יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

הגשמות ל 2018

אם יש דבר שמניע אותי בוודאות הוא חובת ההוכחה.
ברור לי שאם אכתוב כאן התחייבויותי ויקראו אותן כמה וכמה אנשים, רוב הסיכויים שלא ארצה להתבזות בפניהם ואתגייס כל כולי להוכיח.
ובכן, מה שאני מבקשת השנה הוא כמעט היפוך מוחלט של אשמה ותוכחה ככח מניע. 
כי אני מבקשת השנה להתמסר. להניח עצמי בעדינות בכף הבריאה, או בכף המזל והגורל, או בכפו של ג'ה, תקראו לזה בשם שהכי מלטף לכם את הלב, ולהתמסר למה שהחיים מביאים לי. להאחז כמה שפחות בנסיבות, בהבטחות, בתכנונים ולהסכים לקבל את פני הדברים המשתנים כפי שהם נגלים בכל רגע נתון. נמאס לי לנהוג במכונית הזו של חיי, עייפתי. גם כך יש לי חרדות נהיגה וגם כך לא אני בוחרת את הנתיבים רוב הזמן וגם לא את קצב ההתקדמות, בוודאי שלא את היעד הסופי. מכאן שכל הנהיגה שלי מיותרת, אני יכולה באותו הזמן פשוט לשבת ולהנות מהנוף.
מובן שהגוף שלי הוא לא סרח עודף שהרוח מעיפה מצד לצד, יש לי משמעות ותפקיד ורצון ותקוות. אבל הבנתי שיש דרכים שונות להגיש בקשה, יש דרכים נעימות ומתגמלות יותר לנוע במרחב או לבוא במגע עם החיים.
ולכן אני בוחרת לשחרר ולבטוח. יש לי תחושה שבאופן הזה אני אשקיע את האנרגיות שלי במקומות הנכונים, שהדרך בה אדבר ואפעל תהיה הרבה יותר חסכונית ומדוייקת ובוודאי שתניב את התוצאות הכי טובות. 
השנה אני מסכימה להיות הכי יפה שאפשר, הכי מטופשת שאפשר, הכי גמישה, הכי סלחנית, הכי אוהבת. ציפור לוחשת לי באוזן שגם האמנות שלי תשתכלל בכמה רמות כשבאמת אסכים לשחרר את המבט החיצוני הקמצני והצורב. 
כן אפשר לעשות אמנות מעולה אמיתית כואבת כנה מצליפה ביקורתית ומתוחכמת ממקום שלם ושמח. אפשר.
אפשר גם וגם וגם. אפשר ואין שום סיבה להסתפק בפחות.
אני גמרתי לחסוך על עצמי ולציית לחוקים לא כתובים של אגואים זרים שסימנו לי מטרות קומוניסטיות בראש, לאן מותר לי ולאן אסור לי. למה התמכרתי לפיקציה הזו בכלל?
ביי ביי שוטרי חרש בדיוניים, צאו לפנסיה וסעו הלאה. אני לא זקוקה לשמירה, אני בטוחה ומוגנת גם בלעדיכם. 
אני מעדיפה למסור עצמי בידי סמכות אוהבת אחרת, אחראית מכם, חכמה מכם, מושלמת מכם.

זו אם ההגשמות שלי השנה, להסכים להתמסר. על גבי ההתמסרות הזו אבנה יקום שלם, יפהפה, שכולו קשרים כנים ומושלמים של אהבה.

שנה חדשה טובה לכולם, ידידים יקרים!

יום רביעי, 20 בדצמבר 2017

מוות פתאומי

בבית קפה יושבת אשה, מולה בתה 
ילדה בת 11
אמא עשירה, לבושה יקר, על חוטמה משקפי ארמאני 
שדופה, כפופה, מבטה עולה מדי עשר עשרים דקות ממסך הטלפון הלאה אל הרחוב
אמא, את זוכרת איך בתך נראית? ראית כמה היא יפה? ראית כמה שיערה ארך?
אמא לא רואה, אמא במסך. אמא עסוקה בעיצוב פנים.
אמא מעצבת בתים לאנשים אחרים, תפנימים קרים בצבע שחור אפור לבן
אמא מסתכלת על אריחים וחיפויים ועושה לייקים למעצבים אחרים
אמא עיוורת לצהוב החיטה בשיערה של בתה, לתכלת הטורקיז בעיניה
אמא רוכנת אל המסך, הוא מחזיר יותר אור מהעולם שבחוץ, הוא מושך אותה כמו יתוש
הבת קמה והולכת, אמא בכלל לא רואה, אמא במסך

אמא איך היית פעם? מה היית פעם? זוכרת ימים שישבת עם חברות והסתכלת להן בעיניים?
זוכרת שלבשת וורוד וטורקיז וירוק?
זוכרת שהתלהבת מחתיכים? זוכרת שהשתזפת לאור השמש ונשרפת בשלל גוונים?
אמא, איזו מן ילדה את מגדלת? תמונתה ותבניתה אינן חלק מצורת הרשתית שלך
עינייך לא צוחקות ולא בוכות, הן מרצדות מול מסך מהבהב, רק שם את חיה
רק שם את מתה

גם לילדה יש מכשיר אבל היא לא מתעסקת איתו
היא אוכלת סופגניה ומתבוננת באבקת הסוכר הלבנה ובריבה האדומה
מתוק לה וטעים לה, כיף לה בחופש
אבל אמא לא רואה ולא שואלת
אמא עסוקה בתפנימים של אחרים
אף מילה לא עוברת בינהן
והילדה שגדלה סביב אמא שמתהלכת לידה אבל לא נוכחת בשום צורה
מקבלת בטבעיות את העדרותה של אמה

אמא נוסעת בג'יפ של חצי מליון שקל, אמא מחנה אותו בחניה המקורה
אמא משפצת דירות במאות אלפי שקלים, דירות עם ריצפה אפורה וארונות שחורים
מיזוג מרכזי ומערכת תאורה חכמה, חדרי ארונות ענקיים
אמבטיות מפוארות ומטבח עם אי בודד ששום דבר לא צומח בו
אמא מעצבת בתים מתים לאנשים מתים
אנשים שנמצאים כל היום בעבודה ובמסך
עם ילדים שמסתובבים כל היום במסגרות חינוך ובמסכים
אין בבית לב, אין בו חום, אין בו מילה כתובה אחת,
אין קקי מרוח בשירותים, אין סיר על הכיריים, אין טביעות אצבעות
אין שערות על הכר או שלושה שמפואים באמבטיה
אין אנשים חיים בבית הזה

אני מתבוננת בהן, בילדה ובאם מהשולחן הסמוך ומספרת לעצמי את כל זה
זה נראה לי מאוד מדוייק ממקום מושבי
אני רואה את התמונה כולה
מגרניט הפורצלן ועד ההפרשות הקטנות

אני פוסעת חזרה הביתה
בפינת הרחוב, יונה מתה
ממקורה ניגרת שלולית דם בצורת לב
אדום שאי אפשר בכלל לערבב
אדום של קרביים, של חיים
יונה אפורה שחיה חיים שנסתיימו לפני רגעים ספורים
אי אפשר לעזור לה, היא מתה
אפשר רק לצלם ולזכור שהיתה
ולהראות לאחרים על המסך





יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

מה ביני ובין האושר?

נדמה שרק חשיבות עצמית ותחושת חטא מתמשכת. אם הייתי מסוגלת להניח לחשיבות וההבלטה העצמית, באמת, בשלום, בלי להדגיש את עצמי כל הזמן, בלי להוכיח בכח שאני קיימת, שווה משהו, בעלת דעה משמעותית, בעלת מעמד מכובד, הייתי הרבה יותר מאושרת.הכוונה בלשתוק היא להיות נוכחת במלואי, קשובה, עירנית, פנויה, בלי להידחף כל הזמן עם ה"כן גם אני, כן גם אצלי, כן כבר הייתי וראיתי". בלי לשפוט ולבקר. פשוט להרפות ולהקשיב.
למה זה כל כך קשה? כי אני מפחדת להפסיד. שלא יתפסו לי את המקום, את הכסא, אני מפחדת להעלם. למה אני לא סומכת על זה שיהיה בסדר? שהכל מדוייק? שבהקשבה מלאה אין רפיון ומוות אלא דווקא כח, עומק ואומץ?
דבר נוסף שעומד ביני לבין האושר הוא תחושת החטא המתמשכת. פנימה והחוצה, תנועה אחת שנעה סביבי ובתוכי. אני מרגישה אשמה על הכל, אני מאשימה בהכל. ברירת המחדל של מערכת ההפעלה שלי היא להאשים. אני כמעט מוכרחה לתת לה להוביל כי כל החלטה אחרת תחוויר ותרגיש מפוספסת, לעומת התוכחה הנוקבת והקולנית. אין יציאה ממעגל האשמה הזה, היא מזינה את עצמה כל העת. קראתי פעם, שכשעולה בך כעס, את יכולה לאפשר לו לצאת ממך בתוך דקה וחצי אם לא תגיבי אליו. כי תגובה תזין אותו לעוד סיבוב. אז אם את כועסת ותוך כדי את נושמת ולא מגיבה, לא משתלחת, כעבור דקה וחצי הגל חולף. ואז את משוחררת. אולי זה נכון לגבי כל גל רגש ותאווה חזקים. אולי זה נכון גם לגבי התמכרויות?האם יבוא יום ויהיה לי אמון מוחלט בטוב? בכך שהדברים מתנהלים כפי שהם אמורים ואני יכולה לפעול בתוכם באופן חפשי, קל, מדוייק ועירני? כל כך הרבה יותר נכון לקחת משם אחריות על החיים. כי מה יש לי בדיוק להפסיד כבר? הרי לא אני קובעת הכל, לא אני אחראית על הכל.אני אחראית רק על עצמי, על מחשבותי ופעולותי ורק משם תבוא גאולתי.
כמשל, הייתי אומרת שבמקום לדאוג לגוף והזהות שלי במרחב בו אני חיה, עלי לדאוג למרחב כולו. לארגן אותו באופן שנעים להיות בו, לאוורר אותו, לפעול וליצור בתוכו מתוך כבוד לכל החפצים והגופים הנעים בתוכו. מתוך התחשבות, התייחסות והערכה. כך אני יכולה להרים תנועה יצירתית גדולה, אפקטיבית, מקורית, רגישה וישירה. כך אני יכולה לפנות ללבבות רבים יותר.הלבבות מרגישים מייד שהם כלולים במרחב הנרקם והם מייד נעתרים ונפתחים כי זה כמו חמצן בשבילם. זרימה חדשה של שייכות, של עשיה משותפת, של תנועה בריאה. אין אף אחת שמתיימרת לנהל אותם, למשטר אותם ולהתעלות עליהם. יש פניה נעימה ועתיקה, חפשיה מאשמה ומציניות. הלב מכיר ויודע אותה משחר הימים והניגון שלה נעים וחם.
הלוואי שאדע לפנות אל עצמי בנעם, בכבוד, בהשתאות ובהקשבה.הלוואי ולא אהיה מאויימת מכלום. שארגיש חפשיה ובטוחה בעולם. שיש לי מקום והוא יופי של מקום. שכל מה שקורה לי הוא לא טוב או רע, אלא פשוט רצף של ארועים שאני אינני קורבן שלהם. הלוואי וארגיש תמיד שייכת. שאשמח בשמחתם של אחרים מפני שהיא של כולם. שמחה היא דבר יפה ונעים וכולם צריכים להרגיש יפים ונעימים.הלוואי שתמיד ארגיש אהובה ואוהבת.

יום ראשון, 12 בנובמבר 2017

פרשת המכתב

אני אמורה לכתוב עכשיו את הטקסט לתערוכה החדשה שלי, "אופנת הנמר" שתפתח עוד שבועיים. אבל סיפור אחר משתחל פנימה, מבקש שאספר אותו, אחרת לא יתן לי להתרכז בטקסט. סיפורים שנדחפים באגרסיביות, אין מה לחנך אותם. צריך לשחרר וזהו.

בכתה ז' למדתי בתיכון צפון תל אביבי מלחיץ. היה צריך שם ציונים גבוהים, זה היה ז'- יב'. ילדים שהרגע יצאו מבית ספר יסודי עושים הפסקה בחצר עם נערים ונערות שכבר התבגרו, מלאים בהורמונים, ענקיים, מזיעים, עם שיערות ברגליים. בשלב הזה של התיכון, אם אין לך אחים גדולים בבית ספר ואת גם לא הכי מקובלת, עדיף להיצמד לקיר המוכר והבטוח. היתה בתיכון הזה אז מחלקת אמנות קטנה, בעצם, אולי רק כיתה אחת ששימשה לשעורי צילום. היה בה חדר חושך ועוד חדר קטן להתכנסות לפני ואחרי השעור. את שעורי הצילום העבירה אז מורה, שלדעתי אף אחד לא ידע שהיא אמנית די מוכרת ומוערכת. היא היתה מקצועית, נחמדה ומסורה לעבודתה עא"פ שאפשר היה להרגיש שהלב שלה במקום אחר, שהיא בוודאי לא עושה עכשיו בדיוק את מה שבא לה. כאילו מתפשרת מחוסר ברירה ובאה ללמד.
היא היתה לסבית. היו דיבורים וניחושים. אולי אפשר היה להרגיש. היתה לה הליכה נחושה וגברית, תמיד לבשה שחור, היה נראה שהיא מצמצמת את הנשיות שלה למינימום. שיערה השטני היה מוטל על הראש בתספורת קארה שגזרו מספריים ביתיות, או קשור בקוקו חזק מאחור ועל אפה משקפיים שחורות עבות מסגרת שמסתירות את פניה היפים והעדינים.

היתה כיתה אחת שטיפחה במיוחד, זו היתה כיתה של קבוצת בנות שמאוד אהבו אותה. הן היו מגיעות לכל השעורים, נשארות שם שעות לעזור לה לסדר ולארגן, מגישות מליוני תרגילים ופרוייקטים. הרגיש כאילו הן עושות שם ממש עבודה רצינית. לא כמו הכיתה שלי, שהגיעו אליה כל מיני משועממים שחיפשו מגמה קלה להעביר בה את הזמן.
היא עבדה עם כיתת הבנות הזו והכינה אותן לבגרות באמנות. נתנה שם את הלב והנשמה שלה. זו היתה שנה עם פרוייקטים מרשימים ביותר שנתלו והוצגו בבית הספר.

יום אחד, אחת הבנות מהקבוצה הזו, השאירה לה מכתב בתיק בעילום שם. במכתב כתבה לה הנערה שכולם יודעים שהיא לסבית, ושזה חולני והיא צריכה להתבייש, ושהיא תדווח עליה ואיזה גועל נפש. אף אחד לא יודע מי הנערה שעשתה את זה.
המורה קיבלה סכין בלב, בבטן, בנשמה. הסכין בוודאי הסתובבה ושפכה לה את הקרביים. היא לא סיפרה לי את זה אבל אני יודעת. בסוף השנה היא פרשה. הפסיקה ללמד בתיכון הזה ואחרי זמן קצר עזבה את הארץ.

כשהייתי בשנה א' בבצלאל נפתחה לה תערוכה בגלריה תל אביבית. היא הגיעה מחו"ל עם בת הזוג שלה והבן שלהן. התערוכה היתה מאוד מעניינת, צילום פסיכולוגיסטי, תיאטרלי, דרמטי, צילומי סטודיו מוקפדים כאלו, אולי 14 פריימים. התחלתי להכיר אז את העבודות שלה ונוכחתי שאז בימי התיכון בכלל לא ידענו שמלמדת אותנו אמנית כל כך מרגשת, עמוקה, מבריקה, מורכבת. לקחנו דברים כמובן מאליו, נדנדנו לה בשאלות מפגרות, התחצפנו, ציחקקנו כשחשבנו שהמורה להיסטוריה מתחילה איתה בהפסקות בלי בושה והיא דוחה אותה בנחישות.

כבר שנים שלא ראיתי עבודות שלה. אבל היום, גם אני מלמדת בבית ספר ובמכללה. יש לי תלמידים בכל מיני גילאים, צעירים, מבוגרים, כאלו שבחרו באמנות כמקצוע, אחרים כתחביב, או ילדים עם נטיות אמנותיות שמבקשות להתפתח. גם עלי התלמידים שלי לא יודעים הרבה. הם פוגשים אותי בשעור, אני עומדת לשירותם, מספרת, מלמדת, מתארת, מדגימה, מתקנת, מעירה, מדייקת. אולי הם חושבים שאני נודניקית? אולי שאני קשוחה? אולי שיש לי ריח רע מהפה? אולי שאני מטורללת?
היום אם רוצים לעשות לך שיימינג עושים לך את זה מול קהל של 700 איש בככר וירטואלית. אף אחד לא טורח לכתוב לך על נייר ולהטמין לך בתיק לעינייך ובושתך בלבד.
מעניין מה קרה לאותה תלמידה שעשתה את המעשה הזה? מעניין אם היא עוד חושבת על זה? מעניין כמה זה השפיע על אותה המורה בהמשך חייה?
תמיד אומרים שלמורה יש הרבה כח אחריות והשפעה על חייו של התלמיד.
זה כל כך הדדי.

אפילוג:
אחרי שכתבתי את הפוסט התבלבלתי מאוד. תהיתי למה היתה נחוצה כתיבתו והאם חציתי גבול פרטי של אותה אמנית. בכל זאת מסרתי כמה פרטים מסגירים אודותיה. אז הסרתי אותם. בעקבות הפוסט קיבלתי תגובה, או שיתוף, שאותה תלמידה ששלחה את מכתב הנאצה למורה שלה, חיה היום עם אשה. מתבקש לומר: כמה לא מפתיע. הוונדליזם שיצא ממנה כנערה הגיע ממקום סוער ומבולבל בתוכה, שהמורה כנראה שיקפה לה יפה וברור.
בסופו של דבר, העניין הוא לא המעגליות או היציאה מהארון, אלא הפרספקטיבה. הידיעה שהדברים הם לעולם לא כמו שהם נראים. שתלמיד שיכול להיות היום אויב מושבע עלול להפוך בהמשך לחבר נפש נאמן. שארוע טראומטי יכול לדחוף אשה אל עבר אמת גלויה ובלתי נמנעת, אל מקום אחר לחיות בו, אל אמנות חדשה שמבקשת להיווצר.

יום שלישי, 17 באוקטובר 2017

בשוויץ ביקרתם?

פעם היתה לי חברה שקראה לי בחיבה ביקורתית "שוויץ" (Swiss). זאת על שום שנראיתי לה מאוד נייטרלית, מפשרת, מתגמשת וכתוצאה מכך חסינה כמו מחבת טפלון. שום רבב לא נדבק בי. מחמיא להידמות לאצולה אלפית, הרבה פחות מחמיא לחשוב על האנדר סטייטמנט שהמחמאה הזו כוללת. מישהי שחשוב לה לצאת תמיד בסדר עם כולם, לא לפגוע בזבוב ולא לקחת צד היא כנראה חלשה, פחדנית וחסרת אופי. בסופו של דבר, אותה חברה הפסיקה לדבר איתי בדיוק בגלל זה, כי סירבתי לקחת צד במקרה דרמטי שהיה קשור אליה.

אני לא בוחרת צדדים. לא את שלי ולא של אחרים. אני לא מצליחה לבחור אף פעם. אין לי מושג מי צודק ומה היה באמת. גם כשברור מה היה באמת, יש לי מחסנים של אמפתיה. אני מרגישה שכשאני בוחרת צד אני מפלגת מהות כלשהי, מפצלת אותה ובכך עושה דבר מה שאיננו טבעי. זה לא הזרם הנכון של הדברים. לסכסך, לפצל, ללעוג, לרדת על אנשים, לבוז לאנשים, להגיד להם שהם לא מבינים, שהם דפוקים ומכוערים, שרק אני יודעת ושכל העולם יקפוץ לי.
מכירה הרבה אנשים מהממים שזו הגישה שלהם והיא אפילו פופולארית וסקסית. אני מתבוננת בזה כמקרה לימודי בשבילי. האם אותם אנשים שיודעים היטב באיזה צד הם ומי צודק, חיים בצורה שמחה יותר? שלמה יותר? מספקת?
האם אלו שנמנעים מלהכנס לחיכוכים ומריבות, שתמיד נותנים תשובות פרווה שנוחות לכל הצדדים, כמוני לצורך העניין, חיים בשקר? בפספוס? בהדחקה?
הרי הרוע קיים, אנשים עושים דברים איומים, מתנהגים בצורה בזויה, מטריפים את הדעת ומסכנים אחרים, מה יש פה להתלבט?
ולמה ללכת כל כך רחוק? אנשים מתבלבלים בדברים הרבה יותר קטנים, פוגעים אחד בשניה, נוקמים, מתעללים, מרכלים ולועגים. ברור שזה פסול. 

קול פנימי ברור וצלול, שתמיד היה שם גם כשלא היו לי סימוכין וביטחונות לצדקתו, אומר לי שהדרך הנכונה היא רחבה, פתוחה, רב כיוונית. שכל סגירת תריס במקום אחד סוגרת תריס במקום אחר. שפיצול לחלקים וצדדים גורם לעיוורון.
גם אם נדמה לי שידי על העליונה וזימברתי מישהו שהגיע לו, או אמרתי את הדבר הכי שנון בויכוח, או יצאתי הכי קולית ועשיתי כזאת עבודה מעולה שמאף כיוון אי אפשר להכנס בי, שהאגו הבודד שלי חוגג על שמפניה ותותים, אין בזה שום רווח. אין שם מרפא. יש העמקה של בור, השרשת סימפטומים של קטנוניות, כוחנות ושתלטנות. שהן אשליות גמורות שמביאות לבעתה, דיכאון ובדידות. בסדר הזה או באיזה סדר שתרצו.

גם אני סובלת לעיתים מבעתה דיכאון ובדידות כן? ואין אבל. מנת חלקי כיצור סוציאלי. אבל במאקרו, באופן כללי, תנאי המחיה שלי מאוד מתגמלים, נוחים ויפים. אני מעדיפה להיות פשרנית ונייטרלית, לפנות תמיד למכנה המשותף הרחב כדי לתת יותר מקום לאחרים. כשלאחרים יש מקום גם לי יש שפע של מקום ונח לי. אני מתרווחת. בשיחה, בחברה, בעשיה, בלמידה, ברשתות. אני מרגישה שייכת. למה לי להסתפק בשלוש גויאבות כשאני יכולה לגור אצל הירקן?
שייכות מבחינתי היא אלמנט הישרדותי כל כך חשוב. אני מרגישה שבלעדיו אין למין האנושי סיכוי, או טעם לחיות.
אני מבקשת לעצמי המון שייכות, הכי הרבה שייכות. בעיני זה דבר שצריך לתרגל. מה נשאר אם לא לשחק קצת בהרגלים ובפיקסציות שלנו?
כמה מפעים כוחה של השייכות, כשאת בויכוח מר עם מישהו ופתאום את אומרת משפט שבא ממקום אחר לגמרי. לא מהחזית הנאבקת, המיוזעת וההודפת. אלא ממעיין נשכח שמפכה בתוכך מאז ומתמיד, בו יש אמת יפה אחת שכוללת את טובתו של האחר באופן בלתי נפרד מזו שלך. משם תדברי ותראי מה יקרה. 

אני חושבת שלהיות שוויץ זה דבר מורכב שדורש התבוננות מעמיקה ונחושה, אימון יומיומי בויתור וגמישות, בנדיבות ובבטחוןן שדברים יסתדרו בסוף. זו תפישה שכל כך מנוגדת לאגו הנוקשה שמעדיף לשלוט ולתמרן. 
דווקא ממרומי האלפים, או מתחתית הטפלון, אפשר לדבר אמת ברורה וזכה, מאוחדת ועקבית שיש לה עוצמה. 

