לא צמו. כולנו התקשרנו בתורות הביתה להגיד איפה אנחנו. ישבנו כמה זמן בחצר עם המיץ והתלבטנו אם להשאר עד סוף יום כיפור. החלטנו בסוף לחזור באופניים. את הדרך חזרה אני בכלל לא זוכרת.

השנה צמתי רוב הצום והתכווננתי לחשבון נפש או לאיזשהו ניקוי שהסליחה מאפשרת. כי זה מה שסליחה עושה. בעיקר סליחה לעצמי. סליחה לעצמי על מה שמתעורר בי כתגובה לעולם בו אני חיה, לחיים הגדושים האלו. ותודה על ההזדמנות להציף את כל זה ולשחרר את זה הלאה ממני. ואני מקנחת באהבה, כדי לסיים את החוויה בשלמותה. כדי להיות שלמה ועגולה בלי חורים וחתחתים שהג'יפה נתקעת בהם. שולחת לעצמי אהבה ולכל שאר העולם שסביבי.
והפעם נראה שלא קרה כלום. ביקשתי סליחה אמרתי תודה שלחתי אהבה וכלום. בוהה במיטה ולא מתרגשת, לא מתנקה, לא מתעלה. צמתי. אמרתי לעצמי שאי התעסקות באוכל, במטבח, בבישול, בכלים ובהזנת בני הבית תשחרר אותי להרהורי. לקראת סוף הצום בשעה ארבע ורבע כשכאב הראש התמקם בביטחה במרכז המצח והסליחות הרגישו מכאניות, הלכתי לחמם לי מרק עדשים. ואכלתי תמרים. ולקחתי אדוויל. ושתיתי מלא מים. והכאב ראש עדיין כאן והסליחה טעמה תפל.
אבל אני לא מתנגדת לכל זה. שיבואו המחשבות הריקניות, החששות והדאגות האינסופיים, אני לא מתנגדת. אני יושבת במרפסת ורואה ילדים רוכבים על אופניהם רכיבה אחרונה לפני שהינומת הכיפורים מוסטת חזרה, הילדים שלי משליכים חפצים בכל הסלון, משתוללים וצורחים ואני יושבת עם הפנים החוצה מתבוננת בשקט. משחררת את האשמה גם מזה.
ויודעת שחלק חשוב בתהליך הסליחה והשלת ההגנות המזוייפות הוא החלק האפור הזה, שאין בו כלום.