יום שבת, 21 בינואר 2017

מה בשקית

בתערוכתי האחרונה בבית בנימיני "ילד ישן בכד" שאצרה טלי תמיר, הסבה את תשומת לבי אחת האמניות שהציגה לצדי, לכך שרוב הדמויות בעבודות שלי נושאות שקית עם משהו.
השתוממתי. האמנם? 
אמנם לגמרי.
לא דמות אחת, אם כי דמויות רבות. ולא מעכשיו, אלא מתמיד!
הייתם מאמינים שאני מציירת שנים דמויות בלי לשים לב שמשתרבבות לידיהן שקיות? בלי לתת על כך את הדעת ולו פעם אחת?
מה שעוד יותר מוזר הוא, שיש לשקיות הללו משמעות בציורים. אני טוענת אותן במשמעות ספציפית ממש. 
ואולי, מזל שלא הייתי מודעת, אחרת הייתי מורידה מהן את השקיות מהסיבה שאי אפשר להשתמש באותו סוכן שוב ושוב ושוב. 
לפני כמה ימים כתבתי פוסט קצר בפייסבוק: "יום אחד כשאהיה בת 72 ואשוטט בעיר עם איזו שקית בחוסר מעש ואולי גם חוסר משמעות, תזכירו לי את הימים האלה שאין לי רגע דל ושמרוב משמעות אני בקושי נושמת."
והנה, מתברר שהשקית נכנסה גם לטקסט. 

אם כן, עניין השקית ראוי למחקר והתבוננות.

השקית היא נרטיב מעולה לאינפורמציה תומכת בדמות המצויירת. אשה או איש עם שקית, הם בדרך לאנשהו. הם סוחבים דבר מה שיש לו חשיבות עבורם. אין להם תיק. ומפני שאין להם תיק אבל יש להם שקית, הם תמהונים. יש בנושאי השקיות מן התמהוניות. הם לכאורה תלושים. תיק מעניק לנושא אותו איזושהי תכלית ספציפית. מספר לנו על המקום ממנו בא אדם. מצבו הכלכלי, המעמדי, המשפחתי. מצב אופנתי או ביקורתי. השקית לעומת זאת, הרבה יותר ארעית. לא נטועה בקרקע. מספרת סיפור אחר לגמרי. איפה האיש הזה היה, או מה הוא קנה. האם השקית ממוחזרת? איכותית או פושטית?
שקית מספרת סיפור. חזרתי להתבונן בכמה מנושאי השקיות בעבודותי ולבחון מה חשבתי לעצמי.



"פטמה והיאם בשקיעה", 2008. פטמה מחזיקה שקית שכתוב עליה נעלי לוסי
זה אומר שפטמה היא ערביה שחיה בישראל וקונה נעלים אצל יהודים. פטמה היא פרקטית. אין לה כח להתחיל לחשוב עם איזה שקית היא מרגישה בנח לצאת לרחוב או לא. יש שקית טובה ירוקה ועמידה בבית - הולך. אז או שפטמה קנתה נעליים או שיש לה בשקית כריכים שהיא לוקחת אתה לעבודה. בכל אופן תסכימו אתי שבגלל חוסר התאמת הצבעים בין השקית של פטמה למה שהיא לובשת, יוצא שהיא נראית ממעמד נמוך יותר מחברתה היאם- שלה יש תיק שמתאים ללבוש הסולידי שלה.


"גליה פסטרנק, שעורי ציור", 2007. זו אני מציעה את מרכולתי לכל המעוניין. רישום זה הוצג במוזיאון חיפה בתערוכתי "פעמון" ובזכותו התקשר אלי אחד הצופים לבדוק האם מאחורי הכרטיס באמת עומדת האמנית. ובכן, כן, זה המספר. בידי השמאלית אני אוחזת שקית עליה כתוב "אופנת אביבה". אביבה היא אמי. ציירת. מורתי הראשונה לציור. כור מחצבתי. אני יצירת כפיה של אביבה, אני טיילור מייד אביבה, מייד אין אביבה לנד. ואם אני מציעה לכם שעורי ציור, אז כדאי שתדעו מאין באתי. ולא חשבתי על כל זה עד הסוף כשכתבתי אופנת אביבה על השקית. זה היה יותר רפרוף מדגדג שהביא את עצמו לשם.