מבחינתי, לבחור ניסוחים פשרניים ורחבים שמתעקשים על מרחב נייטרלי של התנהלות, זה כמו חידת היגיון. איך אני יכולה להעביר את המסר שלי בצורה יותר טובה. איך הוא יכול להיות פלינדרום חברתי, שמשני צידי המתרס הוא מתאים והגיוני. שלא הוצאתי אף אחד מן הכלל. 
שכל התשובות נכונות.

יום שבת, 23 בספטמבר 2017

רשימות שפע- מדריך למשתמשת

כתבתי את רשימת השפע המעודכנת שלי. 
רשימת שפע כוללת את כל הדברים שאני רוצה לעצמי כעת, בלשון הווה, בפירוט ודיוק ובלשון חיוב. מה כן ולא מה לא. למשל, במקום: שאפסיק לפחד מאנשים שרבים לידי = שאדע למצוא שקט גם כשרבים לידי.
רשימת שפע חפה מביקורתיות, השוואתיות וצדקנות. גם אם כתובים בה דברים שמרגישים "גדולים עלי" או מופרזים, אני כותבת אותם בענווה וראויות. רשימת שפע היא פשוטה, קלה להבנה, פרקטית. אפילו שקול יגיד בתוכינו פרקטית מיי אס, נתעלם מקול זה ונמשיך לתקתק בנחת את כל מה שאנחנו רוצות לעצמינו.
מדהים כמה דברים אנחנו רוצות אבל כשנצטרך להתיישב ולכתוב את זה במילים, אז או שנתקמצן על עצמינו כדי לתת סיכוי סביר וריאלי לחלק קטן מזה להתממש, או שנכתוב את כל הפאר הגרנדיוזי שלנו ומרוב שנרגיש בלתי ראויות נלעג לעצמנו במחשבה ואולי הלעג והכעס יזלוג גם לכתיבה.
פה מתחיל הבלבול בתזרים השפע. אנחנו רוצות משהו אחד ומתנהגות כלפיו בפאסיב אגרסיב. זאת בגלל שהחיים לימדו אותנו שעור או שניים בלרצות ולקבל בעולם השיפוט, החומר וההתניות. (אבל תמיד זה לא מצליח לי, ניסיתי אלף פעם. וחוץ מזה X לעולם לא ישתנה, תמיד אהיה תלויה בכך וכך. אני עצלנית וזה חזק ממני. אני פשוט לא מבינה איך הדברים האלה עובדים וכו).
ובכן, עולם השיפוט, החומר וההתניות הוא עולם שהשפע מדלג מעליו בשפגט גדול. זה כמו שמן ומים. לכן, חשוב לתרגל ולהתרגל לבקש לעצמנו ולדבר על עצמנו באופן נדיב, שמח ושלם. לא נכתוב מה אין לנו וכמה זה רע. פשוט נכתוב מה אנחנו רוצות, בלשון הווה. (למשל: אני מתנהלת בעולם האמנות בשלווה ונינוחות. אני מרגישה שייכת, מעניינת ויפה. וכו').
כשנרגיש שבוז, ציניות או ביקורת עולים וממש מתפרצים לטקסט רשימת השפע, נעצור ולא ניתן להם.
נשים לב לכך, נקח הפסקה או ננשום ונשחרר אותם. הם מגיעים די הרבה בכל מיני צורות תחפושות ואמתלות. 

כל דבר יכול ורוצה להכנס לרשימת השפע. עניינים חברתיים, רומנטיים, משפחתיים כמו גם כלכליים, תעסוקתיים ולוגיסטיים. 
אין סדר חשיבות נכון ברשימה. כל מה שעולה על הכתב מבקש שישפך עליו אור, מבקש להיפתר, לזוז הלאה למקום חדש. גם אם נדמה לי שעניינים רומנטיים הם הכי דחופים כרגע אבל כשהתחלתי לכתוב דווקא עלה לי דבר ראשון סכסוך במקום העבודה, לא אקטע את הרצף ואשנה את הסדר. הדברים יגיעו כפי שיגיעו, בקצב שלהם, בסדר שלהם ובתדירות הנכונה.
אפשר שהרשימה תהיה מאוד ארוכה, אבל היא יכולה גם להיות בת שלושה סעיפים קצרים. מנסיוני ככל שעורכים רשימות אלו יותר הן הופכות יותר ויותר ממוקדות ויעילות.
מומלץ לרוקן או להתרוקן אל תוך רשימת השפע בערך אחת לחודש. כדי להתכוונן.
אין צורך להשוות ביצועים בין רשימה מהחודש שעבר לזו של הנוכחי כדי למדוד מה באמת השתנה וכמה. צריך לסמוך על כך שאנחנו יודעות לדייק את עצמינו ואת צרכינו יותר ויותר מחודש לחודש.

אני יכולה לספר בקצרה, על החוויה המטורפת שעברתי לאחר שרשמתי את רשימת השפע האחרונה שלי. זה היה לפני חודשיים (נו גם אני מחפפת). כתבתי אותה בצהרים, אחר כך הלכתי לישון. כשהתעוררתי התארגנתי ויצאתי עם אלינור בעגלה להביא את טל לחוג קרמיקה. ירדתי למטה ושלווה שלמה עטפה אותי. הרגשתי קלה ונוכחתי שאני לא ממש נמצאת בגוף שלי הפיזי, אלא יותר סביבו. זה דבר שקשה להסביר. הייתי עירנית לגמרי, קשובה לילדיי, זוכרת ויודעת כל מה שנחוץ. עם זאת, הנוכחות שלי ריחפה, הייתי במן מצב של אחדות עם הכל. חצינו את הכביש ומולי חצה זוג כלשהו. הרגשתי שטובתם יקרה לי ושאנחנו שותפים, שאנחנו אחד. לא ממקום יומרני רוחני, אלא ממקום שיודע בבהירות שאין בינינו מחיצות. ואין מילים להסביר. ברור שכאן בכוכב ארץ אני אתנער מזרים שעוברים מולי ברחוב. מה לי ולהם? וגם אם לכאורה אתעניין בטובתם כי אמרו לי שזה מה שנחוץ כדי להגיע להארה, אני אמשיך לרכל עליהם בראש ולהתנכר אליהם.
בקיצור, הייתי באחדות שלמה עם הכל. עם האור, הזמן, המרחב, עם כל מה שישנו. זו היתה תחושה אולטרה נעימה. הבנתי שנפרדתי מהגוף ואני לא דבוקה אליו. שהשתחררתי. די בהתחלה כשנוכחתי כמה נעים ושלם הכל, עלה בי חשש קל שזה יעלם בקרוב ולא אוכל לשחזר את החוויה. אבל די מהר הנחתי למחשבה זו ונהנתי מכמה שעות טובות של הוויה מושלמת עם הכל, עד שהלכתי לישון. כל ההתנהלות בבית היתה קלה וזורמת ונעימה ונטולת מאמץ. אף אחד לא שם לב לשינוי שחל בי. רק אני הרגשתי, הוויתי שלמות ואחדות. חשבתי לעצמי שאני חייבת לכתוב את המתכון כדי להפיץ ולשתף אחרים כדי שזה קרה להם גם.

בבוקר למחרת כשקמתי כבר הרגשתי איך נדחסתי שוב לתוך ה 63 קילו שלי, ממלאה את דלת אמותי מצד לצד ולא סנטימטר החוצה. ומאז החוויה לא חזרה על עצמה.
אני מבינה שאי אפשר להתאמץ ולשדל אותה להתרחש שוב. היא תחזור מתי שתחזור.
אבל אם בזכות רשימת השפע שלי זה קרה, אז רק בעבור זה אני ממליצה ומזמינה אתכם לכתוב כבר עכשיו את רשימת השפע שלכם לעצמכם.

יום ראשון, 20 באוגוסט 2017

בשבח ההודיה

איך ברגע שהורדתי את הילדים אצל הורי אחרה"צ וחזרתי לגבעתיים לאיילון הפקוק, ריקנות עצומה התפשטה לי בבית החזה. נדהמתי לגלות שהיא תמיד שם, הריקנות. נכון שילדים מסיחים את הדעת ויותר מזה ממלאים ומרחיבים חדרי חדרים של אהבה ותעצומות נפש. אבל מדהים גם שהריקנות פשוט לא חולפת, כמו זאבה ששומרת על גוריה. נבהלתי לרגע. שכחתי לרגע. אני בריה מאושרת, רגשנית, מלאת תאווה ועניין, יציבה רוב הזמן. אבל גם חלולה, אבודה וריקה לגמרי. חשבתי לעצמי שאולי אם הייתי שקועה באיזה ספר שיחזיק אותי שלושה ימים דרוכה ומרוגשת הייתי אולי מצליחה להרגיש פחות מהחלל העצום, האינסופי, הפעור שנושב בי. שום פרט קוסמטי מהחיים האלה לא ישנה את זה. אז למה להתנגד ולהתבייש בזה? כי אחשב כבלתי כשירה? בלתי אמינה? בלתי ראויה?
אני לא משחקת משחקי תפקידים כבר די הרבה זמן. הפסקתי לחיות בחוץ. עברתי לגור בפנים וסידרתי שיהיה לי נסבל יחסית. למדתי להסתכל על עצמי בצורה הרבה יותר סלחנית ומחבבת. למדתי לדבר מגרוני ומתוך האמת שלי, שהיא די הגיונית ואחידה רוב הזמן. הסכמתי להיפרד בידידות מחלומות שמעולם לא היו באמת שלי, להפסיק לעשות לייקים לטקסטים שמשחקים בקנאה שנאה ובוז. זה חמוד ולפעמים אפילו מצחיק כשזה כתוב טוב, כן? אבל אני לא מעודדת זרימה של הדברים האלה יותר במרחב שלי. ואני משתדלת גם לא לכעוס על מי שמפיצים אותם. כי גם הם אנשים רגישים ויפים כמוני, שעשו או לא עשו קקי כבר יומיים, שאוהבים מלונים ושונאים ענבים חמוצים. שלא רוצים לצאת טמבלים ושממש היו שמחים לעוד 5000 שקל בבנק.
יש לי ערב פנוי פתאום אחרי קרחנה של ימים ולילות עם המשפחה שלי אחד בתוך התחת של השניה. דני ואני כמו שני דולפינים מנסים להוביל את הלהקה שלנו, עושים סימנים אחד לשניה כי אין לנו כמעט זמן לדבר וצריכים לשרוד במים העמוקים.
פיתחתי או סי די לסידור המרחב הביתי. כל מה שחורג מהשוליים של הנייר שהוא הבית שלי, עף לפח. בימים כה מטלטלים, זוג כפכפים שמושלח מתחת לספה יכול למוטט את כל ההרמוניה הדמיונית שאני מנסה לייצר. כל ערב רצה ומאפסת את החדרים, את המטבח, את המייל, את ערימות הכביסה. אם יישאר למחר המפלצת הזו תאכל אותי.
אני מרימה קול, על עצמי, על הילדים, נשמעת כמו אריק אינשטיין במציצים שהוא בא וצורח על אשתו כמה שהוא אוכל חרא. ואז כשהכל נרגע מתנצלת. ושואלת את דני אם הוא עשה בשכל שהוא איתי. דני אומר שהוא עשה בשכל. אני מאמינה לו. מה יש, גם בריק מתפרץ אפשר להתאהב.
ינאי שואל אותי, אמא מה זה הספר הזה של הקורס בניסים שלך? אני אומרת לו שזה ספר שמלמד לסלוח כדי להשתחרר.
כשהריק משתקף לי מתוכי, אני סולחת שם. לא מתנכרת לזה יותר. נראה לי שאולי בגלל זה אני עומדת להגיע לגיל ארבעים בלי יותר משתי שערות לבנות על הראש. הכל הפיך, הכל אפשרי, הדברים הם לא באמת בידי. יש התרחשויות גדולות יותר מעל לראש שלי שנוגעות ומערבבות לי את החיים. אני יכולה לנסות לשחק אותה משתלטת על זה אבל לעולם לא אצליח וזה בכלל לא התפקיד שלי.
כשאני מרפה את תאוות ההשתלטות אני דווקא הרבה יותר צלולה וברורה, הרבה יותר נחושה. יודעת בדיוק מה לעשות וסומכת על זה שיהיה ממש בסדר.
בסופו של הטקסט הזה, אני בעצם אומרת תודה. על כל מה שהצטבר סביבי בחיים האלה, על כל הדברים היפים והמזהירים שיצרתי, על כל מערכות היחסים הקדושות שיש לי עם חברים ומשפחה. על השמש והמים והיופי והחלל שישנו תמיד. גם על מה שנתפס כמחסור ברגע נתון. מחסור יכול להטריד ולפגוע אם לא מרפים ממנו ומודים לו. הדרך היחידה לצאת מהלופ היא על ידי הודיה עמוקה מלאה וכנה.

יום שני, 19 ביוני 2017

מחשבותי אין להן כל משמעות

שכלי מוטרד במחשבות עבר. אני רואה את העבר בלבד. מחשבותי אין להן כל משמעות. 
מוקדי הסבל שלי, מכירה אותם, יודעת שאני רוצה להעלים אותם. אני כל כך אומללה מהם. 
מה חושבים עלי, האם אמרתי משהו פתטי? או שמא חכם ומבריק? האם מי שרואה אותי שמח לפגוש בי? או שפשוט לא הספיק לעבור את הכביש בזמן? אולי אנשים אומרים לי כן כי לא נעים להם?
האם אני עושה מספיק למען הדברים שחשובים לי? האם אי פעם יהיה כזה דבר ״עשיתי מספיק״?
האם הקריירה שלי בזבל? האם זה בסדר לשאול את השאלה הזו בקול רם? או שזה גרוע לעסקים?
האם אצליח לכתוב ספר כמו שאני רוצה? ולהרוויח מלא כסף? האם כשיעלמו מוקדי הסבל שלי זה יכלול גם את המינוס שלי בבנק? האם אפשר להעלים גם אותו? מה צריך לעשות כדי שזה יקרה?
למה אני רוצה תמיד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? למה אני לא שלמה ומרוצה עם מה שיש לי? למה אני משווה את עצמי לאחרים שהם עצמם חצויים ומפולגים?

אני לא רוצה לחיות את החיים הקרייריסטים הטובעניים במזגן שמרוויחים בהם יפה ונוסעים אתם מלא לחו״ל וקונים מלא בגדים שאת חלקם בכלל לא צריך ואוכלים במלא מסעדות ולא מחשבנים על כלום כמעט. אבל אני גם כן רוצה בדיוק את החיים האלה לפעמים. כשבבוקר הולכים למקום ברור, שריר, קיים. ל ע ב ו ד ה. ההורים בגן רואים הורה שהולך לעבודה ויש לו משמעות ותכלית. הוא מפרנס, הוא עסוק, הוא עושה דבר מה שיש לו ערך, יש לו מספר וסטטוס.
ואין כמו רושם טוב על הורים אחרים. בהחלט עדיף על הורה שמסתובב בבגדים נוחים ונצפה שוב ושוב בבתי קפה ועל ספסלים ברחוב עם ספר ואף אחד לא מבין מאיפה לעזאזל הוא משלם חוג קרמיקה לבת שלו? מי הם האנשים האלה בכלל? 
רחמים או קנאה? גם וגם. אחרי ששומעים שאני אמנית ישר באים אלי בפסיב אגרסיב, איזה כיף לך! ממה את חיה?
באמת לא יודעת ממה אני חיה. מאהבה, מהאויר, מהשראה, מיאוש, מריקנות, מחפירות בכל מקום שמריח כמו מקום שטוב לחפור בו. אולי שם נמצא הזהב. אולי בתחתית הבור גאולתי.
כמה אני מכורה לחוסר הוודאות הזו בחיים שלי, לכיסים הריקים שבפוטנציאל הכל יכול לקרות אתם. לזה שבכל רגע אני יכולה לברוא עולם מחדש. 
כמה אני מואסת וחרדה מחוסר הוודאות הזו, כשאני כבולה לדירת שלושת החדרים שלי, לקרקע בלי יכולת לטוס כרגע לשומקום, למחוייבות והאחריות שיש לי כאמא ואמנית בעולם הזה. שחלה עליה חובת ההרגשה, האהבה, התיפקוד, ההכלה, היצירה. להיות מעודכנת, נקיה, מאורגנת, חיה, מאושרת אפילו.
שמעתי את ינאי אומר לחבר לפני כמה ימים, אמא שלי תמיד מאושרת. גם כשהיא בוכה היא מאושרת. 
אני ליצנית עצובה. כל כך מדוייק.
איך אפשר להתייצב כשיש בי כל כך הרבה אהבה עצמית וסלידה גם יחד? האם כך זה אצל כולם? אני צוחקת בסתר לבי לחברותי שחוות משבר גיל 40, מה הביג דיל לכל הרוחות מהשנתון השרירותי הזה? עוד קמט? עוד גבעת שומן? אבל אז במקומות אחרים, בלי שאף אחד שומע, אני מגלה סימנים שיש לי בדיוק את אותו המשבר בתחפושות אחרות. אני אמיצה וגיבורה? או מודחקת ומוכחשת?
אני אמא טובה או גרועה? אמנית מבריקה ומרגשת? או שולית ולא רלוונטית? מי צודק? 
מתי אקבל את התשובות? האם לכולם כואב הראש כמו לי ורק אני מתלוננת כשזה כואב  2 מתוך עשר?
ממה לכל הרוחות אני מפחדת כל כך?
שתיגזל חירותי? שאתבדה בקשר לכל מה שחשבתי שהוא נכון? יאללה, שיקרה כבר, שניגמל. טיפול בהלם. היום, יום שלישי, שעה עשר בבוקר, אני מוכנה לטיפול בהלם.
נמאס לי מהשעה עשר, נמאס לי מהשעה שתיים. אין אף שעה שבא לי עליה. כל השעות תובעות ממני משהו. תנו לי דקה של אויר צלול ושקט בלב! שלא משפצים לי על הראש, שלא עוברת מכונית, שלא מציצים לי למחשב. שאף אחד לא מסתכל עלי. שאני לא מסתכלת עלי. שאני נעלמת ולא קיימת.

יום שישי, 26 במאי 2017

אמנית גבולות

ועכשיו, חצי שנה אחרי שאלינור נולדה לי, אני מרגישה איך לאט לאט, מתעבה לי העור, מתמצקים לי הגבולות. מחדש אני קמה לנסח אותם. איפה אני עומדת. מה לגיטימי או לא בעיני מהמקום החדש הזה. זה נכון לגבי כל הבחירות. לבוש, מילים, צרכנות, דימויים. אני מבינה שאני רוצה למצוא דרך חדשה לעמוד על גבולותיי. 
הגבול שלי, במקום הראשוני ביותר, הוא מתי אני אומרת די. מכאן והלאה זו השגת גבול. מתי זו השגת גבול? מתי שאני מרגישה מוטרדת. שמשהו בשדה שלי נחדר. השלווה שלי, המחשבות שלי, הרכוש או הגוף שלי. 
אני חושבת שאף פעם לא הייתי חזקה בלסמן גבולות ברורים, בשום נושא. ולכן תמיד לטשתי מבטים משתאים ומקנאים אל אלו שידעו לשים גבול ברור כל יום ובכל הזדמנות. יודעים לומר די, יודעים לדרוש את המגיע להם, יודעים להגיד למישהו ללכת לעזאזל ולא להסתובב אחורה שוב.
אם הם בוכים אחר כך בלילה במיטה אני לא יודעת, אבל על פני השטח- חדים וברורים.
כמו שהתפעלתי וקינאתי, ידעתי גם שאני לא עשויה מהחומרים האלו ולא משנה לאיזו קייטנת אקרובטיקה ארשם, זה לא יתפתח מעבר לרמה 2 מתוך 10. אני קוראת בהתרגשות טוקבקיסטים שיודעים לשלוף ולהגן על המרחב שלהם בנחישות, זריזות ושנינות, אבל יודעת שלי זה לא טבעי.
ובינינו, גם לא הייתי באמת רוצה להיות ״אמנית גבולות״, כמו שקוראים היום לכל תחביב ועיסוק. אמנית הפלאפל, אמנית האשליות, אמנית הקבורה האלטרנטיבית.

לפני שאחזור לעניין הגבולות, אילוף חדש שלקחתי על עצמי, הוא בחשיבה וניסוח מעשי. כלומר, חיובי. לא להגיד מה לא, אלא מה כן. לא להיות בצד החסר- אין לי, לא מתאים לי, חבל ש... וכאלו.
ואם אין לי חלופה הגיונית, אז לסתום. למה לחפור בכף בורות כל היום? למה לחיות במחסור ובאין אונות? מעבר לזה שההשראה בורחת והדלת באמת מדמה להיטרק שוב ושוב כשאני חוזרת על מנטרת האין לי, לא יכולה, לא מתאים לי.
ישנן תאוריות שלמות בחינוך ילדים, על כך שאין מה לומר להם ״לא, אל, תפסיק להציק/ לרוץ לכביש/ להשליך חפצים״, כי הם בקלות שוכחים את מילת השלילה המוצמדת וזוכרים בעיקר את הפעולה. במקום לומר ליוני: תפסיק לחטוף למוני, אמרי לו: יוני, יש משחק אחר שאפשר לשחק בו.
וכו וכו.
גם בתאוריות השפע, הרוחניות והארציות, מילים בוראות מציאות. תגונני על כל שקל שיש לך, תוותרי על הזדמנויות בגלל הוצאות לא מתוכננות ומיותרות, גדולות כקטנות, תחווי מחסור וקושי.
לעומת נדיבות פנימית וחיצונית שמזמינה עוד ועוד נדיבות כלפיך. כמו בהומיאופתיה. רפאי את עצמך עם הדומה. רוצה שפע? תני שפע. תני לעצמך מה שאת הכי רוצה וצריכה. אוזן קשבת, זמן פנוי, כמה גרושים, עצה טובה מכל הלב.

חזרה לגבולות 2017. אני מבקשת למצוא דרך לסמן את גבולותי בברור, אבל לשמור שיהיו דינמיים ומאפשרים. גמישים אבל מוצקים וברורים. לאור היום ובחשכת הלילה. במקומות נקיים ומלוכלכים, בכל שפה, מול כל אחת ואחד. גם בשפות שאני לא שולטת בהן, כמו כסף ופוליטיקה. שתהיה אמת ברורה שתנחה אותי ולמעשים ברורים ומילים מדוייקות.
בקלות אני מרגישה איך שנאה ופחד מובילים אותי להתגוננות שמציבה גבול שאינני חפצה בו ואינני מאמינה בו. בטוחני גם שיעילותו מוטלת בספק.

אם המילה גבול מצומדת אצלי לפחד, אז משהו צריך להשתנות במכניזם של יצירת הגבולות שלי. לכאורה, חופש ואהבה הם ההיפך מגבול. אני מבקשת לתהות על ההיפוך הזה. 
גבול שמתבסס מתוך אהבה הוא גבול יציב, מכבד, רגיש ועקבי. אפשר להניח שגם לא ידבקו אליו רגשות אשמה, תחושת בגידה וזלזול. לא פנימה ולא כלפי מי שעומד מולי. גבול כזה הוא מעורר השראה, הדדי ופורה. אפילו שאמרתי ״עד כאן״. זהו עד כאן שצומחים עליו לימונים נהדרים.

פתאום ממש מתחשק לי להיות אמנית גבולות. אני בודקת את המקום הזה. מאתגרת את עצמי איפה שהכי בא לי לתלוש ולקרוע. לחרוץ לשון, להדוף במכה ברורה. מרכז עצבים מוכר עד זרא.
נדמה לי שסבלנות, רכות, חמלה ושוויון נפש הן תכונות שמחוללות את ההיפך. 
האם אסכים להתנסות בסמים המסוכנים האלו? ואולי ארדם מרוב סבלנות וחמלה ובריון כוחני יתיישב לי על הפרצוף ויגמור אותי?
אנחנו עוד נראה.

יום רביעי, 3 במאי 2017

קצה רגלה של תרנגולת

אין לי סבלנות לבורות של אחרים ואני עצמי בורה גמורה. כך שאני אפילו לא יכולה לשבת לי על הספה ולגלגל באגודליי בצדקנות. עם כל בלון באה סיכה. ואני מצויידת תמיד בכמה סיכות, לכל מקרה. כל פעם שקצת אני מתנפחת ממשהו, ישר רפלקס מפוצץ לי. אין לי רגע של נחת ושאננות מסוכרת. לכן במיוחד מגרד לי מול אחרים שמנפחים בלונים ולא מתפוצץ להם. לכאורה כמובן. 
אני כל הזמן מחפשת את התגובה הבאה. היותר מפותחת. יותר נאורה, יותר מלומדת. שכשיתווכחו התרנגולות בלול אני הר פרופסור אוכל לשחרר איזו מילה באגביות ואז כל הלול יבין שהם לול ואני שליטה והסדר ישב על כנו וההיררכיה תהיה ברורה ושלום על ישראל. מה שמראה בברור, שאני לא מגיעה לקרסול התרנגולת. כל פעם שנדמה לי שאני מטפסת שלב כלשהו בסולם האור, החושך עובר איזו טרנספורמציה זריזה וחכמה עם מנעול שיניים מותאם שמתלבש פיקס על האור. ואני צריכה לעשות שם עבודה ״שחורה״. לשמן צירים, לנסות מפתחות שונים, בעדינות, ברגישות, בסבלנות. 
החיים מביאים לי בדיוק את הלמידה שאני זקוקה לה יותר מכל. באופן כל כך מדוייק וחכם שזה מכעיס. מי זה המאסטר הזה שנמצא תמיד עשרה צעדים לפני? מוליך אותי בדרך כזו שכל צעד שעשיתי לפני חמש שנים קשור באיזה פרקטל מרהיב לצעד הנוכחי שלי מהרגע. זה גאוני מדי. אין שום סיכוי שאצליח אי פעם להתעלות על זה. 
תמיד נראה מהצד שלאחרים יותר קל. מדוע? כי הם לא חופרים כל כך הרבה איפה שאני חופרת. יענו לא מתעסקים בעצמם כל כך הרבה. לא כזה חשוב להם להביא אור לחייהם. ואולי הם פשוט הרבה פחות מלוכלכים ומסובכים ממני. 
הגיגים מקצה רגלה של תרנגולת.
אני מנסה לאלף עצמי בענווה, כיאה לנסיכת הניגודים שאני. להצליף בעצמי בסליחה. למסטל עצמי בסבלנות. והנה חולפות עשר שעות ונדמה לי שהצלחתי אבל אז, הו אז, מגיע שעור חדש דנדש, הצעקה האחרונה בתחום. ממזרי, מפתה, יפהפה, בגודל פוסטר על בניין באיילון. מה זה הגודל הזה עכשיו? הרי התפתחתי רוחנית! השעורים לא אמורים כבר להיות קצת פחות גרנדיוזיים?

כשאני מתווכחת עם אמא שלי ומתפרצת, היא מסכמת בסטואיות: ״בשביל מה את משקיעה כל כך הרבה שעות בלימודים הרוחניים שלך? זה מה שאת לומדת שם? לא עובד לך משהו״. תודו שזה טוב!
אתמול היה לה יומהולדת. הערתי אותה בבוקר משנתה לומר לה שאני אוהבת אותה ולברך אותה בתודה. מה עוד אני יכולה לומר לאחת המורות המדוייקות שקיבלתי? והיא אמרה לי תודה בחזרה ואהבה אותי גם, כתמיד. היה רגע אחד של שלמות ושקט. זה היה יפה. כזה אני רוצה תמיד. 

אני כל הזמן מנסה עוד ועוד חומרים, טקסט כזה, טקסט אחר, מחשבות כאלו, אימונים אחרים, המילים הנכונות שבעזרתן תבוא גאולתי. שאפטר מצרצורי האגו, אעבור צד סופית וכבר לא אוכל להיות יותר מוטרדת מזוטות החיים. אהיה כולי אמת שלמה וזוהרת. ברירת המחדל לא תהיה יותר לתקוף, להתגונן, לכעוס ולפחד. ברירת המחדל תהיה לשחרר ולסלוח ממקום שלם, בלתי פגיע, בטוח בטוב ביותר שישנו. 

כמו שמספרים חלק מהסופרים הרוחניים בפרק המבוא בספרם הראשון, או השלישי. שנים התהלכתי מריר וממורמר ברחובות קליפורניה עד שיום אחד חיטטתי בפח מקדונלדס והיכה בי האור. בבת אחת, ברגע אחד. קמתי משם, עשיתי סליחה גדולה עם משפחתי, כתבתי ספר, הקמתי חוות נוודים מבולבלים, הבאתי אור למליון לבבות, כתבתי עוד עשרה ספרים, רשמתי פטנט, השתתפתי בטוק שואוז והיום אני חי באחוזה מפוארת עם שבע בנותיי מנשואים שונים ועם חמש פרות ושבעה סוסים שהצלתי מתעשיית הבשר וההימורים.

פעם רגל תרנגולת, תמיד רגל תרנגולת. 

כבר זמן רב אני מבקשת לעצמי מורה, דמות שאינה בהכרח מתחום הרוח, מישהו שאפשר לקרוא את דבריו ולהתמלא השראה, מישהו ללמוד ממעשיו והילוכו. ומה אני מחפשת לי כאלו אידאות כשלמעשה לאן שלא אביט, מורים מורים מורים. אולי לא בסטייל שאני מפנטזת, אולי בלי סטייל בכלל. אבל דווקא הם, המורים שאני צריכה.

אין לי כוונה להתייאש אף פעם. היום הזה יגיע אלי.גם אלי יגיע האור הבהיר, המוחלט, מרפא הכל. למעשה, הוא כבר כאן. אבל אני עוד לא מוכנה לקראתו. אני צריכה עוד לשחק קצת באשליות ובכח, בגאווה ובניצחון. למה? פחד במסווה של התמכרות. 
החכמה היא לא לנסות לנצח את ההתמכרות ולמשול בה. כי חושך לא מגרשים במקל.
אני אלמד לעבוד עם החושך, להביט דרכו, לתת לו את מקומו החשוב ולהבין את השלמות שהוא מעניק לחיי.

יום שלישי, 25 באפריל 2017

7 טון אשמה

אז את יולדת. הפריצה המטורפת הזו מבעד לחיים עצמם, מן הלא כלום אל העולם ומלואו היא כה מטלטלת ועצומה, שאת נותרת מייבבת. גם אם לא רואים לך דמעות, הן זולגות מכל מקום. מהעור, מהלב, מהנשמה. עצב, אבל, עוצמה, לב לפות בעבותות אהבה. שכבות חיים שלמות מתקלפות ממך באחת. את עירומה כמו שלא היית מימיך. הכל בחוץ, הכל פתוח ופרוץ. את מכוונת כולך אל הגורה שלך הקטנה, המקופלת והחמימה. לומדת את הריח, הטעם, המגע, הקול. ואין דבר זולתה. אפילו אחיה הגדולים, שפתאום נראים עצומים לידה, מתבקשים לפנות מקום ולעשות כמוך. להיות עדינים, להיות קשובים, להתחשב. תינוקת נולדת מתוך שקים. מן הרחם, השיליה, שק מי השפיר, הכל מתנקה מהבטן והיא בחוץ. ושק חדש בא לעולם, שק האשמה. על כל 3.600 ק״ג תינוקת, 7 טון אשמה. וזה בנוסף לשקים של אחיה הגדולים, שקים שרק נהיים כבדים יותר עם השנים.
אשמה על כל בחירה, על כל מצמוץ ופטפוט. על כל מילה, מול כל אחד. מולה, מולך, מולו, מולם.
חשופה ועירומה לבושה יריעות אשמה. 
בפעם השלישית זה לא נהיה יותר קל. זה נהיה יותר מבלבל. חטפת ורטיגו. מדברת עם אנשים, מגיבה, מחליטה על דברים ובעצם אין לך מושג מה נכון, מי צודק, מה כדאי לעשות. האם מה שאמרת הוא טוב? או רע? מחכה לדינך דרך תגובת האחר. יגיד כך, תאמיני. יגיד אחרת, גם תאמיני. יש לך סיבה טובה להעלב? או לחוש גאווה? מי יודע.
את חיה את חייך כמו שיכור מבולבל. ומבינה שאין לך ברירה, את צריכה לסמוך רק על האינסטינקטים שלך. כשקול פנימי יגיד לך לעצור, תעצרי. לסמוך, תסמכי. לברוח, תברחי. 
האם קיבלת הזדמנות פז מאין כמוה לאתחל את עצמך מחדש? בגלל שאת לא מבינה אם את קוראת את המציאות נכון, גם האגו שלך לא יודע אם להזדקף ולהצליף או לחזור לנוח במאורה. 

את צריכה למצוא מנגנון אחר לתקשר דרכו, שהוא לא הפכפך ומהתל כמו האגו. אבל איזה מנגנון יש? אה כן, להאמין בכח גדול יותר שאוסף ומנענע את הדברים מעל הראש שלך בכל מקרה. להתמסר אליו. לא הכל את מחליטה כמו שנדמה לך. אז תרגיעי.

כמה מחשבות יש, כמו רשת דייגים, אוספת כל מה שנמצא מהקרקעית לשק ענק מלא חיים ומתים, וקצת ירוקת. ועם זה את מיטלטלת היום. מחר שק חדש. כזאת אקולוגית את, ממחזרת שוב ושוב את אותם ההבלים. 
שואלת אותי חברה אהובה שסומכת עלי, איך לשחרר? איך לעזוב את הדגה ולעוף הלאה? חפשיה מאשמה?
הבטחתי לה תשובה כנה, טריה וקריספית.
בהתמדה ונחישות, אחותי. כל פעם קצת. ושוב. צעד קדימה שניים אחורה. כמו שלומדים שפה. בהתחלה תוהו ובוהו, אחר כך מתמצאים ונדמה שהופ קלטנו יופי. למחרת, סתומים גמורים. מחרתיים, הכל אבוד. כעבור שבוע, שפע ניצחונות אנחנו גאונים. ושוב אל בור תחתית אפל.
פשוט תלכי, ותחזרי. ושוב תלכי ותחזרי. ותעשי מה שאת צריכה. אשמה תהיה שם בכל מקרה. אל תילחמי בה. כי היא תילחם בחזרה. אל תגרשי אותה כי היא תתעלק. תגידי לי, איזה מידה את לובשת מותק? אקסטרה לארג׳? אוקי, תקני לה בגד שלא לוחץ שיהיה לה נח. תדליקי לה מזגן, חתיכת עוגת מוס ביסקוויט, שימי לה סרט. וזהו, יש לך שקט לכמה שעות. זמן מעולה לצייר!

יום שלישי, 4 באפריל 2017

גוש בשר

שכבתי על המיטה המחוממת והנחתי למעסה ללוש את גוש הבשר שהוא הגוף שלי. כמה היא עומלת, כמה היא מתאמצת למעוך לי את השכמה הימנית ואחר כך את השמאלית. בשביל מה כל כך הרבה מאמץ מושקע? אני גוש בשר והיא גוש בשר, מכלות את זמנינו בלמעוך ולהימעך. משחקים של בני אדם שמצויים בעולם החומר. בתוך חצי התרדמה שהייתי שרויה בה, חשבתי את זה בחופש מדרמה. 

