יום שבת, 11 ביולי 2015

הקול בראש


לקחתי את הילדים לסרט הקול בראש.
ספוילרים לפניכם, אם כי לדעתי הקריאה לא תפריע להנות מהסרט.
נולדת ילדה, ועמה נולדים הקולות בראשה. פיקסאר בחרו בחמישה קולות מרכזיים: שמחה ועצב, שחקניות ראשיות, פחד כעס וגועל, שחקני משנה. למה דווקא אלו הרגשות המרכזיים שילד חש? בטח ערכו סקר, או חשבו ששחקנים אלו יניעו את העלילה הכי טוב.
שמחה היא דמות קופצנית בשמלה, שסובלת משתלטנות מאוסה כדי לשמור על בעלת הבית (הילדה המארחת אותה בראשה) מאושרת. עצב, מעוצבת כמו דוקטורנטית דכאונית לפסיכולוגיה, עגולה, נמוכה, צבעה כחול, תספורת קארה ומשקפיים. גוררת עצמה בקושי ממקום למקום, חכמה למדי (כפי שמתבקש מעצב) ומודחקת. שאר הדמויות שטוחות לגמרי. כעס הוא אדון אדום עם שפם ופתיל קצר. פחד הוא דמות מאורכת וסגולה, לא מעניינת במיוחד. וגועל, למה דווקא גועל?? גועל היא כוסית קוטרית שנגעלת מהכל ועושה מרד. ירוקה ומחוייטת. ומאחורי הקלעים, הדמויות "האמיתיות" המארחות את הקולות בראש. הילדה, אמה ואביה.
הגיבורות המרכזיות של הסרט אפוא הן שמחה ועצב, והמסע להבראת הילדה הוא המסע שלהן. המאבק בינהן הוא שמניע את העלילה. שמחה שרגילה לביים את חיי הילדה לכדי אושר צרוף, מאבדת שליטה, בדרך לומדת להכיר בערכה של עצב ולהבין שהן עובדות בשיתוף פעולה.
בדרך תפגשו גם את תת המודע (תהום הנשיה, דרך אל חזור), החבר הדמיוני ואולפני בימוי החלומות. 
הרעיון מעניין, הסרט עשוי טוב ואני מודה שסחטו ממני בכי הגון בסוף.

תהיתי, האם מי מיוצרי הסרט של פיקסאר עשה אי פעם סדנה/קורס/דרך רוחנית כלשהי.
אולי קרא משהו של דיפאק צ'ופרה? שיחות עם אלוהים? אקהרט טולה? תטא הילינג? מישהו אולי שם מתרגל יוגה? או את הקורס בניסים? קורס מבוא בבודהיזם? אולי מדיטציה טרנסדנטאלית? הואופונופונו? ויפאסאנה? משהו?
בטוח שכן. וגם מי שלא קרא, יודע, שרוב התורות הרוחניות (אלו שאפשר להחשיב כאמינות**) מספרות לנו שמקור האומללות שלנו בני האדם הוא בדיקטטורה של האגו. בהשתוקקות שמתחלפת תדיר בדחיה. בחרטה על העבר שמתחלפת בפחד מהעתיד. בהשוואה אובססיבית לבני אדם אחרים. בחוסר שביעות רצון כרוני. בנפרדות, ניכור, קנאה וסלידה. חשיבות עצמית, התנשאות ועליונות תוך כדי בדידות וחוסר שייכות. סלידה. שנאה. נטירת טינה. הרשימה מתמכשת עוד ועוד.
כל התורות, כל אחת בדרכה, מנסה לאמן אותנו להפרד מאשליות האגו ובכך להיגאל מהסבל שאנו חווים. להפרד מאשליות הגוף, וכך גם מאשליית המוות. כיצד? דרך סליחה, דרך דממה, דרך האטת המחשבות, דרך תרגול אסאנות וטיהור המחשבות. אינסוף דרכים.