"אשה מיוסרת בכף רגלי", 2016. כאן נראית אשה הנושאת שתי שקיות עמוסות מצרכים. היא עולה הביתה והדרך הביתה אינסופית. דינה לעלות ולרדת לנצח. שבויה במתן שירות לאחרים. סוחבת שקיות כבדות בכוחות עצמה, לנצח בבדידותה בחדר המדרגות האינסופי.
בזום אאוט היינו רואים עוד רגל בתוך רגל. אפקט "לה ואש קירי" אהוב עלי מאוד (גבינת הפרה הצוחקת שעגיליה הם חבילות עגולות של גבינת הפרה הצוחקת שעגיליה הם חבילות עגולות של גבינת הפרה הצוחקת...) הנשים עירומות ויחפות כי הן לא באמת יצאו עדיין למסען היומי המפרך. הן רק חולמות עליו בשנתן.
ואולי, דרך הרגליים נלמדים שעוריה. דרך עבודת הפרך היא יכולה להגיע אל הלב של עצמה. 



"חלום נבואי" 2016. זוהי אני בהריון עם בתי. מדי לילה ניתנת לי האפשרות להכנס אל ים שחור מלא חרדות. ואני בהחלט נכנסת אליו. ראשית נוגעת בפניו ואז הוא נפתח אלי, נפער בו חור ואני נקלטת לתוכו. יש לי ארבע ידיים. שתים מחזיקות את פרי בטני ושומרות עליה. אחת מבקשת להכנס אל האופל והיד האחורית נושאת שקית עם גולגלות. זו שקית הפחדים שלי. אני מביאה אותה אתי לכל מקום. חמש גולגלות של חמישה בני משפחה שאני מבקשת לשמור.
אומרים שכשאת חולמת על מישהו אהוב שמת זה חלום מגונן. את מתארת את הרע מכל עבורו דווקא כדי לשמור ולסלק מעליו את הסכנה. אני מבקשת במקום זה להיפדות משקית הגולגלות של יקיריי ובכך להתנקות לקראת הלידה.




מושון, 2010. סיפורו של אדם המזמין לביתו זונה ובעשר תמונות (שבאות אחרי זו הפותחת) אנו רואים מה קורה מרגע כניסתה לביתו ועד יציאתה. זהו הפריים הראשון. אני מאפיינת בו את מושון הזנאי. במקרה זה גם החולצה שלו מספרת לנו מעט על עצמו. אדם שברגע נתון כל קיומו תלוי על בלימה. ומי אם לא מיקי מאוס מתאים לגלם את תפקיד חייו של גיבורינו. בידו השמאלית הוא אוחז בשקית שעליה כתוב "ספרים שכאלה". סלוגן מושלם ליאוש קיומי.


"יהיה בסדר", 2015. דני אני והילדים על חוף הים, בחוסר ודאות ניצבים לציור משפחתי. הילדים בוטחים בנו, אבל אנחנו חסרי רגליים. מרחפים מעל לקרקע, כמו נוודים או אנשים חסרי יציבות. דני נושא בידו שקית ירקות שאמורה להזין את כולנו, הוא לוקח על עצמו את האחריות הזו.

יש לי עוד עבודות עם שקיות וכעת מתבהר לי שעניין דומה יש לי עם חולצות. לרבות מן הדמויות שלי יש חולצות שמקדמות עלילה ומספרות סיפור. על כך... בפעם אחרת.

