יום ראשון, 31 במרץ 2013

דיוקנאות מצבים




לובשת את המסיכה של אמא שלי


כאבי צוואר וגב קשים


יהיה בסדר



ראיתי חתולה בהריון ברחוב צה"ל


הציירת הולכת עיוורת



יום חמישי, 21 במרץ 2013

אור בוקר יום שישי

בוקר טוב! החג בפתח, בוקר יום שישי. אני מביטה מהחלון ורואה מנקה רחובות ממוצא אפריקאי חובש כיפה ומטאטא בשקט ובמסירות את רחוב המעיין בגבעתיים. יום יפה היום, השמש מאירה והאביב פורש חגיגיותו במרחב. האם מנקה הרחובות מאושר? ודאי שכן, הוא אדם מאמין. אדם חובש כיפה (סרוגה בסך הכל, שום דבר יומרני) יש לו למי לפנות. יש למי לבוא בדין ודברים. לא מסתובב לו ברחובות חפוי ראש ככלב, נהדף שוב ושוב אל הקיר עם כל שאלה. אח.. החיים נטולי האמונה הם חיים של אומללות ואבדון. ואני, גם אני הייתי בהווייתי אדם לא מאמין. מוזר להיות דווקא אמן, לבחור באמנות שכל העשיה שלה היא בכלל מיסטיקה אחת גדולה (מבחינת הפעולה, המרחב, האפשרויות) ולא להיות מאמינה בשום דבר. זה כמעט ניגוד. ואני לא היחידה, רבים האמנים בסביבותיי שהם לא מאמינים בשום דבר. איך הם יכולים לא להאמין כשיש להם כאלו ידיים נפלאות וראש מבריק? ובכל זאת. תגידו לי שאני בהיי? שאלו דיבורים של סטלנית היפית? תגידו. זה בסדר. אני החלטתי לפתוח ערוץ תקשורת עם היקום, העולם, הבריאה, השמים והארץ, כל מה שמחוצה לי ובהכרח גם מתחולל בתוכי. וההווייה הזו היא כולה טובה ונפלאה ואין בה שום דבר רע. לא עונשים, לא נדרים, לא צומות, לא איסורים, רק אהבה גדולה. כן, בסדר, עשיתי סדנא וזה, רחוק מהבית נסעתי לשלושה ימים. מרוב יאוש נסעתי, כי לא יכולתי יותר. לבד. ככה. ועשיתי בשכל, הנסיעה הזו הצילה אותי מעצמי ומהחיים העצובים שיכולים להיות לי, שעם כל הטוב שבהם התודעה שלי מזפזפת רק חסר, בוז ואומללות. אני נפרדת מהם לשלום, האביב בא, אביב חיי הנפלא בא ואני מברכת אותו לשלום! כולי סקרנות מה יקרה ליצירה הטובה שלי בסטודיו. כשהיא כבר לא תינבע ממקום ספקן ומיוסר, אלא ממקום של שפע ואהבה. מה הכי גרוע שיקרה? לא יאהבו? לא יקנו? לא יציגו? זה בסדר, אני את שלי אמשיך לעשות בלב שלם ואוהב, מלהפיץ אור בעולם עוד אף אחד לא מת. שבת שלום וחג שמח לכולכם

יום חמישי, 7 במרץ 2013

העיירה בוערת

הימים ימי מחלה כללית רב חזיתית
כולם חולים מלבדי ואני נדרשת לסעוד הפצועים, לרחוץ ולהזין
להשכיב, להקיץ, להלביש, לנענע, לנגב וגם לנשק אפילו שפי יבש וכולי כעס ומרמורת
ואז יצאה השמש והלכתי לסטודיו לצייר ופגשתי ציוריי ממרחק רב
כאילו היינו זרים, מכרים מהתיכון, מה זה אתה? השתנית, בחיי! לא הייתי מזהה
אני בסדר, עסוקה אתה יודע, ילדים וקשקושים, רחמים עצמיים וזה
חבל שאי אפשר לצלצל לציורים לשמור אתם על קשר קצת כשלא נמצאים
הזרות הזאת, הזרות... איך מתחילים שוב לגשש בלי להרוס מה שנבנה
אז ציירתי, קצת הרסתי, אולי גם קצת בניתי
קצפתי על עצמי ועל כל העולם, נחנקתי מקצף
בסוף נשכבתי על הריצפה ואמרתי די. אין יותר. כליתי ונכליתי.
קניתי בהקפה ואין עוד אשראי, נגמרו הכוחות.
כמו רס"ר מרושע הייתי לעצמי, נובחת ומוצאת מתחת לאדמה עבודות פשוטות להעביד עצמי
שלא יהיה לי רגע דל
ואז שוב יצאה השמש, והצלחתי לנשום ולומר רגע. די. עכשיו שקט.
איזה מן דבר זה לנסות לצייר תחת אש. לא לבוא לסטודיו שבוע ויותר ואז פתאום יש כמה שעות אז יאללה לעבודה. מה יאללה לעבודה. רק שעתיים לסדר המקום, לטאטא, לשתות קפה, לכתוב ביומן, להבין מי נגד מי. לא מצליחה להבין איך מציירים ככה. איך בונים משהו, יוצרים משהו קוהרנטי. אולי זה טוב דווקא כי אז לא מתמזמזים, ניגשים ישר לעניין. דופקים והולכים.
אפשר למשל להרוס ציור וללכת, או לחולל נס וללכת. ולהשאיר מאחור עי חורבות, עיירה בוערת
וברחובות גבעתיים ריח חביתות באויר, השעה שש. רצה לביתי להכין גם אני חביתה, מי זוכר שהעיירה בוערת ושהעולם מת. יש חביתה להכין, ראש לחפוף. אולי טוב ככה. ואולי ממש לא טוב.