בסרט לא היתה אף תובנה שקשורה לחשיבה רוחנית. הזמן השקט היחידי שעומד לרשות הילדה הוא הלילה, וגם שם מפעילים הרגשות שלה את אימפריית הקולנוע של החלומות. 
מדוע אין לילדה דיאלוג עם הרגשות שלה? כמו שלמבוגרים אולי יש?
"למה אני כועסת עכשיו? או מקנאה? ואיך אני עושה שזה יפסיק?"
או
"כמה אני שמחה היום! אני מפחדת שכל האושר הזה יסתלק ממני בקרוב"

הילדה היא בובה מצויירת וחמודה. נשלטת על ידי רגשות קטגוריאלים, שמנהלים בינהם מאבקי כח עד שמבינים שעליהם לשתף פעולה. קצת מכל אחד זה הכי טוב, הכי מאוזן. THE END

אולי מתוכנן המשכון לסרט הזה ובו יראו את ריילי הילדה שהתבגרה והחליטה לעשות בדק בית בראשה. מה יקרה לרגשותיה הקופצניים אם יסתמו את הפה לכמה זמן כל יום?
ואיך זה יראה כשיהיה לה סוף סוף שקט מהם? האם זה צורך שבכלל יש לילדים? האם הם סובלים בעוצמה דומה למבוגרים ומאותם דברים? אני מצידי יכולה לומר, שתחושת הזמן המעורפלת יותר אצל ילדים היא זו שגואלת אותם מרוב הסבל. מטבעם הם חיים יותר בהווה. וכן תחושת הזרות שלהם מפני המבט החיצוני עוד לא הגיעה לשיאה. וכך הם יכולים להחליף שמחה בעצב שבע פעמים בשעה ולתפקד היטב מבלי להרגיש מטורללים.
מומחים בקהל מוזמנים להביע דעתם המלומדת.



**שלושה קריטריונים מצאתי שאפשר להעזר בהם לבדיקת אמינותן של דרכים רוחניות:
האחת, כאשר הדרך מצהירה על עצמה כאחת מיני רבות ולא תובעת בלעדיות מהמחפש. (תודה נטע)
השניה, כאשר הדרך חפה מהתניות חיצוניות. (אם תעשי כך תקבלי פרס או עונש)
השלישית, כאשר המהות של הדרך היא בפשטות פניה אל הטוב. אל האור. בעד החיים.

יום שישי, 3 ביולי 2015

איך אמרת שקוראים לך?

האם אלו אותם ימי הריקנות בספירלה החודשית? או שזה באמת הסוף? חשבה לעצמה אירנה. הם באים מייד אחרי שנגמר המחזור. יומיים של אופוריה נינוחה ואז בתוך שעתיים הגוף והנשמה מתרוקנים והיא לא מצליחה למצוא כוחות להיות אירנה. וכמובן שבדיוק ביומיים האלה היא נדרשת לעשות מלא דברים, וכל הדברים מכאיבים. הקילוגרמים שהצטברו עליה בחורף נדבקים לגופה בתוקף והציצי משפיל מבט בעצב. השיער שמנוני ומגרד ועל הסנטר בוקעות מדי בוקר שערות שחורות וזקורות. כן. לא יאמן. הכל גרוע.
ובדיוק עכשיו יש איזו פתיחה של חברה שהיא חייבת ללכת. ואירנה מתלבשת במשהו רחב שנראה סביר והולכת לפתיחה. כולם שם בעניינים. מגניבים ויפים וחתיכים וחצופים. כולם מכירים את כולם ועפים על עצמם. היא עומדת בצד מזיעה ומגלגלת טבק בידיים רועדות. ובא איזה אחד ואומר לה שלום מירנה. והיא אפילו לא מתקנת לו כי זה משפיל מדי.
בלילה כשהיא חוזרת היא עושה מקלחת ובוכה לתוך האפרכסת של הדוש. אף אחד לא מתעניין בי, אף אחד לא חושב שאני טובה במשהו. אני לא מצליחה לסיים שום דבר שאני מתחילה.
אולי אני פשוט לא מספיק חזקה. אולי יש לי מחלת נפש שלא אובחנה?
היא מסתכלת על עצמה במראה המאורכת בחדר השינה. אפה אדום ונפוח מהבכי. אפילו הטי שירט הסמרטוטית שלה, שהיא הבגד הכי נח בעולם, מכאיבה לגופה והיא הולכת לישון עירומה מכוסה בסדין. על אוננות אין מה לדבר בכלל. היא מתפללת לאלוהים: אלוהים, הי, זאת אני. אירנה. כאן, מתחת לסדין. בבקשה בוא לעזור לי, אני לגמרי אבודה. אין לי כח להיות, אין לי כח לעשות. תן לי להרגיש בבקשה שאני ראויה. טובה. יפה. תראה לי שהחיים מפתיעים. היא כבר לא לועגת לעצמה שהיא מתפללת לאלוהים. אחרי שהרומן עם הציניות התחיל להיגמר, כי הישועה פשוט לא באה משם, היא החליטה לנסות משהו אחר. ואלוהים, אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל הוא ממש מצליח להרדים אותה מעולה. והיא שוקעת בשינה עמוקה ושקטה.
***
עוברים יומיים. ההתקף עבר. אירנה שוב מרגישה בסדר. יש לה חברה טובה סיון שממש אוהבת אותה ותמיד אומרת לה את הדברים הכי נחמדים בעולם. אירנה ממש מכורה לזה, אבל לא מאמינה לאף מילה שלה. ומפחדת מאוד להינטש. שיום אחד סיון פשוט תעשה אחורה פנה ותסתלק. אנשים הם בלתי צפויים. עכשיו שהיא הולכת לסדנא הרוחנית החדשה, היא מעלה באוב את כל הפחדים שלה בתוך קהילה של אנשים מבוהלים כמוה. גם לסדנא הזו היא מכורה מצד אחד, וסולדת מתופעות הלוואי שהיא מעוררת בה מצד שני. כבר אי אפשר לפקח על מינוני הסלידה. פותחים פצעים אז המוגלה משפריצה. את כולם בסדנה היא אוהבת ושונאת.
את מאוד אמיצה אירנה, מעודדים אותה חבריה לסדנא. כן. אבל אני לא היחידה, היא חושבת. כולכם אמיצים. ולעצמה מוסיפה, ואני רוצה להיות היחידה. המיוחדת. הכי טובה. המצטיינת. בבוא יום הדין, אם יצטרכו לבחור במישהו, אני רוצה להיות זאת שתיגאל בתוך ספינת ההבלים הזאת. ובה בעת היא מודעת לכך שיש בה עדיין מחשבות מאוד אנוכיות על אלוהים. וככה הוא פחות יכול לעזור לה.
***
במכללה בה היא מלמדת היא פוגשת בארנון, צלם גרוש בן ארבעים ושלוש. גם הוא עושה איזו דרך רוחנית מקבילה ומנסה להציל את עצמו. משהו בעיניים שלו משכנע אותה שהוא לא אבוד, ושגם היא לא. השנים זרקו עליו קצת קמטים וקצת גב כפוף ושיערות שיבה. הילדים שלו רוב הזמן אצל גרושתו והוא חפשי יחסית. אירנה מקפידה לא לדעת על ארנון יותר מדי כי היא מפחדת שזה יהרוס לה. וגם מתאמנת בלנסות להכיר ולהבין אנשים בדרכים אחרות מאלו שהכירה עד עכשיו.