יום שני, 9 בינואר 2017

כל האמת על צרחות

עוד אני יושבת עטופה בטרנינגים בבית קפה בגבעתיים, אוחזת כוס אמריקנו עם חלב סויה ומנסה להסדיר נשימה, כאילו נמלטתי מהתופת, אני מנסה להבין איך זה בדיוק מרגיש.
איך זה מרגיש בגוף ובנפש להיות אחרי שעתיים שאלינור צורחת ובוכה לי על הידיים. בכל התנוחות, בכל הניענועים, בכל ההמהומים והזמזומים, בתפילות ותחנונים.
ובכן, זה מרגיש כאילו רבתי ריב נוראי עם מישהו אהוב במשך שעתיים. סוחט רגשית, מתיש, כואב.
רק שבריב עם מישהו אהוב, שני הצדדים זכאים לצעוק, לבכות, לקלל, להטיח אשמה. ואז לפחות משהו מתעצומות הכעס והתסכול משתחרר. אבל כשמחזיקים תינוקת שברירית וסובלת על הידיים, זה כמו פול גז בניוטרל. רק היא הצד הזועק את כאבו. אני צריכה להחזיק, להכיל, להתמלא בכאב שלה ולעזור לה. אני צריכה להרגיש חמלה ואהבה ללא תנאי, להיות מספיק חזקה כדי לתפקד תחת אש. 
וואלה, אני לא. אני רק בנאדם. שברירית לא פחות ממנה. כל האהבה שאני מרגישה אליה, כאילו בורחת מתחת לשולחן לתפוס מחסה מהבכי והצווחות. בהתחלה אני רגועה ושלווה, הכלי שלי פנוי לקבל לתוכו את כל הכאבים של בתי התינוקת. והיא ממלאת וממלאת וממלאת, ברגע מסויים אני מבינה שלא נשאר כמעט מקום, ברגע שאחרי אני מבינה שזה גולש. גולש ומציף ומאיים להטביע אותי.
אני יודעת שזה לגיטימי, אבל מרגישה במקביל אשמה איומה. איך זה שאין לי מקום בשביל הכאבים שלה? איך זה ששום דבר שאני עושה לא עוזר? כנראה שאני לא מספיק מיומנת. כנראה שאני לא אמא טובה. אמא טובה לא כועסת על תינוקת בת 8 שבועות. אמא טובה לא נוטרת לה.

בבית הקפה היא ישנה בעגלה ואני שותה את הקפה שלי בשקט. ברגע מסויים נכנסת אמא אחרת עם עגלה. היא אומרת לברמן, "הי, הגעתי עם תינוקת מכוערת". אני חושבת לעצמי, היא קוראת לה ככה נגד עין הרע? או שהיא פורקת עול כי גם אצלה צרחו על הידיים כמה שעות טובות? זה בטח לא בגלל שהתינוקת שלה מכוערת. 
אני לא הייתי מעזה לקרוא לאלינור בשמות. אבל כן, כן רועדות לי הידיים מתסכול וחוסר אונים כששום דבר שאני עושה לא עוזר. ובסוף, היא עושה גרעפץ. ואני לא יודעת אם זה היה כל הסיפור שבגללו העברנו שעתיים אצל האדס אל השאול או שזה סתם גרעפץ בלי קשר לכלום?

כשהיא מתעוררת פתאום ומחייכת אלי, כאילו לא קרה כלום, אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי, כמה היא יפה ומתוקה. ואיזה מזל שלא נשברתי מולה. שהצלחתי להחזיק את גוף הכאב שלה בגבורה. אני אמא שלה. אם לא אני, אז מי?
האם היא יודעת מה עבר עלי? האם טעם החלב שהיא ינקה ממני נגוע בכעס ותסכול?

אני הולכת ברחוב עם העגלה ומרגישה כמו ניצולה. ניצולה רדופה שמפחדת ששוב יתפסו אותה הרעים. מי יודע מתי יבואו אלה. מהר להספיק לאכול פרוסה עם חומוס וללכת לשרותים.

אלו רגעים שאני רוצה בעצמי שתאסוף אותי לחיקה אמא ענקית, תטלטל אותי טוב טוב, תשיר לי ותזמזם לי עוד ועוד, עד שלא אשמע את עצמי יותר. תכיל אותי ותקבל אותי כמו שאני, עד שאתעייף ואבין שהאהבה שלה אלי נצחית ושום צרחה שאצרח לא תבריח אותה. אין תנאים, היא תמיד שם.