נכון אני אשה, אמא, אמנית, חברה, בת ואחות, עושה כך ועושה אחרת. גם המעסה עושה דברים. אבל שתינו גם שני גושי בשר מהלכים. ובגוש שלי, אני מתארחת. מה זה מתארחת, מתנחלת. נתקעתי בתוכו טוב טוב. לא ויתרתי לאף תא ואף נקבובית. מכאיבה לו, מתישה אותו, משתמשת בו. קופצת, מטלטלת, מסעירה, מחטטת. מזויות מסויימות מפתיע אותי עד כמה גופי עודנו רענן ונאה. ומזוויות אחרות אני רואה כמה השתמשתי בו ב 39 וחצי שנים שאני רוכבת עליו. ואין לי כל כוונה לטשטש את העבודה הקשה הזו. 

החוויה הזו שלי מחוץ לגופי, מעבר לחלומות אסטרליים, מכניסה דברים לפרופורציות. על מה כל המהומה? על מה אני נאבקת כל היום? על שלום, על חופש, על בריאות, על אהבה וסולידריות. וכדי לשוב ולדייק את השאיפות שלי מהחיים האלו אני חורצת עצמי בגלגל פיצה, הלוך ושוב, להפריד משולשים. לא מרפה. לא מתייאשת. טוב גם קצת כן מתייאשת אבל חוזרת מייד להתמדה והנחישות.
למשל, אשה אחת, ג'ינג'ית מתולתלת וכעסנית שתמיד מחמיצה לי פנים בהזדמנויות שונות בהן אנו נתקלות זו בזו. עוד גוש בשר עם אמביציות. הולכת מולי ואני מברכת לשלום, והיא לא עונה. ובפעם הבאה שוב שלום לך, והיא מחרחרת משהו. מי יודע אולי בפעם הבאה הבאה גם תשיב לי שלום?
כמה נפסד ההרגל, כמה עלוב, ירשרש בתוכי רעשן. מה את משקיעה בגוש בשר נזפני? היא לא ראויה! אבל זהו, שאם אוותר עליה, ויתרתי גם על עצמי. היא יקרה וחשובה. ולכן אמשיך לנסות להראות לה ולי שלא הכל אבוד. כמובן, בגדר הסביר. לא ארדוף בכח ולא אטריד. אבל כן אנסה איפה שברור לי שאפשר וצריך. ֿזוהי עבודה מפרכת ועודני מוסיפה להתאכזב כשאני מגלה שבלבי פועמות מליון קללות גידופים ורכילויות חמוצות. 
בלעדיהן כנראה לא הייתי לומדת שום דבר. משגיחות עלי טוב טוב שלא ארדם בשעור.

כמה דרמה אני עושה מגוש הבשר שהוא "אני". אם רק אוכל לזכור להתבונן בעולם מעבר לחומר המתכלה הזה. אם רק אזכור לא לייחס לו כל כך הרבה חשיבות. וואו, בטוח אהיה יפה פי מליון, מבריקה קלה וזריזה במעשיי, אמא מהאגדות, מסתכלת על כל הימים הלילות והתנועות של ילדיי ממעוף הציפור. מרגישה, נוכחת, מלווה, שומעת הכל, מובילה באהבה לאן שצריך, לא כועסת. לא רבה. מבודדת רעשים, בולמת כשצריך. לא נגעלת מכלום. לא נבהלת מכלום.

אוכל להיות לי ולכם חוף מבטחים.

יום שני, 20 בפברואר 2017

אקונומיקה

בימים בהם היתה מגיעה חרושצ'נקה העוזרת לנקות בביתה של ליטל, היתה ליטל מתחפפת מייד. 
baggers can't be choosers אומר הפתגם, וכך שכשאמה של ליטל הציעה לממן לה מנקה, היא הסכימה מייד. ליטל דווקא אהבה לנקות, אבל תמיד דחתה ודחתה את מועד הניקיון, כי המבצע היה לוקח לה שעות ארוכות וממשיך למיגרנה של יומיים.
בכל יום ראשון בשבע וחצי בבוקר בדיוק היו נשמעות חבטות רמות בדלת. אם לא נענו היה הפעמון מתחיל לזמזם בלי הפסקה. ליטל כבר ידעה לא להכנס לשרותים בשעות אלו כשחרושצ'נקה מגיעה כי אם לא תפתח לה החבטות לא יפסקו וחרושצ'נקה תזעיף פנים. ואז אלוהים יודע באיזו פינה בבית תטמין את נקמתה. ליטל היתה מייד נדרכת וממהרת לפתוח את הדלת. בוקר טוב, היתה מברכת את חרושצ'נקה בחביבות מעושה. אשה אפורת שיער ואדירת מימדים היתה נכנסת בצעדים נחושים פנימה ומטיחה תיק גב ענק בפינת הסלון. חרושצ'נקה סירבה לגלות את גילה בשביל מילוי טפסי ביטוח לאומי וליטל נדהמה כאשר ביטוח לאומי גילו לה שחרושצ'נקה כבר בת 62.
כשליטל היתה חוזרת לביתה, בדרך כלל חצי שעה לפחות אחרי שחרושצ'נקה אמורה לסיים, היתה מתהלכת בין שלושת חדרי הבית בחשש. מתחילה לסדר ולארגן את חפציה במקומם. חרושצ'נקה אמנם הוגדרה כמנקרה, אבל בפועל היתה משאירה את המרחב הביתי מלא בערימות. ערימות ספרים, כלי כתיבה, עיתונים, בגדים, ערימות של צלחות ונעליים. ועוד ועוד ערימות. היתה אוספת כל מה שמסתובב בחדר לערימה אחת ומנקה מלמטה. ליטל נמנעה מלתת לחרושצ'נקה הנחיות איפה לשים כל דבר כי זה הרגיש לה יהיר לתת הוראות לאשה בגיל של אמה. מעבר לכך, העברית של חרושצ'נקה היתה דלה והיא היתה מאבדת את הסבלנות בן רגע כשניסו לומר לה משהו.
הבית אמנם נראה נקי אך לא הריח ככה. במיוחד לא חדר השרותים והאמבטיה, שם היה ריח של שתן. כאילו ניקו את השרותים בשתן. ליטל הסבירה לעצמה את התופעה בכך ששמשון החתול, ששנאה יוקדת שררה בינו לבין חרושצ'נקה, ביצע פעולת נקמה כפולה. גם בה וגם בחרושצ'נקה, שהיתה נוהגת לגרש אותו ברקיעות רגליים ונפנוף זרועות ומטאטא.
בארון המטבח היתה חרושצ'נקה עורמת את הכלים בצורה מסוכנת למדי, בלי שום התחשבות בגודל הצלחת וצורתה. צלחות שטוחות וכבדות נערמו על קעריות מרק בעלות שפה אלכסונית, בינהן נדחפו כוסות יין וקפה. את קרש החיתוך ליטל היתה צריכה לחפש שעה תמימה ובסוף מוצאת אותו שעון על שק האוכל של שמשון או מעל המקרר. חרושצ'נקה לא היתה מדווחת לה אם וכמה כלים נשברו בכל פעם, אבל ליטל שמה לב שמשמונה כוסות יין נותרו לה חמש ומהסרוויס שהוריה השאירו לה כשקנו חדש היו כל פעם פחות ופחות צלחות. כשהעזה פעם אחת לשאול את חרושצ'נקה לגבי הסרוויס, נענתה ב"כן" רם וכעוס ומייד נסוגה. 
מדי יום ראשון, גבול נוסף נחצה. ליטל הרגישה כאילו חרושצ'נקה עושה לה בכוונה. מתחת למיטה היו נאספים תלתלי אבק, קרם הפנים היקר שלה היה נגמר מהר מדי, את שמשון היתה מוצאת סגור מחוץ לחלון, ממתין על עציץ באדנית שתחזור ליטל ותשחרר אותו.
למה היא עושה לי את זה? מה, היא רוצה שאפטר אותה? שנריב? מה, היא שונאת אותי כי היא מבוגרת ממני ב 30 שנה? כי אני פריווילגית? סט השאלות טענות האלו היה רץ קבוע במוחה של ליטל שהתקשתה להנות מהספק.

ליטל היתה מתקשרת מדי יום ראשון בצהריים לאמה להתלונן על מעללי חרושצ'נקה, אבל אמה חששה מהעוזרת לא פחות ממנה. תעזבי ליטל, תסלחי לה, יש לה חיים קשים. מה את מעדיפה, שאף אחד לא ינקה אצלך? זה בטוח יותר טוב מכלום, סתמה אמה את הפתח לדיון על נושא שגם היא מאותגרת ממנו.

ליטל הרגישה שחרושצ'נקה בודקת את הגבולות שלה, חותרת למגע כדי ליצור פיצוץ.
יום אחד חזרה ליטל הביתה בשעה עשר וראתה שחרושצ'נקה, שהיתה אמורה באותה שעה לנקות, איננה. שמשון שוב היה נעול מחוץ לחלון ועציץ הרקפות שבמרפסת נפל למטה ונשבר. הנעליים נערמו בגיבוב אלים בפינת החדר, כאילו דחפו אותן בכח ובכעס. על השיש עמד בקבוק האקונומיקה השמן שקנתה כמה ימים קודם לכן, ריק לגמרי . אי אפשר היה להתעלם מהאנרגיה הקשה שנשארה בבית אחרי שחרושצ'נקה הלכה. דווקאות אלימה ושקטה פשטה בחדרים ובחפצים. 
"מזדיינת", סיננה ליטל ונדהמה מהפליטה שהצטברה כל כך הרבה זמן בקרבה. 
כמוכת שטן הלכה בין החדרים עם סמרטוט ושקית, אוספת, מסדרת, מעיפה, ממיינת. כאילו רוחה של חרושצ'נקה דבקה בה ומרוב כעס בעטה גם היא בנעליים ובקופסאות שסידרה. כאילו גם החפצים בביתה משת"פים של חרושצ'נקה ועושים יד אחת נגדה. "דווקא אתם עושים לי! דווקא!" דחפה, טרקה, זרקה בכעס לפח. בטייפון הסדר והנקיון שעשתה נחתכה ביד מכוס שבורה ודפקה את הזרת הקטנה פעמיים במשקוף. כשסיימה להלאים את ביתה לעצמה, ורוחה עדיין לא נחה כי הרגישה כועסת ואלימה, חיפשה באינטרנט עצה איך לנקות אנרגיה של בית. 
אז רצה לירקן וקנתה צרור מרווה, שרפה את קצותיה והתהלכה בין הכתלים, בריכוז רב ניסתה, חרף אפיקורסיותה להתפלל ולברך את הבית. זה לא עבד. היא הרגישה שחרושצ'נקה מהדהדת לה מקירות הבית, מכוסות השתיה ומחלון המרפסת.

אז התקשרה לאמה ונבחה עליה שחרושצ'נקה הורסת לה את הבית וחונקת את נשמתה. מילה היא לא נתנה לאמה להכניס. "הרס הרס הרס!" זעקה לתוך המלבן השחור המבריק והשליכה אותו בזעם על הספה.
באותו לילה הקיצה לפנות בוקר ושוב כעס חנק את גרונה. הלכה לשטוף פניה במים קרים. "איזו זוועה!" יללה לתוך כפות ידיה. כשהגיעה השעה שש החליטה להתקשר לחרושצ'נקה ולהתעמת איתה אחת ולתמיד. לא יתכן שהיא תוציא אותה מדעתה בלי תגובה מתאימה.
טילפנה וחיכתה כמה צלצולים. חרושצ'נקה לא ענתה. כעבור שעה ניסתה שוב, ואז שוב ושוב ושוב. בצלצול העשירי נענתה. "דה?" צעקה חרושצ'נקה בטלפון. 
"מה דה?" צעקה חזרה ליטל, "מה מה?!". "הגיעו מים עד נפש זה מה!" השתמשה בביטוי שידעה שאין סיכוי בעולם שחרושצ'נקה תבין. "את הורסת לי את הבית! הורסת לי את החיים!" 
חרושצ'נקה ניסתה לענות בעברית משובשת וברוסית אבל ליטל לא הקשיבה. "נמאס לי לשתוק! יותר אני לא שותקת! את שומעת?"
"הזלזול הזה! מה את עושה תגידי לי, מנקה לי את הבית בשתן?"
עוד ועוד צעקה ליטל, חוזרת ומתקיפה, חרושצ'נקה מהצד השני צועקת בעצמה. אחרי עשר דקות של צעקות הדדיות, בלי שאף אחת מהן שומעת את השניה, כשגרונה של ליטל כואב וראשה מתפוצץ, החליטה ליטל לסיים ובגערה פיטרה את חרושצ'נקה. "אל תבואי לפה יותר!"