ארנון מצידו גם לא שואל יותר מדי. הם קובעים שהיא תבוא אליו מתישהו פעם והם יראו איזו הופעה של הגרייטפול דד בטלויזיה. אין לו את המספר שלה, הוא כותב לה במייל, או בפייסבוק. מזל שהיא בודקת את הפייסבוק כל עשר דקות. היא באה אליו.
הבית שלו נקי ויש לו חתול ומלא ספרים מהריצפה עד התיקרה. הם מתיישבים על הספה, הוא מציע לה בירה. הם מתחילים לראות את ההופעה. הם מתחילים להתמזמז. הוא יורד לה, היא גומרת. היה מעולה. היא נשארת לישון קצת ולפנות בוקר מסתלקת.
***
בוקר. האור חזק מדי. היא בסטודיו. איזה מקום הפכפך, שיקוף מושלם לנפשה. יום אחד זה המקום הכי מתקשר וחם, כמו חיבוק פנימי אינסופי, ולמחרת שדה קטל. יש לה פנטזיה לעשות מדורה גדולה באיזה שטח פתוח מחוץ לעיר, להביא את כל הציורים שלה לשם בטרנזיט, לארגן אותם יפה בערימה ולשרוף. אה, וכמובן לצלם את זה בוידאו ולהעלות ליו טיוב. להראות לכולם שהיא אמיצה וטוטאלית, הכי מכולם בעצם. הכי מיוחדת. תמיד. אמנם רק 50 אנשים מעולם האמנות ידעו על זה, אבל זה גם משהו. כבר לאף אחד לא יהיה ספק שהיא אמנית אמיתית. רק אמנית אמיתית מקריבה קורבנות כאלה גדולים. והיום ברוך השם אפשר לספר על כל מחווה טוטאלית בלייב. ולקבל על זה אהבה. אבל זה לא קורה בסוף. יש לה עוד תקווה שהציורים יצאו החוצה ויוצגו שוב ושוב וימכרו ויכתבו עליה בעיתונים והיא תהיה ממש חשובה ולא תשכח אף פעם. כמה שהיא מאוהבת ושונאת במחשבה הזו. היא מבינה שמערכת היחסים שלה עם האמנות זו חבית הנפץ הכי גדולה בנשמתה. כשזה יפתר, רק אז, אולי תצליח לאהוב את עצמה, ואז גם שמישהו אחר יאהב אותה ויהיו לה גם אולי ילדים.
***
במכללה יש לה קבוצת סטודנטים נאמנה ששולחת בה מבטים מעריצים. היא פוחדת לאכזב אותם, שאף אחד לא יגלה שבעצם היא לוזרית. בדקות לפני שהיא נכנסת לכיתה היא מסתגרת בשרותים ומתפללת לאלוהים: אלוהים, זאת אירנה. בבקשה תן לי כח ותדבר מגרוני את הדברים הכי חכמים. תן לי תושיה שאדע לענות על כל השאלות. ושאם סטודנט שלי יעשה פרצופים מזלזלים ומשועממים, ואם יצאו לי מהכיתה באמצע השיעור, שאף אחד לא ידע שזה מעליב אותי וגומר אותי. אלוהים תעשה שהם יעריצו אותי. ושיהיה את מה להעריץ.
אלוהים, כדרכו, לא מבין את שפת הסכסוכים ויכול לתת לה רק חצי כח סוס. היא כבר מכירה את זה.
***
בסדנא מדברים על זה שאלכוהול וסמים מטשטשים את התקשורת עם אלוהים. ולמה לטשטש תקשורת כשכל מה שאנחנו מנסים לעשות בסדנא הזו זה ליצור אמון? תכלס. מעניין אם היא היחידה שם שלא מצייתת לחוקים. שחושבת שאלוהים ידבר איתה דברי טעם גם כשהיא שיכורה ומסטולה. אירנה אוהבת להחזיק פאסון בסדנא. שיחשבו שהיא חכמה ומסתורית וחשובה. שהיא מעבר לכל הפטפוטים הקטנים על המצוקות הפרטניות של הזולת. הבעיות שלה, הן הן הדבר האמיתי. והיא לא יכולה לזנוח את חשיבותה העצמית. פשוט מפני שאז לא ישאר לה כלום ותמות. ובשביל מה עבדה כל כך קשה וסבלה כל כך הרבה? הרי יש הוכחה להוכיח. שמץ של קיום לזכות בו. שלא לדבר על הכרה, תפארת, פרס וטקס. וכיבודים. ואיזכורים. שאנשים לעזאזל ידעו מי אני בכל מקום מזויין שאני נכנסת אליו. אני רוצה לראות יראת כבוד בעיניים המזויינות שלהם. מירנה עאלק. אני אצחק אחרונה, רק אני.
