יום חמישי, 19 בנובמבר 2015

קצרצרונים

שלחתי את יוסי בעלי לקנות לי בדיקת הריון. בדרך לבית המרקחת עצרה את יוסי משטרה כי חשבו שהוא ערבי. לקחו אותו לחקירה. בינתיים חיכיתי וחיכיתי, שום מילה מיוסי. מרוב שדאגתי שכחתי ממצבי והבטן החלה תופחת. ככל שתפחה בטני גדל כעסי על חוסר הצדק. כיצד זה החליטו כוחות הבטחון להעלים לי את יוסי? בוקר בוקר התקשרתי למשטרה. משטרה שלום, ענו, שלום השבתי, איפה יוסי? והיו טורקים לי. כשלא ניתקו, אמרו טעות במספר.
כך חלפו כמעט עשרה חודשים והבטן שלי כבר היתה עצומה. שעות ספורות לפני הלידה דפקו בדלת. שוטרים עמדו בפתח ובידיהם אדם זר. "כן שלום מה אתם רוצים"? שאלתי.
"גברת, אנחנו מחזירים לך את יוסי".
"זה לא יוסי", עניתי. "אני לא מכירה את האיש הזה".
"נכון מאוד, אני בני", אמר האיש והשתחרר מאחיזת השוטרים. "סליחה גברתי, טעות בזיהוי", אמרו השוטרים ופנו ללכת.
טרקתי אחריהם את הדלת בכעס והצירים התחילו. פתחתי את כל החלונות וצרחתי: "יוסייי! יוסי!!!"
השכנים הזמינו משטרה. שוב דפקו בדלת. הפעם שוטר ושוטרת.
לא פתחתי כי הייתי בלידה. דפקו ודפקו ומשלא נענו בעטו בכח ופרצו פנימה. מצאו אותי רוכנת אל שולחן המטבח שואגת ומריירת, הראש היה חצי בחוץ. השוטרת התעלפה. השוטר הזמין אמבולנס. בינתיים נולדה תינוקת בריאה וצווחנית וקראתי לה מלאכ, שזה מלאך בערבית. כשמלאכ היתה בת חמש יוסי חזר. לא שאלתי שאלות כי הייתי עייפה מדי. פשוט שלחתי אותו לקנות לי קילו גויאבות.


***

שתי כלותיה של מרים, חגית וחופית, מיררו את חייה. זו משכה מכאן והשניה משם. זו כועסת והשניה נוקמת, זו מרכלת והאחרת מחרימה. בעשר השנים שחלפו מאז שעטו לחייה שתי הצרות האלו, הוסיפה מרים למשקלה 15 קילוגרמים, התקמטה, הלבינה, נמכה והפסיקה לפסל. את בניה לא שיתפה כדי לא להעכיר עוד יותר את שלום הבית המעורער ממילא.
בכל ארוחה משפחתית היתה חייבת מרים להתקין ולהציב על השולחן פשטידת פטריות עשירה בפרמזן ושמנת ולצדה בתבנית זהה לגמרי פשטידת ברוקולי וקישואים טבעונית נטולת גלוטן. פטריות לחגית וברוקולי קישואים לחופית ורק הן היו היחידות שאכלו מהן. את מה שנשאר סרבו לארוז הביתה והיה נזרק לפח. אם היתה אופה במקרה בתבניות שונות או חלילה וחס מכינה רק אחת מהן, היתה יכולה לשכוח מהנכדים של הצד המקופח לחודש ימים. בחגים, פשמינות זהות. בימי הולדת, טלפון על הבוקר וזר פרחים ב 120 ש"ח. הגיע החורף ומרים סבלה מכאבי גב קשים. בנוסף, גוש בשד שמאל התגלה וכעבור חודש גם גוש בשד ימין בגודל זהה לגמרי. נשמעה אנחת הקלה מצד הכלות שלפחות האיזון נשמר ומוטב לאבד שני שדיים ולא אחד. מרים גמרה אומר לנצח בדרכה את שני הגושים ולהשמידם לאלתר. וכך עשתה. עברה לדיאטת אפרסקים, שתתה בכל בוקר כוס שתן טרי, הקפידה על הליכה של שעה בכל יום והרחיקה את הטלפון החכם מהבית. יותר לא ניתן היה להשיג אותה, לקטר באוזניה או להזעיק אותה למשימות סבתאות הישרדותיות שונות. כעבור חודשיים קרה נס והגושים נעלמו כלא היו. מרים לא בזבזה רגע והזמינה את כל המשפחה לסעודה. על השולחן הותקנו שתי תבניות המריבה- ברוקולי ופטריות ובתוכן הפתעה.
חגית וחופית התייצבו בשעה שבע בדיוק, לבושות חולצה חגיגית לבנה. זו ממהרת להקדים את זו בדקה, מחייכות במרירות אחת אל השניה ולוחשות דברי שטנה באוזניה של מרים. הבעלים והילדים קולם לא נשמע ומראם לא נראה כי התרגשותה של מרים היתה כה גדולה מההפתעה שהכינה לכלותיה. מנה נאה של משלשלים, סמי הזיה, משחת טחורים ומעט שתן ששמרה בכוס מהבוקר.
הכלות המורעבות זללו 75% מהתבניות בהתאמה. מרים אספה בחגיגיות את הכלים וזרקה לפח את השאריות. כל הלילה התהפכה במיטתה משמחה והרגישה שזכתה מחדש בנעוריה. 
נס רדף נס. בניה שבו וחידשו התעניינותם בה, התקשרו ובאו לבקר עם הנכדים. מכלותיה לא שמעה עוד ובהמשך התברר לה שעזבו את הבית והלכו למרר חייהן של חמות אחרות.
מרים חזרה לפסל ויצרה סדרת גושי חימר מרגשת מאוד.

***

מנערה ביישנית ושמנמנה המסתתרת בחצאיות מצנח בקפיטריית הקמפוס הפכה סיגל לנמרה זועמת ורועמת על גלי הרשתות, פחד אלוהים היה להכנס לפה שלה. לכן, היסס אסא לפני שפנה אליה בצ'ט לשאול אותה אם בא לה לצאת אתו לדרינק. לשמחתו, נענה אסא בחיוב והשניים קבעו בכוך היפסטרי חדש בפאתי רחוב הים. סיגל התנשאה לגובה 1.78 ואסא ל 1.65 והשניים לא הפסיקו לצחוק מהרגע שהתיישבו אל הספסל הפינתי בכוך ועד שתיים בלילה שהחליטו לסיים את הלילה בביתו. אסא לא שיער בנפשו את גודל הצלחת המפגש, אז גם לא ארגן את דירת השותפים המטונפת שלו. שבלולי גרביים אפורים מלפני ימים רבים בפינות החדרים, פרורי פתיתים מתחת שולחן הסלון, אבק בגובה 3 מ"מ כיסה באופן אחיד את כל הרהיטים וסיר אורז שנשכח כמו שהוא קומפלט ניצב מעל הטלויזיה חודשיים שלמים. איש מהשותפים לא העז לפתוח אותו להציץ ובוודאי שלא הסתכן בשטיפתו. 
אסא הדליק את האור במבואה ושניהם צנחו על הספה בסלון. עד מהרה חולצת הסטן הסגולה של סיגל היתה זרוקה על מדף ספריות העיון הצרפתית ואסא היה עומל על עיסוי שדיה הענקיים. כך הבין מאין באה כל החוצפה והזעם שהאנרכיסטית הזו שופכת בלי מידה. עם פטמות סגולות חומות בקוטר קולוסיאום, גם הוא היה מרגיש כמו ראשון הנמרים. השניים מיהרו להינשא ולהוליד בת עם לשון קשורה ושם תנ"כי. בבקרים היתה מביאה סיגל את בתה אל גן הילדים בשיטת מונטסורי על אופניה, מדוושת בדרכים בחצאית המצנח הנצחית מתנפנפת בהוד. במהלך היום היתה גולשת באתרים, כותבת ומגיבה בריסון. לשונה נקשרה כלשון בתה.
בארבע היתה אוספת מהגן, מנגבת את חוטמה הדולף תמיד של הילדה וקונה ארבע ביצי קינדר. על ספסל בגן היו יושבות וזה היה הבילוי המשותף האהוב ביותר על שתיהן. כשהיה אסא מצטרף אם חזר מוקדם מהאקדמיה, היו מתעלמות ממנו כליל ובוהות בחלל תוך לעיסת קליפת הביצה המתוקה. בלילות כשהתנכ"ית היתה נרדמת, היו שוכבים סיגל ואסא אבל ילדים נוספים לא באו להם מהזיונים האלו. ככל שכבדה לשונה של סיגל, דיברה והגיבה פחות ופחות. צבעיה העזים התעמעמו ואת פטמותיה לא ניתן היה למצוא עוד. בוקר אחד אבדה כליל ומתה.
אסא הוסיף לאהוב אותה שנים רבות מאוד.

יום שלישי, 10 בנובמבר 2015

ג'ודית ההומלסית הציונית

ג'ודית המטורללת, רקמה את דגל ישראל בפאייטים נוצצים על מצנפתה והיתה מהלכת ברחובות העיר, מטלטלת את ישבנה הענק, החוגג בחצאית טריקו צהובה ארוכה. קדימה אחורה ולצדדים. דוחפת עגלת שוק עמוסה שקיות. ראשי דובונים מציצים מסורגי עגלתה, קליפות בננה ובקבוקי פלסטיק ריקים. על פניה היה מרוח חיוך ענק כדרך קבע. אך כשלא היתה במצב רוח טוב, היתה ג'ודית כועסת ומקללת ואתם בוודאי לא הייתם רוצים להקרות בדרכה, כי אז הייתם חוטפים איזו קללה עברית במבטא אנגלוסקסי מקושטת ניצי רוק: "בייהיימה! פוסטיימה! עם ישראל חי הקשיבו לג'ודית! כולכיים נביילות"! 
בין מצנפת הפאייטים של דגל המולדת לבין ראשה של ג'ודית היתה מעוכה פאה שחורה קצרה וסינתטית שבימי גשם היתה מצופה שקית ניילון כחולה. בכל מזג אויר היתה ג'ודית יוצאת למסעותיה ברחבי העיר. לאסוף עוד מציאות ולשוחח עם עצמה ועם השיים הקדוש.

יום אחד התקרבה ג'ודית לפח גדול ברחוב טרומפלדור וכשפתחה את לועו, הגיע מולה אדם גבוה לבוש שחורים מטולאים, שיערות ראשו צהובות וסתורות, זיפי זקן מעטרים את פניו הצרובות וטפרי ציפורניו שחורים ארוכים, נכונים לחיטוט. האיש נצמד גם הוא לפח, דחף את זרועו פנימה בכח והחל מערבל ובוחש. ג'ודית רתחה על הפלישה והחלה מטלטלת את הפח בכח, מצווחת "מה זיי! אני הייתי פה קודיים! לא ניתןןןןן! עם ישראייל חייי!" 
האיש בשחור לא ויתר גם הוא והחל מקלל ברוסית בקולי קולות, תוך שהוא מעיף זבל מהפח החוצה בתנועות יד גדולות. "משוגעעע!" צווחה ג'ודית. השניים הוסיפו להאבק על האשפה דקות ארוכות, זו מחבקת את הפח ומטלטלת אותו וזה מנופף בידיו בפראות תוך שהוא משליך אשפה לכל עבר. סקרנים ועוברי אורח נעצרו במרחק בטוח, דיירי הבניינים הסמוכים יצאו למרפסות. בתחתית הפח היתה שקית עם כמה בקבוקי בירה מכבי חצי ליטר, אוצר לכל הדעות. ג'ודית היתה הראשונה לשלוף את השקית, אך שותפה צהוב השיער שלח את טפריו השחורים אל השקית וקרע אותה. הבקבוקים נפלו זה אחר זה ארצה והתנפצו לרסיסים. ג'ודית רתחה מזעם ומתוך התקף פסיכוטי שהוסיף לכוחה הפיזי עוצמה ודיוק, זינקה על האיש, כופפה את ראשו, דחפה אותו ללוע הפח וטרקה את המכסה. 
שקט השתרר. הרחוב קפא. ג'ודית פתחה את הפח בשנית וגילתה את ראשו של האיש מוטל בקרקעיתו, בנפרד מגופו. היא התכופפה פנימה לשלוף את הראש וכמעט שנפלה בעצמה פנימה, אך ישבנה הענק נתן קונטרה והיא נחלצה.
ג'ודית לפתה את סבך השיער הצהוב והרימה את הראש אל על בידה הימנית. "קקה! קקה ייעשה לאיש! עוכייר ישראייל!" זעקה כנביאה בפה מעלה קצף, כשכומתת הפאייטים הציונית מכסה מעט את עיניה.
המחזה הסוריאליסטי מעורר הפלצות תועד בעשרות צילומי סמרטפון, הופץ בכל הרשתות, בעיתונים ובחדשות גם בחוץ לארץ, והיה לאחד מהדימויים הויראליים ביותר באותו שבוע. 

