בתערוכתי האחרונה בבית בנימיני "ילד ישן בכד" שאצרה טלי תמיר, הסבה את תשומת לבי אחת האמניות שהציגה לצדי, לכך שרוב הדמויות בעבודות שלי נושאות שקית עם משהו.
השתוממתי. האמנם?
אמנם לגמרי.
לא דמות אחת, אם כי דמויות רבות. ולא מעכשיו, אלא מתמיד!
הייתם מאמינים שאני מציירת שנים דמויות בלי לשים לב שמשתרבבות לידיהן שקיות? בלי לתת על כך את הדעת ולו פעם אחת?
מה שעוד יותר מוזר הוא, שיש לשקיות הללו משמעות בציורים. אני טוענת אותן במשמעות ספציפית ממש.
ואולי, מזל שלא הייתי מודעת, אחרת הייתי מורידה מהן את השקיות מהסיבה שאי אפשר להשתמש באותו סוכן שוב ושוב ושוב.
לפני כמה ימים כתבתי פוסט קצר בפייסבוק: "יום אחד כשאהיה בת 72 ואשוטט בעיר עם איזו שקית בחוסר מעש ואולי גם חוסר משמעות, תזכירו לי את הימים האלה שאין לי רגע דל ושמרוב משמעות אני בקושי נושמת."
והנה, מתברר שהשקית נכנסה גם לטקסט.
אם כן, עניין השקית ראוי למחקר והתבוננות.
השקית היא נרטיב מעולה לאינפורמציה תומכת בדמות המצויירת. אשה או איש עם שקית, הם בדרך לאנשהו. הם סוחבים דבר מה שיש לו חשיבות עבורם. אין להם תיק. ומפני שאין להם תיק אבל יש להם שקית, הם תמהונים. יש בנושאי השקיות מן התמהוניות. הם לכאורה תלושים. תיק מעניק לנושא אותו איזושהי תכלית ספציפית. מספר לנו על המקום ממנו בא אדם. מצבו הכלכלי, המעמדי, המשפחתי. מצב אופנתי או ביקורתי. השקית לעומת זאת, הרבה יותר ארעית. לא נטועה בקרקע. מספרת סיפור אחר לגמרי. איפה האיש הזה היה, או מה הוא קנה. האם השקית ממוחזרת? איכותית או פושטית?
שקית מספרת סיפור. חזרתי להתבונן בכמה מנושאי השקיות בעבודותי ולבחון מה חשבתי לעצמי.
"יהיה בסדר", 2015. דני אני והילדים על חוף הים, בחוסר ודאות ניצבים לציור משפחתי. הילדים בוטחים בנו, אבל אנחנו חסרי רגליים. מרחפים מעל לקרקע, כמו נוודים או אנשים חסרי יציבות. דני נושא בידו שקית ירקות שאמורה להזין את כולנו, הוא לוקח על עצמו את האחריות הזו.
יש לי עוד עבודות עם שקיות וכעת מתבהר לי שעניין דומה יש לי עם חולצות. לרבות מן הדמויות שלי יש חולצות שמקדמות עלילה ומספרות סיפור. על כך... בפעם אחרת.
השתוממתי. האמנם?
אמנם לגמרי.
לא דמות אחת, אם כי דמויות רבות. ולא מעכשיו, אלא מתמיד!
הייתם מאמינים שאני מציירת שנים דמויות בלי לשים לב שמשתרבבות לידיהן שקיות? בלי לתת על כך את הדעת ולו פעם אחת?
מה שעוד יותר מוזר הוא, שיש לשקיות הללו משמעות בציורים. אני טוענת אותן במשמעות ספציפית ממש.
ואולי, מזל שלא הייתי מודעת, אחרת הייתי מורידה מהן את השקיות מהסיבה שאי אפשר להשתמש באותו סוכן שוב ושוב ושוב.
לפני כמה ימים כתבתי פוסט קצר בפייסבוק: "יום אחד כשאהיה בת 72 ואשוטט בעיר עם איזו שקית בחוסר מעש ואולי גם חוסר משמעות, תזכירו לי את הימים האלה שאין לי רגע דל ושמרוב משמעות אני בקושי נושמת."
והנה, מתברר שהשקית נכנסה גם לטקסט.
אם כן, עניין השקית ראוי למחקר והתבוננות.
השקית היא נרטיב מעולה לאינפורמציה תומכת בדמות המצויירת. אשה או איש עם שקית, הם בדרך לאנשהו. הם סוחבים דבר מה שיש לו חשיבות עבורם. אין להם תיק. ומפני שאין להם תיק אבל יש להם שקית, הם תמהונים. יש בנושאי השקיות מן התמהוניות. הם לכאורה תלושים. תיק מעניק לנושא אותו איזושהי תכלית ספציפית. מספר לנו על המקום ממנו בא אדם. מצבו הכלכלי, המעמדי, המשפחתי. מצב אופנתי או ביקורתי. השקית לעומת זאת, הרבה יותר ארעית. לא נטועה בקרקע. מספרת סיפור אחר לגמרי. איפה האיש הזה היה, או מה הוא קנה. האם השקית ממוחזרת? איכותית או פושטית?
