שלושה שירים קצרים

על כוס תה של אחר הצהריים

התפארתי בפני חברתי עדה

כי מאז שאני צמחונית אני כבר לא מפליצה

"מי שלא מתעלל בבטנו, בטנו לא מתעללת בו"

השארתי רושם

למחרת סיירתי בין כתלי המוזיאון

השעה היתה מאוחרת ואני נכנסתי לבדי לתערוכה עדינה ושקטה

וכך כשאני מתבוננת לי באיפוק בא לי פוק

הופתעתי, יש לומר, ושחררתי באגביות ובשקט

ריח דיסהרמוני בשלוש שכבות הנחשפות בו בזו אחר זו

מקפל בתוכו משמעויות תמוהות

בתמונה שמולי משתקף אדון גבוה ונאה שעומד מאחורי

ניצב דומם ולא מייצר אף מחווה מאשרת או מכחישה

ואני יודעת
כי הדימויים העדינים בתערוכה 

יצרבו בזכרונו לעד עם התלת שכבתי

וכשיזכירו באזניו להבא שם האמן, יעלה באפו הריח

הוא יחייך ואולי ירטון

איך נהרס סיפור אהבה

***

גם בשבריר שניה מקופל נצח שלם

אז אין מה לדאוג

***

בוריס צייר אבסטרקט

באה מלחמה

כולם פוחדים

רצים אל בוריס

דופקים בדלת

צייר אותי בוריס

שיזכרו מי הייתי

בוריס מסכים

יושב בשקט ומצייר אדון, גברת וילד לפי הזמנה

במופשט

איך יבינו מי הייתי? שואלים הניצבים

עשית ממני מרק

עשית ממני מי אמבטיה

בוריס אומר זה מדוייק מאוד

בעולמות הבאים אין כזה דבר ריאליסטי פיגורטיבי

מלאך המוות יודע להעריך רק מופשט

בוריס יודע כי פגש כבר את מלאך המוות 

במלחמות איבד יד ורגל

ראה הרבה מוות, שכול, שיגעון

וילדים מתים

וגם כמעט התאבד בעצמו

היה זה מלאך המוות שהציל אותו מעצמו

ואמר לו זמנך עוד לא בא

שב וצייר אבסטרקט

אני אבוא מפעם לפעם להציץ איך אתה מתקדם

אם תרצה גם אשב לך שתצייר אותי

דרבן אותו המוות

ובוריס מחה דמעה והסכים, ירד מגג המרכז המסחרי

וקנה בחנות חומרי הציור "כיף לי" מכחולים בדים וצבעים

ישב וצייר עוד ועוד וכמו שהבטיח לו מלאך המוות

בא לבקרו מעת לעת

בוריס צייר את ידידו פעמים כה רבות עד שההיכרות בינהם היתה אינטימית

ואפילו רומנטית

ואת ציוריו זכה להציג בכניסה לתאטרון העיר רמת גן

באכסדרה המוארת היטב

הבאים וההולכים לא שמו לב שמלאך המוות הוא שמביט בהם כל העת

כשהם ממהרים לנוחיות או שותים קפה שחור בחברת עוד זוג חברים

כשנגמרה המלחמה אנשים הפסיקו לבקש להנציח

ומאסו בפיגורטיבי והריאליסטי סופית

הם הסכימו לנסות ולחיות בתוך המרק או מי האמבטיה

בתוך הכלום

וכשהכלום מלך מלאך המוות הרגיש בבית

והאינטימיות היתה כה גדולה בכל מקום

שנהיה כזה חושך

וכולם שכחו הכל

והשתתקו

***

הונאת השנאה

בימים הסמיכים והמורכבים האלו, אני נודפת מכל החורים.
משק הדמעות, מהאוזניים, מהאף, מהתחת, משחררת כמויות אדירות של אינפורמציות וחומרים
ומרגישה כאילו כל טיפה שיוצאת ממני לוקחת אתה עוד מסה של כח. 
כאילו אני מתפיידת, מתדחללת, נהיית חסרת גוף. אבל הלב עיקש. הוא כואב מאוד מאוד. ולא מוותר לי. כמו משוגעת בכתונת המתהלכת בין הכתלים, אני ממלמלת לעצמי: הפעם זה אחרת. הפעם משהו גדול ורע מתרגש על העולם הזה. משהו גדול ובלתי הפיך. אבן עצומה המתגלגלת במדרון. והמעטים שמבינים חלשים מדי לעצור אותה. 
ברור לי שבעבור ההתמרה הגדולה שנכונה לנו כאן, ידרש "מחיר" כבד. כמו שאנו מגדירים מחיר כבד בתרבות המערב. מוות הרס וחורבן של חיי אדם, תרבות, בעלי חיים ורכוש.
