יום שישי, 17 בינואר 2014

אימון בפרספקטיבה

יום אחד את מגלה שאת שפוטה של העבר והעתיד. לבך נחמץ בחרטה בגלל דברים שקרו וראשך קודח מדברים שיקרו. אין רגע דל. במקרה הטוב שיעמום או פרפורי לחץ קלים, במקרה הרע לילות לבנים, טעם מר בפה ודיכאון בהתהוות. ואין לך רגע אחד של חסד ושלווה. אולי רק כשאת מציירת ומצליחה לא להפריע. ואז את עושה ויפאסאנה יום אחד ומגלה שאת לא חיה במקום הנכון (תודעתית) אבל חוזרת הביתה להרגלים שלך, לאלכוהול ולמחשבות הטורדניות. ועוברות שנים ונולדים ילדים, שמצניחים לך הווה לחיים כמו סטירת לחי מצילה ואת אומרת :כן, ככה זה צריך להיות. אבל אחרי זמן קצר את חוזרת להיסטריות ולדאגות. וזה מחניק. ואין מנוס.
ואז יום אחד נפתחת לך דלת בספונטניות לעולמות רוחניים שתמיד צחקת עליהם אבל גם לטשת אליהם מבט בתאווה. ופתאום צונחים לידייך מלא ספרים ואת כולם את קוראת בשקיקה. גם אנשים אחרים את פוגשת שמדברים על כל מה שמשוגעים מדברים עליהם כאילו מדובר במלפפונים ועגבניות. ואת מבינה שהכל אפשרי, איך לעזאזל השמיטו את הפרט החשוב הזה מחייך? למה לימדו אותך שאת חייבת לסבול כדי להנות? או לעבוד קשה כדי להרוויח? או להיבהל מעין הרע? והכי הכי, שמוטב שתסמכי רק על עצמך, מאחרים לא תבוא הישועה? ואת לומדת להעיז ולבקש, לדייק, להתהלך בעולם בראויות, כי מגיע לך הכל וזה ממש בסדר. לבקש עזרה ולהיכשל בשמחה, ולהצליח בענווה ופשטות. ולהסכים לקבל את החיים. מוזר איך לא העזת קודם?
ככה את מתקדמת ונסוגה, מתקדמת ונסוגה, כמו גלי הים, כמו שלומדים צרפתית. יום אחד בורה, יום שני נאורה. ובתוך כל זה ידך מגששת תמיד אחר שלווה והשלמה. ואז את מגלה כמה פשוט לסדוק את אשליית המציאות. להיות נוכחת בחיים שלך בלי מחשבות. בלי רצונות, בלי היקשרויות. פשוט להיות. איך למשל? למשל לשבת על הספה ולא לחשוב על כלום. את מתאמנת על זה מלא וקולטת איזה מניפולטיבי המח שלך, כל הזמן זורק לך brain candy שתתעוררי למרדף. מה נעלמת? מה את בסרט? יש לך מליון דברים להספיק. לא, לא מוכנה לשמוע, הכל שטויות תכלס. חוזרת לשקט, שקט, חושך, כלום, ריק. יופי. פתאום נהיה נעים בגוף. בכל הגוף. ברגליים ובבטן. נעים ממש. לא כואב, לא רדום. נעים ומרגש. את מתאמנת עוד ועוד שתוכלי לבחור מתי לכבות את הסוויץ' של המציאות המדומה ולנוח בנירוונה של ההווה האמיתי שלך. שהוא רגוע שקט ופסיבי. בהווה הזה אין תחושת זמן, ועם זאת ההיררכיה ברורה וכל מה שחשוב בה נכנס וכל השאר נשמט ונעלם.
ככה הטריק הזה של הציור, שמציירים גדול אז מתרחקים כל הזמן אחורה קדימה לראות מה עשית ומה להזיז או לשנות, אז ככה בדיוק לעשות מהחיים עצמם. אי אפשר לחיות את החיים ממרחק אפס. ולא בא לי לקבל פרספקטיבות מכימיקלים. בא לי שיהיה לי אמצעי יעיל להתבוננות גם בתנאי כלא. משהו שאינו מותנה ואף אחד לא יכול לקחת לי. זה עושה לי מאוד טוב. אני קוראת כעת את כוחו של הרגע הזה מאת אקהרט טול ומאוד נהנת. לילה טוב.

