יום חמישי, 11 באוגוסט 2011

על מצב האמנות

אני כזאת גנובה, מסתבר שבכלל פרסמתי כבר 102 רשומות! לפי מה שאומר מרכז השליטה של הבלוג, אז החגיגות ה-100 שתכננתי, אם תכננתי, כבר אינן רלוונטיות. אולי אחגוג את הפוסט ה 106. חזרתי הביתה מאסיפת האמנים במוזיאון תל אביב. היו שם כל מיני אמנים ואוצרים ועוסקי אמנות שונים. קרוקודילים ותיקים, בני מעמד הביניים בעלי הבטן המלאה יותר ופחות, הצעירים הרעבים, המגניבים, סתם סקרנים וכמה ספקנים. פתאום אני נזכרת שבשבוע הראשון שלי בבצלאל, כשהייתי סטודנטית צעירה ותמה פרצה ברעש עז שביתת המרצים הגדולה. לא הבנתי מה קורה ולמה ואיך, אבל היה נראה שיהיו שינויים מרחיקי לכת אז. לא היו ממש בסוף. גדלתי בסביבת אמנות כזאת מנוונת שהיה לי תמיד ברור אצל מי הכח ומה צריך לעשות כדי להיות מקובל וחלק מ. שיחקתי את המשחק והייתי ילדה ממש טובה תמיד. גם קצת כשרון, גם קצת מזל, גם קצת שכל והרבה עבודה קשה. היה לי קצת פה, היה לי קצת שם. עכשיו למשל, אני לא עובדת בכלל. עכשיו למשל אני שונאת אמנות ושונאת להיות אמנית, אני בכלל לא רוצה אפילו להיות אמנית. כלומר, זה מה שאני, אבל לא בא לי להיות. איכסה. כל עניין היצירה הוא ממני והלאה, ולכן כל מיני דיבורים על מוזיאונים, הסכמים, אצל מי הכח והשאיפה לשכר, גמול וצדק מכל שכבות ה"מעמדות" בין האמנים נשמעים לי רחוקים מאוד. ואז באמצע קבוצה גדולה נכנסה למוזיאון כאילו בהתפרצות, בלי לשלם. להיות חתרנים ולנהל דיון בכתלי המוסד. בחוץ קראו להם- אנשי המזגנים. ואני עמדתי והייתי נבוכה. שאני אתפרץ למוזיאון? מה השתגעתי? א. בכלל יש לי מנוי. ב. באתי לאסיפה, לא באתי לבצע פעולה חתרנית כזו או אחרת, מה ישר צריך לעשות אקט כזה, הרי בקושי אנשים הראו את הפרצופים שלהם שם. אז גם שירוצו לדפוק למוזיאון על הדלת? זה מה שאני צריכה עכשיו. בקוי יש לי אמונה באמנות, אז אני גם אתפרץ למוזיאון מרוב שאיכפת לי שדופקים אותי. ברור שהאמנים הם כאלה דפוקים, הכי דפוקים, שמרוב שהם דפוקים הם לא מכירים משהו אחר. למי איכפת אם תהיה שביתת אמנים? מי בכלל הולך למוזיאון? שביתת הקולנוענים או התיאטראות זה משהו אחר. גם הם דפוקים אבל פחות. כי הם יותר כועסים וסובלים פחות מרגשי נחיתות. והם גם עסוקים במשחק. האמנים, אם הם יפגינו ויעשו טרור, לאף אחד זה לא יזיז. בווו-הווו. אולי הבעתה האמיתית שלי היא מלהבין כמה לאף אחד לא איכפת מאמנות באמת. כמה אני עסוקה בשטויות, כמה זה לא רלוונטי. אמרו היום דברים כמו- הכח של האמנות וכו'. בחיי אני לא מתחברת לשום כח כזה. איזה כח? סתם עושים דברים יותר יפים ופחות יפים, גם אני, כן?. אמנות בועטת? מבעיתה? איזה. פוסט פוסט פוסט. לאף אחד לא איכפת בכלל. נמאס כבר להיקסם מהעולם המחורבן הזה שהקסם שלו באמת כמעט נעלם. אבל נגיד מה יקרה כשכל האספנים עם הטוסיק החשוב שאוהבים להתגנדר באמנות צעירה, עכשווית, אפנתית כי זה לגמרי אין מלפני 10 שנים באנגליה, והם עושים לעצמם קונסטהאלה (מרכז אמנות עכשווית שהוא לא מוזיאון) כי זה סמל סטטוס, אם הם יפסיקו להיות מגניבים ונחשקים. נגיד להם בוז. נגיד להם, לכו יא מעפנים מחוטטים, לא רוצים טובות. הם לא באמת אוהבים אמנות, הם אוהבים להיות מצליחים ומתוחכמים בעיני הידידים והמתחרים שלהם, בארץ ובעולם העסקים. מצחיקים שכמוהם, אולי הם אוכלים ביותר מסעדות טובות, נוסעים יותר לחו"ל, מזיינים חורים יותר מגונדרים ולובשים משי יותר נעים בלילה, אבל יש להם גם סרטן וטחורים ובעיות נפשיות והם ימותו בנסיבות דומות לכל השאר. ובכלל, בין כל האמנים שם, או לי לפחות, לא היתה שום תחושת סולידאריות עם כל השאר. ראיתי שם עוד הרבה אחרים שאת הרוב אני מכירה, שמשחקים את אותם המשחקים ובעצמם לא מכירים עולם אמנות אחר. גם הם היו עסוקים כל החיים שלהם בליקוקי תחת, גם אם הם שיחקו אותה ילדים רעים. בסדר, טוב אי אפשר לשנוא את כולם ולהתלונן, כולנו קורבנות, ובתוך העולם הזה שמונה נגיד 500 איש שהם אמנים, או 1000, יש בלי סוף קבוצות והתחשבנויות נושנות, יחסי כוחות ופערי מעמדות. רוצים לשרוד בנאדם! ועל זה אני באמת תוהה איך אפשר להתגבר. ובכלל, מה התוכנית. מי ינהל את המוזיאון ואיך? שכר אמנים? שדרוג מעמדנו הנחות מהאשפתות? עוד נראה. אני תוהה האם זה טבעי בכלל לאמנים להצליח להתארגן עם האופי המחורבן שלהם, כי מי שחושב שלא יהיו משחקי כח ומעמדות ואינטרסים בהנהלה הבאה, סולידארית ככל שתהיה, טועה. אנשים רוצים להתפרנס ולהצליח. וכאן השאלה היותר גדולה, שקשורה גם למהפכה הרחבה בארץ, האם אופי באמת יכול להשתנות? האם ניתן בימים משוגעים אלה לצאת מהמעגל הקפיטליסטי בכלל? האם יש קיום מלבדו? הרי הכל קשור בהכל, הטבות המס וניהול המוסדות והצבעה בבחירות וקידום עניינים אישיים. זה לא שנות ה-50 שלאף אחד לא היה כלום ולכולם היה אותו הדבר. ובכלל, האם אנשים יכולים לכל הרוחות להיות יותר נחמדים זה לזה?

2 comments: