יום שלישי, 25 באפריל 2017

7 טון אשמה

אז את יולדת. הפריצה המטורפת הזו מבעד לחיים עצמם, מן הלא כלום אל העולם ומלואו היא כה מטלטלת ועצומה, שאת נותרת מייבבת. גם אם לא רואים לך דמעות, הן זולגות מכל מקום. מהעור, מהלב, מהנשמה. עצב, אבל, עוצמה, לב לפות בעבותות אהבה. שכבות חיים שלמות מתקלפות ממך באחת. את עירומה כמו שלא היית מימיך. הכל בחוץ, הכל פתוח ופרוץ. את מכוונת כולך אל הגורה שלך הקטנה, המקופלת והחמימה. לומדת את הריח, הטעם, המגע, הקול. ואין דבר זולתה. אפילו אחיה הגדולים, שפתאום נראים עצומים לידה, מתבקשים לפנות מקום ולעשות כמוך. להיות עדינים, להיות קשובים, להתחשב. תינוקת נולדת מתוך שקים. מן הרחם, השיליה, שק מי השפיר, הכל מתנקה מהבטן והיא בחוץ. ושק חדש בא לעולם, שק האשמה. על כל 3.600 ק״ג תינוקת, 7 טון אשמה. וזה בנוסף לשקים של אחיה הגדולים, שקים שרק נהיים כבדים יותר עם השנים.
אשמה על כל בחירה, על כל מצמוץ ופטפוט. על כל מילה, מול כל אחד. מולה, מולך, מולו, מולם.
חשופה ועירומה לבושה יריעות אשמה. 
בפעם השלישית זה לא נהיה יותר קל. זה נהיה יותר מבלבל. חטפת ורטיגו. מדברת עם אנשים, מגיבה, מחליטה על דברים ובעצם אין לך מושג מה נכון, מי צודק, מה כדאי לעשות. האם מה שאמרת הוא טוב? או רע? מחכה לדינך דרך תגובת האחר. יגיד כך, תאמיני. יגיד אחרת, גם תאמיני. יש לך סיבה טובה להעלב? או לחוש גאווה? מי יודע.
את חיה את חייך כמו שיכור מבולבל. ומבינה שאין לך ברירה, את צריכה לסמוך רק על האינסטינקטים שלך. כשקול פנימי יגיד לך לעצור, תעצרי. לסמוך, תסמכי. לברוח, תברחי. 
האם קיבלת הזדמנות פז מאין כמוה לאתחל את עצמך מחדש? בגלל שאת לא מבינה אם את קוראת את המציאות נכון, גם האגו שלך לא יודע אם להזדקף ולהצליף או לחזור לנוח במאורה. 

את צריכה למצוא מנגנון אחר לתקשר דרכו, שהוא לא הפכפך ומהתל כמו האגו. אבל איזה מנגנון יש? אה כן, להאמין בכח גדול יותר שאוסף ומנענע את הדברים מעל הראש שלך בכל מקרה. להתמסר אליו. לא הכל את מחליטה כמו שנדמה לך. אז תרגיעי.

כמה מחשבות יש, כמו רשת דייגים, אוספת כל מה שנמצא מהקרקעית לשק ענק מלא חיים ומתים, וקצת ירוקת. ועם זה את מיטלטלת היום. מחר שק חדש. כזאת אקולוגית את, ממחזרת שוב ושוב את אותם ההבלים. 
שואלת אותי חברה אהובה שסומכת עלי, איך לשחרר? איך לעזוב את הדגה ולעוף הלאה? חפשיה מאשמה?
הבטחתי לה תשובה כנה, טריה וקריספית.
בהתמדה ונחישות, אחותי. כל פעם קצת. ושוב. צעד קדימה שניים אחורה. כמו שלומדים שפה. בהתחלה תוהו ובוהו, אחר כך מתמצאים ונדמה שהופ קלטנו יופי. למחרת, סתומים גמורים. מחרתיים, הכל אבוד. כעבור שבוע, שפע ניצחונות אנחנו גאונים. ושוב אל בור תחתית אפל.
פשוט תלכי, ותחזרי. ושוב תלכי ותחזרי. ותעשי מה שאת צריכה. אשמה תהיה שם בכל מקרה. אל תילחמי בה. כי היא תילחם בחזרה. אל תגרשי אותה כי היא תתעלק. תגידי לי, איזה מידה את לובשת מותק? אקסטרה לארג׳? אוקי, תקני לה בגד שלא לוחץ שיהיה לה נח. תדליקי לה מזגן, חתיכת עוגת מוס ביסקוויט, שימי לה סרט. וזהו, יש לך שקט לכמה שעות. זמן מעולה לצייר!