יום שלישי, 6 בדצמבר 2016

תכנית ל'

גדלתי בתל אביב בשכונה מאורכת שהקבילה לאורכו של מסלול ההמראות והנחיתות של שדה דב. אנחנו גרנו בקצה הצפוני שקרוב יותר לחוף תל ברוך. במרכז המסחרי הקטן שהיה בקצה הזנב הצפוני של השכונה היה בית המרקחת של מילכה, אישה כבדת גוף, גסה ונמוכת טונים שהיתה קצרת רוח ומרעימה קול בעיקר על ילדים ועל קשישים כבדי שמיעה. בבית המרקחת שלה היתה גם מכונת הצילום היחידה באזור אז ילדים רבים הגיעו לצלם זה מזה סיכומי שעור או ספרי לימוד. לבית המרחקת הזה גם הגיעו זונות לקנות אביזרים שונים. זה היה בית המרקחת היחיד הקרוב לחוף תל ברוך ורק אל הזונות מילכה היתה נחמדה תמיד ונעימת קול. כך מגיל צעיר ראיתי מדי כמה ימים זונות המגיעות ממקום עבודתן בחוף הים אל בית המרקחת, עומדת מאחוריהן או לפניהן בתור ולוטשת מבטים. היה להן לבוש מוגזם וחושפני, זול, פאות, איפור, עקבים, גרביונים והן הקפידו לא להחזיר אלי מבטים. חיכו בשקט לתורן. פעם הלכנו כמה ילדים מהכתה לים ברגל וחזרנו בקו 26. בתחנה ישבנו על שפת הכביש. לידי התיישבה זונה טראנסית עם פאה אדומה וכובע קסקט שחור, עם מחשוף עמוק בגב. חבורת נערים עברה מאחוריה ואחד מהם בעט בה בכח בגב, במחשוף. היא עפה קדימה ונפלה על הכביש. קמה לאט וקראה "אווו! למה???" וחזרה לשבת. הלב שלי נקרע. אכזריות כזאת, ולא עשיתי כלום. לא אמרתי לה שום דבר ולא עזרתי לה לקום. רק ישבתי לידה בשקט והייתי עצובה ממה שקרה ומזה שאני אילמת לאלימות הזו. אחרי כמה שנים התחפשתי בפורים לסוג של זונה ובדיעבד אני חושבת שנראיתי בדיוק כמוה. פאה אדומה של שער חלק, כובע קסקט שחור, עקבים ומחשוף בגב. זה היה אופנתי להתחפש אז לזונות אבל לא לקרוא לזה ככה, אלא סתם להגזים את המיניות של גיל 14.

התחנה הסופית של קו 26 היתה ממש מתחת לביתי ומעבר לכביש ניצב הבוטקה של הנהגים. הוא היה פתוח לעיתים ועל קירותיו היו תלויים פוסטרים של נשים חשופות חזה עצום בגודלו. בדרך לבית הספר תמיד הייתי מסתכלת לראות אם הדלת של הבוטקה פתוחה להציץ בפוסטרים.

בקצה השני של השכונה שכן מרכז מסחרי קטן שני ובו היתה ספריית הוידאו של השכונה. הליכה אל הקצה השני נדמתה לי תמיד ארוכה כאורך הגלות. דרך משעממת של עשר דקות על ריצוף לבנים אפור ומונוטוני. עוד בניין ועוד בניין, כולם די דומים, בכל אחד מהם גרים ילדים שאני מכירה. אהבתי לבוא לספריה לקחת פה ושם סרטי וי אייץ' אס, אני חושבת שהיה למשפחה שלי מנוי שם לאיזושהי תקופה. בעיקר לקחתי סרטי רומנים מתוקים, סרטי בלש-לייט או קומדיות קלאסיות. אבל אהבתי להציץ בהיחבא גם על מדף הפורנו, רק את הכותרות היה אפשר לראות מהצד, לא היה לי אומץ לשלוף קופסה מהמדף, תמיד מישהו היה מופיע מעבר לארוניות. 
בעל הספריה שאינני זוכרת מה היה שמו, היה קירח וגם לא היו לו שערות בגבות ועל הידיים, רק מליון נקודות אדומות במקומן. הוא חבש פאה ואף פעם לא הצלחתי להבין מה בדיוק יש לו. 
כשהתחיל לעבוד אצלו בספריה נער שהייתי מאוהבת בו מעל הראש, כבר התביישתי להגיע. הייתי באה רק עם חברתי הטובה טליה היפהפיה שעד מהרה סובבה לו את הראש ונכנסה איתו לרומן מיתולוגי וארוך. היה לי עצוב תקופה אבל התרגלתי. בדיעבד אני חושבת שהכל קורה בצורה ממש מדוייקת. הייתי אז אמנם בת 14, אבל ממש ילדה והסקרנות המינית שלי היתה רק בפנטזיות וממש רחוקה ממעשה. אני שמחה שלקחו לי כמה שנים טובות עד שנכנסתי לעניינים כי כבר הייתי בוגרת יותר. אמנם עשיתי כמה שטויות דבילויות, אבל כבר הייתי מוכנה לכל זה בגוף וברגשות. 

