כדים

הכל התחיל מזה שעשיתי קעקוע חדש בפנים הזרוע השמאלית שלי

ואז התיידדתי עם המקעקעת ומפה לשם קיבלתי תמריצים ליצור כמה עבודות שקשורות לזה

ולא יאומן עם כל הסינכרוניות המופלאות שמנצנצות לי בחיים עכשיו, הנה באה גם זו

לא מפסיקים לקרות לי דברים מופלאים ביותר, ממש מהאגדות

קרו כנראה גם קודם אבל עכשיו אני בשיא תשומת הלב לפרטים אז הכל נחשף למולי בעוצמה רבה

והקעקועים קשורים להכל. לסמלים שאני עובדת אתם, למחזוריות, לביוגרפיה, האם הקדמוית, ההיסטוריה הפרטית והקולקטיבית, הצורך להגן על האהבה ולהתקשט בה, האובססיה לזכור

והכל צף ועולה לי מתוך הכדים שסבתא שלי מציירת עליהם בקנדה

דוגמאות גיאומטריות, מנדלות, פרחים, ציפורים, הכל יפה יפה, בקו נקי ובוטח

בצבעוניות רהוטה ושמחה

אני חוזרת לכדים והם בעצמם כדימוי באים אלי לתוך הציורים מבקשים להתארח, לספר סיפור מוכר ויפה כמו ליטוף בלחי מכף היד החמה, החזקה והחלקה של סבתא שלי

אני רואה אותה רק כל כמה שנים אבל בטלפון וגם בלי הטלפון אנחנו מתקשרות מהאוויר

דומות כל כך. עקשניות, מקדשות את השמחה והחיות, חובבות חטאים, מכורות ליופי ולאהבה.

סבתא שלי פגשה כבר את מלאך המוות יותר מפעמיים והראתה לו את הדרך החוצה. חזרה שוב ושוב אלוהים יודע איפה היתה, בקומה שלושה חודשים בלי סיכוי להתעורר או ללכת, התעוררה והלכה ונזכרה בחמש שפות, חזרה לנגן בגיטרה ולשיר ולצייר ולהכין פלפלים ממולאים. כל מה שהיא נוגעת בו נהיה יפה ומכיל מזל. את החמאה היא מורחת על פרוסה בתאווה כה גדולה, מכבדת אותה כמו מלכה וסוגרת עיניים אחרי כל ביס בהתרוממות רוח. 

לעשות טוב

זה כבר כמה ימים שי' הולך לישון מחובק עם מפתח שוודי (מפלסטיק)
בספרים כתוב שיש אובייקט מעבר, החפץ הזה שנדבק ליד של ילד קטן
ועוזר לו לעבור את כל ההרים והגבעות שילדים עוברים
יש לי חברה טובה שעד היום צמודה לחפץ מעבר שלה, מרופט ומהוה משלושים וכמה שנים של כביסות וחיבוקים בלילות, יש לו אפילו שם ועצם הישרדותו היא נס. החפץ הזה מכיל הסטוריה וחלומות ותמיכה רגשית וליווי נאמן. אז למה להפרד ממנו באמת?
י' איננו נאמן לחפץ אחד. כל שלושה ארבעה ימים מתחלף הגיבור. פעם בובה של תרנגולת, פעם מכונית ירוקה בלי גלגלים והנה עכשיו תור הזהב של המפתח השוודי. תארו לכם, להתנחם במפתח שוודי.
י' מצחיק אותי ומכעיס אותי. היום הוחלט סופית שאנחנו פורשים מהחוג מוזיקה. חבל נורא. י' החליט שמשעמם לו וכל הסימנים מראים שזו האמת. אני מודה שזה היה רעיון שלי וקצת דחפתי.
היו לי פנטזיות שהוא יהיה חצוצרן ג'אז שמסתובב ברכבות באירופה במכנסיים עם שלייקס ועושה ניסים ונפלאות בכל מיני מועדונים חשוכים אפופי עשן, מנגן בכל מיני הרכבים ופוגש המון אנשים. אבל בסדר, אי אפשר להכריח.
ובכלל, האובייקטים לא חשובים, מה שכן חשוב הוא להנות מהחיים ולהתממש במלא דרכים וזה מה שאני צריכה להדגים לו. אז החלטתי שמעכשיו יש לי אלוהים ואני מדברת איתו כמה פעמים ביום. זה משמח אותי מאוד. אני חדשה בעניין, כי תמיד הייתי אתאיסטית, אבל כל מיני דברים השתנו ואני שמחה שמצאתי חיבור משלי לעולם. זה לא קשור לדת או להתניה, או לטכניקה או לגורו. זה רק להיזכר בכל מה שאני כבר יודעת איפשהו ממתישהו. זה להיות שייכת ולקחת אחריות על החיים והמחשבות שלי. ולהיות אקטיבית ולעשות הרבה טוב.