יום שבת, 7 בנובמבר 2015

עולם כמנהגו נוהג

ברחוב שמריהו לוין גר אדם בשם שמריהו לוין.
איש כבד גוף שהתעורר בכל בוקר ודמיין שפלוני מרוצץ את גולגלתו. כבר מזמן חדל להאבק בדימוי, דבר לא עזר. התרחיש התמיד לקדם פניו בכל בוקר והוא כבר התרגל לכיווץ ברקות ולקור המתפשט במרכז המצח.
יום אחד גילה במקרה שאם יעמוד עמידת ראש לפני השינה, יתעורר בלי המחשבה על גולגלתו המרוצצת ובלי הפלוני. הגילוי היה כה מרגש שהאיש התמיד והקפיד על הטכניקה והאריך את זמני עמידת הראש בכל יום. דברים נוספים נפתרו והשתפרו עבור שמריהו לוין. הוא ירד מספר במכנסיים, ריח הזיעה שלו התעדן, נעלמו לו הפטריות בציפרני הרגליים, הוא נגמל מסיגריות ואפילו שיער ראשו הדליל חזר לצמוח והתרענן בגוון נחושתי.
התפתחויות מרגשות אלו הביאו את שמריהו לוין למסקנה שמוטב לו לעמוד על הראש כמה שיותר כדי להגביר את כל הטוב שבא עליו. וכך, הקפיד לעמוד על הראש שעה ואף שעתיים לפני השינה, גם בבוקר כשהתעורר שעה ושעה נוספת בצהרים.
כשהיה יוצא להלך בשדרות ח"ן העולם נראה לו הפוך. והוא שב והרגיש זר ובודד בעולם ההפוך הזה, הזר, כשהזיקנה מאיימת לקפוץ עליו מאחד העצים בלפיתה אחורית, לתלוש לו בברוטליות את מצבור שערותיו הנחושתיות ולהקדיר את  מחשבותיו. שמריהו לוין מיהר לחזור לביתו ולהעמד על ראשו. רק ההיפוך שחרר אותו מהחרדות, מהזיקנה ומהאלימות.
היות ובילה זמנים ממושכים על ראשו, עבר לתפריט מאוד מצומצם שכלל בעיקר סוכריות גומי שנדבקו היטב לדפנות קיבתו.

הגיע הקיץ ואתו מלחמה. המלחמה אילצה את שמריהו לוין לצאת יותר מביתו. היה נראה לו נחוץ לפגוש ברחוב פלונים אחרים, אפילו את האלימים שבהם ואפילו לזיקנה הסכים שתקפוץ עליו מעת לעת רק שלא ישאר בבדידותו עם הלחץ.
בוקר בהיר אחד יצא להליכה וכשהגיע לככר אתרים ליד מועדון הפוסיקט נשמעה אזעקה. עוברי אורח רצו לתפוס מחסה במקלטי הבתים הסמוכים ורק שמריהו לוין, שבדיוק סיים לזלול שק סוכריות גומי ענק, הרגיש שהוא מוכרח לעמוד על הראש כי זה הדבר היחיד שיעזור לו. וכך עשה, על מרצפות האבן המחוספסות של הככר עם הפנים לים נעמד על ראשו. פיצוצים נשמעו ונראו בשמים. גל עצום ודביק של סוכריות גומי לעוסות ומעובדות למחצה עלה בגרונו של שמריהו לוין והתפרץ בנחשול אדיר מפיו ומנחיריו. שלולית הגומי צבעה את פניו והדביקה את כיפת ראשו לרצפת האבן המחוספסת. הסירנות המשיכו לנהום ופיצוץ נוסף נשמע. שניות ספורות אחריו הלמו בקרקע שיירי טילי כיפת ברזל, ממש ליד מועדון הפוסיקט. זכוכיות דלתות המועדון התנפצו וגוש בטון ברוטליסטי בצורת כיפה מקושטת אריחים צבעוניים התעופף באויר, נחת על שמריהו לוין ורוצץ את גולגלתו.
כוחות הבטחון וההצלה שהגיעו למקום התקשו מאוד לעכל את המחזה המוזר ועוד יותר התקשו להזיז את הגוש הברוטליסטי העגול שנדבק לריצפה והקשה על פעולת חילוץ הגופה.
את פניו של שמריהו לוין לא ניתן היה לזהות כי נמעכו לכדי עיסה והתערבבו בשלולית הגומי הדביקה. בכיסיו היה רק מפתח ופתקה מקומטת בכתב בלתי קריא. צוותי חדשות הגיעו למקום לפנות ערב וקלטו במצלמתם פיסול מודרניסטי משונה שכלל גוש בטון שוחה בשלולית צבעונית של גומי ודם. המצלמות קלטו גם כמה עוברי אורח סקרנים וכן כמה מבאי מועדון הפוסיקט שהסבו את פניהם הלאה מהמצלמות. 

יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

הסיפור שלי עם אחמד

את אחמד הכרתי במסעדת "פטרה" בירושלים. אני עבדתי מלצרית והוא במטבח. העמדה שלו היתה קרוב לחלון של המלצריות, איפה שהיינו דוחפות את הראש תדיר לשאול מה עם המנות.
הייתי אז סטודנטית בחוג למחשבת ישראל והמלצרות פירנסה אותי לא רע. 
בהתחלה פספסתי אותו איכשהו, אבל יום אחד כשדחפתי את הראש למטבח לשאול מה עם המנה של הכנפיים, ראיתי אותו. נשען על המקרר ומשחק בטלפון. היה לו שיער קצוץ כמעט מגולח, וג'לי בקוצים למעלה. "הי, אני גלי", אמרתי והושטתי ידי פנימה למטבח. "אחמד", הוא ענה וחייך. "אחמד סליחה מה עם הכנפיים לשולחן 19"? הוא לא דיבר טוב עברית וחאלד מהפס הקר אמר לו בערבית וכנראה גם הוסיף איזו הערה כי שניהם צחקו ואחמד זרק עליו מגבת מטבח וניגש להוציא לי את המנה.
וזהו. לא היה צריך יותר. אני נדלקתי עליו והוא נדלק עלי. רק במחשבות בהתחלה.
זאת היתה תקופה גרועה בירושלים. כל כמה ימים התפוצץ מחבל מתאבד איפשהו, והמטבח התקשה לתפקד. היה עוצר והטבחים היו מאחרים קבוע או לא מגיעים בכלל.
חודש ימים כיליתי בחלומות על אחמד. בעיקר ריגשה אותי האקזוטיקה שברומן עם ערבי. אפריקאי היה לי, גם מכסיקני, גרמני, ישראלים כמובן ואיזה חפוזון עם צרפתי, אבל ערבי לא.
התביישתי להעביר לאחמד מסרים למטבח שלא יסתלבטו עלי שם כולם או יחשבו שאני זונה. אז הנחתי לעניין, אמרתי מה שיהיה יהיה.
ואז היה. במשמרת ערב של יום שישי נשארתי אחרונה לסגור וכשיצאתי מהמסעדה הוא חיכה לי בחוץ, מעשן סיגריה. "הי אחמד", קפצתי בבהלה, ואז התרגשתי. הוא חיכה לי? לא יודעת. "הי", הוא ענה וזרק את הסיגריה. עמדנו ככה איזו דקה, אחת בלילה בצינה הירושלמית, מחייכים כמו אדיוטים, מעבירים משקל מרגל לרגל. "תשמע אני הולכת הביתה", אמרתי ועשיתי בפנטומימה עם האצבעות תנועות של הליכה, "אתה יכול ללוות אותי, רוצה"? כן, הוא הנהן, והלכנו.
"מה עם החברים מהמטבח? אתה לא מפספס את הטרמפ הביתה?" אבל הוא כנראה לא הבין ולא ענה. אז סתם חייכנו והתחלנו ללכת. היינו בול באותו גובה וצעדנו קרוב זה לזו. היה בינינו חשמל.
אחמד הוציא סיגריה והציע לי אחת. עישנו והלכנו בשתיקה.
כשהגענו אלי נעצרתי בפתח הבית, שילבתי ידיים לשמור על חום גופי. "אני גרה פה" הצבעתי למרפסת בקומה הראשונה. שתיקה. "רוצה לעלות?" אחמד היסס, אולי לא היה בטוח מה בדיוק אני מציעה לו. "בוא" אמרתי והחוותי בכיוון המדרגות. נכנסנו הביתה. המבואה היתה מבורדקת. רמי השותף שלי חזר ממילואים וזרק את המדים שלו בכל מקום, גם את הנשק. איזה מעצבן כמה פעמים אמרתי לו שיכניס את הבלגאן לחדר שלו. שמתי מים לתה ואחמד התישב במטבח והצית סיגריה. פתחתי את המקרר מחפשת את עוגת הגזר שאפיתי בבוקר, אבל רמי חיסל אותה, השאיר פרוסה אחת. כזה חזיר בחיי. "מצטערת אחמד אין לי מה להציע לך, אני חיה פה עם פרזיט", אמרתי בכעס, אפילו שידעתי שהוא לא מבין מה אני אומרת. מצאתי במזווה צנצנת צימוקים, שפכתי ממנה לקערית והנחתי על השולחן. אחמד צחק ולקח חופן. ישבנו ככה במטבח בשקט ועישנו. אחר כך הלכנו לחדר שלי. "תפתדל תרגיש בנח" אמרתי את המילה היחידה בערך שאני יודעת בערבית והלכתי לאמבטיה לצחצח שיניים. כשחזרתי לחדר הוא עמד ליד הספריה והסתכל במגדיר פרחים. "יפה אה?" אמרתי, והוא הנהן. התנשקנו. נשיקה עדינה וארוכה. ואז עוד ועוד. היה לו טעם מוזר. של דם וחלודה. טעם של מזרח ירושלים. ואני רציתי ממנו עוד ועוד. נשכבנו במיטה והתחבקנו חזק והתנשקנו שעות עד שנרדמנו. ואני הרגשתי שאני כבר מכירה אותו ממש ממש טוב.
והצטערתי כשהשמש זרחה בבוקר כל כך חזק כי הכל הרגיש בלתי אפשרי לאורה. ונראה לי שגם אחמד הרגיש כמוני.

וזה באמת נגמר. בבוקר הוא הלך למסעדה ואני נסעתי באוטובוס להר הצופים. וכשהגעתי דיווחו ברדיו שהתפוצץ אוטובוס לא רחוק מהבית שלי. נשבר לי הלב. התגעגעתי לאחמד וכל מה שרציתי היה לשכב אתו מחובקת שינחם אותי. כל היום לא הייתי מרוכזת. תחושה סמיכה מרה מתוקה חנקה אותי להשתגע. כשבאתי למסעדה למחרת אחמד לא היה. חאלד אמר לי שהוא חולה. ואחר כך הוא כבר לא חזר יותר לעבוד במסעדה. 
אחרי איזה חודש שמעתי את הטבחים מזכירים אותו וניצלתי את ההזדמנות לשאול לשלומו. הם סיפרו לי שהוא מתחתן ועובר לרמאללה לגור ליד המשפחה של ארוסתו. קינאתי נורא.
"תמסרו לו דרישת שלום ממני" והם אמרו בסדר וקצת צחקו כאילו הם יודעים עלינו משהו.

עברו הרבה שנים מאז, אבל הטעם של מזרח ירושלים דבק לחיכי ולא סר.
ואני לעולם לעולם לא אשכח את אחמד.

