יום שלישי, 4 באפריל 2017

גוש בשר

שכבתי על המיטה המחוממת והנחתי למעסה ללוש את גוש הבשר שהוא הגוף שלי. כמה היא עומלת, כמה היא מתאמצת למעוך לי את השכמה הימנית ואחר כך את השמאלית. בשביל מה כל כך הרבה מאמץ מושקע? אני גוש בשר והיא גוש בשר, מכלות את זמנינו בלמעוך ולהימעך. משחקים של בני אדם שמצויים בעולם החומר. בתוך חצי התרדמה שהייתי שרויה בה, חשבתי את זה בחופש מדרמה. 

נכון אני אשה, אמא, אמנית, חברה, בת ואחות, עושה כך ועושה אחרת. גם המעסה עושה דברים. אבל שתינו גם שני גושי בשר מהלכים. ובגוש שלי, אני מתארחת. מה זה מתארחת, מתנחלת. נתקעתי בתוכו טוב טוב. לא ויתרתי לאף תא ואף נקבובית. מכאיבה לו, מתישה אותו, משתמשת בו. קופצת, מטלטלת, מסעירה, מחטטת. מזויות מסויימות מפתיע אותי עד כמה גופי עודנו רענן ונאה. ומזוויות אחרות אני רואה כמה השתמשתי בו ב 39 וחצי שנים שאני רוכבת עליו. ואין לי כל כוונה לטשטש את העבודה הקשה הזו. 

החוויה הזו שלי מחוץ לגופי, מעבר לחלומות אסטרליים, מכניסה דברים לפרופורציות. על מה כל המהומה? על מה אני נאבקת כל היום? על שלום, על חופש, על בריאות, על אהבה וסולידריות. וכדי לשוב ולדייק את השאיפות שלי מהחיים האלו אני חורצת עצמי בגלגל פיצה, הלוך ושוב, להפריד משולשים. לא מרפה. לא מתייאשת. טוב גם קצת כן מתייאשת אבל חוזרת מייד להתמדה והנחישות.
למשל, אשה אחת, ג'ינג'ית מתולתלת וכעסנית שתמיד מחמיצה לי פנים בהזדמנויות שונות בהן אנו נתקלות זו בזו. עוד גוש בשר עם אמביציות. הולכת מולי ואני מברכת לשלום, והיא לא עונה. ובפעם הבאה שוב שלום לך, והיא מחרחרת משהו. מי יודע אולי בפעם הבאה הבאה גם תשיב לי שלום?
כמה נפסד ההרגל, כמה עלוב, ירשרש בתוכי רעשן. מה את משקיעה בגוש בשר נזפני? היא לא ראויה! אבל זהו, שאם אוותר עליה, ויתרתי גם על עצמי. היא יקרה וחשובה. ולכן אמשיך לנסות להראות לה ולי שלא הכל אבוד. כמובן, בגדר הסביר. לא ארדוף בכח ולא אטריד. אבל כן אנסה איפה שברור לי שאפשר וצריך. ֿזוהי עבודה מפרכת ועודני מוסיפה להתאכזב כשאני מגלה שבלבי פועמות מליון קללות גידופים ורכילויות חמוצות. 
בלעדיהן כנראה לא הייתי לומדת שום דבר. משגיחות עלי טוב טוב שלא ארדם בשעור.

כמה דרמה אני עושה מגוש הבשר שהוא "אני". אם רק אוכל לזכור להתבונן בעולם מעבר לחומר המתכלה הזה. אם רק אזכור לא לייחס לו כל כך הרבה חשיבות. וואו, בטוח אהיה יפה פי מליון, מבריקה קלה וזריזה במעשיי, אמא מהאגדות, מסתכלת על כל הימים הלילות והתנועות של ילדיי ממעוף הציפור. מרגישה, נוכחת, מלווה, שומעת הכל, מובילה באהבה לאן שצריך, לא כועסת. לא רבה. מבודדת רעשים, בולמת כשצריך. לא נגעלת מכלום. לא נבהלת מכלום.

אוכל להיות לי ולכם חוף מבטחים.