מרדכי

ובשואה הייתי גם אני. היהודי מרדכי הייתי.
היה לי זקן חום שחור ארוך, עור בהיר וכובע
היה לי מבט מהוה- כזה שפעם היה מלא ואחר כך התרוקן
אני לא יודעת מה קרה לי- ליהודי מרדכי שהייתי
רק יודעת שהייתי ושהסוף היה ברוטאלי

מה, אתם לא מאמינים בגלגולי נשמות?
מה, אתם לא יודעים מה זו תודעה קולקטיבית?
אני אספר לכם, תודעה קולקטיבית זה כל האויר הסמיך הזה שעומד בינינו לבין העולם
והוא מלא באינפורמציה מסוגים שונים, בתדרים שונים
וכל אחד שהולך ברחוב נושא עמו לא רק את זכרונותיו וכעסיו מהימים האלו
אלא גם מימים אחרים, ממזגי אויר שונים וארצות אחרות
וכל אחד נושם ונושף את האויר הזה שמלא באינפורמציה
ושותה את המים המלאים באינפורמציה
ועל הירקות והפירות אני בכלל לא מדברת

שבו גם אתם מספר דקות בשקט וראו בעיני רוחכם מה הייתם
אם תהיה לכם מספיק סבלנות זה יופיע
ברגע שאשליית הזמן מצטמקת, ההוויה נשטפת אור בהיר ומנחם
כי כל המצוקות נראות כל כך מקומיות ושוליות
ואז נהיה ברור שמהמסע הזה אפשר דווקא להנות
גם אם אין כל מיני דברים שצריך שיהיה

לסבא רבא שלי קראו מרדכי פסטרנק והוא חי עם משפחתו בכפר גליושה
שבפולין על גבול רוסיה
היו לו כמה וכמה ילדים בואו נראה אם אני זוכרת, לא לפי הסדר:
אליהו (סבי), אוסקר-אשר, אברהם, שרה ועוד אח או אחות
מרדכי פסטרנק נרצח בברוטאליות יחד עם אחד מבניו ביום כיפור על ידי פורעים אנטישמיים
זה היה איזה זמן לפני המלחמה
בסוף כולם שם הומתו חוץ מסבי אליהו ואחיו אברהם
שהגיעו ארצה ובקצות עצביהם המרוטים והקימו משפחות

מפחדים לשכוח מהשואה? אין סיכוי לשכוח, זה בדי אן איי הקולקטיבי
לא רק שלנו היהודים גם של הפולנים והגרמנים והכלבים ועוזריהם
גם בדנמרק ושוודיה ואמריקה ואפריקה לכל מקום הרסיסים התפזרו
וכל מי שהיה וידע ושתק או דיבר, שיתף פעולה או פעל במו ידיו מהדהד כל הזמן
זה במים שאנחנו שותים הקטסטרופות
כך שאפשר לשקוע בספה ולהרגע מהחשש שמשהו נעלם
ראו במו עינכם את ההוויה והיווכחו שהשמדות לסוגיהן בוערות בנו כל העת

נ.ב אין קשר בין שני המרדכי עליהם אני מספרת כאן
אולי אצליח לצייר אותו בפחם את מרדכי הראשון אבל זה יצא בדיוק כמו כל יהודי שאתם מדמיינים

שיר אביב

שיר אביב

ואני מעולם לא הייתי מוזמנת למימונה
אז התגלגלתי הערב בגלביה לבנה על השטיח בסלון
עם בונבוניירת דסקלידס שלא נגמרת
כמו שייחה, אח. חבל שנגמרו לי הסיגריות.
כמה טוב שההומור חזר אל חיי וגם חדוות הבטלה וההנאה הפשוטה משוקולד ושקרים
היום האחד באפריל. כל שנה מקפיד ד' לעבוד עלי עם משהו אחר.
פעם זה היה שגנבו לנו הכל מהבית למשל... תמיד האמנתי ותמיד רטנתי
השנה חזרה לנו הרטיבות בתקרה. חה חה זה היה כל כך מצחיק הפעם.
גם את הכביסה אני תולה בחדווה, כי האויר כזה חם, תוך שעתיים הכביסה מתייבשת
ואין סיכוי לקבל עוד חשבון חשמל 1000 שקל, זו גם סיבה טובה לצחוק בריא
ולי מעולם לא היה חבר תימני שיזמין אותי לקובנה וג'חנון שאמא שלו עשתה על פתיליה בשבת בבוקר. ככה לא יצא. דווקא היה פעם חבר תימני אבל לא היה קובנה. ככה.
חבל. אולי לי' תהיה חברה תימניה אמרו לי היום כשהתלוננתי, אבל עוד עשרים שנה זה יהיה כבר אחרת. הדור מתחלף והקובנה משתנה.
אני מבחינתי שפסח ימשיך עוד שבוע. לא מעניין אותי המצות והקניונים והלטפס על הקירות
לי היה חופש אדיר עם ד' והילדים, הלכתי מלא לסטודיו וציירתי המון ובהנאה מרובה
וגם כשהיו לי ספקות וכאבי בטן ידעתי להניח לזה לעבור על פניי.
בעיתונים אני בקושי קוראת כבר, סתם נערמים להם בבית ואני רק גוזרת תמונות שיפות בעיני
כמה משמח להכיל באותו רגע את מירב המשמעות וגם החוסר המוחלט שלה
את הלא בריא והבריא
את הקומי והטרגי
כמה נעים לחתום את הדיסוננס בחיוך
אני מאחלת לכל קוראיי ולכל בית ישראל וכלל העולם הזה ושאחריו והקוסמוס והלאה ממנו
בדיסוננס מחוייך