שקית מספרת סיפור. חזרתי להתבונן בכמה מנושאי השקיות בעבודותי ולבחון מה חשבתי לעצמי.
"פטמה והיאם בשקיעה", 2008. פטמה מחזיקה שקית שכתוב עליה נעלי לוסי
זה אומר שפטמה היא ערביה שחיה בישראל וקונה נעלים אצל יהודים. פטמה היא פרקטית. אין לה כח להתחיל לחשוב עם איזה שקית היא מרגישה בנח לצאת לרחוב או לא. יש שקית טובה ירוקה ועמידה בבית - הולך. אז או שפטמה קנתה נעליים או שיש לה בשקית כריכים שהיא לוקחת אתה לעבודה. בכל אופן תסכימו אתי שבגלל חוסר התאמת הצבעים בין השקית של פטמה למה שהיא לובשת, יוצא שהיא נראית ממעמד נמוך יותר מחברתה היאם- שלה יש תיק שמתאים ללבוש הסולידי שלה.
"גליה פסטרנק, שעורי ציור", 2007. זו אני מציעה את מרכולתי לכל המעוניין. רישום זה הוצג במוזיאון חיפה בתערוכתי "פעמון" ובזכותו התקשר אלי אחד הצופים לבדוק האם מאחורי הכרטיס באמת עומדת האמנית. ובכן, כן, זה המספר. בידי השמאלית אני אוחזת שקית עליה כתוב "אופנת אביבה". אביבה היא אמי. ציירת. מורתי הראשונה לציור. כור מחצבתי. אני יצירת כפיה של אביבה, אני טיילור מייד אביבה, מייד אין אביבה לנד. ואם אני מציעה לכם שעורי ציור, אז כדאי שתדעו מאין באתי. ולא חשבתי על כל זה עד הסוף כשכתבתי אופנת אביבה על השקית. זה היה יותר רפרוף מדגדג שהביא את עצמו לשם.
"אשה מיוסרת בכף רגלי", 2016. כאן נראית אשה הנושאת שתי שקיות עמוסות מצרכים. היא עולה הביתה והדרך הביתה אינסופית. דינה לעלות ולרדת לנצח. שבויה במתן שירות לאחרים. סוחבת שקיות כבדות בכוחות עצמה, לנצח בבדידותה בחדר המדרגות האינסופי.
בזום אאוט היינו רואים עוד רגל בתוך רגל. אפקט "לה ואש קירי" אהוב עלי מאוד (גבינת הפרה הצוחקת שעגיליה הם חבילות עגולות של גבינת הפרה הצוחקת שעגיליה הם חבילות עגולות של גבינת הפרה הצוחקת...) הנשים עירומות ויחפות כי הן לא באמת יצאו עדיין למסען היומי המפרך. הן רק חולמות עליו בשנתן.
ואולי, דרך הרגליים נלמדים שעוריה. דרך עבודת הפרך היא יכולה להגיע אל הלב של עצמה.
"חלום נבואי" 2016. זוהי אני בהריון עם בתי. מדי לילה ניתנת לי האפשרות להכנס אל ים שחור מלא חרדות. ואני בהחלט נכנסת אליו. ראשית נוגעת בפניו ואז הוא נפתח אלי, נפער בו חור ואני נקלטת לתוכו. יש לי ארבע ידיים. שתים מחזיקות את פרי בטני ושומרות עליה. אחת מבקשת להכנס אל האופל והיד האחורית נושאת שקית עם גולגלות. זו שקית הפחדים שלי. אני מביאה אותה אתי לכל מקום. חמש גולגלות של חמישה בני משפחה שאני מבקשת לשמור.
אומרים שכשאת חולמת על מישהו אהוב שמת זה חלום מגונן. את מתארת את הרע מכל עבורו דווקא כדי לשמור ולסלק מעליו את הסכנה. אני מבקשת במקום זה להיפדות משקית הגולגלות של יקיריי ובכך להתנקות לקראת הלידה.
מושון, 2010. סיפורו של אדם המזמין לביתו זונה ובעשר תמונות (שבאות אחרי זו הפותחת) אנו רואים מה קורה מרגע כניסתה לביתו ועד יציאתה. זהו הפריים הראשון. אני מאפיינת בו את מושון הזנאי. במקרה זה גם החולצה שלו מספרת לנו מעט על עצמו. אדם שברגע נתון כל קיומו תלוי על בלימה. ומי אם לא מיקי מאוס מתאים לגלם את תפקיד חייו של גיבורינו. בידו השמאלית הוא אוחז בשקית שעליה כתוב "ספרים שכאלה". סלוגן מושלם ליאוש קיומי.
יש לי עוד עבודות עם שקיות וכעת מתבהר לי שעניין דומה יש לי עם חולצות. לרבות מן הדמויות שלי יש חולצות שמקדמות עלילה ומספרות סיפור. על כך... בפעם אחרת.