מי שיצליחו לשרוד את התופת הזו יהיו אלו בעלי הצורה הגמישה שיכולים לוותר על הרבה (אולי הכל) כדי להשתחל בנקיק, ביציאת החירום האחרונה. אני מקווה שאני ומשפחתי, חבריי ושאר הבריות הטובות נלמד להיות מספיק גמישים, אבל מוכנה לאפשרות שגם לא נספיק או לא נוכל לוותר על הכל. ימים כאלו מביאים אותי לנאומים שבימים כתיקונם ישמעו מופרכים. לי זה הגיוני כאור השמש.
כמו שאני רואה את הדברים ומפנימה אותם עוד ועוד, כל מי שנושא בלבו שנאה ותעוב למישהו או משהו אחר, מכיל את הפצע הזה בתוכו. כלומר, משהו בתוכו לא מרופא ולא שלם. לא נמצא בקבלה מלאה של המצב, של האחר. וכל עוד אין קבלה מלאה וראיה מלאה של האחר, גם השפל שבאדם, הנתעב שברוצחים (כן מה לעשות), אין סיכוי לשלום אמיתי. 
כשאני חושבת על אילת שקד למשל, אני מייד נבהלת וחושבת לעצמי: היא אשה לא מפותחת ומסוכנת לאנושות. היא הגיעה למקום הזה בזמן קריטי והיא מחרבת ומסיתה. וגם ליברמן. ואני יכולה להמשיך ולהמשיך. ואז
אני מבינה שאיילת שקד לא מרופאת אצלי. יש לי פצע בלב ששמו איילת שקד. והוא דורש קבלה מלאה ומחילה. ואפילו אהבה. כן. מרעיד את אמות הסיפים. כי רק כשאפסיק לראות באיילת שקד אוייבת שלי, היא תחדל מלהיות אוייבת שלי. אני אייתר אותה מהאוייבות שלה. וזה עושה הבדל גדול.
אז תגידו לי ודאי: אוקי, ומה אם היא ממשיכה להסית? ומה את עם הריפוי הפרטי שלך יכולה להשפיע, מחט בערימת שחת? 
ובכן, אני מאמינה שאני יכולה להשפיע. וכל אחד מאיתנו יכול. זה קשה וכמעט בלתי נסבל במקום ובזמן שאנו חיים בו. שתדר האלימות והשנאה נוסק לכאלו גבהים, שאפשר רק לייחל לאיזשהו קץ מאיזשהו סוג. ניצחון בטח שלא יהיה, גם אם יודפס כך בעיתון. כשמתים מלא אנשים אין ניצחון. יש לבבות שבורים, לבבות נוקמים, לבבות כועסים ומדממים.
כעס מביא עוד כעס. מלחמה מביאה עוד מלחמה.
אני אגדיל ואומר, שמי ששונא הכי הרבה את החמאס, בעצם בפעולת השנאה וההתנגדות שלו, למעשה מגדיל אותו, ממש מחטב ומטפח אותו. וככל שימשיכו לשנוא ימשיכו להגדיל. הו הטרגדיה. מרבים שנאה בשם הצדק ולא שמים לב למפלצת.

אם השמאל היה מרפא בתוכו את פצע הימין, והימין היה מרפא בתוכו את פצע השמאל, לא היו מכות. והיה לגיטימי לכל אחד להביע את דעתו בלי שנאה ואלימות. ובלי פחד.
אותו הדבר עם ההפגנה. ברור שחייבים לצאת לרחוב. מצד שני, היציאה לרחוב היא פעולת נגד. ופעולת נגד היא נגד עצמי ונגד המקום בו אני חי ונגד כל מי שחושב אחרת ממני. 
ונגד מושך אליו עוד נגד. כמה מתיש.
אז מה אני מציעה?
בשלב הנמוך והשפל בו הגוף והנשמה שלי נמצאים כעת, אני יכולה רק לדווח שממש ממש קשה לי לא לשנוא. הלב שלי שבור וכואב. אני חושבת מחשבות קיומיות נוראיות. אין לי תאבון ואין בי שמחה.
חוץ מהרגעים המעטים שבהם נוהר אלי זרם תודעה ברור שכולם הם חלק ממני (כולל איילת שקד והצל וביבי וחאלד משעל ויו ניים איט) וכך אני בלתי נפרדת מכולם ויש לי אפשרות ויכולת לשנות. כי אף אחד אחר לא באמת מאיים עלי, גם אם זה יעלה לי בחיי הפיזיים. רק אז אני יכולה לתת ביס בפיתה וללעוס אותה בשקט.

תודה לאבי על פרספקטיבת החמאס
וללילי שמחזירה אותי אל עין הסערה
ולכל החברים האהובים שעוזרים לי המון בימים קשים אלו

כדור הארץ קורא לגלי

מאז שנולדתי אחת המעלות שהצטיינתי בה היתה ריחוף. אינספור פעמים נתפסתי מרחפת על ידי מורות, חברות, משפחה. המשפט ששמעתי אולי הכי הרבה פעמים בחיים היה "בוקר טוב אליהו". כמה שנאתי את המשפט הזה, במיוחד שלסבא שלי ז"ל קראו אליהו. לא שלטתי בריחוף. זה פשוט קרה. עם הזמן הצמדתי בראשי את הריחוף להישגים נמוכים בלימודים, להיותי לא מעודכנת ולא מתמצאת בדברים, לחוסר אחריות ולהיותי מי שמהימנותה מוטלת בספק.
אני אפילו לא זוכרת לאילו מחוזות נדדתי ומה גיליתי בהם. אני רק יודעת שהם היו מועדפים עלי בהרבה על פני העולם הזה.
אולי כך בין היתר מצאתי לעצמי את העיסוק באמנות. מרחב שמאפשר לבלות את רוב זמני בריחוף, בהמצאות, בדמיונות ובמימושם.
לבד מהריחוף, נהנתי מדבר נוסף. הייתי מאוד מאוד טובה והאמנתי בכל לבי בטוב לבם של אנשים, ובמקביל, הרגשתי רעה ואהבתי מאוד לעשות מעשי קונדס זדוניים. לא אפרט כאן, רק אומר שהיה לא מעט וונדליזם.
והנה, בגרתי ואני כאן עם כל מעלותיי. הריחוף, טוב הלב והאופל ששוכן בי ואני מפנה לו את מקומו. ומאחר וקיבלתי מתנה אינסופית ומופלאה לגיל 35- דלת לעולם הרוח ומציאת אמונה בעולם על כל מה שבו, כולל בי, נגאלתי. נגלה לי מרחב בו ריחוף הוא מעלה מבורכת וחשובה, ויחסים מורכבים של אור ואופל הם מפתח חיוני להתפתחות.
אני מבקשת לחלוק עמכם תובנות שיש לי לגבי המלחמה היום. לשמחתי פגשתי בדרכי כמה מורים מופלאים וחברים זוהרים שמאוד מאוד עוזרים לי ובלבם מחשבות דומות לשלי.
העניין הוא פשוט. לשנוא את האחר, זה לשנוא בעצם את עצמך. לדכא ולהרוג זה לחרב את סביבת המחיה שלך. לקלל ולרכל ולריב, להכות וללכלך, זה לא רק בחוץ, זה גם בפנים. בגוף ובבית.
סבל הוא סבל. לא משנה אם הוא סבל פרטי שלי או סבל של השכנים שלי או של האויבים שלי. 
להדחיק את הסבל של האחר, להתכחש אליו, להתעלם ממנו, זה כמו להתעלם ולהתכחש לבעיה רצינית שאני עצמי סובלת ממנה. רק נדמה לי שזה לא שייך אלי, אבל זה מאוד מאוד כן. מי שחושב שיש דרך ל"חסל" את הבעיה, לכפות פתרון ולחיות חיים נורמאליים חי באשליה. אני לא מדברת רק על ערבים ויהודים, אלא גם על פלגים שונים באוכלוסיה בישראל. 
בכל מצב יש כמה צדדים וכמה נקודות מבט ובמלחמה אין מנצחים. יש אבידות כבדות. יש הרג וסבל. יש שכול ולב שבור. יש טראומות לכל החיים. והטראומות האלה הן של כל אחד ואחת מאיתנו. 
אז מה הפתרון? הפתרון הוא לאהוב. להאמין באהבה כפתרון היחיד. למלא את הלב באהבה ולהסתובב בעולם עם מחשבות של אהבה. כלפי כולם. הדומים והשונים. רק משם יפתח צוהר אמיתי בינינו ובין השכנים שלנו.
יש במלחמה הזו הרבה אבידות כבדות, כולי תפילה שלא תהיינה עוד. ומבחינתי זו טרגדיה איומה שעד עכשיו, שישים וכמה שנים, אין שלום עם השכנים שלנו ובגלל זה ממשיכים למות ולהמית אחד את השני. בגלל זה יש עכשיו מלחמה וחייהם של אלפי אנשים נהרסים.
אפשר להמשיך ככה, ביבי רוצה להשיג שקט ארוך טווח. מה זה ארוך טווח? חמש שנים? עשר שנים? עד שהצד השני יתחמש וישתכלל עוד לסיבוב נוסף? ואז שוב נרוץ למקלטים ונאבד אנשים יקרים בקרבות?
חשדנות והתנשאות מעל הצד השני היא תקיעת סכין בגוף. פשוט ככה.
יש תחושה באויר שאסור לדבר נגד המלחמה כדי לשמור על החיילים בחזית. כי להתנגד למלחמה זה לירוק ללוחמים שמסכנים את חייהם בפרצוף. ובכן, אני האחרונה שאעשה זאת. אני שולחת תועפות אור ואהבה לכל מי שמצוי בלב הקרב הנורא הזה. למי שמשלם מחיר דמים בחזית ומי שמתפתל בלילה במיטתו מכאבי לב בעורף. 
אני קוראת לכל האנשים משני הצדדים, אזרחים, חיילים, לוחמים, מנהיגים, מקבלי החלטות, אנשי דת, לפתוח את לבם ולראות את האמת. שגורלותינו קשורים והדרך היחידה להפסיק את זה היא דרך האהבה. הקבלה המלאה של האחר כפי שהוא. ההכלה המלאה של האחר בתוכי. גם זה ששונה ממני שנות אור בדעותיו ובמנהגיו.
ככל שימשך הקיטוב תימשך המלחמה וההרג. 
גם הפעם, כמו כשהייתי ילדה קטנה, אני חושדת בעצמי בהזיה וריחוף- מה פתאום להאמין באהבה כשהאחר שונא אותי כל כך ורוצה במותי? ובכל זאת, אני מבינה שזו האמת הכואבת ששומה עלי להכילה בכל מורכבותה. לאהוב את השונא.