השכונה בה גדלתי היתה לגמרי רגילה, גרו בה כל מיני אנשים, משפחות עשירות ומפורסמות, משפחות רגילות ומשעממות ומשפחות קשות יום. בעלי חנויות, רופאים, שחקנים וזמרים, נהגים, בעלי בסטות, עיתונאים, מורים לנהיגה. הכל מכל. לא הורגשו כל כך פערי מעמדות ובכיתה שלי היו ילדים ספורים שטסו לחו"ל בגיל צעיר ממש. בסך הכל זו היתה שכונה די בטוחה ושקטה עם הרבה הורים מעורבים ודאגניים. 
אני לא זוכרת שמישהו התערב בענייני הפוסטרים של הערומות מהבוטקה של האוטובוס, או ממחלקת הפורנו בספריה שכל ילד היה יכול להיחשף אליה. גם אף אחד לא בא למילכה הרוקחת בטענות שמגיעות אליה כל יום זונות לקנות קונדומים ומזרקים. אני כן זוכרת שהיתה תקופה שבשולי השכונה התחילו לעבוד זונות ואז תוך זמן קצר זה הפסיק. בהמשך גם התחנה הסופית של קו 26 יצאה מהשכונה. ספריית הוידאו נסגרה, נדמה לי שבעל החנות נפטר ממשהו. גם בית המרקחת של מילכה נסגר אחרי כמה טרגדיות שפקדו אותה. בדיונות האינסופיות שהיו בין השכונה לים התחילו כעבור כמה שנים לבנות במרץ את שכונות הגוש הגדול, שחוץ משמות יפים לרחובות בהן, אין בהן שום ייחוד ויופי. שכונות אמידות, בורגניות ונובו רישיות שהשתלטו סופית על אזורי העבודה של הזונות בחוף הים. הכל כל כך "נקי" היום. ואני תוהה אם הנקיון הזה באמת משקף איזושהי מציאות או מספר לילדים משהו אמיתי על החיים. על החברה ועל בני אדם.

יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

יפצ'ו בובע


אני מסתכלת לאלינור בעיניים ואני מבינה שהמבט הזה הוא המראה הכי קרובה שישנה להתבוננות באלוהות. מבט זך לגמרי, טהור, חף משיפוט וביקורת, מבט שהופך גם אותי צלולה ברבדים הכי עמוקים של נשמתי. מבט שכולו חף מאשמה ולכן רואה גם אותי חפה לגמרי. הופך אותי זכה ורכה. מה יש שם בעיניים של בת שבועיים שנבראה בשקט ובטבעיות? אני מתבוננת בה ומרגישה כאילו הניחו על כולי צעיף שקוף ורך שמטשטש את כל הקצוות שבי, את כל הדוקרנים, את התהומות והביצות. המבט הזה עוד לא "למד" שום דבר על העולם הזה ולכן גם יודע הכל. מבחינתה אני מושלמת בדיוק כמוה, בלי לדעת את זה אפילו.

השהות במחיצתה מרפאה אותי. כל היום אנחנו מבלות בסלון. אור היום מציף את החדר, כשהיא ישנה אני אוכלת ושוב אוכלת, קוראת, משוטטת באינסטגרם ובפייס, קוראת תכתובות אינסופיות בווטסאפ. ומשתדלת לשמור על דיסטאנס מהכל, כדי לא לחלל את המרחב הקדוש של אלינור ושלי. לא להכניס לכאן כעס, חרדות והסתבכויות רגשיות. כל דבר שמסיט אותי במילימטר ממנה פוגע לנו בתקשורת המושלמת. כשאני מבינה ויודעת בדיוק מה היא רוצה ומה היא צריכה, 92% מהזמן. 