יום חמישי, 15 באוקטובר 2015

שניים חשודים

תקף אותי רעב

הליקופטרים חגו בשמי גבעתיים שעתיים תמימות
הווטסאפ קודח, מחפשים חשודים
יצאתי מהסטודיו, חציתי את הכביש והנה ניידת
ולידה שלושה שוטרים. אחד שמנמן ושיערו מאפיר
ושניים לבושים שחור, קרביים וצעירים
מה קורה עם ההליקופטרים? שאלתי בטון רך
מקווה לקבל יחס אוהד ומפלרטט מהשוטרים
שארגיש שחזרה שגרה ועולם כמנהגו נוהג
אבל הם היו עסוקים מדי ודרוכים מדי, אז נתנו תשובות קצרות ולא התפעלו ממני כלל
אולי אינני מספיק יפה או שקולי לא מספיק מיוחד כדי שיעצור העולם ויבלמו הבליו
תפסו שניים, עכשיו מעבירים אותם לחקירה, סיפר השוטר המאפיר לבסוף

קניתי במכולת תפוצ'יפס ובירה שחורה, והתיישבתי בחזרה בסטודיו
דלתי פתוחה אל החצר האחורית
דמיינתי את החשודים רצים, מתנשפים, מדלגים מעל גדרות
ומה אם היו נכנסים למשל לכאן? אלי לסטודיו?
עם הסכינים והפאניקה?
אולי היו עוצרים הכל ומתבוננים בציורים שלי? והמרחב הזה, הויזואלי העשיר
היה מכה בהם כמו סטירה, היו אומרים לעצמם, עולם משוגע, ובורחים

ואולי היו מתקרבים אלי עם הסכין לחתוך? גם לזה אני כבר מוכנה, והחלטתי, אני מתמסרת
בשעת דחק משתתקות לי הגפיים ונאלם קולי, אז מוטב שמראש אוותר
ואולי גם תהיה בי ההשראה להשחיל איזו סליחה נוצרית על הדרך
לעילוי נשמתי מבעוד מועד
אהיה קורבן של מלחמה או קורבן של שלום
ואדע שאולי מוטב לגמור ככה מאשר להחנק מעצם של דג בראש השנה
דני והילדים יצטרפו למשפחת נפגעי הטרור ופעולות האיבה וכל הוצאותיהם יכוסו מכאן ואילך

ואולי
אולי בכלל יכנסו שני החשודים הנה בריצה, בלי נשימה, מבועתים מפחד
ויראו אותי יושבת כאן עם התפוצ'יפס והציורים מוקפת הילה של חסד
ורק יבקשו כוס מים. ואני אתן להם כוס מים. ולרגע אחד שהם שותים את המים נחליף בזריזות מבטים, והם יודו לי במבטם השבור ויגרמו לי להרגיש יפה וטובה
והעולם יעצר מלכת ולשבריר שניה נזכר שאנחנו אחים וגורלינו משותף
ואז הם יתעשתו וימלטו
ואני אשאר כאן מרוגשת ונסערת, חצי בוגדת, חצי אמא תרזה
ואביט במראה ולא אבין דבר


יום שישי, 25 בספטמבר 2015

מבט מלמד

אמי מביטה בי מעבר לשולחן. אינני מצליחה לפרש את מבטה. גם אינני רוצה, כי אז אפול לתהום ובתחתיתו מקווה האשמה. היא מחפשת אותי, מבטה הטיל קרס חכה, לדוג אותי שאהיה שלה כמו תמיד. מחפשת אישורה, נזקקת וחסרת הגנה. אבל אני, גאונה שכמותי, למדתי כמה טכניקות ללכת על פני התהום בלי ליפול בה. אני משיבה לה מבט ובמבטי אין מאום זולת אהבה. ולכן, מבטי עגול וסולח, פני השטח חלקים כל כך ולקרס החכה אין איפה להיתפס. היא מחליקה בשקט על פני מבטי וחווה יחד אתי מרחב חדש. היות ואמי היא אדם העסוק בהתבוננות כל ימיו, וגם חכמה, אני רואה שהיא בודקת אותי. האם אני מרמה? האם מה שאני מציעה לה אמיתי? האם תתכן אהבה חפה מהתניות? וכיצד זה עובד? כיצד ניתן לחנך, לאלף ולהחזיק קצר בלי תנאים?
אני יודעת שאין שום דבר אחר. אני יודעת שאני יכולה לעורר בה את הזכרון הזה. השאלה היא האם תרצה להתעורר לקראתי ולהתאחד אתי מחדש. אם אנסה לדמיין יחסי אם ובת חפים מפחד (שאמות/שתמות/שנהיה בריב) ואשמה (על העדרות/חוסר תשומת לב) זה יראה לי סוריאליסטי. נכון. את המופלא ביותר קשה לדמיין ולתאר, אבל אפשר להרגיש ולחוות.
אם אביט בה באהבה, ורק באהבה, אין עוד משמעות לזמן ולפחד. ואין משמעות לי ולה כגופים פיזיים נפרדים. האהבה הזו מתקנת בינינו כל מה שהיה, כל מה שהינו ומה שיהיה. ובביטול הזמן הופכת להוויה אחת רצופה. האהבה שאתן לה במבטי תפטור אותה גם מאשמה ופחד שסחבה על גבה מאמותיה, ואני אפטר מהאשמה והפחד שאני חווה מול ילדי. התיקון הוא על זמני, בין דורי, היסטורי, שלם ומלא. (לכן את אותה התבוננות אוהבת אפשר לקיים גם עם מי שאינם עוד בחיים)

עם אמי יש לי אינטרס לתיקון. אבל למעשה, אינטרס דומה יש לי עם כל אחד. כי מבטי יוכל להיות שלם לגמרי רק כשלבי יהיה שלם לגמרי. רק כשאתבונן באהבה בהכל. וכשאני אומרת להתבונן באהבה- אני מתכוונת, להתבונן בדבר מה בלי לרצות לשנותו, בלי לכפות עליו את עצמי, בלי לצפות ממנו לדבר, כי הוא פשוט מושלם כפי שהינו. זוהי אהבה, והיא נעימה מאוד כי היא משחררת וממלאת את הגוף בחדווה. ואין בעיני אנשים שראויים יותר לתיקון מאחרים. כי הם כולם חלקים ממני, וכולם חלקים חשובים. מובן שמול מי שמעוררים בי סלידה, יש לי אולי יותר עבודה, ומטבעי ארצה להקל על עצמי ולהתחמק מהם. אבל העבודה תחכה לי. תמיד אותה עבודה. אף פעם לא נגמרת. וביום שאסיים אותה, ודאי אשכח הכל ואהיה שלמה ומושלמת, כפי שתמיד הייתי, היינו, רק פשוט שכחנו. ואז אולי גם אעלם (:

יום שלישי, 22 בספטמבר 2015

מחשבות על סליחה

חברים, קוראים יקרים. לא פשוט לי לקרוא את הפוסט האחרון שפרסמתי. הוא דוחה אותי אפילו. יש בו מלא כעס והאשמות, כאילו אני מכיחה את כולם. כאילו כל העיתון זה זבל וכולם נגועים בשנאה ואין תקוה.

היום אני מבקשת להמשיך ולסיים את הפוסט הקודם שלי ולדבר על סליחה, שלום ואהבה. יש שני מקומות מהם ניתן להתבונן במציאות. המקום של האגו- מה שהעיניים רואות ומפרשות, הזכרונות שישנם, הפחדים השונים, כל הידע שאספתי על העולם. 
ויש את המקום של הלב- זה שלא רואה בעיניים. זה שמרגיש ויודע מתי אפשר לסמוך על מישהו, מתי לוותר, מתי להגיש עזרה. 
כך למשל רואות העיניים: "הי, הנה שמוליק, הוא שמנמן, הוא רוכב על אופניים, החולצה שלו קטנה עליו, הוא צריך להיות כבר בן כמעט חמישים. בטוח הוא אבוד. שמוליק מחייך אלי ומנופף בידו לשלום. היי שמוליק אני קוראת אחריו, וחושבת לעצמי, ממה הוא כל כך מרוצה?" זהו למשל מצב מדומה של מפגש אפשרי שבו נתתי מיני פרשנויות ל"שמוליק". אין באמת שמוליק. כל אחד בחיים של שמוליק רואה אותו אחרת. פקיד הבנק, הירקן, אהובתו לשעבר, ילד שלמד איתו בכתה, אמו ואפילו אני לצורך העניין. מפני שאין לו דימוי אחיד וקבוע, הוא בעצם, לא ממש קיים. 
נסיון אחר להדגים: נניח שבפיד של הפייסבוק שלי אני חווה מציאות מסויימת. אני רואה כל מיני פוסטים שאנשים מסויימים מפרסמים ומתגבשת אצלי תפישת מציאות על העולם שבו אני חיה. רוב הפעמים, אצל מי שמבלה הרבה בפייסבוק, השהייה בו מותירה אותך מרוקנת ובלתי מרוצה. יותר מדי "אמיתות" או מחשבות נכנסו למערכת המחשבות שלי, שכמעט קורסת לגמרי מהעומס וממיינת בהיסטריה את כל פיסות המידע החדשות שנקלטו. היא בהיפר וונטילציה. זה מקום מאוד של אגו כמובן, המקום שמשווה אותי לאחרים, המקום שהודף, מגיב, מזדהה, מחבב, מרגיש לכאורה שייך או מרגיש מאויים ושקוף. 
ואז, נסו להיכנס לפרופיל של מישהו אחר פעם. ותיווכחו שהמציאות המוצגת אצלו בפיד היא שונה כל כך. זרה לנו לחלוטין. זה אולי הדבר הכי קרוב שיכול להתאפשר לנו בפנטזיית "להכנס לחייו של מישהו אחר". מקום שנפרש כמזוהם, או מטופש, או משעמם... מה שבעצם מדגים בצורה טובה את העובדה שאין מציאות אחת. (להבדיל, אבל די דומה לחיים)
האחריות על הפרשנות היא רק שלי. לרוב אני מפרשת מתוך מה שאני מכירה ויודעת, ממה שלמדתי על העולם. ודעתי היא הצודקת והנכונה בוודאי. לדעת מישהו אחר, לאו דווקא. ופה הרגע החשוב.
מה שמעניין הוא, ופועל ממש כחוק טבע, שהתגובות שלנו פנימה והחוצה פועלות בהדדיות. אין כזה דבר להשליך החוצה משהו ושהוא לא יושלך גם פנימה. כל קללה, כל מחשבה של שנאה, כל שקר, הערה צינית, כל קליפת בננה שאני זורקת מתוכי החוצה, נזרקת גם בתוכי פנימה. ולכן, גם אם נדמה לי שאני "צודקת" כי זרקתי אותה על האדם הנכון, חינכתי מישהו ולימדתי לקח, אני מרגישה עדיין לא מרוצה. רדופה וכועסת. 
באותה מידה זה פועל הפוך. כשאני עוזרת למישהו, או מנקה את סביבת המגורים שלי, כשאני מתחשבת באחרים ומברכת מכל הלב מישהו על משהו, אני זוכה בדיוק באותה ברכה, באותו נקיון, איכפתיות וסובלנות. אני מתמלאת בהם. 
נדמה לנו פעמים רבות שכשאנחנו סולחים ומוותרים אנחנו פראיירים. כי למה שמישהו אחר יהיה צודק ולא אני? ולמה שהוא יזכה ולא אני? אנחנו מפחדים שאם נסלח, לא יהיה לנו תוקף. כלומר, נהיה בלתי חשובים. כלומר, נהיה שקופים. כלומר, נהיה כמתים. כך אני מפרשת את הפחד מסליחה. הפחד להיעלם ולמות. 
נדמה שההדיפה מנכיחה את קיומי הפיזי והאנרגטי. הסליחה מחלישה, מעמעמת ומוחקת.
ולכן, לא פעם אנחנו סולחים בהדיפה. קח קח את הסליחה שלך ועוף לי מהעיניים. ומהפיד.
בואו נראה את מי אני אעיף מהפיד שלי היום (כל יום הוא יום טוב לטיהור אתני)- היום אני מעיפה הומופובים, גזענים ושוביניסטים. ברור הרי שהם לא נעלמים לשום מקום. בכך שאני מעיפה אותם, אני דוחה את תהליך הסליחה שאני יכולה לעשות אתם- בתוכי כמובן. 
אפשר לומר שכל אותן אוכלוסיות שמאתגרות אותנו מבפנים, מציעות לנו מתנה. פיוס בתוכי עם המקום הזה שבז ושונא ומוקיע.
וכן, זה כן משנה את המציאות. לגמרי. גם כשהאלימות גואה. גם כשנדמה שאין תקווה.
את הסליחה האמיתית אפשר לעשות בשקט בבית. זה לא פחות קשה מלעמוד בחום בהפגנות או לירות על חפים מפשע. אם לוקחים את הסליחה ברצינות, זו עבודה מאתגרת ואינסופית.