יום שלישי, 4 באפריל 2017

גוש בשר

שכבתי על המיטה המחוממת והנחתי למעסה ללוש את גוש הבשר שהוא הגוף שלי. כמה היא עומלת, כמה היא מתאמצת למעוך לי את השכמה הימנית ואחר כך את השמאלית. בשביל מה כל כך הרבה מאמץ מושקע? אני גוש בשר והיא גוש בשר, מכלות את זמנינו בלמעוך ולהימעך. משחקים של בני אדם שמצויים בעולם החומר. בתוך חצי התרדמה שהייתי שרויה בה, חשבתי את זה בחופש מדרמה. 

נכון אני אשה, אמא, אמנית, חברה, בת ואחות, עושה כך ועושה אחרת. גם המעסה עושה דברים. אבל שתינו גם שני גושי בשר מהלכים. ובגוש שלי, אני מתארחת. מה זה מתארחת, מתנחלת. נתקעתי בתוכו טוב טוב. לא ויתרתי לאף תא ואף נקבובית. מכאיבה לו, מתישה אותו, משתמשת בו. קופצת, מטלטלת, מסעירה, מחטטת. מזויות מסויימות מפתיע אותי עד כמה גופי עודנו רענן ונאה. ומזוויות אחרות אני רואה כמה השתמשתי בו ב 39 וחצי שנים שאני רוכבת עליו. ואין לי כל כוונה לטשטש את העבודה הקשה הזו. 

החוויה הזו שלי מחוץ לגופי, מעבר לחלומות אסטרליים, מכניסה דברים לפרופורציות. על מה כל המהומה? על מה אני נאבקת כל היום? על שלום, על חופש, על בריאות, על אהבה וסולידריות. וכדי לשוב ולדייק את השאיפות שלי מהחיים האלו אני חורצת עצמי בגלגל פיצה, הלוך ושוב, להפריד משולשים. לא מרפה. לא מתייאשת. טוב גם קצת כן מתייאשת אבל חוזרת מייד להתמדה והנחישות.
למשל, אשה אחת, ג'ינג'ית מתולתלת וכעסנית שתמיד מחמיצה לי פנים בהזדמנויות שונות בהן אנו נתקלות זו בזו. עוד גוש בשר עם אמביציות. הולכת מולי ואני מברכת לשלום, והיא לא עונה. ובפעם הבאה שוב שלום לך, והיא מחרחרת משהו. מי יודע אולי בפעם הבאה הבאה גם תשיב לי שלום?
כמה נפסד ההרגל, כמה עלוב, ירשרש בתוכי רעשן. מה את משקיעה בגוש בשר נזפני? היא לא ראויה! אבל זהו, שאם אוותר עליה, ויתרתי גם על עצמי. היא יקרה וחשובה. ולכן אמשיך לנסות להראות לה ולי שלא הכל אבוד. כמובן, בגדר הסביר. לא ארדוף בכח ולא אטריד. אבל כן אנסה איפה שברור לי שאפשר וצריך. ֿזוהי עבודה מפרכת ועודני מוסיפה להתאכזב כשאני מגלה שבלבי פועמות מליון קללות גידופים ורכילויות חמוצות. 
בלעדיהן כנראה לא הייתי לומדת שום דבר. משגיחות עלי טוב טוב שלא ארדם בשעור.

כמה דרמה אני עושה מגוש הבשר שהוא "אני". אם רק אוכל לזכור להתבונן בעולם מעבר לחומר המתכלה הזה. אם רק אזכור לא לייחס לו כל כך הרבה חשיבות. וואו, בטוח אהיה יפה פי מליון, מבריקה קלה וזריזה במעשיי, אמא מהאגדות, מסתכלת על כל הימים הלילות והתנועות של ילדיי ממעוף הציפור. מרגישה, נוכחת, מלווה, שומעת הכל, מובילה באהבה לאן שצריך, לא כועסת. לא רבה. מבודדת רעשים, בולמת כשצריך. לא נגעלת מכלום. לא נבהלת מכלום.

אוכל להיות לי ולכם חוף מבטחים.