כשהסדירה נשימה התקשרה שוב לאמה.
"את שומעת אמא? פיטרתי אותה. זהו. נגמר. לא רוצה לראות אותה כאן יותר. מה שקרה פה השבוע עבר את הגבול. היא נוקמת בי אמא, היא שונאת אותי. יורדת לחיי".

"ליטלי, הכל בסדר מתוקה"? ענתה אמה בקול קודר ושקט. "חרושצ'נקה בכלל לא בארץ. היא נסעה ללטביה לפני שבועיים".

"ללטביה? מה פתאום. את בטוחה?" שאלה ליטל בהיסוס.
"כן, ללטביה". ענתה אמה.
"אבל אני דיברתי אתה עכשיו". 
"דיברת איתה מחו"ל. היא לא בארץ ליטלי. למה את חושבת שהיא היתה אצלך השבוע?"
"כי... כי, הבית מבולגן... כי נשבר עציץ אמא, כי היא נעלה את שמשון בחוץ וגמרה בקבוק אקונומיקה ענק".
"זאת לא היא ליטלי, זו את". אמרה אמה בספק דאגה ספק תוכחה.
"אני"? התבלבלה ליטל.
"כן, אין הסבר אחר מתוקה שלי". סיכמה אמה בידענות.
ליטל הביטה בתמהון באויר. ניסתה לחזור אחורה בזמן ולהבין מה קורה, אבל זכרונה בגד בה, כאילו היא בהנגאובר. הפרטים נשמטו, נעלמו, התערבלו אל הלא כלום.
היא התהלכה בין החדרים, מביטה כעיוורת בחלל, משננת בראשה את המילה אקונומיקה בלי להבין מה היא מחפשת או לאן היא צריכה להגיע אם בכלל. היא פתחה את הבקבוק והריחה. ריח נעים, חשבה לעצמה, ושאפה שוב מלוא הריאות. סחרחורת תפסה אותה והיא התיישבה על הספה בסלון ושקעה בשינה עמוקה. 
חבטות רמות בדלת העירו את ליטל משנתה. משלא נענו החל הפעמון לזמזם בלי הפסקה.








יום שלישי, 14 בפברואר 2017

ממה את מפחדת?

הבנתי משהו גדול בימים האחרונים. 
בשנים האחרונות אני במסע לקילוף והשלת שכבות כדי לנצח את הכאבים בכוחות עצמי. די לי. רוצה רק מרחב מחיה נייטרלי, חף מפחדים, התניות, עונשים, התנצחויות וכוחניות. ומשם, מהנייטרליות הנקיה, ה"טובה", לפעול את פעולתי בעולם. 
אז במסעי בדקתי והפכתי כל רגב באדמת הפחדים. פחדים שהם פרטיים שלי, פחדים של אחרים, פחדים קיומיים אוניברסאליים. ובתחתית רחש איתן הפחד מן המוות. 
סברתי, כל פחד שנחפור תחתיו עוד ועוד, נשאל בהמשכיות, ומה אז? ומה הכי מפחיד שיקרה כש?
ובסוף בסוף היה, הפחד להיעלם, להימחק, למות.
נסו על עצמיכם ותיווכחו.

עם זאת, בימים האחרונים, כשפגשתי את עצמי בנחשול הצפה רגשית אדיר והיה לי קשה עד כדי מחנק, ניסיתי בזהירות לשאול את עצמי בלי ליפול מהחומה הדקה: נו, ממה את מפחדת בעצם? מהמוות עוד פעם?
הופתעתי כשהתשובה שעלתה לי היתה שאני מפחדת מלהשתגע. אולי הפחד מהשיגעון הוא עמוק יותר מפחד המוות. להיות חיה אבל להיחשב גמורה, אבודה, חסרת זכויות בסיסיות.
זה במישור החברתי. ובמישור האישי, להיות משוגעת זה להיזרק אי שם במרחבים עצומים אינסופיים של תודעה בלי לדעת מה נכון, מה לא. מה מועיל ומה מזיק. בלי הגיון, בלי הבנה בסיסית של ניואנסים. רדופה עד יומי האחרון.

אני נוכחת מעת לעת שאני לא מצליחה לפרש סיטואציות שונות בצורה נייטרלית ואובייקטיבית. תמיד נלווה אליהן איזשהו הבל אישי של הפליה לרעה, של תחמון, בחישה או מגמתיות אחרת. למזלי אני כבר מכירה את המנגנון הזה שלי ומייד שולחת אותו להרגע עם כוס מים בצד.
בסוף מתברר שטוב שלא נסחפתי אחר הזיותי. כי גם אם הן נכונות, עצם הפרשנות הנייטרלית השקטה שבחרתי בה כבר משנה את פני המציאות. נדמה שתסביך רדיפה הוא כמו רפלקס מדבק ביותר, שאם אחד מפעיל מולך, מייד את מופעלת. ואם את מגיבה בשלוות נפש את פורקת אותו מנשקו תוך זמן קצר.

על התקשורת בווטסאפים יש לי המון מה לומר. אבל עכשיו למשל, כשברור שקבוצת ווטסאפ היא גם מרחב תודעתי קולקטיבי שרוחש כמו תת מודע עם 30 ראשים, שעשרות ומאות דעות רגשות ותכונות מזינות אותו בכל יום, כל מי שמחובר אליו נתון פוטנציאלית להסחף להתקפה.
ומה מעניין? האיר את עיני ידיד בשיחה על רגל אחת ברחוב, שכל אחד קורא את ההודעה לפי מצב רוחו ברגע נתון, לפי פרשנותו האישית לטקסט ולניואנסים שלו.
הודעה נתונה יכולה להיחשב על ידי אדם אחד כרגילה, אפילו פייסנית, ועל ידי אדם אחר כצינית ומתנקמת. לכו תדעו למה מתכוון כל משורר. זהו בעיני איפוא מרחב מאוד מגרה להתפרצות טירוף הדעת. זה יקום מקביל מציאות שהקשר שלו למציאות לעיתים רופף למדי. כי כשנפגשים בחיים האמיתיים ומביטים לאדם זה או אחר בעיניים היכולת לראות את לבו, צרכיו וכוונותיו מתבהרת עשרות מונים.

גם כך לכל אחד יש ווטסאפ פרטי בתוך הראש. כל הזמן פעימות הודעה חדשה שנכנסת, עוד אחת ועוד אחת. רגש אחד עולה ואחריו רגש סותר והבא בתור חכם בלילה רוחש ובוחש ועוד ועוד באים בהמוניהם להביע דעה ועמדה.

השיגעון יכול לתפוס אחיזה מסויימת בכל אחד כשלא משגיחים. ובהנחה שאי אפשר להתנתק מהווטסאפ, לא זה הפנימי ולא החיצוני, החכמה היא ללמוד להשתיק אותו.

יום ראשון, 5 בפברואר 2017

עין עצלה

קרה לכם פעם שישבתם בחדר עם משהו כמו חמישה עשר איש שמעולם לא פגשתם, אבל הרגשתם שאת כולם כבר הכרתם פעם? ממש בניואנסים הכי עדינים. במשקפיים המסויימות, במצח העגול הבהיר, בקול או בדיקציה. אין מצב להתחיל לגרד את קצה ההיזכרות כי היא כל כך לא נגישה, לא מכאן ולא עכשיו.
אבל ללא ספק, הם מוכרים היטב.
כזה דבר קרה לי אתמול. מה שהיה יותר מפליא הוא שלא התפלאתי כלל. הרגיש לי טבעי ונח.
פתאום הבנתי משהו.

פעם הייתי נוהגת לאפיין כל אדם שאני פוגשת, די בזריזות ולהלביש עליו משהו, פעמים רבות צדקתי באבחנות שלי, הטייפ קאסטים שלי משוכללים ויעילים. אבל זה היה מרחיק אותי מאנשים. כשהייתי זוכה לשבת אתם רגע הבנתי שכל הקליפה הזו היא סתם, מה שיש מעבר זה משהו שמאוד דומה לי, שמאוד דומה לכל אחד. יש אנשים שהיה לוקח יותר זמן לראות מעבר לקירות הצבועים ויש כאלו שממש תיכף. 
בעצם מה שקרה לי אתמול, זה אולי זה. משהו בראיה הפנימית שלי השתכלל. את כל קבוצת האנשים שישבתי אתה בחדר הסכמתי, או יכלתי לראות נטו.
ואז כל הניואנסים החיצוניים שהם מאופיינים בהם, אורך וגוון השיער, אף מנותח, מנח רגליים, הפכו למוכרים גם הם. ובכך שהפכו לכל כך מוכרים, היו ללא רלוונטים. הם כבר לא משקפיים מסויימות או מצח רחב. אפשר לפגוש את האיכות הליבתית שלהם. את הכוונות שלהם. גם שם, בתוך הכוונות יש קירות צבועים שונים, אבל אחרי שחודרים את הקירות החיצוניים שהגוף מסומן בהם, כבר הרבה יותר קל להפגש, לנוע יחד בחלל המשותף. 
גם ההידברות היא שונה, היא לא מתגוננת כיאה לחבורת קירות. היא מתמזגת לעיתים, נפרדת, שוב עוברת ליד ובתוך. מסכימה להקשיב, דוחה לרגע וחוזרת להתחבר. זה יפה, זה נעים.
אני שמחה על ההזדמנות הזו שהיתה לי אתמול להבין את זה. זה מאפשר לומר את האמת ביתר קלות וישירות. בלי להטיח אותה כאילו העיירה נשרפת. אלא לגלגל אותה בשלווה ולדעת שהיא מתקיימת בנינוחות לצד אמיתות אחרות.

ראיה כזו, נייטרלית, הוליסטית, היא מדבקת. כי כולם מכירים אותה ונזכרים בה בשניה. היא היתה שלנו פעם אבל התעוותה, נכפה עליה פוקוס מסויים, מגודר בהתניות "מגוננות" שפגמו בה. 
השפעתה טובה כל כך. מדיפה ריח ממש, שאנשים מזהים ולבם נפתח. הם מרגישים בטוחים, אהובים והם מייד רוצים לקום ולתת משהו למישהו. לעזור ולהשתתף.
יש אנשים (מעטים אולי) שחיים כך כל העת. רואים את השלם בכל מקום ומשם מחוללים ניסים. מעניקים השראה דומה לאחרים והמאבק בתוכם ומחוץ להם פוסק. הם עדיין חושבים אחרת אולי ממני או ממך, אבל הם לא אלימים, לא תוקפים ולא הודפים. 
יש אחרים שהראיה מתגלה להם לפרקים, הם בוחרים אם להשתתף או להתנתק, כי הם עדיין מורגלים בראיה של התניות. נצמדים לרווחים לכאורה שהיא מעניקה. כבוד, עליונות, אינדיווידואליות מסקרנת. או הגנה מוחצת מפני פגיעות אפשריות.
עם זאת, הצבע והייחוד לא נעלם מאלו שבוחרים לראות שלם. הראיה שלהם פשוט חפשיה ממאמץ.
שווה לאמן את העיניים העצלות שלנו, לגאול אותן מהזכוכיות שלכאורה מדייקות להן מציאות חיצונית מפורקת.