מה שטוב בסדנא, זה שאירנה מרשה למפלצות שלה להשתחרר ולרוץ במעגל באין מפריע. והלל המרפא הקבוצתי מבטיח שכשמוציאים את השדים לאור, הם נהיים לא רלוונטים.
***
אירנה שוב פוגשת את ארנון. ושוב. הם משתפים זה את זו בתהליכים הרוחניים שהם עוברים. שונה אבל פה ושם זה דומה. סך הכל שניהם מתמודדים עם הרבה מאוד אשמה ותסכול על כל מה שנהרס להם בחיים. ואחרי שהם מדברים הם מזדיינים, אבל כבר לא יפה לקרוא לזה סתם זיונים, הם שוכבים, או מתעלסים, או עושים אהבה בעצם. הם מתרגלים איזו קירבה גופנית שארנון קרא עליה בספר. להיות במגע מיני בלי לחשוב על כלום. להיות בבלק אאוט כאילו. אפשר ורצוי לתאר לשותף מה אתה מרגיש או מה אתה רואה וכמה זה יפה בעיניך ומרגש. אבל לא מאפשרים למחשבות לנדוד לכל מיני פנטזיות אחרות, או חשבונות חשמל או נקמה.
זה עובד די טוב. האורגזמות משתנות, אירנה מודה לאחר מעשה. הדרך אליהן יותר ארוכה, ההתקדמות שלהן איטית, ההגעה אליהן היא לא גחמתית, אלא מתנענעת ומתבשלת ומיטלטלת והופכת לא פחות עוצמתית מהקליימקס עצמו. שהוא כמובן גם מופלא ושחור משחור כי אין בו שום מחשבה זולת הנגיעה בנצח. אירנה נשארת שוב לישון ושוב.
ומתחילה ללבוש את הסמרטוטים של ארנון והם די נוחים לה.
***
אירנה מספרת בסדנא שהיא מפחדת שאם תתפייס עם עצמה, כבר לא יהיה לה שום דבר לצייר עליו. הלל המנחה מהנהן בהבנה. עברו אצלו כמוה כנראה יותר מעשרה. לא תעלם לך היצירתיות אירנה, הוא מבטיח, היא פשוט תהיה משהו אחר שאת עוד לא מכירה.
וחוזר חלילה, מדי חודש, היא מדממת חמישה ימים, ואז יומיים אופוריה, יומיים סלידה, עשר שעות חזרה למוטב ועשרים יום רגילים. ובינהם 4 סדנאות, שגם בהן אפשר למצוא איזה פטרן או ספירלה, עשרה או יותר לילות עם ארנון, עשרה מפגשים עם הסטודנטים, עשרים מפגשים עם הציורים שלה.
***
אירנה מצליחה לקבל פרספקטיבות חדשות ממעוף הציפור. היא מתבוננת על חייה מלמעלה ורואה את התנועה שלהם. ומבינה שהיא בוחרת איזושהי בחירה. ומבינה שהיא אחראית על זה. לא תמיד זה נעים לה, אבל היא מתחזקת. הדיאלוג שלה עם אלוהים מתפתח. רק 25% אשמה ומרמור ו-75% טוהר וזוך. אלוהים מקשיב יותר. היא מתחילה להבין איך עובד מנגנון התפילה. זה מרגיש לה כל כך ברור, הכי אמת אבסולוטית שילד מבין, והיא לא מפקפקת יותר. כל כך הרבה מנגנונים אחרים מקבילים בחיים עובדים באופן דומה, ועדיין כל החברים שלה חושבים שלהתפלל זה ללוזרים. אירנה אוהבת את החברים שלה. נהיים לה יותר חברים. היא פחות חשדנית. היא נראית הרבה יותר טוב. הציצים שלה מזדקפים והזקן מפסיק לצמוח. כותבים עליה בכל העיתונים וקונים ממנה את כל הציורים. היא נכנסת להריון מארנון ונולדות לה תאומות, גילי ורוני. היא מאושרת. מציירת תוך כדי הנקה ומניקה תוך כדי שיחות חשובות עם אוצרים.
טוב רגע רגע, לא. אבל הדברים בהחלט כן משתנים.
לפחות לגבי מינון החשדנות.
היא סומכת יותר על עצמה ואז היא גם סומכת יותר על סיון חברה שלה ובאמת אף אחד לא מסתלק לה מהחיים, בינתיים, מרצון. ונהיה לה אויר לנשום.
ופחות דוקר לה כשקוראים לה בשם אחר או לא זוכרים בכלל מי היא. בכל זאת, כולם שותפים שלה בדרך זו או אחרת.