דיברתי די הרבה על האגו כאוייב מבפנים שעושה בעיקר נזקים. ואתמול הגעתי להבנה שדווקא שם אני רוצה לעשות שלום. עם מכונת הפרשנות הזו. אני רוצה לסלוח לעצמי על זה שאני שונאת. ועל זה שאני מתביישת ומרגישה אשמה שאני שונאת. אני רוצה לסלוח לעצמי על כל הבלבולים האלה. אני רוצה להתבונן בעולם בעיניים סולחות כי אני יודעת שכשאסלח החוצה אסלח גם פנימה. ואני יודעת שמבט אחד של סליחה בעולם מרפא מליוני חלקיקים של מחשבות ורגשות ומערכות יחסים. רגע אחד של לצאת מהדפוס הקבוע, הקפוץ, הדרוך והתוקפני. רגע אחד של שחרור מלא, של הקשבה וראיה נטולת שיפוט. יכול להוציא אותנו מהמצבים הכי מורכבים.
ובעיקר, בעיקר בתוך מערכות היחסים שאני לא יכולה להימלט מהן לכאורה. המשפחה, המקום בו אני עובדת, המקום בו ילדיי מתחנכים.

אני רוצה לסיים ולומר לכל מי שקורא תודה רבה. ושתהיה לכם יממה שקטה ביום כיפור ומחשבות טובות ומועילות על סליחה. באהבה גלי


יום שבת, 19 בספטמבר 2015

אני בתפקיד

בשנים האחרונות אני לא צופה בחדשות וממעטת לקרוא בעיתונים. השארנו רק את המנוי למוסף סוף השבוע וגם זה אחרי לבטים אם צריך... את ההתמצאות במציאות אני מלקטת מהצצה חטופה בעמוד הראשי בקיוסקים, מהפייסבוק ומפה לאוזן. מדי פעם אני נקלעת לקריאה אופקית של מוספי גלריה כדי לא להיות לגמרי באאוט. אני לא מכירה רבים מהאמנים הצעירים שפועלים בסצינה, אולי אני חברה של חלקם בפייסבוק ובכלל לא יודעת. ואני רק בת 38 (בחודש הבא), לפני 8 שנים גם אני הייתי הצעירה... לפעמים מטריד אותי שנשכחתי. אמן אחד אמר פעם שאמנים במתקרבים לגיל 40 מגיעים לתקופה הכי צחיחה מבחינת תשומת לב אליהם וצריך לעבוד בלהישאר רלוונטי, בולט, נחשק וכו'. סיימו כבר תואר ראשון ושני, רכבו על הגלים ועל הגלים שאחריהם, עבדו עם גלריה שתיים שלוש, מלמדים פה ושם, מציגים פה ושם, עייפים לגמרי. גם אם נדמה מבחוץ שהם כבר לגמרי מסודרים, בפנים הם עדיין רדופים, מחזרים אחרי כל בדל של תשומת לב וסובלים מ FOMO* קשה. אני בוודאי גם נמצאת איפשהו על הסקאלה הזו. רק שדי נמאס לי לשחק משחקים ובא לי לעסוק יותר באמת החשובה, או בתפקיד העיקרי שלי כבת אדם חיה. כן, אני ציירת, אמא, וכו'. אבל המשימה שלשמה אני כאן היא לעשות שלום. להגיד לעשות שלום, זה כמו להגיד אלוהים. מילה שגוררת אחריה היסטוריה של סחבות מרופטות ומקרקשות. יש את המושגים האלה שאנחנו יודעים עליהם כל כך הרבה, עד שאנחנו לא יודעים עליהם דבר. שמענו שמענו. לעשות שלום זה ללכת להפגנות, להיות צדקני, לעבוד בזה- אי אפשר רק חצי. את לא יכולה להגיד אני עושה שלום ולהמשיך בשקט בחיים הנוחים שלך בגבעתיים. בלי להתייצב בכל הפגנה ובלי לשתף בפייסבוק פוסטים מבעיתים על מה בני אדם מעוללים אחד לשני. ואם את אמנית, אז בכלל. איך יכול להיות שאת בוחרת להיות מייצגת מציאות, מצהירה על עצמך כאשה שעושה שלום ואין בציורים שלך שום דבר פוליטי? שום מאבק מדמם? התכחשות מוחלטת? לא אפריקה ישראל, לא גרמניה ישראל, לא פלסטין ישראל, שום זכר לערבים, לפליטים ושאר תושבים. בני אדם ובעלי חיים, ימנים ושמלאנים, גברים ונשים. כל מה שחשוב להשכין בו שלום.
אנשים שמים לעצמם מטרה ובשמה הם עוטים צווארון כלבים (הקונוס הזה ששמים כדי למנוע מהם להתגרד ולפצוע אזור שמחלים) ולא רואים יותר כלום. העיקר להתנגח באלף כדי לשמור על בית. ושיזדיינו כולם.
למרבה המזל, הפייסבוק, מאיץ החלקיקים הבלתי נדלה, מביא אנשים להתעייף גם מהצדקנות והציניות. הרבה יותר מורכב ללכת לקראת משהו שאתה שונא ומוקיע (כי אתה ממש לא כזה, כלומר, אתה לא בשלום עם החלק הזה בך), ללכת לקראתו באמת. לא להדוף, לא לדחוף, לא ללגלג בנבזות או להתנגח בהתנשאות במשחק מי יתקע את הפלוץ האחרון היותר מסריח. ובכך להנציח ביתר שאת את המלחמה והסכסוך. זה מה שפעילים פוליטיים פייסבוקיים עושים הרבה פעמים. על העיתון אני בכלל לא מדברת. כל העיתון, על מוספיו, מנציח את הסכסוך והפילוג. כמה קל. כמה משעמם היה לא להעליב ולמתוח ביקורת. כמה מיותר ומביך היה להציע לבני האדם הפותים כלי התמודדות אחרים עם עצמם ועם המציאות? שלא לומר את המילה הגסה נחמה. אין בנחמה כסף. לא בשר ולא דם. הנה תוך כדי שאני כותבת, נחה עיני במקרה על הפיסקה החותמת את מאמרו של נחמיה שטרסלר (3 סליחות) בהארץ, והוא כותב: "אני יודע שהדבר הכי גרוע שעיתונאי יכול לעשות זה לומר מלה טובה על מישהו. על מילים רעות עוד יסלחו לו".  
קשה לדמיין עולם שהעלבונות בו נדירים ושחווית האחדות היא הנורמה. וכל כך אנחנו מאדירים ומשמרים את המלחמה, בכל סוג של מרחב. כאילו מתוך מטרה לשמר דבר מה חשוב. אם לא נהיה מבקרי אמנות נשכניים ודעתניים הכל יקרוס ולא תהיה עוד משמעות לשום דבר. אם לא נראה לפלוני אלמוני שהוא טועה בגסות, שהוא איגנורנט ומיותר, שבכלל אין שום טעם להזכיר אותו כי הוא לא תורם דבר למאמץ המלחמתי, אז יהיה תוהו ובוהו. כל ממזר ימלוך. לא יהיה עוד שום טעם וערך ל"ביקורת", למה שווה יותר ממה ומי שווה יותר ממי. וככל שהבוז יותר מתוחכם והיד המכה בטוסיק יותר רטובה ושטוחה ומכאיבה, כך יותר טוב! לכולנו! לחיים! ולילה טוב בתוך ערימת כדורים, ענני סיגריות וים השיכר בואך לעוד יום של מלחמה ובוז.
זה המוסף שנח לי על השולחן עכשיו ליד הקפה. אין בו שום נחמה עבורי. כל מה שכתוב בעיתון מנציח את השבי שלי, בסכסוך, בציניות, בהתנשאות. בתוך מה אני כן ומה אני לא. מה מגיע לי ומה לא מגיע לי. אולי משני מדורים אני בעצם נהנת. "ענייני פנים" ו- 20 שאלות.
אז למה אנחנו כל כך מפחדים? למה זה כל כך גנרי לתקוף כדי לשרוד? האם זה הגיוני בכלל לצפות להתנהגות אנושית אחרת? או שחבל על הזמן? נגונן בחירוף נפש על אוכלוסיה אחת ונהדוף באלימות אוכלוסיה אחרת, מתוך אמונה שאנחנו צודקים ורק כך יבואו תנאי מחיה מתקבלים על הדעת? זה המעשה הנאור?
לא. זה לא. אותה גברת בשינוי אדרת. כולנו גזענים. גם הימני הגזען ההומופוב המזרחי והקרניבור וגם ההומו האפריקאי הערבי הטבעוני השמאלני, המזרחי, המשורר, כבוד השרה, כבוד העיתונאית, זונת הרחוב, נהג האוטובוס, בעל היאכטה, כולם כולם. 
אני רק שמה את זה פה על השולחן, את הברור מאליו. בשבילנו לחשוב עליו בימי התשובה שכולם חושבים על משהו. מי מתרכזים יותר בסליחה, מי מתרגשים יותר מלהציק לאחרים... 
ובינתיים אכין פוסט עוקב עם מחשבות מעשיות על שלום. תודה

* fomo- fear of missing out

יום רביעי, 26 באוגוסט 2015

I love you both

אז הנה מה שעומד מאחורי הציור  I love you both  שהעלתי היום לפייסבוק
לפני כמה זמן חלמתי בהקיץ בסטודיו ובחלומי התבהר לי שאם אני רוצה לקבל כתבת שער מקיפה על חיי ועבודתי במוסף השבת, אני צריכה למות. 
אתם מכירים את זה שאתם אומרים: אם לא תעבור תוך דקה מכונית אדומה ברחוב שלי, יש לי סרטן? כזה.
את העיסקה הזו מציע לי השטן ואני מהרהרת בה. כמובן שכשהנושא עולה, אני לא חושבת ברצינות על המשמעויות של מותי. על זה שיש לי ילדים ובן זוג וחברים ובית וסטודיו וציור ואהבה ובריאות ועוד מלא דברים שבא לי להמשיך לחיות אתם. 
בחלומות בהקיץ יש מן טשטוש נסיבות נעים כזה שמאפשר לשקול ברצינות כל רעיון.
אני חושבת על הדווקאות המרגשת שהאגו זוכה לה: הנה ביצ'ס, הלכתי לעולמי, קיבלתם כתבת שער עלי, ראיתם כמה אני מוכשרת ומהממת ומצחיקה ויותר לא אצור שום יצירה, בגללכם. בגללכם מתתי. כי לא שמתם לב אלי והייתי צריכה להקריב את חיי. כדי שתתעוררו ותגלו בי עניין. מרוצים?
ואני תוהה מי הם אותם אנשים שאני מנסה בהזיותי למשוך את תשומת לבם? אוכל למנות במקרה הטוב אולי עשרה, שאני עשויה לנהל אתם מערכת יחסים פרנואידית מבלי שהם מודעים לה. והמעניין הוא שהם יכולים להתחלף בן לילה באחרים או להשכח לגמרי בכל רגע. כך מזהים בקלות שקר.
כשהתעוררתי מהחלום הזה, שרטטתי סקיצה שלו. נדף ממנה ריח אפל, כזה שלא התקרבתי אליו כבר חודשים. כזה של מאונן האורב בסימטה. נבהלתי. קמתי והלכתי מהסטודיו.
ואז העניין המשיך להתגלגל לי בראש. הנקמנות שנדפה מהרעיון פשטנית מדי ובעצם כלל לא הולמת את האופן שבו אני מבינה את החיים. עיסקה מסריחה ופשטנית. לא משהו שבא לי להראות לאף אחד. 
עניין המבוכה, שידעו עלי שאני לכאורה מוכנה להקריב את חיי כדי לקבל כתבת שער, עם זה אין לי בעיה. המופרכות ההירואית הזו היא לא נחלתי בלבד. זה סימן לבריאות מבחינתי, שאני מוכנה להתוודות בחופשיות מבלי לחשוש מהמחיר.

התהלכתי עם המחשבות כמה ימים ואז החלטתי לתאר סצינה אחרת בה אני מנהלת משולש רומנטי עם אלוהים והשטן. עם אהבה ופחד. ואני משתוקקת אל שניהם ומבקשת להיות אתם בסימביוזה. בפלרטוט מתמשך. לא אסלק ממיטתי לא את זה ולא את זה. אני יכולה לגמרי להישאר באור ולהביא שלום לעולם גם כשאני מארחת בגופי ובמחשבותי מחשבות שטניות. לא אאבק בהן עוד, אין טעם. נולדתי אתן והגיע העת להשכין שלום.

חשבתי בהתחלה לקרוא לציור "פוליאמוריה", מושג שלא הכרתי היטב עד לאחרונה כשהציגה לי אותו חברה. לבסוף החלטתי פשוט לדווח על אהבתי וזהו. כך, אולי, אני מגנה על עצמי ומבטיחה את הישרדותי. שומרת על קשרים טובים עם כולם.
שוויץ, קראה לי פעם חברה שהסתלקה מחיי לפני שנים רבות. נעלבתי והתגאיתי בכינוי שוויץ, כי הוא הגדיר את מסוגלותי וכוחי הדיפלומטי מחד אבל גם הצביע על חוסר יכולתי לבטוח ולהתמסר לגמרי לצד אחד. 
אני בוחרת להתמסר לכל אם כך, כדי לפשוט מעלי את הבושה והפחד. בושה מהאופן שבו אני עלולה להיתפש. ופחד שאני אהיה אומללה וחסרה אם לא יתרחשו בחיי א' ב' ו-ג'.