יום שישי, 3 בינואר 2014

רוע, זמן, שלווה

ככה במחי מקש העלמתי את המייל שמתריע על טבח דולפינים. אני לא קוראת ולא מתפלשת בחדשות ובארועי השעה הקשים. זה לא שהרוע לא נמצא, כן? הוא הכי נמצא. בתוכי למשל יש די הרבה רוע, עוד מלפני שנולדתי בכלל. רוע שמתגלם במחשבות איומות, בפוטנציאל האסונות שאני יכולה לחולל. שנים תהיתי אם זה רק אני או שגם אחרים רעים כמוני? אולי בי יש יותר רוע מלאחרים? ומה אם זה ישתלט עלי? הכי פחדתי לפני שנהייתי אמא. שהלידה תשפריץ את זה ממני.
אני לומדת להפסיק לפחד מהרוע שלי ולהכיר בו, לחייך אליו ולא לבחור בו. ברגע שאני מודה שהוא שם, הוא מפסיק להזדעק לתשומת לב. כשאני מחייכת אליו הוא נרגע ומפסיק לקפוץ כאלטרנטיבה דחופה. וכשאני לא בוחרת בו הוא פשוט נהיה לא רלוונטי. 
אתמול בלילה ביליתי עם חברות ברחוב זבולון בתל אביב. באחת בלילה חזרתי למכונית וגיליתי שפרצו. ניפצו באגרוף את החלון האחורי, כל הכסא של טל מלא זכוכיות. לקחו מהאוטו את התיק שלי ואת המנשא של טל. בתיק נשארה מצלמת כיס ישנה וסיפור שכתבתי לסדנאת כתיבה בחמישה עשר עותקים. את ספר הקריאה שלי זרקו על הכביש ולפחות מכונית אחת דרסה אותו. התחושה: גועל. רוע. חדירה וחילול המרחב שלי. מי פרץ? גבר, מקצוען, נזקק, היה עם חבר, עשה את זה מהר, קילל שלא היה שם כסף וטלפון. איך אני יודעת? ככה זה מרגיש. 
ספר הקריאה: שעה חופשית מאת ארקולה ליסארדי. אירוטיקה עכשווית מאורוגוואי. אז בכלל, לאחוז עכשיו בספר ולהפוך בדפיו אחרי שנאנס... בחיי. חזרתי הביתה ורוח נושבת דרך החלון המנופץ מזכירה לי בעורפי את החילול. אני מנקה אנרגטית את המכונית ואת עצמי ומגלה שאני לא כועסת ולא נבהלת. גם לא נפגעת מהרוע הזה. זה לא אישי ולא קרה לי כלום. רק בעסה שנשבר החלון ושחיטטו לי בדברים ידיים זרות חפוזות ונואשות. 
ביום שחדלתי לפחד מהרוע, נרגעתי והתפייסתי עמו ומאז קל לי לבחור בטוב. וטבעי לי לקבל את עצמי כטובה. וכטובה, קל לי למחוק את המייל של הדולפינים ולא לתרום לקבצנים ברחוב ולהגיד לאנשים מה אני חושבת עליהם ולבחור בנחרצות בלי להתחשבן בין דברים. כי ברור לי שאני פועלת ממקום אמיתי וטוב אז אין שאלה.
והזמן, הוא פיקציה, מימד של אשליות. יהיה לי משהו יותר מנוסה להגיד על זה עוד זמן קצר. גילוי אשליית הזמן מנחם. זה מייתר את הכלא של החיים, של המתים ואלו שבינהם.
וכמו שכתבתי לפני שניים שלושה פוסטים על החופש מפחד המוות והאושר הגדול שהוא מביא, זה נכון גם לרוע ולזמן. שלווה גדולה וים של טוב צפויים למי שמשתחרר מאלו.