נ.ב פטרתי עצמי מהפייסבוק לזמנים הקרובים. לכן אני לא מפיצה את הפוסטים שלי יותר שם. אשמח אם תקראו ותכתבו לי כאן בבלוג או למייל galiapasternak@gmail.com
אם אתם רוצים להגיב, וכמובן אם דבריי נוגעים ללבכם אשמח שתשתפו אותם.
שלכם באהבה

השעה ה 25

"מגדת עתידות אמרה למשה שביום שבת החמישי ליולי 2014 ימצא את מותו. לא אמרה איך. בימים שלפני החמישי לשביעי, ידע משה שאין סיכוי שימות, כי הובטח לו תאריך ספציפי ולכן עשה כל מה שמעולם לא העז. למשל, חצה כביש סואן מבלי להסתכל ימינה ושמאלה. הפסיק את נשימתו למשך חמש דקות. הלך בשיא החום לתחנה מרכזית ישנה ופתח בקטטה עם סוחרי ירקות עצבנים. בנוסף, גם העז להתקשר לנשים שמצאו חן בעיניו והצליח לדבר אתן באופן חפשי. הוא נפגש אתן ושכב אתן ואצל חלקן אפילו השאיר איזשהו רושם. הוא ניגש להוריו והתנצל על כל השנים הארוכות של האיבה. הוא אמר להם שהיתה זו בעצם ההופכיות של האהבה. שהוא התכוון לאהוב אותם בכלל. והם סלחו ודמעות רבות נשפכו באותו אחר צהריים. שנים של טיפולים מסוגים שונים לא הביאו למשה תוצאות כה נאות כמו מותו המתקרב. הוא הלך למסעדות הכי יקרות והזמין ושתה ואכל בלי סוף. ואז הגיע יום שבת החמישי לשביעי, היום בו היה צריך למות. ובבוקרו של אותו היום אחרי לילה ללא שינה, כצפוי, החליט שהוא מספיק חזק כדי לשנות את גורלו. חייו לא נראו לו כה בעייתיים פתאום. הוא היה מוכן לחיותם מחדש. לכן, לא יצא מהבית. סגר את התריסים, לא פתח טלויזיה, לא מחשב, לא ענה לטלפון, לא אכל ולא שתה, מי יודע מאין יגיע המוות. הכי בטוח לא לעשות כלום. רק שכב במיטה בשקט ונשם נשימות ארוכות. כיוון שעון מעורר למשך 24 שעות בדיוק וניסה שלא לחשוב על כלום.