אז אני מדגימה אהבה עצמית, שהיא בעצם אהבת הזולת, שהיא בעצם הגאולה.





יום שבת, 11 ביולי 2015

הקול בראש


לקחתי את הילדים לסרט הקול בראש.
ספוילרים לפניכם, אם כי לדעתי הקריאה לא תפריע להנות מהסרט.
נולדת ילדה, ועמה נולדים הקולות בראשה. פיקסאר בחרו בחמישה קולות מרכזיים: שמחה ועצב, שחקניות ראשיות, פחד כעס וגועל, שחקני משנה. למה דווקא אלו הרגשות המרכזיים שילד חש? בטח ערכו סקר, או חשבו ששחקנים אלו יניעו את העלילה הכי טוב.
שמחה היא דמות קופצנית בשמלה, שסובלת משתלטנות מאוסה כדי לשמור על בעלת הבית (הילדה המארחת אותה בראשה) מאושרת. עצב, מעוצבת כמו דוקטורנטית דכאונית לפסיכולוגיה, עגולה, נמוכה, צבעה כחול, תספורת קארה ומשקפיים. גוררת עצמה בקושי ממקום למקום, חכמה למדי (כפי שמתבקש מעצב) ומודחקת. שאר הדמויות שטוחות לגמרי. כעס הוא אדון אדום עם שפם ופתיל קצר. פחד הוא דמות מאורכת וסגולה, לא מעניינת במיוחד. וגועל, למה דווקא גועל?? גועל היא כוסית קוטרית שנגעלת מהכל ועושה מרד. ירוקה ומחוייטת. ומאחורי הקלעים, הדמויות "האמיתיות" המארחות את הקולות בראש. הילדה, אמה ואביה.
הגיבורות המרכזיות של הסרט אפוא הן שמחה ועצב, והמסע להבראת הילדה הוא המסע שלהן. המאבק בינהן הוא שמניע את העלילה. שמחה שרגילה לביים את חיי הילדה לכדי אושר צרוף, מאבדת שליטה, בדרך לומדת להכיר בערכה של עצב ולהבין שהן עובדות בשיתוף פעולה.
בדרך תפגשו גם את תת המודע (תהום הנשיה, דרך אל חזור), החבר הדמיוני ואולפני בימוי החלומות. 
הרעיון מעניין, הסרט עשוי טוב ואני מודה שסחטו ממני בכי הגון בסוף.

תהיתי, האם מי מיוצרי הסרט של פיקסאר עשה אי פעם סדנה/קורס/דרך רוחנית כלשהי.
אולי קרא משהו של דיפאק צ'ופרה? שיחות עם אלוהים? אקהרט טולה? תטא הילינג? מישהו אולי שם מתרגל יוגה? או את הקורס בניסים? קורס מבוא בבודהיזם? אולי מדיטציה טרנסדנטאלית? הואופונופונו? ויפאסאנה? משהו?
בטוח שכן. וגם מי שלא קרא, יודע, שרוב התורות הרוחניות (אלו שאפשר להחשיב כאמינות**) מספרות לנו שמקור האומללות שלנו בני האדם הוא בדיקטטורה של האגו. בהשתוקקות שמתחלפת תדיר בדחיה. בחרטה על העבר שמתחלפת בפחד מהעתיד. בהשוואה אובססיבית לבני אדם אחרים. בחוסר שביעות רצון כרוני. בנפרדות, ניכור, קנאה וסלידה. חשיבות עצמית, התנשאות ועליונות תוך כדי בדידות וחוסר שייכות. סלידה. שנאה. נטירת טינה. הרשימה מתמכשת עוד ועוד.
כל התורות, כל אחת בדרכה, מנסה לאמן אותנו להפרד מאשליות האגו ובכך להיגאל מהסבל שאנו חווים. להפרד מאשליות הגוף, וכך גם מאשליית המוות. כיצד? דרך סליחה, דרך דממה, דרך האטת המחשבות, דרך תרגול אסאנות וטיהור המחשבות. אינסוף דרכים.

בסרט לא היתה אף תובנה שקשורה לחשיבה רוחנית. הזמן השקט היחידי שעומד לרשות הילדה הוא הלילה, וגם שם מפעילים הרגשות שלה את אימפריית הקולנוע של החלומות. 
מדוע אין לילדה דיאלוג עם הרגשות שלה? כמו שלמבוגרים אולי יש?
"למה אני כועסת עכשיו? או מקנאה? ואיך אני עושה שזה יפסיק?"
או
"כמה אני שמחה היום! אני מפחדת שכל האושר הזה יסתלק ממני בקרוב"

הילדה היא בובה מצויירת וחמודה. נשלטת על ידי רגשות קטגוריאלים, שמנהלים בינהם מאבקי כח עד שמבינים שעליהם לשתף פעולה. קצת מכל אחד זה הכי טוב, הכי מאוזן. THE END

אולי מתוכנן המשכון לסרט הזה ובו יראו את ריילי הילדה שהתבגרה והחליטה לעשות בדק בית בראשה. מה יקרה לרגשותיה הקופצניים אם יסתמו את הפה לכמה זמן כל יום?
ואיך זה יראה כשיהיה לה סוף סוף שקט מהם? האם זה צורך שבכלל יש לילדים? האם הם סובלים בעוצמה דומה למבוגרים ומאותם דברים? אני מצידי יכולה לומר, שתחושת הזמן המעורפלת יותר אצל ילדים היא זו שגואלת אותם מרוב הסבל. מטבעם הם חיים יותר בהווה. וכן תחושת הזרות שלהם מפני המבט החיצוני עוד לא הגיעה לשיאה. וכך הם יכולים להחליף שמחה בעצב שבע פעמים בשעה ולתפקד היטב מבלי להרגיש מטורללים.
מומחים בקהל מוזמנים להביע דעתם המלומדת.



**שלושה קריטריונים מצאתי שאפשר להעזר בהם לבדיקת אמינותן של דרכים רוחניות:
האחת, כאשר הדרך מצהירה על עצמה כאחת מיני רבות ולא תובעת בלעדיות מהמחפש. (תודה נטע)
השניה, כאשר הדרך חפה מהתניות חיצוניות. (אם תעשי כך תקבלי פרס או עונש)
השלישית, כאשר המהות של הדרך היא בפשטות פניה אל הטוב. אל האור. בעד החיים.

יום שישי, 3 ביולי 2015

איך אמרת שקוראים לך?

האם אלו אותם ימי הריקנות בספירלה החודשית? או שזה באמת הסוף? חשבה לעצמה אירנה. הם באים מייד אחרי שנגמר המחזור. יומיים של אופוריה נינוחה ואז בתוך שעתיים הגוף והנשמה מתרוקנים והיא לא מצליחה למצוא כוחות להיות אירנה. וכמובן שבדיוק ביומיים האלה היא נדרשת לעשות מלא דברים, וכל הדברים מכאיבים. הקילוגרמים שהצטברו עליה בחורף נדבקים לגופה בתוקף והציצי משפיל מבט בעצב. השיער שמנוני ומגרד ועל הסנטר בוקעות מדי בוקר שערות שחורות וזקורות. כן. לא יאמן. הכל גרוע.
ובדיוק עכשיו יש איזו פתיחה של חברה שהיא חייבת ללכת. ואירנה מתלבשת במשהו רחב שנראה סביר והולכת לפתיחה. כולם שם בעניינים. מגניבים ויפים וחתיכים וחצופים. כולם מכירים את כולם ועפים על עצמם. היא עומדת בצד מזיעה ומגלגלת טבק בידיים רועדות. ובא איזה אחד ואומר לה שלום מירנה. והיא אפילו לא מתקנת לו כי זה משפיל מדי.
בלילה כשהיא חוזרת היא עושה מקלחת ובוכה לתוך האפרכסת של הדוש. אף אחד לא מתעניין בי, אף אחד לא חושב שאני טובה במשהו. אני לא מצליחה לסיים שום דבר שאני מתחילה.
אולי אני פשוט לא מספיק חזקה. אולי יש לי מחלת נפש שלא אובחנה?
היא מסתכלת על עצמה במראה המאורכת בחדר השינה. אפה אדום ונפוח מהבכי. אפילו הטי שירט הסמרטוטית שלה, שהיא הבגד הכי נח בעולם, מכאיבה לגופה והיא הולכת לישון עירומה מכוסה בסדין. על אוננות אין מה לדבר בכלל. היא מתפללת לאלוהים: אלוהים, הי, זאת אני. אירנה. כאן, מתחת לסדין. בבקשה בוא לעזור לי, אני לגמרי אבודה. אין לי כח להיות, אין לי כח לעשות. תן לי להרגיש בבקשה שאני ראויה. טובה. יפה. תראה לי שהחיים מפתיעים. היא כבר לא לועגת לעצמה שהיא מתפללת לאלוהים. אחרי שהרומן עם הציניות התחיל להיגמר, כי הישועה פשוט לא באה משם, היא החליטה לנסות משהו אחר. ואלוהים, אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל הוא ממש מצליח להרדים אותה מעולה. והיא שוקעת בשינה עמוקה ושקטה.
***
עוברים יומיים. ההתקף עבר. אירנה שוב מרגישה בסדר. יש לה חברה טובה סיון שממש אוהבת אותה ותמיד אומרת לה את הדברים הכי נחמדים בעולם. אירנה ממש מכורה לזה, אבל לא מאמינה לאף מילה שלה. ומפחדת מאוד להינטש. שיום אחד סיון פשוט תעשה אחורה פנה ותסתלק. אנשים הם בלתי צפויים. עכשיו שהיא הולכת לסדנא הרוחנית החדשה, היא מעלה באוב את כל הפחדים שלה בתוך קהילה של אנשים מבוהלים כמוה. גם לסדנא הזו היא מכורה מצד אחד, וסולדת מתופעות הלוואי שהיא מעוררת בה מצד שני. כבר אי אפשר לפקח על מינוני הסלידה. פותחים פצעים אז המוגלה משפריצה. את כולם בסדנה היא אוהבת ושונאת.
את מאוד אמיצה אירנה, מעודדים אותה חבריה לסדנא. כן. אבל אני לא היחידה, היא חושבת. כולכם אמיצים. ולעצמה מוסיפה, ואני רוצה להיות היחידה. המיוחדת. הכי טובה. המצטיינת. בבוא יום הדין, אם יצטרכו לבחור במישהו, אני רוצה להיות זאת שתיגאל בתוך ספינת ההבלים הזאת. ובה בעת היא מודעת לכך שיש בה עדיין מחשבות מאוד אנוכיות על אלוהים. וככה הוא פחות יכול לעזור לה.
***
במכללה בה היא מלמדת היא פוגשת בארנון, צלם גרוש בן ארבעים ושלוש. גם הוא עושה איזו דרך רוחנית מקבילה ומנסה להציל את עצמו. משהו בעיניים שלו משכנע אותה שהוא לא אבוד, ושגם היא לא. השנים זרקו עליו קצת קמטים וקצת גב כפוף ושיערות שיבה. הילדים שלו רוב הזמן אצל גרושתו והוא חפשי יחסית. אירנה מקפידה לא לדעת על ארנון יותר מדי כי היא מפחדת שזה יהרוס לה. וגם מתאמנת בלנסות להכיר ולהבין אנשים בדרכים אחרות מאלו שהכירה עד עכשיו.
ארנון מצידו גם לא שואל יותר מדי. הם קובעים שהיא תבוא אליו מתישהו פעם והם יראו איזו הופעה של הגרייטפול דד בטלויזיה. אין לו את המספר שלה, הוא כותב לה במייל, או בפייסבוק. מזל שהיא בודקת את הפייסבוק כל עשר דקות. היא באה אליו.
הבית שלו נקי ויש לו חתול ומלא ספרים מהריצפה עד התיקרה. הם מתיישבים על הספה, הוא מציע לה בירה. הם מתחילים לראות את ההופעה. הם מתחילים להתמזמז. הוא יורד לה, היא גומרת. היה מעולה. היא נשארת לישון קצת ולפנות בוקר מסתלקת.
***
בוקר. האור חזק מדי. היא בסטודיו. איזה מקום הפכפך, שיקוף מושלם לנפשה. יום אחד זה המקום הכי מתקשר וחם, כמו חיבוק פנימי אינסופי, ולמחרת שדה קטל. יש לה פנטזיה לעשות מדורה גדולה באיזה שטח פתוח מחוץ לעיר, להביא את כל הציורים שלה לשם בטרנזיט, לארגן אותם יפה בערימה ולשרוף. אה, וכמובן לצלם את זה בוידאו ולהעלות ליו טיוב. להראות לכולם שהיא אמיצה וטוטאלית, הכי מכולם בעצם. הכי מיוחדת. תמיד. אמנם רק 50 אנשים מעולם האמנות ידעו על זה, אבל זה גם משהו. כבר לאף אחד לא יהיה ספק שהיא אמנית אמיתית. רק אמנית אמיתית מקריבה קורבנות כאלה גדולים. והיום ברוך השם אפשר לספר על כל מחווה טוטאלית בלייב. ולקבל על זה אהבה. אבל זה לא קורה בסוף. יש לה עוד תקווה שהציורים יצאו החוצה ויוצגו שוב ושוב וימכרו ויכתבו עליה בעיתונים והיא תהיה ממש חשובה ולא תשכח אף פעם. כמה שהיא מאוהבת ושונאת במחשבה הזו. היא מבינה שמערכת היחסים שלה עם האמנות זו חבית הנפץ הכי גדולה בנשמתה. כשזה יפתר, רק אז, אולי תצליח לאהוב את עצמה, ואז גם שמישהו אחר יאהב אותה ויהיו לה גם אולי ילדים.
***
במכללה יש לה קבוצת סטודנטים נאמנה ששולחת בה מבטים מעריצים. היא פוחדת לאכזב אותם, שאף אחד לא יגלה שבעצם היא לוזרית. בדקות לפני שהיא נכנסת לכיתה היא מסתגרת בשרותים ומתפללת לאלוהים: אלוהים, זאת אירנה. בבקשה תן לי כח ותדבר מגרוני את הדברים הכי חכמים. תן לי תושיה שאדע לענות על כל השאלות. ושאם סטודנט שלי יעשה פרצופים מזלזלים ומשועממים, ואם יצאו לי מהכיתה באמצע השיעור, שאף אחד לא ידע שזה מעליב אותי וגומר אותי. אלוהים תעשה שהם יעריצו אותי. ושיהיה את מה להעריץ.
אלוהים, כדרכו, לא מבין את שפת הסכסוכים ויכול לתת לה רק חצי כח סוס. היא כבר מכירה את זה.
***
בסדנא מדברים על זה שאלכוהול וסמים מטשטשים את התקשורת עם אלוהים. ולמה לטשטש תקשורת כשכל מה שאנחנו מנסים לעשות בסדנא הזו זה ליצור אמון? תכלס. מעניין אם היא היחידה שם שלא מצייתת לחוקים. שחושבת שאלוהים ידבר איתה דברי טעם גם כשהיא שיכורה ומסטולה. אירנה אוהבת להחזיק פאסון בסדנא. שיחשבו שהיא חכמה ומסתורית וחשובה. שהיא מעבר לכל הפטפוטים הקטנים על המצוקות הפרטניות של הזולת. הבעיות שלה, הן הן הדבר האמיתי. והיא לא יכולה לזנוח את חשיבותה העצמית. פשוט מפני שאז לא ישאר לה כלום ותמות. ובשביל מה עבדה כל כך קשה וסבלה כל כך הרבה? הרי יש הוכחה להוכיח. שמץ של קיום לזכות בו. שלא לדבר על הכרה, תפארת, פרס וטקס. וכיבודים. ואיזכורים. שאנשים לעזאזל ידעו מי אני בכל מקום מזויין שאני נכנסת אליו. אני רוצה לראות יראת כבוד בעיניים המזויינות שלהם. מירנה עאלק. אני אצחק אחרונה, רק אני.
מה שטוב בסדנא, זה שאירנה מרשה למפלצות שלה להשתחרר ולרוץ במעגל באין מפריע. והלל המרפא הקבוצתי מבטיח שכשמוציאים את השדים לאור, הם נהיים לא רלוונטים.
***
אירנה שוב פוגשת את ארנון. ושוב. הם משתפים זה את זו בתהליכים הרוחניים שהם עוברים. שונה אבל פה ושם זה דומה. סך הכל שניהם מתמודדים עם הרבה מאוד אשמה ותסכול על כל מה שנהרס להם בחיים. ואחרי שהם מדברים הם מזדיינים, אבל כבר לא יפה לקרוא לזה סתם זיונים, הם שוכבים, או מתעלסים, או עושים אהבה בעצם. הם מתרגלים איזו קירבה גופנית שארנון קרא עליה בספר. להיות במגע מיני בלי לחשוב על כלום. להיות בבלק אאוט כאילו. אפשר ורצוי לתאר לשותף מה אתה מרגיש או מה אתה רואה וכמה זה יפה בעיניך ומרגש. אבל לא מאפשרים למחשבות לנדוד לכל מיני פנטזיות אחרות, או חשבונות חשמל או נקמה.
זה עובד די טוב. האורגזמות משתנות, אירנה מודה לאחר מעשה. הדרך אליהן יותר ארוכה, ההתקדמות שלהן איטית, ההגעה אליהן היא לא גחמתית, אלא מתנענעת ומתבשלת ומיטלטלת והופכת לא פחות עוצמתית מהקליימקס עצמו. שהוא כמובן גם מופלא ושחור משחור כי אין בו שום מחשבה זולת הנגיעה בנצח. אירנה נשארת שוב לישון ושוב.
ומתחילה ללבוש את הסמרטוטים של ארנון והם די נוחים לה.
***
אירנה מספרת בסדנא שהיא מפחדת שאם תתפייס עם עצמה, כבר לא יהיה לה שום דבר לצייר עליו. הלל המנחה מהנהן בהבנה. עברו אצלו כמוה כנראה יותר מעשרה. לא תעלם לך היצירתיות אירנה, הוא מבטיח, היא פשוט תהיה משהו אחר שאת עוד לא מכירה.
וחוזר חלילה, מדי חודש, היא מדממת חמישה ימים, ואז יומיים אופוריה, יומיים סלידה, עשר שעות חזרה למוטב ועשרים יום רגילים. ובינהם 4 סדנאות, שגם בהן אפשר למצוא איזה פטרן או ספירלה, עשרה או יותר לילות עם ארנון, עשרה מפגשים עם הסטודנטים, עשרים מפגשים עם הציורים שלה.
***
אירנה מצליחה לקבל פרספקטיבות חדשות ממעוף הציפור. היא מתבוננת על חייה מלמעלה ורואה את התנועה שלהם. ומבינה שהיא בוחרת איזושהי בחירה. ומבינה שהיא אחראית על זה. לא תמיד זה נעים לה, אבל היא מתחזקת. הדיאלוג שלה עם אלוהים מתפתח. רק 25% אשמה ומרמור ו-75% טוהר וזוך. אלוהים מקשיב יותר. היא מתחילה להבין איך עובד מנגנון התפילה. זה מרגיש לה כל כך ברור, הכי אמת אבסולוטית שילד מבין, והיא לא מפקפקת יותר. כל כך הרבה מנגנונים אחרים מקבילים בחיים עובדים באופן דומה, ועדיין כל החברים שלה חושבים שלהתפלל זה ללוזרים. אירנה אוהבת את החברים שלה. נהיים לה יותר חברים. היא פחות חשדנית. היא נראית הרבה יותר טוב. הציצים שלה מזדקפים והזקן מפסיק לצמוח. כותבים עליה בכל העיתונים וקונים ממנה את כל הציורים. היא נכנסת להריון מארנון ונולדות לה תאומות, גילי ורוני. היא מאושרת. מציירת תוך כדי הנקה ומניקה תוך כדי שיחות חשובות עם אוצרים.
טוב רגע רגע, לא. אבל הדברים בהחלט כן משתנים.
לפחות לגבי מינון החשדנות.
היא סומכת יותר על עצמה ואז היא גם סומכת יותר על סיון חברה שלה ובאמת אף אחד לא מסתלק לה מהחיים, בינתיים, מרצון. ונהיה לה אויר לנשום.
ופחות דוקר לה כשקוראים לה בשם אחר או לא זוכרים בכלל מי היא. בכל זאת, כולם שותפים שלה בדרך זו או אחרת.

יום שני, 1 ביוני 2015

ציורים שבעה ועוד חמישה


ביד קלה ובזרוע נטויה
התפלקו לי שבעה ציורים, שבעה!
נפלאים, זורחים, חזקים
מלאים בסממנים אופנתיים.
בטקסטיל מנומר, בלשון מציצה
בעין בוהה נכוחה אמיצה.
הצהוב הוא צהוב, הכחול הוא כחול
נקיים ושלמים בהינף המכחול
זה אני ציירתי? תוהה לרגעים
אין סיכוי שיצאו לי עוד כאלה מושלמים.

למחרת כשאשוב אל הסטודיו שמחה ונרגשת
אווכח שטעיתי, טפשה מטופשת
הירוק שם לא טוב, הפרצוף מטומטם
סך הכל לא משכנע, כל הזוהר נעלם.
אווכח שטעיתי, אווכח שרומיתי
שיקרו לי הצבעים, הדימויים נסוגו
כל האומץ שהיה להם אתמול ברח
והציור כולו נראה מלוכלך. בבושה וכתמים.

ומכאן המדרון חלקלק ובוצי
מוטבת קפיצת בנג'י ישר אל קצי
כי הבוץ והרפש הם הם האמת
ומי שאומר אחרת משקר בהחלט.
לפחות בביצה אפשר להנות הנאה אסתטית
כי כאלו חומים ירוקים אפורים לא תשיגו באף חנות
אין פיגמנטים כאלו שפוגעים כמו חץ בלב, 
עושים את העבודה.
אפילו גדול הרסטורטורים לא ידע איך לשחזר
לכלוך כה עמוק של תחתית הביצה
שגירד האמן ממעמקי נפשו.
וזה נדבק ונצמד יותר מכל דבק
ומחזיק לנצח. בדוק.

עם האוירה והתובנות האלו
אני שומעת קול קורא לי ממרחק:
גלי בואי להתרחץ ולאכול.
הנה קפה, יש ילדים לטפל.
נכון. באמת.

טוב, אני כבר באה.
אף פעם לא מאחרת. שוטפת מעלי הבושה והמחסור
מסתרקת, מתלבשת יפה
ומקפיצה לתיק הופ ביסלי ותפוח
הנה הילדים: האחד אור, השני חסד
ושניהם ליבוב שמיימי.
בשעתיים שלוש עושים עבודת עומק,
במשחק ובדיבורים, בהוצאה מן הדעת
עד הערב אני שבה לעצמי מהטריפ.
מחר אחזור לסטודיו. אני יכולה.
אני באה ולא מפחדת.
שוב באים אלי החומים והם נמרחים על הניירות והבדים
באגביות שובבית, אני נשבית בקסמם.
עם תחתית הבאר ומרומי האולימפוס
אני מעמיסה ורודים על המכחול
ומקשטת את כל שבעת הציורים
ואת החדשים שעומדים לצאת מכינה בחופזה ותבונה
צ'יק וצ'ק, הופס וקלופס
מאיפה באתם תגידו שובבים?
באנו ודי
אוקי
אני מרוצה. הקיבה חוזרת לעבוד
הסיגריה לא צורבת. כל שיר מרגש.
חוזר אלי הכח והאומץ, אני כנה.
מה שיש אני שמה, בלי המצאות
בלי השתדלות יתר.
זה נח

שוב אני חוזרת הביתה מרוצה.
טיפסתי עוד מדרגה בספירלה
ואני שמחה שאני כל כך מרגישה הכל והמון
לא תמיד כזו חכמה ומתוחכמת
במרפסת הקדמית של המצח
אבל בשביל הרוב, די בסדר.

הטוב ביותר שנדמה לי שמגיע לי, והנה תיכף בא...
הוא ממש כאן ועכשיו, נח בשקט בבית החזה שלי.
אשים לו כלי עם מים כי חם.




יום ראשון, 17 במאי 2015

ציורי ילדים

השעה 21:12. השעות הפוטוגניות משיגות אותי רוב היום (וגם את חברתי צביה!). ינאי נשכב לידי במיטה, טוען פיהוק ענק אחרון לפני שהוא מתמסר לשנת הלילה ואני מסדרת את נשימותי כך שאוכל להריח את האויר שהוא פולט, הבל מתוק וממכר שאין כמוהו בעולם כולו.
ועכשיו שהוא נרדם אני יכולה להתפנות לכתוב על עניין שמעסיק אותי הרבה ודווקא בגלל שאני מתביישת באספקטים רבים שלו, אני מבינה שטוב לכתוב על כך.
אני ציירת, בת של ציירת, נכדה של ציירת. את הכשרון שכל כך רציתי הדבקתי לעצמי מילדות, מתוקף רצוני להיות אהובה ומוערכת על ידי אמי, בני כתתי ועצמי. וכן משום שאהבתי תמיד לרשום ולצבוע. בילדותי היינו מבלים שעות אחי ואני במרפסת ביתם של סבי וסבתי בגבעתיים, רושמים בטושים צבעוניים. אני כבר אז אהבתי לצייר דמויות, על כל דף דמות עם אופי. ואחי היה אלוף הקומיקס. מהתבוננות רטרוספקטיבית, אחי היה הרבה יותר מורכב ומצחיק ממני בציור שלו. היו לו בדף אחד מלא סצינות, מלא בדיחות נונסנס, עם גופים שמתפוצצים, מכוניות מרוץ ואנשים שנופלים לבורות. 
היום יש לו חברה לניהול תיקי השקעות, ואני נשארתי ציירת.
בכיתה שלי למדו אתי עוד חברות מוכשרות ותמיד הרגשתי שאני בתחרות על התואר הציירת של הכיתה. לא בגלל שהגיע לי יותר או הייתי מוכשרת יותר. אלא מפני שאמי היא ציירת ולכן חובה עלי להחמיא לה ולהיות תפוחה שקרובה לעצתה. 
כשאני מסתכלת על ציורים שלי מהילדות, אני באמת בסדר. לא גאונה גדולה, בסדר. חמודה. לא רעה. אולי מרוב שפחדתי להכשל ולאכזב בתוצאות שלי, היו לי יחסי אהבה שנאה עם הציור והצגתו לקהל השופט. 

מפה לשם אני כאן, ציירת בת 37 עם נסיון של 15 שנה בהוראת ציור. עברו אצלי המון תלמידים, עזרתי לאמי בעשרות רבות של קבוצות, החלפתי בעצמי המון מורים מתוך טקטיקה ללמוד כמה שיותר מכל מי שמעניין אותי.
ועדיין, כשזה מגיע לבן שלי, אני בורה גמורה. כל הסבלנות שיש לי לתלמידים שלי מתחלפת בביקורתיות והשוואתיות כרונית. יצא לי ילד מופלא כזה, שלא מצייר הרבה, שמתעייף מזה ולא מתעניין בזה, שלא בחר יד דומיננטית לאחיזת עפרון עד לאחרונה, ושכתיבת אותיות ופיגורטיביות מפורטת פחות מעסיקה אותו. ילד שחולם רוב היום ולא תמיד עונה לעניין. יצא גם שהוא שנתיים בגן עיריה ושם מאוד מעודדים ציור פיגורטיבי וכתיבת אותיות.
יש ילדים שממילא יש להם נטיה כזאת והם עפים על כנפי הטושים לציורים ממש מורכבים ומושקעים. ויש ילדים שאוהבים להעתיק ולומדים מזה מעולה. וכשילד נמנע מציור, יושבים עליו שיצייר. הגננת של ינאי דיברה אתי על זה לא פעם, כשאני באה לגן לקחת אותו, מעטות הפעמים שאני רואה ציורים שלו תלויים, המגירה מניבה אולי ציור אחד או שניים במקרה הטוב בשבוע. ואני לא יכולה להמנע מלראות מה ואיך מציירים ילדים אחרים בגילו. 
אני זוכרת, שעד שהוא התחיל ללכת הייתי על כאלה קוצים שזה היה פשוט אסון. ובסוף הוא התחיל ללכת והבנתי כמה אמללתי את עצמי סתם. תמיד אני יודעת שהילד שלי מהמם ומופלא, ובמקביל אני ערה היטב להשוואות שאני עושה ולפחד שאני חשה כשנדמה לי שהוא לא ב"קצב".
אני יכולה לספר עליו המון דברים טובים! כמו זה שהוא אלוף הטיפוס על עצים, שיש לו לב ענק ורגישות וחמלה של מי שחי כבר מאה גלגולים, שהוא חברה'מן, מצחיק, יפה תואר, שהוא אח מהמם לטל, שהוא קורא מחשבות... 
אני כל כך מפחדת שהוא ירגיש שהוא נכשל, שיגידו לו שהוא לא מבין עניין, שהוא חולמני, שהוא לא מספיק טוב, שהוא לא ב"קצב". כי זה מהדהד לי בדיוק את כל מה שאני הייתי כילדה. חולמנית, מעופפת, צחקו עלי מלא שאני מדברת לא לעניין. והייתי תלמידה גרועה. (חמישה מורים פרטיים בכיתה י':מתמטיקה, אנגלית, כימיה, ערבית ולשון).
זה היה כזה מעפן.
ועכשיו, הציור, מרגיש לי כמו הבטן הרכה של כל העסק הזה.
אתמול העלתי לאינסטגרם לראשונה ציור של ינאי.



היה דרוש לי אומץ רב לעשות זאת. את הציור הזה הוא צייר כבר לפני שבוע, והיו הרבה וריאציות של הדמות פשוטת הידיים בשדה עם קו שמים וקו אדמה. אבל זאת איכשהו, הטריפה אותי לגמרי. בגלל שהקווים שלו כל כך מזוקקים והוא לא "מרבה בדיבור" בציור, מצייר רק את הקווים המינימליים שצריך, בלי כמעט לצבוע, הם מהממים אותי. תצחקו אולי חברי האמנים, אבל יש לו יציאות סיי טוומבלי לא אחת ולא שתיים. והוא קלט אותי כבר מלא פעמים מדברת לידו על זה שהוא לא בקטע של ציור. והוא אף פעם לא אמר לי על זה כלום. (כי הוא גבר גבר, כמו אבא שלו. עושה הכל כדי לא להביך אותי). ועדיין, אני משווה ומשווה. 
למה אני לא יכולה להסתכל על הציור המהמם הזה שלו ולקבל אותו כמו שהוא?
למה אני חייבת שהוא יעמוד בקו ישר עם הציירים הכי חרוצים בגן?
למה יש לי סבלנות ואני רואה כל נים ופרט של ייחודיות בעבודות של סטודנטים שלי
וכשזה מגיע אליו, כן, אני רואה ומתפעלת, אבל יש לי אבל. אבל והשוואות.
אני רוצה כל כך להביא אור אל הבור הזה של המועקה שאני מרגישה למול השוני והייחודיות.
דווקא אני, שכל החיים שלי מנסה להיות מיוחדת ושונה, חוששת שזה מה שיהרוס לו.
ותראו, הציור כאן לפניכם. אתם יכולים להגיד שאתם לא רואים שמץ ממה שאני כותבת כאן, וזו דוגמא טובה לכך שכל אחד שוחה בסרטים של עצמו בלי קשר לשום אמת אבסולוטית. (שהיא אהבה).



יום חמישי, 7 במאי 2015

ריפוי ב-לייק

אנחנו עושים לייק למה שאנחנו אוהבים ומרגישים אתו בנח
ואנחנו אף פעם לא עושים לייק למה שאנחנו מרגישים מאויימים ממנו
משהו שמתחרה בנו, מתריס כלפינו, מראה לנו את עצמינו באור לא מחמיא
שילכו להזדיין ממני הם לא יקבלו לייק, נלחש בלב, הם עם האושר וההצלחה המזוייפים שלהם
גם לא נציע חברות לאנשים שיש לנו אתם תחרות דמיונית או שנאה קדמונית
ואם נציע והם לא יאשרו, נהיה בתחתית הבור. שיא ההשפלה.
קלטתי שכשאני בגטו של הפייסבוק (האגו של הפייסבוק)
אני משחקת לפי חוקי הגטו

אז דבר ראשון שהתעוררתי אליו לפני כבר כמעט שנה ואני מקפידה עליו מאוד
זה לא לעשות לייקים לפוסטים רוויי שנאה ופילוג. גם אם כותבים אותם חברים אהובים שלי
שאני לגמרי אתם בסירה מבחינה חברתית, פוליטית וכו (מי שלדעתי "צודקים").
חבר שכותב דברים שונאים, מסיתים, גזעניים זה כאילו פגע בכולם כולל עצמו ואין בדבריו שום תועלת.
ובנוסף
שמתי לב שעדיין קשה לי לעשות לייקים לכל מיני אנשים שאני מרגישה מאויימת מהם
מסיבות מבוססות יותר ופחות (הכל תכלס המצאות שלי, אבל נח לי להאמין שהן אמיתיות)
ויש אנשים שאני לא מעזה להציע להם חברות כי זה לא לכבודי

החלטתי לפתוח במלחמת גרילה נגד ההמצאות שלי
והפייסבוק הוא הכי מרחב של המצאה, את גוללת וגוללת ופתאום מרגישה מוצחקת או מודחקת או מותקפת. לסירוגין. כאילו לקחת קשת רגשות של שבוע ודחסת אותה לגלילה אחת בת שבע דקות.
ואנחנו מתרגלים לקפסולת המרורים הזו וצורכים אותה עוד ועוד ועוד.
זה כמו להזין את הלב בזבל. 
אנחנו, חלקינו, לא אוכלים חיות כדי לא להיות בית קברות מהלך לפגרים (יסלחו לי חברים אוכלי בשר זה לטובת ההמחשה)
אבל את הלב והראש מזינים בפגרים הכי רקובים

החלטתי שמעכשיו כל פעם שאני מרגישה שלא בא לי לעשות לייק למישהו
מהסיבות הבאות: אני מרגישה מאויימת, מקנאה, נוקמת, רדופה או נחותה
יש שם משהו שאני רוצה לרפא. הפוסט הזה מראה לי משהו שאני שונאת בעצמי
והדרך המהירה להראות לי שטעיתי כל הזמן היא פשוט לשחרר את זה ב-לייק.
זה לא לייק של פרגון מאולץ, או יציאה לידי חובה לרמות את עצמי שנרפאתי משנאתי.
זה לייק של שלום. של פתיחת צוהר. של אמון והדדיות. של חיוך לשכן שעד כה סירבתי להביט בפניו
כי הראה לי משהו בעצמי שאני לא סובלת.
הפלא ופלא
המציאות מתהפכת על צידה הנח והטוב מייד. ההדדיות נוצרת, החברות אפשרית
והאוייב נעלם
קילוגרמים של מטען שלילי עודף התפוגגו

נ.ב אם תעלה מחשבת "אבל אכלו לי שתו לי" או מחשבת "היפית רדודה", נזכיר לעצמנו שזה עוד זימבור של האגו. ושאפשר להתנגד בתוקף ולהיות הכי יעילים בהבעת עמדה, כשאנחנו לא מפחדים ולא מתגוננים.

תודה על הקשב.