***

היום קוראים לה יפצ'ו בובע. לא מצליחה לנקד, אז הוגים את זה כך: Yafchoo boobe
מהרגע שנולדה ובחרנו לצייד אותה בשם אלינור רחל, קראתי לה בכל שם אחר, בעיקר בשמות שהם חיבתיים. חגית, כרמית, חופית, חוחית, ציפוריצ'קה, רבקה'לה ואפילו לרופא הילדים שבא לבדוק אותה יום אחרי שנולדה אמרתי שקוראים לה יוכבד. באלינור אני משתמשת מעט, בעיקר בבית עם הילדים או אם פוגשים מישהו ברחוב ששואל לשמה.
נזכרתי בספר של מאיר שלו בביתו במדבר שהאם קוראת לבנה בשם הנידח והמשונה זיידה כדי להרחיק מעליו את מלאך המוות. היינו, שם כזה נמצא מתחת לרדאר של מלאך המוות, או אם יפגוש בילד עם שם כזה יעזוב אותו לנפשו. מציידים ילד בשם והשם הזה במידה רבה הופך להיות מתווה דרך. אם זה שם מתוק, או שם מסובך, שם עתיק ושורשי, שם חפשי ממגדר, או שם נפוץ למדי. כמה קביעות נקבעות במתן השם. זה רגע גורלי ובדיוק בגלל שהוא כזה חשוב לדעתי לתת אותו בקלות ולא בקושי. שם שפשוט נח בטבעיות על הנוכחות הזו שהיא תינוקת. 
ניסינו להלביש עליה את כל השמות שהיו לנו בקנה: רחל, גבריאלה, מיכאלה, אלישבע, לא עלה עליה. לא התאים. ואז בא השם אלינור, כמו פרפר בשדה שחלף וזה היה זה. בלי לתכנן.
ככה כשקובעים גורל בקלות זה יותר קל להתגמש עם מה שהחיים מביאים לה ולנו. 
כשאני הייתי קטנה, סבתא וסבא שלי הבולגריים היו קוראים לי בז'יז'ינסקי, ע"ש הפוליטיקאי הפולני אמריקאי שלדבריהם הייתי דומה לו בול. וגם היו קוראים לי מיימונה, שזה קופיפה.
או בגלל שזה מנהג לתת שמות לעגניים כדי לשחרר עין הרע, או בגלל שבאמת נראיתי כמו קוף פולני. נראה לי גם וגם.
כשאני קוראת לאלינור כוכי, חופית ומגדלנה, אני מרגישה שאני מלבישה עליה כל מיני בגדים וצבעים וזה מאוד כיף. שתקבל את כל השמות שישנם, למה רק אחד? שתהנה מהכל. וגם, אולי באיזשהו מקום, גם אני מנסה לבלבל מאגר ביומטרי של איזו ישות אופל דמיונית בכך שאני מחליפה לה כל יומיים שם. 

יום שבת, 5 בנובמבר 2016

אם תיוולדי היום

אם תיוולדי היום

תדעי שהיום הוא יום יפה במינו
על שפות האבנים בכניסה לביתנו ראיתי עם ינאי חילזון עובר מאבן לאבן
והוא עשה זאת בדיוק מחושב ובקלות מעוררת התפעמות

תדעי גם
שפגשתי פתע משורר שאת ספר שיריו קיבלתי לפני שבוע במתנה ליום הולדתי ה 39
ואמרתי לו כמה שיריו יפים בעיני
והוא מאוד שמח

אם תיוולדי היום תדעי
שאלישבע חברה של ינאי שאלה אותי הבוקר- נו מתי התינוקת תיוולד כבר
ואני זנחתי בצד את חוסר הסבלנות שלי להמתנה המייגעת
והשבתי לה בשמחה שבעוד כמה ימים את כבר תהיי כאן

אם תיוולדי היום תדעי
שאתמול היה הלילה הראשון שהוצאנו את שמיכות הפוך הרכות לכל בני המשפחה
וכולנו ישנו מצויין והיו לנו חלומות נעימים
ואני חלמתי שיורדים לי המים