השעות זחלו ואני אחסוך מכם את כל התלאות ושלוליות הזיעה שנשפכו על המזרון של משה. רק אסכם שהיה מדובר בנצח מסויט. ואז, כעבור 24 שעות צלצל השעון. משה קפץ מהמיטה לתוך השעה ה 25 של היום הבא, הלא הוא השישי ביולי 2014. קם ואמר: אני לא מת! אני חי! נשם נשימה עמוקה והלך בצעד קל לפתוח את הדלת בתחתוניו, לאסוף את העיתון היומי.

והנה בדלת עומד איש. משה נבהל. מי אתה? שאל. אני המוות, השיב האיש. באתי לקחת אותך. 

משה הביט באיש מבולבל. ראשית, משום שהאיש נראה רגיל לגמרי. כמו טכנאי מזגנים או שליח מהסופר. שנית, כיצד זה יתכן שבא מותו אם כבר חלף התאריך הנקוב?

אבל זה היה אמור להיות אתמול, אמר משה לאיש, אתמול הייתי אמור למות ולא מתתי. אז אני כאן היום ולכן אין לך שום זכות וסיבה לקחת את חיי. 

האיש הביט במשה ושתק. על השעה ה 25 לא שמעת?

השעה ה 25? שאל משה, מהי השעה ה 25?

השעה ה 25 היא השעה הנוספת שבה מותר עדיין לקחת חיים אחרי הזמן הנתון. זה קורה לעיתים נדירות, אתה אחד מהמקרים הנדירים.

משה הביט בעיני האיש והחל דומע. האיש הביט בעיניו של משה וחדר דרכן. עיני המוות היו שחורות עמוקות ולא היתה בהן איזושהי תכונת אופי שאפשר לזהות. לא טוב, לא רע, לא שיפוט, לא כלום. משה הרגיש מאוד בנח עם מבטו החודר של המוות. לראשונה בחייו הרגיש טוב כשמישהו מביט בו, אז סמך עליו.

אני אלך לקחת נעליים, לשים בגדים, אמר משה. בלבו שמח שלא בא קיצו בשריפה או בירי מטווח אפס, בטביעה או בחנק. בא אדם רגיל לקחת אותו. והוא הולך עמו בביטחה. וכך הלך משה עם המוות ולא שב עוד."

רונית יושבת בבית קפה סמוך לביתה וקוראת את הסיפור בעיון רב. מעניין. היא חושבת. יש כאן חומרים מעניינים אבל הוא זקוק לליטוש. לשכתוב. רעיונות יפים אבל כתוב רע. בלוג נידח. רונית מתחילה להרגיש בעירה בין הרגליים. בעירה מתוקה של גניבת רעיונות ושכתובם, של תהילה והצלחה והפתעה גדולה. של היבריס, שהיא יודעת לכתוב יותר טוב מכולם. היא מזמינה מהר קפה נוסף ומתנפלת על מלאכת הגניבה. היא כותבת וכותבת וכותבת עד השעה שסוגרים עליה את בית הקפה והיא מגיעה הביתה וממשיכה לכתוב עוד ועוד ומסיימת לקראת ארבע בבוקר גירסה כמעט אחרונה. בשעה הזו היא הולכת לישון וצוללת לשינה טרופת חלומות והזיות. 

כל הסיפור הזה מבליח לי בדיוק בשעה האחרונה של תרגול יוגה שנמשך על פני כל היום. בשעה האחרונה לתרגול פורצת שריפה במאפיה סמוכה. עשן מיתמר מהצד השני של הבניין. שומעים את מכבי האש מגיעים. השריפה כבתה ומחליטים להמשיך לתרגל שעה נוספת. לחץ קל פועם לי בבית החזה ואני מוכנה להרפות לתוך התרגול ולהסכים לגורל שלי לעשות את שלו. אם זה יהיה בשריפה או בתאונה או ככה סתם. אז אני ישר חושבת על האיש, שבהתחלה קורים לו רמי ואז זה הופך למשה. הוא מנסה לחמוק ממותו עד שמגיע המוות עם השעה ה 25. ואת הפיסקה השניה על רונית הסופרת שגונבת את הרעיון הוספתי כי נדמה לי שהסיפור הזה לא רע ואני צריכה תעודת ביטוח מגניבה פוטנציאלית. אפשר להגיד שסרוונגאסאנה (תנוחת עמידת כתפיים ביוגה) היא ממש לא מבוצעת טוב כשהמחשבות נודדות כל כך רחוק. אבל איך אפשר להאשים אותי עם השריפה והכל?