יום שבת, 21 בינואר 2017

מה בשקית

בתערוכתי האחרונה בבית בנימיני "ילד ישן בכד" שאצרה טלי תמיר, הסבה את תשומת לבי אחת האמניות שהציגה לצדי, לכך שרוב הדמויות בעבודות שלי נושאות שקית עם משהו.
השתוממתי. האמנם? 
אמנם לגמרי.
לא דמות אחת, אם כי דמויות רבות. ולא מעכשיו, אלא מתמיד!
הייתם מאמינים שאני מציירת שנים דמויות בלי לשים לב שמשתרבבות לידיהן שקיות? בלי לתת על כך את הדעת ולו פעם אחת?
מה שעוד יותר מוזר הוא, שיש לשקיות הללו משמעות בציורים. אני טוענת אותן במשמעות ספציפית ממש. 
ואולי, מזל שלא הייתי מודעת, אחרת הייתי מורידה מהן את השקיות מהסיבה שאי אפשר להשתמש באותו סוכן שוב ושוב ושוב. 
לפני כמה ימים כתבתי פוסט קצר בפייסבוק: "יום אחד כשאהיה בת 72 ואשוטט בעיר עם איזו שקית בחוסר מעש ואולי גם חוסר משמעות, תזכירו לי את הימים האלה שאין לי רגע דל ושמרוב משמעות אני בקושי נושמת."
והנה, מתברר שהשקית נכנסה גם לטקסט. 

אם כן, עניין השקית ראוי למחקר והתבוננות.

השקית היא נרטיב מעולה לאינפורמציה תומכת בדמות המצויירת. אשה או איש עם שקית, הם בדרך לאנשהו. הם סוחבים דבר מה שיש לו חשיבות עבורם. אין להם תיק. ומפני שאין להם תיק אבל יש להם שקית, הם תמהונים. יש בנושאי השקיות מן התמהוניות. הם לכאורה תלושים. תיק מעניק לנושא אותו איזושהי תכלית ספציפית. מספר לנו על המקום ממנו בא אדם. מצבו הכלכלי, המעמדי, המשפחתי. מצב אופנתי או ביקורתי. השקית לעומת זאת, הרבה יותר ארעית. לא נטועה בקרקע. מספרת סיפור אחר לגמרי. איפה האיש הזה היה, או מה הוא קנה. האם השקית ממוחזרת? איכותית או פושטית?
שקית מספרת סיפור. חזרתי להתבונן בכמה מנושאי השקיות בעבודותי ולבחון מה חשבתי לעצמי.



"פטמה והיאם בשקיעה", 2008. פטמה מחזיקה שקית שכתוב עליה נעלי לוסי
זה אומר שפטמה היא ערביה שחיה בישראל וקונה נעלים אצל יהודים. פטמה היא פרקטית. אין לה כח להתחיל לחשוב עם איזה שקית היא מרגישה בנח לצאת לרחוב או לא. יש שקית טובה ירוקה ועמידה בבית - הולך. אז או שפטמה קנתה נעליים או שיש לה בשקית כריכים שהיא לוקחת אתה לעבודה. בכל אופן תסכימו אתי שבגלל חוסר התאמת הצבעים בין השקית של פטמה למה שהיא לובשת, יוצא שהיא נראית ממעמד נמוך יותר מחברתה היאם- שלה יש תיק שמתאים ללבוש הסולידי שלה.


"גליה פסטרנק, שעורי ציור", 2007. זו אני מציעה את מרכולתי לכל המעוניין. רישום זה הוצג במוזיאון חיפה בתערוכתי "פעמון" ובזכותו התקשר אלי אחד הצופים לבדוק האם מאחורי הכרטיס באמת עומדת האמנית. ובכן, כן, זה המספר. בידי השמאלית אני אוחזת שקית עליה כתוב "אופנת אביבה". אביבה היא אמי. ציירת. מורתי הראשונה לציור. כור מחצבתי. אני יצירת כפיה של אביבה, אני טיילור מייד אביבה, מייד אין אביבה לנד. ואם אני מציעה לכם שעורי ציור, אז כדאי שתדעו מאין באתי. ולא חשבתי על כל זה עד הסוף כשכתבתי אופנת אביבה על השקית. זה היה יותר רפרוף מדגדג שהביא את עצמו לשם.


"אשה מיוסרת בכף רגלי", 2016. כאן נראית אשה הנושאת שתי שקיות עמוסות מצרכים. היא עולה הביתה והדרך הביתה אינסופית. דינה לעלות ולרדת לנצח. שבויה במתן שירות לאחרים. סוחבת שקיות כבדות בכוחות עצמה, לנצח בבדידותה בחדר המדרגות האינסופי.
בזום אאוט היינו רואים עוד רגל בתוך רגל. אפקט "לה ואש קירי" אהוב עלי מאוד (גבינת הפרה הצוחקת שעגיליה הם חבילות עגולות של גבינת הפרה הצוחקת שעגיליה הם חבילות עגולות של גבינת הפרה הצוחקת...) הנשים עירומות ויחפות כי הן לא באמת יצאו עדיין למסען היומי המפרך. הן רק חולמות עליו בשנתן.
ואולי, דרך הרגליים נלמדים שעוריה. דרך עבודת הפרך היא יכולה להגיע אל הלב של עצמה. 



"חלום נבואי" 2016. זוהי אני בהריון עם בתי. מדי לילה ניתנת לי האפשרות להכנס אל ים שחור מלא חרדות. ואני בהחלט נכנסת אליו. ראשית נוגעת בפניו ואז הוא נפתח אלי, נפער בו חור ואני נקלטת לתוכו. יש לי ארבע ידיים. שתים מחזיקות את פרי בטני ושומרות עליה. אחת מבקשת להכנס אל האופל והיד האחורית נושאת שקית עם גולגלות. זו שקית הפחדים שלי. אני מביאה אותה אתי לכל מקום. חמש גולגלות של חמישה בני משפחה שאני מבקשת לשמור.
אומרים שכשאת חולמת על מישהו אהוב שמת זה חלום מגונן. את מתארת את הרע מכל עבורו דווקא כדי לשמור ולסלק מעליו את הסכנה. אני מבקשת במקום זה להיפדות משקית הגולגלות של יקיריי ובכך להתנקות לקראת הלידה.




מושון, 2010. סיפורו של אדם המזמין לביתו זונה ובעשר תמונות (שבאות אחרי זו הפותחת) אנו רואים מה קורה מרגע כניסתה לביתו ועד יציאתה. זהו הפריים הראשון. אני מאפיינת בו את מושון הזנאי. במקרה זה גם החולצה שלו מספרת לנו מעט על עצמו. אדם שברגע נתון כל קיומו תלוי על בלימה. ומי אם לא מיקי מאוס מתאים לגלם את תפקיד חייו של גיבורינו. בידו השמאלית הוא אוחז בשקית שעליה כתוב "ספרים שכאלה". סלוגן מושלם ליאוש קיומי.


"יהיה בסדר", 2015. דני אני והילדים על חוף הים, בחוסר ודאות ניצבים לציור משפחתי. הילדים בוטחים בנו, אבל אנחנו חסרי רגליים. מרחפים מעל לקרקע, כמו נוודים או אנשים חסרי יציבות. דני נושא בידו שקית ירקות שאמורה להזין את כולנו, הוא לוקח על עצמו את האחריות הזו.

יש לי עוד עבודות עם שקיות וכעת מתבהר לי שעניין דומה יש לי עם חולצות. לרבות מן הדמויות שלי יש חולצות שמקדמות עלילה ומספרות סיפור. על כך... בפעם אחרת.

יום שני, 9 בינואר 2017

כל האמת על צרחות

עוד אני יושבת עטופה בטרנינגים בבית קפה בגבעתיים, אוחזת כוס אמריקנו עם חלב סויה ומנסה להסדיר נשימה, כאילו נמלטתי מהתופת, אני מנסה להבין איך זה בדיוק מרגיש.
איך זה מרגיש בגוף ובנפש להיות אחרי שעתיים שאלינור צורחת ובוכה לי על הידיים. בכל התנוחות, בכל הניענועים, בכל ההמהומים והזמזומים, בתפילות ותחנונים.
ובכן, זה מרגיש כאילו רבתי ריב נוראי עם מישהו אהוב במשך שעתיים. סוחט רגשית, מתיש, כואב.
רק שבריב עם מישהו אהוב, שני הצדדים זכאים לצעוק, לבכות, לקלל, להטיח אשמה. ואז לפחות משהו מתעצומות הכעס והתסכול משתחרר. אבל כשמחזיקים תינוקת שברירית וסובלת על הידיים, זה כמו פול גז בניוטרל. רק היא הצד הזועק את כאבו. אני צריכה להחזיק, להכיל, להתמלא בכאב שלה ולעזור לה. אני צריכה להרגיש חמלה ואהבה ללא תנאי, להיות מספיק חזקה כדי לתפקד תחת אש. 
וואלה, אני לא. אני רק בנאדם. שברירית לא פחות ממנה. כל האהבה שאני מרגישה אליה, כאילו בורחת מתחת לשולחן לתפוס מחסה מהבכי והצווחות. בהתחלה אני רגועה ושלווה, הכלי שלי פנוי לקבל לתוכו את כל הכאבים של בתי התינוקת. והיא ממלאת וממלאת וממלאת, ברגע מסויים אני מבינה שלא נשאר כמעט מקום, ברגע שאחרי אני מבינה שזה גולש. גולש ומציף ומאיים להטביע אותי.
אני יודעת שזה לגיטימי, אבל מרגישה במקביל אשמה איומה. איך זה שאין לי מקום בשביל הכאבים שלה? איך זה ששום דבר שאני עושה לא עוזר? כנראה שאני לא מספיק מיומנת. כנראה שאני לא אמא טובה. אמא טובה לא כועסת על תינוקת בת 8 שבועות. אמא טובה לא נוטרת לה.

בבית הקפה היא ישנה בעגלה ואני שותה את הקפה שלי בשקט. ברגע מסויים נכנסת אמא אחרת עם עגלה. היא אומרת לברמן, "הי, הגעתי עם תינוקת מכוערת". אני חושבת לעצמי, היא קוראת לה ככה נגד עין הרע? או שהיא פורקת עול כי גם אצלה צרחו על הידיים כמה שעות טובות? זה בטח לא בגלל שהתינוקת שלה מכוערת. 
אני לא הייתי מעזה לקרוא לאלינור בשמות. אבל כן, כן רועדות לי הידיים מתסכול וחוסר אונים כששום דבר שאני עושה לא עוזר. ובסוף, היא עושה גרעפץ. ואני לא יודעת אם זה היה כל הסיפור שבגללו העברנו שעתיים אצל האדס אל השאול או שזה סתם גרעפץ בלי קשר לכלום?

כשהיא מתעוררת פתאום ומחייכת אלי, כאילו לא קרה כלום, אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי, כמה היא יפה ומתוקה. ואיזה מזל שלא נשברתי מולה. שהצלחתי להחזיק את גוף הכאב שלה בגבורה. אני אמא שלה. אם לא אני, אז מי?
האם היא יודעת מה עבר עלי? האם טעם החלב שהיא ינקה ממני נגוע בכעס ותסכול?

אני הולכת ברחוב עם העגלה ומרגישה כמו ניצולה. ניצולה רדופה שמפחדת ששוב יתפסו אותה הרעים. מי יודע מתי יבואו אלה. מהר להספיק לאכול פרוסה עם חומוס וללכת לשרותים.

אלו רגעים שאני רוצה בעצמי שתאסוף אותי לחיקה אמא ענקית, תטלטל אותי טוב טוב, תשיר לי ותזמזם לי עוד ועוד, עד שלא אשמע את עצמי יותר. תכיל אותי ותקבל אותי כמו שאני, עד שאתעייף ואבין שהאהבה שלה אלי נצחית ושום צרחה שאצרח לא תבריח אותה. אין תנאים, היא תמיד שם.