כל יום שחולף אני משוכנעת שהיום זה היום
גם היום כשאת בשבוע ה 39 להיווצרך, אני משוכנעת בכך
הכנתי הכל לכבודך ואני יושבת בפתח על המדרגות
ומחכה לך שתבואי, אורחת הכבוד של חיי
יש מפה לבנה וקערת פירות, כד פרחים ולחם טרי
פתחתי את כל החלונות ורוח סתיו נעימה שורה בבית
טיטאתי את כל האבק והשקתי את כל העציצים
הכנתי לך בגדים צבעוניים ורכים מכובסים ומקופלים
וחיתולים ושמיכה 

אם תיוולדי היום תדעי
שלבי פתוח ומתרגש לקראתך, כל כך פתוח וכל כך מתרגש
שאינני עוסקת בשום יצירה אחרת בסטודיו לבד מיצירתך שלך
עוד שערה לצמח על ראשך, עוד כמה גרמים של גוף להזינך
עוד רגע ועוד שניים של תודעה מעורפלת ושקטה שתתברכי בה
כשאת אחת עם היקום כולו ועוד לא נפרדת, עוד לא ניתקת
עוד לא הפכת לגוף עצמאי משלך

אם תיוולדי היום תלמדי, שאני, אמך, הנפרדת החיה בעולם הנפרדים, 
מנסה כל כולי להתאחד שוב ושוב
מבקשת לזכור בכל מאודי, איך זה להיות את, אחת עם בריאתי
מוגנת, אהובה, שייכת, מוזנת
ששום רע לא יאונה לי, בשום תנאי, אף פעם
כי אני מוגנת מעצם הוויתי

אם תיוולדי היום, תתנסי באשליית הזמן
זו שקוצבת את חייך, שקובעת שביום שתיוולדי יתחיל תוקפך לפוג
ותלמדי שגם אני אמך, אמות יום אחד, גם אחיך ואביך
אבל כמו שינאי אומר, 
אמא, אחרי שכולנו נמות אז לא תהיה שום סיבה לעצב כי שוב נהיה יחד

אם תיוולדי היום, או מחר או בעוד שבוע
דעי שהכל עודנו טרי ורענן לכבודך
ואת היודעת טוב מכולם מתי ואיך לבוא






יום רביעי, 2 בנובמבר 2016

שמות לבנות

כוכבה כרמלה רעות אחדות חירות יפית מוריה שלי רונה חוה טינה
רוני רוזי רובי מרתה אולי איריס רינה תקוה בינה שלווה חסידה חביבה
מאירה ירונה חנית עמית שונית פנינית שמרית סמדר מטר הגר אייר
איילה נעמה נריה מואביה צפרירית מכבית ישועית פולנית
חיזוקית מרחבית גלילית בתולית
שפרעמיה חדרה זכרונה עפולה
עתידה אחורה חלילה והלאה
אמרתי לך ידעתי ש אפילו אם למרות הכל
בטח שכן מה פתאום למה לא עד מתי
ערה ערנית נכונה פנויה
רווקה שאולה מסכימה סרבנית
נעל צלע מחוש מחוג
פטיש יעה כפכף עפעף
ילד פרח שמש קשת
ים אדם מראה מיטה
ספה קניון ציפור אבק
ח, ע, ל, ש
מ,ס,ת, ב
ק