והבכי? הבכי עדיין תקוע בין האף לגרון.

ימים משונים

עוד לא עבר מספיק זמן שאוכל לספר לכם ברפלקסיה
במבט אחורי על מה שקורה בימים האלו, שכולם דבוקים למקלטי הטלויזיה
לעיתונים ולחדשות ולאינטרנט ולסלולרי, שכולם נרגשים וחרדים
בגלל שלושת החטופים ומשחקי המונדיאל. חוויות קורעות ומאחות
ומרקורי ברטרו וכל המערכת מג'עג'עת
ואמא שלי נפגעה בתאונת דרכים לפני יומיים ממשאית והיא הולכת רגל
ונס גדול קרה והפגיעה חיצונית בלבד, אמנם ניתוח ועצמות שבורות
ופלסטיקאים תופרים את החתך הענק והישר באופן הזוי שבלחיה השמאלית
ממש כמו שאני מציירת לחיים, ככה החתך- כאילו עם סרגל
ואני אתה והיא לא מרחמת על עצמה ואומרת שמוכנה לכל גזירה ולכל עניין
ואני מפחדת שתברא מציאות כי יש לה כוחות גדולים ורבים מעבר לאדם הפשוט
ואני יושבת ליד מיטתה עם הספר שלי ולא מצליחה לקרוא שורה אחת
ולא בוכה ולא מתנקזת לי משום חור ההתנסות המשונה הזו, הכל מצטבר בבית החזה
והיא נרדמה ואני עוצמת עיניים ומצווה את הציוויים שלי לבריאה ואלוהים
לחבר אותה לחיים חיבור איתן והרמוני, שתרגיש שייכת ואהובה ולא תתרחק יותר מדי
היא אומרת לי: לא יקרה כלום אם כאן ועכשיו אני מסיימת
ואני יודעת שלא יקרה כלום אבל אני רוצה שתישאר איתי כי אני אוהבת אותה
והיא חברה כל כך טובה ומיוחדת שלי ואין כמוה בעולם שתעצבן אותי ותרגש אותי
אמרתי לה אמא את אחראית לעצמך תעשי מה שאת יודעת אני מקווה שתישארי כאן
וכל הלילה עטפתי אותה במחשבות של אור וזהב שתרגיש יפה ואהובה אפילו שחטפה ממשאית בפרצוף וכמה שזה משונה ומעליב וכואב
דווקא היא
ותראו מה זה, שום פגיעה פנימית ושום פגיעה מוחית והעיניים שלה רואות חד ומדוייק
והפה שלה מדבר והמחשבות וההכרה שלה בהירות וצלולות והיא לגמרי כאן
והיא מתאוששת ומרגע לרגע נראה שרק חטפה מכות מאנשים ולא ממשאית
ולפני שאני הולכת ומשאירה אותה לישון לילה בבית החולים אני לוחשת לה באוזן
אמא את יודעת שאני אתך בכל מקום שאת תהיי בו ואני אוהבת אותך
והיא מהנהנת שהיא יודעת ואני שקטה כי הפרספקטיבה שלי השתנתה
אני כבר פחות מפחדת מהמוות ומתברר שגם היא
וזה מאוד עוזר. מי צריך משככי כאבים. היא תהיה בסדר.
ועדיין אני עצובה אבל אני מרפה לתוך העצב והולכת לישון.

המשך למיטיבי לכת

נקודות נוספות למחשבה בהמשך לפוסט הקודם שלי

אני מבינה שחווית הנפרדות, שהיא מנת חלקו של המין האנושי בשלב אבולוציוני זה, היא הקטסטרופה האמיתית. הבדידות, הניכור, ההיררכיה וההתנשאות, ההתבדלות וההתבצרות במחנות, בקבוצות, חוסר השיתוף, הפחד להיפגע, הפחד להיכשל, הפחד שילעגו לך, הפחד שיקחו לך ויגזלו ממך, הפחד מלהיות לבד ולמות לבד, הפחד מהמוות...
כל אלו מבצרים אותנו בנפרדות, בשעה שהתדר האמיתי, זה שמונח מתחת לכל שכבות הסאונד הרועשות, שהוא הזמזום הקיומי האמיתי שמחבר אותנו יחד, הוא תדר של אהבה. יש אנשים ששומעים את המילים האלו, תדר של אהבה, ומתחילים להתגרד ממש. אנשים שדווקא יודעים לאהוב, שרוצים לאהוב, שאוהבים בעלי חיים ומרחמים עליהם, אנשים שמחפשים אהבה. יגידו, מה אהבה מה?
רבותי, אהבה, חירות, שמחה, חיבור, שיתוף, חברות, אחדות. כל מה שמונע מאיתנו להיות בתדר הזה הוא האויב. זו התודעה הקולקטיבית של האגו. האגו שאומר לכם שאם תשתפו ותחלקו אז תפסידו. שאם תאהבו ללא תנאי ידפקו אתכם. שאם תפתחו את הדלת לזר הוא יגנוב אותכם. שאם תתמסרו לאהבה אתם היפים הזויים. שאם אתם אמנים יוצרים בתדר של אהבה אתם סוג ז'. 
כי הקיום האנושי כואב ומלא חריקות, אז תחרקו, תאבקו, תאוננו עד זוב דם. תמותו כמו כלבים ברחוב, תעשו הקרבה אמיתית. הקיום כואב אמנים. אז תכאבו. אחרת אין לכם ערך, מחיר וראויות אמנותית אמיתית. 
איזה מאבק תודעתי עיקש זה, לנטרל את מנגנוני ההגנה האלו (מנגנוני הרס למען האמת) ולאפשר להווייה של התמסרות ואחדות להכנס. אומרים שחושך לא מגרשים במקל. 
אומרים שכשאור נכנס אז חושך יוצא. יש אנשים שאלרגים לאור. שאור עושה להם להקיא. שאור עושה להם פריחה בעור. וכשבא אליהם אור הם נבוכים ומבולבלים ומתגוננים, וכשהוא ממשיך להאיר הם דוחפים אותו ומסתגרים מפניו, וכשהוא לא עוזב הם נהיים חולים ומקיאים כי הם פוחדים. כי אין להם זהות באור. המערכת שלהם לא מכירה אור ולא יודעת מה עושים עם אור ומי הם בכלל כאנשים שחיים באור.
בעיתונים לא מעניין לכתוב על אור, זה משעמם ופוליטיקאים לא עושים קריירה מלהיות באור כי זה נגד ההישרדות שלהם וגם במדיה ובפרסומות יודעים שאור לא מוכר אז משתמשים בכל דבר אחר. ובאמנות?
מה נסגר עם המיתוס של האמן? לא נסגר כבר הסיפור הזה? האמן יכול בשקט להפסיק עם הכדורים והשיקויים, יכול להפסיק לבכות בחושך, יכול להפסיק לרחם על עצמו וללחך פנכות.
האמן של היום יכול לאכול ארוחת בוקר וללכת לצייר ולגדל ילדים. איפה הכסף? זה כבר דיון אחר. מי שלא מכיר בשפע שיש לו ברגע הזה ממש, חוסם בגופו שפע פוטנציאלי. 
עדיין עם כל ההבנה הזו, משהו בי ממשיך לנקר ולזמזם שאין ערך לציורים ולגישה אמנותית שהיא של אור שיתוף וחסד. שהמערכת האמנותית כולה לא מכירה בזה. שהיא עצמה מתגרדת ומקיאה מהאור. אחד המקורות העיקריים שלה. כי באור היא לא תשרוד, באור אין לה תוקף ומשמעות. זה הפחד.
גם אני מפחדת שאם אמשיך ככה לא יזמינו אותי יותר להציג בשום מקום "חשוב" ואף אחד לא ירצה לקנות ציור "בלי דם", טבעוני כאילו. מתחשב כאילו. שאף אחד לא יתעניין במה שאני עושה.
האמת היא שההיפך קורה. 
יצרתי כל כך הרבה קשרים חדשים ונחמד להיות בחברתי. אני משתפת עם כל מי שרק רוצה וצריך ואני שמחה בשמחתם של אחרים כאילו אני עצמי ממש זכיתי באותו הדבר. ואני רואה את הטוב והראוי שבדברים. וברור לי מה לשנות כשצריך. אני שמחה במה שיש לי ופתאום מגיע עוד ועוד. ופחות מתחשק לי להזיק לעצמי ולאחרים, אין לי עניין ברכילות ואני רואה את המציאות נכוחה. בלי תיווך מעוות של התקשורת שאומרת לי לפחד. כמה, ממי ומתי. כשאני באור אני יכולה לתת את דעתי הצלולה ביותר לדברים, את מלוא תשומת לבי לכל פרט, את שיא הריכוז והשקט לציור, לילדים שלי, לשנת הלילה שלי. לבישול ולכביסה. אלו חיים שאני מרגישה שראוי לי לחיותם.