דיוקנאות מצבים

לובשת את המסיכה של אמא שלי

כאבי צוואר וגב קשים

יהיה בסדר

ראיתי חתולה בהריון ברחוב צה"ל

הציירת הולכת עיוורת

אור בוקר יום שישי

בוקר טוב! החג בפתח, בוקר יום שישי. אני מביטה מהחלון ורואה מנקה רחובות ממוצא אפריקאי חובש כיפה ומטאטא בשקט ובמסירות את רחוב המעיין בגבעתיים. יום יפה היום, השמש מאירה והאביב פורש חגיגיותו במרחב. האם מנקה הרחובות מאושר? ודאי שכן, הוא אדם מאמין. אדם חובש כיפה (סרוגה בסך הכל, שום דבר יומרני) יש לו למי לפנות. יש למי לבוא בדין ודברים. לא מסתובב לו ברחובות חפוי ראש ככלב, נהדף שוב ושוב אל הקיר עם כל שאלה. אח.. החיים נטולי האמונה הם חיים של אומללות ואבדון. ואני, גם אני הייתי בהווייתי אדם לא מאמין. מוזר להיות דווקא אמן, לבחור באמנות שכל העשיה שלה היא בכלל מיסטיקה אחת גדולה (מבחינת הפעולה, המרחב, האפשרויות) ולא להיות מאמינה בשום דבר. זה כמעט ניגוד. ואני לא היחידה, רבים האמנים בסביבותיי שהם לא מאמינים בשום דבר. איך הם יכולים לא להאמין כשיש להם כאלו ידיים נפלאות וראש מבריק? ובכל זאת. תגידו לי שאני בהיי? שאלו דיבורים של סטלנית היפית? תגידו. זה בסדר. אני החלטתי לפתוח ערוץ תקשורת עם היקום, העולם, הבריאה, השמים והארץ, כל מה שמחוצה לי ובהכרח גם מתחולל בתוכי. וההווייה הזו היא כולה טובה ונפלאה ואין בה שום דבר רע. לא עונשים, לא נדרים, לא צומות, לא איסורים, רק אהבה גדולה. כן, בסדר, עשיתי סדנא וזה, רחוק מהבית נסעתי לשלושה ימים. מרוב יאוש נסעתי, כי לא יכולתי יותר. לבד. ככה. ועשיתי בשכל, הנסיעה הזו הצילה אותי מעצמי ומהחיים העצובים שיכולים להיות לי, שעם כל הטוב שבהם התודעה שלי מזפזפת רק חסר, בוז ואומללות. אני נפרדת מהם לשלום, האביב בא, אביב חיי הנפלא בא ואני מברכת אותו לשלום! כולי סקרנות מה יקרה ליצירה הטובה שלי בסטודיו. כשהיא כבר לא תינבע ממקום ספקן ומיוסר, אלא ממקום של שפע ואהבה. מה הכי גרוע שיקרה? לא יאהבו? לא יקנו? לא יציגו? זה בסדר, אני את שלי אמשיך לעשות בלב שלם ואוהב, מלהפיץ אור בעולם עוד אף אחד לא מת. שבת שלום וחג שמח לכולכם

העיירה בוערת

הימים ימי מחלה כללית רב חזיתית
כולם חולים מלבדי ואני נדרשת לסעוד הפצועים, לרחוץ ולהזין
להשכיב, להקיץ, להלביש, לנענע, לנגב וגם לנשק אפילו שפי יבש וכולי כעס ומרמורת
ואז יצאה השמש והלכתי לסטודיו לצייר ופגשתי ציוריי ממרחק רב
כאילו היינו זרים, מכרים מהתיכון, מה זה אתה? השתנית, בחיי! לא הייתי מזהה
אני בסדר, עסוקה אתה יודע, ילדים וקשקושים, רחמים עצמיים וזה
חבל שאי אפשר לצלצל לציורים לשמור אתם על קשר קצת כשלא נמצאים
הזרות הזאת, הזרות... איך מתחילים שוב לגשש בלי להרוס מה שנבנה
אז ציירתי, קצת הרסתי, אולי גם קצת בניתי
קצפתי על עצמי ועל כל העולם, נחנקתי מקצף
בסוף נשכבתי על הריצפה ואמרתי די. אין יותר. כליתי ונכליתי.
קניתי בהקפה ואין עוד אשראי, נגמרו הכוחות.
כמו רס"ר מרושע הייתי לעצמי, נובחת ומוצאת מתחת לאדמה עבודות פשוטות להעביד עצמי
שלא יהיה לי רגע דל
ואז שוב יצאה השמש, והצלחתי לנשום ולומר רגע. די. עכשיו שקט.
איזה מן דבר זה לנסות לצייר תחת אש. לא לבוא לסטודיו שבוע ויותר ואז פתאום יש כמה שעות אז יאללה לעבודה. מה יאללה לעבודה. רק שעתיים לסדר המקום, לטאטא, לשתות קפה, לכתוב ביומן, להבין מי נגד מי. לא מצליחה להבין איך מציירים ככה. איך בונים משהו, יוצרים משהו קוהרנטי. אולי זה טוב דווקא כי אז לא מתמזמזים, ניגשים ישר לעניין. דופקים והולכים.
אפשר למשל להרוס ציור וללכת, או לחולל נס וללכת. ולהשאיר מאחור עי חורבות, עיירה בוערת
וברחובות גבעתיים ריח חביתות באויר, השעה שש. רצה לביתי להכין גם אני חביתה, מי זוכר שהעיירה בוערת ושהעולם מת. יש חביתה להכין, ראש לחפוף. אולי טוב ככה. ואולי ממש לא טוב.