יום ראשון, 30 באוקטובר 2016

הכחול העמוק הזה

רחל ישבה במרפסת ביתה לאור השמש הסתווית. לצד כוס תה עם לימון שקליפתו נחתכה ממנו בסכין היה מונח עיתון הבוקר. היא מילאה את התשחץ היומי, אחר כך את הסודוקו. הטקס הקבוע ששומר על בהירות מחשבתה בחצי הראשון של היום. כשסיימה לפתור הלכה לשבת בכורסה בפנים ביתה והתבוננה בשעון הקיר. שבע וחצי בבוקר. הימים כל כך ארוכים. מוקדם מדי לטלפן למישהו. עד השעה שבע שמונה כשהיא הולכת לישון יש עוד 12 שעות שלמות.
בערב לפני השינה שוחחה עם טליה נכדתה החמודה. כמה טוב שלטליה יש חבר סופסוף והיא יצאה ממצבי רוח הקשים שלה. היא נראית הרבה יותר טוב ותמיד מעודדת ומתעניינת.
בתשע הלכה לישון. בעשר מתה. 
זה היה בערך כך. באותו ערב, היא נרדמה בקלות רבה. אפילו בעצמה הספיקה להיות מופתעת מכך לשבריר שניה. הרי כל ערב היתה נאבקת כמעט שעה בעפעפיים המרדניים, במחשבות העבר הטורדניות. אבל הפעם כבמטה קסם, נרדמה חיש. ולא רק זה, אלא צללה לחלום עמוק מאוד במהירות רבה. היא לא יכלה לשלוט במהירות הצניחה מטה, זה היה כמו נפילה לתהום.
באיזשהו שלב די עמוק למטה, התערפלו חושיה כליל והכל הפך כחול כהה סמיך. לא היתה בה תחושת זיקנה, גיל, מצב נפשי, שום מספר או אות, שום סימן. רק כחול כהה. משהו בין אינדיגו לאולטרה מארין, עדין ונחוש שטבע אותה פנימה לתוכו. משהו בה ידע שחצתה את נקודת האל חזור, אבל השכרון היה כה עמוק ולתוכו אט אט הרפתה ושחררה את עצמה בעדינות. עם כל כמה שיחלה כבר לסיים את 96 שנותיה הארוכות, לא העלתה בדעתה מעולם שכל כך נעים למות. לא שהיתה לה איזושהי רפלקסיה ברורה תוך כדי מיתתה, אבל שבריר של תחושה כזו עבר בתוך התפוגגותה.

11 שנים חלפו בהן שייטה נשמתה במחוזות שאי אפשר בכלל לתאר במילים, מחוזות החפשיים מזמן או מרחב. 
וביום בהיר אחד, כשנכדתה טליה היטלטלה ברחובות עמוסה בשקיות של פירות וירקות ויותר מכך, נושאת תינוקת גדולה ברחמה, נקראה נשמתה של רחל לחזור. זה היה טבעי כמו שטיפת מים צונחת לשלולית. משהו בתודעה החפשית של נשמתה הפך דק וסחוט יותר, הצטמצם לצורה קונקרטית הדומה באישזהו אופן לזו של הוריקן.
בלי שליטה נשאבה לתוך מעבר צר יותר ויותר, איזה הולם ברקות, מצח פחוס, היזכרות במאבק הנשימה, התעוררות חדשה לתוך גוף. מזל שעוד זרם בנשמתה הכחול העמוק, משכך הכאבים הכי עוצמתי שקיים, שאפשר לה לצלוח את המעבר הטבעתי הלוחץ. 
וכך, שוב השתחררה כמו תמצית לתוך חומר גלם חדש. גוף קטנטן שנולד ונעטף ברכות בין ידיה של טליה. כן, גם דברים כאלו קורים לפעמים, שנשמתה של סבתא מתגלגלת אל גופה של נינתה. אמנם די נדיר, אבל לא נדיר מאוד. בערך 5%.
טליה התבוננה בחריצי עיניה הפקוחות בתה הקטנה שזה עתה בקעה מגופה ומייד זיהתה בהן את סבתה רחל. תראה עודד, אמרה לבן זוגה, היא כל כך דומה לסבתא רחל. הדמיון שמצאה היה אינטואיטיבי לחלוטין, שהרי פניה היו רכות עגולות קטנות וורודות, ולא היה בינהן לבין פני סבתה שום קשר. 
איך תרצי שאקרא לך מתוקה שלי? שאלה טליה את בתה. לנשמתה של רחל ממש לא היה איכפת איך תקרא לה. היא בכלל לא זכרה ששמה הקודם היה רחל ושהיא תפקדה בסיבוב הקודם בתור סבתא של טליה. גם לא זכרה שום זכרונות מחייה הקודמים, ממלחמת העולם השניה, מקרוביה שנרצחו, מבגידותיה, מבדידותה. הכל נספג ברכות לתוך הכחול העמוק המבורך.
אבל היא כן זכרה שהן מכירות היטב היטב. מבטן ומלידה כמו שאומרים.
ומייד חשבה, התינוקת שנשמת רחל בתוכה, שבעצם היא היתה רוצה שם עדין ורך שאולי יש בו איזכור של מים או ים או אמא. 
אולי מעיינה? או אמיליה? יאנה? מאליה? אמאלה? 
טליה צחקה וכעבור יום ניגשה לעמדת רישום יילודים בבית החולים וביקשה שייכתב שם בתה: מאיה חירות רחל.