על התערוכה

כאן רואים את הציירת טליה רז ואת הציור שציירתי אותה, בתערוכה המשותפת שלנו בגלריה אלפרד בתל אביב.
בציור רואים את טליה מחזיקה את "אולגה" של פיקאסו, בשיערה פרח גוגני, לחייה סמוקות כמו שאני אוהבת לעשות לכל הדמויות שאני מציירת (להלשין על התרגשותן וחום גופן) וברקע קישוטים גוטמניים. גוטמן בא כי הנייר שעליו ציירתי את הציור הזה (בפסטלים ודיו) היה מיועד להדפס של גוטמן ויש שם טקסט קטן בפינה מודפס שמתאר את הציור של גוטמן "נשים בפרדס". יוצא על הדרך גם ציטוט לגרבוז שנוהג לארח בסטנד אפים הציוריים שלו אמנים אחרים. מה טוב.
ככל שאני פועלת יותר בעולם הזה כבת אדם, כאמנית וככל דבר אחר שאני עושה נהיה לי יותר ויותר ברור מה אני רוצה להגשים בחיים האלה. ואני אדווח לכם על זה בלי להתבייש. אני רוצה לחבר בין אנשים, אני רוצה לשמח אנשים, אני רוצה שאנשים ירגישו שייכים ושיהיה להם טוב. אני רוצה שיהיה להם כיף. אני רוצה להיות שייכת לכולם ושכולם ידעו שהם שייכים אלי. אתם קולטים? בואו נתבונן במה שאמרתי במבט ביקורתי אמנותי עכשווי: זו שאיפה משונה, חובבנית ושטחית, אין בה שום אקסקלוסיביות ובידול, אין בה היררכיה, אין בה מקצוענות ושאפתנות, אין לה מחיר שוק ואם יש לה הוא המוני ונגיש מדי. אז מה זה שווה? ואיך אפשר לבקר שאיפה כזו? ומה שאיפה כזו עושה בכלל על אותו שולחן עם מעדני גורמה אחרים? אני מבינה שהכח והאור שלי באים מזה שהלבבות שסביבי פתוחים ושמחים. מרגישים בנח, שנעים בגוף. שפתאום אין צורך להיות אלים ותקיף, מתגונן ובודד. זה שכרי. 
באו לפתיחה שלנו המון אנשים, מכל העולמות. חברים, אמנים, אוצרים, סקרנים, משפחה, אנשים שרצו לשתות הרבה בחינם. כולם אורחים רצויים חשובים וטובים. היתה אווירה ממש נעימה ואולי גם בזכות החצר הגדולה וכמות הבירה הבלתי נגמרת אנשים פשוט לא רצו ללכת. נשארו ונשארו כמעט עד חצות. ואני שמחתי מאוד כי פתיחות של תערוכות הן לא פעם ארוע מעצבן ולא נעים עם אנרגיות קשות ומעט כיבוד. וכל מה שבא לך זה לסמן וי ולעוף משם. ואם זה לא חבר טוב בכלל לא הולכים. ברור שעדיף לראות תערוכות לא בפתיחה. איכס פתיחות. לחץ כזה של עם מי דיברתי ומה יש למי וכמה ואיך, כן כתבו או לא וכמה תשומת לב תקשורתית ומכירות והשוואות ותחרותיות וצביטות לב. מבחינתי אחד ההישגים הטובים של הפתיחה שלנו הוא שהיה שם נעים. וגם אני לא הרגשתי שאני צריכה להשתכר כדי לתפקד בפתיחה ולא עטיתי על עצמי שום מסיכת מגן מפני העולם.
אני אוהבת את הציורים שאני מציגה שם ועובדת על עצמי לקבל באהבה כל מה שקורה איתם ואיתי. כי לא לקבל את זה יהיה להתנגד לחיים ולטבע שלהם על כל גווניו. וזה מחליש. וזה לא בורא דברים אחרים, זה מפריע ליצירה לקרות. כבר היה לי פיצוץ קטן בינתיים ואני מתאמנת ללמוד גם ממנו. החיים היצירתיים שלי כל כך הרבה יותר גדולים מהניירות והבדים והחללים הממוזגים, מדפי הטקסטים, המזומנים והצ'קים. וכשאני לא קושרת את המהות האמנותית שלי בחבל הזה אני יכולה לעשות כל כך הרבה יותר למענכם ולמעני...