יום שבת, 11 באפריל 2015

שעור באי התגוננות

אחד השעורים הכי מאלפים שלמדתי השבוע הוא "אי התגוננות". בעצם, עד שלא היה כתוב לי מול הפרצוף בשחור על גבי לבן שאני עסוקה 92% מהיום בלהתגונן, בכלל לא עלה בדעתי שזה מה שאני עושה. מה זו התגוננות? וואו, זה כמעט הכל. רוב הדינמיקה בין אנשים, שאני מכירה, היא של התגוננות. כל אחד מגן על הרעיון שלו, על הדעה שלו, על עצמו, על כבודו וחשיבותו, על מיוחדותו. רחמים עצמיים למשל, זו התגוננות מפני עצמי והעולם. המחשבה: מה עלי לעשות בקשר לכך ולכך, ספוגה בהתגוננות. כי אני לא רוצה להפסיד או לטעות. הדחקה היא התגוננות, רכילות היא התגוננות, העתקת מרחב המחיה שלי מהמישור הפיזי לוירטואלי היא התגוננות.
ממה אני מתגוננת? מהפחד שיקחו לי את מה שחשוב לי: הכבוד שלי, הכסף שלי, הראויות שלי, היופי שלי, הגוף שלי, הרעיונות שלי, החשיבות שלי, הצדקנות שלי, המיוחדות שלי. ומתחת לכל אלו, נחה בעדנה אם כל הפחדים, המיתה. אני מתגוננת כי כל הפסד קטן שלי מראה לי שאני נכחדת. הדפנסיביות מדמה אשליה של שמירה על הגבולות שלי. עד כאן.
וכך, רוב החיים נחווים כמאבק. וככל שאני לחוצה יותר אני מתגוננת יותר והודפת יותר, גם אנשים אהובים ויקרים שרק רוצים לומר את דעתם. את הדפנסיביות מריחים מקילומטרים, אז אנשים דפנסיבים בהכרח גוררים לפתחם דינמיקות דפנסיביות. לפעמים עד שאפשר להגיד דבר מה בעל ערך צריך לעבוד שעה בחציבה דרך חומות ההתגוננות, להראות לאדם שהוא אהוב נו מטר וואט ותתחיל לדבר כבר באמא'שך על מה שאתה באמת רוצה.
אז עשיתי נסיון, יום שלם חבשתי את המשקפיים של ה"היום אני לא מתגוננת וכך ארגיש בטוחה". וזה פשוט מדהים. כי כשאני לא מתגוננת שום דבר לא יכול לאיים עלי. אבל מעבר לזה, כל שיחה נחווית בעדינות, אני מצליחה לשמוע מה בת השיח שלי מנסה לומר לי בלי לחשב בראשי איך להדוף את דבריה, להוכיח לה שאני מדייקת יותר מהזווית שלי, שאני יודעת הכי טוב מה נכון לי ושאני הכי מיוחדת בחדר. הפלא ופלא, כשאני לא מתגוננת בשיחה, גם בת השיח שלי מרפה מאחיזתה באמת הקדושה שלה ובמקום להגן על קיומה וחשיבותה, מקשיבה לי ומקבלת את דבריי באותה נחת. היו בטוחים שזה לא הופך את הדיון בינינו לרדוד והיפי. להיפך, אנחנו יכולות במעט זמן יחסית להתקדם לקראת הקתרזיס של השיחה, סיבת קיומה, ריפוי הדדי. לחברי שנגעלים מהמילה ריפוי, אל תתגוננו. 
מה שמדגים שוב את החוק המופלא שכל פעולה שאני פועלת החוצה, בהכרח פועלת גם פנימה. נדיבות, טוב לב, אחריות, שותפות. או לחילופין, התגוננות, קמצנות, אדישות.
דבר מופלא אחר שקורה כשלא כועסים על הנסיבות (לקחו לי את החניה/ דפקו אותי בכסף/ עשו ממני צחוק בפייסבוק) ובוחרים לא להתגונן, מקבלים פיצויים במקומות אחרים בלתי צפויים. אני עוד לא יודעת להסביר בדיוק איך המנגנון הזה עובד אבל היו בטוחים כשכאראה את הדרך במו עיני תהיו הראשונים לשמוע. בינתיים תסתפקו בזה שאמרתי שזה עובד.
אני יכולה להוסיף מעצמי ולומר שאי התגוננות בזמן למשל הופכת אותך ל"צעיר" יותר, אי התגוננות בפני דחיה הופכת אותך גמיש ואינטואיטיבי יותר, אי התגוננות בפני מחסור כספי הופכת את הנסיבות הכספיות ליותר פתירות.

את השעור המהמם הזה אני חייבת לקורס בניסים שאני מתרגלת בחודשים האחרונים והוא מביא לחיי פרספקטיבה מאוד מועילה. תודה

יום שלישי, 10 במרץ 2015

שפשוף נעים

מה שהכי בא, זה להרגיש נעים. להרגיש טוב. וכדי שזה יקרה, צריך להיפטר מרגשות קשים. שנאה, אשמה, פחד, בוז. אבל אלה, לא פשוט להיפטר מהם, כי יש מלא רווחים משניים שהם מספקים לי. ברגע שאני מרגישה מספיק חפשיה ובטוחה להשתחרר מהרגשות הקשים, אני יכולה להתחיל לדומם מחשבות ובתוך השקט לפגוש את הנעים הנצחי. זה אלוהים כאילו, אבל לא אלוהים של דת וטקסים. אלוהים של אני ואת ואתה. כח בורא ויוצר שקיים בי ממש עכשיו ואני יכולה להשתמש בו בחופשיות וביעילות. במיוחד אם אני לא שונאת ומגדפת. ונפרדת. אלה טובים ואלה דפוקים. אלא צודקים ואלה הם השטן. מליוני התפצלויות שאני מקדשת עד מוות.
כל רגש שלילי שמופנה החוצה הוא בהכרח גם מתקפה פנימית. אחד לאחד. כאילו שמתי לעצמי רעל בתה. ואם לא בא לי למות מהרעלה, אני חייבת להפסיק לנקום ולהוכיח. להפסיק לשנוא ולחשוד. אבל אז אני ארגיש פראיירית. שלקחו לי ושהורסים לי. ושירביצו לי ברחוב אם אני מצביעה מרצ או ביבי או רשימה משותפת.
ככה הדבקתי לעצמי איזו קליפה, איזה סיפור שאני הולכת איתו ברחוב ומספרת לכולם ובעיקר לעצמי: שאני גלי, בת 37, שוקלת 63, קצת מעשנת, ציירת, שמאלנית, אמא, יפה, מכוערת. סיפורים. והסיפורים האלה מאמללים אותי ברמות שאף אחד לא יכול להבין. לא, אתם הכי מבינים. גם לכם יש סיפורים מודבקים. והסיפורים האלה גוררים ציפיות ואכזבות וטרגדיות ועאלק הצלחות ונצחונות. אין לזה שום משמעות. אם אני מסכימה לוותר על הסיפורים שלי אז, רק אז יש לי צ'אנס להיות משוחררת ומאושרת. כי אם אין לי סיפור אני לא שייכת לשום דבר דמיוני. לא למקום ולא לזמן ולא לקבוצה ולא לקרקע. אז אני גם לא שונאת אף אחד. וכשאני ככה, אני מרגישה אהבה. תשמעו, אני מצליחה לעשות את זה. אמנם לשברירי שניות שמתארכות לרצפים יותר ארוכים. יש בזה נחמה והקלה שאף כדור לא יכול לתת. וזה זמין לי בכל רגע של חרדה. 
ואם אני רוצה לנסות לתאר לכם איך זה מרגיש, אז זה מרגיש הכי נעים בגוף. שקט בראש והגוף זרמים. כמו אחרי אורגזמה. ככה זה כשמרגישים אלוהים בגוף. יצירה או בריאה שהיא חפה מאגו.
ובגלל זה אנשים כל כך אוהבים אורגזמות. כי לכמה שניות הם יכולים להיות חפשיים ומשוחררים וראויים לעונג עילאי נטול זמן ומקום ונטול סיפור.
אשה אחת שאני אוהבת סיפרה לי שפעם כשהיא מתה וחזרה מהתקף לב, אז כשהיא גלשה מהחיים אל הלא כלום זו היתה ההרגשה הכי נעימה שהיתה לה אי פעם. כמו אחרי אורגזמה. נעים למות. היא אמרה לי. ואני חשבתי. בטח, הנה אתגר. למות בחיים. להיות ככה בפוסט אורגזמה ביומיום. במכולת, בקלפי, בגינת המשחקים. בכלל לא מטושטשת או חרמנית או זומבית. ממוקדת, חיונית, עירנית, מלאה באהבה. חפה מסיפורים, לא צודקת יותר ולא מיוחדת יותר מאף אחד. יפהפיה וזוהרת. עם ובלי בגדים. עם ובלי ציורים.
בכל רגע אני יכולה לבחור אם אני רוצה לאהוב או לפחד. לפעמים אני בוחרת ככה ולפעמים ככה למרות שאני יודעת מה הכי כדאי בדיפולט.
אז כל אחד ואחת ואני, נחשוב לנו קצת, עם כל השנאה וההתבדלות בפייסבוק, שמעבירים אנשים על דעתם, מתנפצים אחד על השני ומתגלגלים בזכוכיות, שזה הכל סיפורים שאנחנו נדבקים אליהם. ואפשר להפסיק עם זה. מפחדים? תחשבו מה בא לכם לבחור. תודה ובאהבה. 

יום שני, 23 בפברואר 2015

ימים של חולשה

הבעסה חוזרת בספיראלות כמו ההשראה, הוסת והאהבה לבישול.

לוקח לי כמה ימים לקלוט שאני בבעסה
וכשאני מבינה את זה סוף סוף נשארות לי בערך 48 שעות להיות שם
ואז הספיראלה ממשיכה ומרימה אותי משם

לפני איזה שנתיים, הבעסה היתה מרה וארוכה
הכל היה כבד לי בעיקר העפעפיים ויד ימין
גם לחצו לי הג'ינסים
הרדיפות העצמיות שברו שיאים
והרחמים העצמיים היו הדי ג'יי
של מסיבות שנמשכו שבועות ארוכים

גם בשנתיים האחרונות, מאז שלקחתי את עצמי בידיים
אני בבעסה כל קבוצת זמן קבועה. אבל העוצמה שלה ירדה בלפחות 68%
ואת החומציות של הרחמים העצמיים אני מזהה על ההתחלה ובגלל שאין בזה כבר רומנטיקה
אני לא נהנת מרחמים עצמיים אז אני לא בוכה מזה שאני מסכנה ולא הולך לי

למשל הבוקר היה רגע שחשבתי לעצמי שאני אמא מחורבנת. אבל ידעתי שכשאני מטיחה בעצמי את זה, אני משקרת. כי אני לא באמת חושבת ככה. וזה די מגניב שאני כבר לא יכולה להכאיב לעצמי כל כך בקלות כמו פעם.

בקיצור, עכשיו למשל אני בימים האלה של הבעסה, ב 48 שעות האחרונות שלה כנראה
ואני מתפקדת יופי. אפילו חזרתי לצייר אחרי הקיטור האחרון שלי ויוצאים לי אחלה ציורים.
והתחלתי לכתוב סיפור פורנוגרפי די ארוך וממש מענג

חסר לי פורנו מוצלח בשפת מקור. אז אמרתי אני אעשה כזה
אבל אני חייבת לאזן אותו עם סיפור משכנע ופה אני נראה לי נופלת
כשאני מנפחת את הדמויות שלי מעבר לגודל שנועד להן מלכתחילה הן מתבלבלות
כי גם כשעושים ביד וצריכים סיפור להשתפשף עליו, המסגרת צריכה להיות משכנעת
כדי שהשיא יעבוד.
בקיצור. זהו.
אם יש לכם טיפים.



יום שני, 9 בפברואר 2015

הצייר ששבר לי את היד

הצייר ששבר לי את היד, 45x36 ס"מ, שמן על בד, 2012

אולי היום זה לא היום הכי מושלם עבורי לדבר על ציור, ובטח שלא על תקופות שפל בציור, אבל כנראה שבכל זאת יש בי די בטחון כדי לעשות זאת. עכשיו זו תקופה שבה אני מציירת פחות וכותבת יותר, וכדי להתפקן בכל זאת מעת לעת אני מתיזה רישומי דיו מהירים פה ושם כמו קוף מאונן. אבל אין שום מהלך ציורי בר תוקף וחשיבות שאני יכולה להתפאר בו. וכיאה לתקופות כאלו, ההוויה מחפשת איפה עוד, איפה עוד אני חלשה כעת ומצביעה בתנופה- הנה! הנה! כאן את חלשה, וגם כאן ושם. כמו מרגלת טובה ויסודית אני מגלה לעצמי בלי רחמים על כל סדק שישנו בחזות המאושרת שלי. החולשות רק מחכות שמישהו ישים לב אליהן. כמה זמן אפשר לחכות בחושך כמה? הרי אני מתהלכת מזה זמן מה באור ומה זה נהנת וחוגגת, אז מה נהיה כאילו? 

בכל זאת אני מגיעה לסטודיו ומבלה כאן זמן, מתקשרת יותר ופחות עם מה שצברתי במהלך השנים, נודדת יותר ויותר למרחבי הפייסבוק והאינסטגרם ולא כמו חברים מוכשרים אחרים שלי, אין לי יכולת לזפזפ בין זה לבין ציור. כל המסיבה נהרסת לי ואני חוטפת סחרחורת ויאוש. כולם נראים כל כך מגניבים ומעורבים ופעילים, אפילו הכעס והאבל שלהם סקסי. כולם מכירים את כולם ונמצאים בכל מקום, כולם עובדים ומייצרים ומציגים ומתבלטים. כולם יפים.

אני מספרת לכם כאן בחודשים האחרונים כמה זה חשוב, בעולם הניהול הקארמתי, לפרגן. (פרגון זו מילה שאני לא אוהבת דווקא כי היא מדיפה ניחוח של מלאכותיות ואילוץ. אני מעדיפה את המילים תמיכה, הדדיות ושיתוף פעולה). אז הדדיות לצורך העניין מניעה בצורה הרבה יותר טובה את האנרגיות היצירתיות והקיומיות שלנו. הרווח גדל לאין שעור כשאנחנו משתפים אחרים בדברים שקורים, כשאנחנו נדיבים ועוזרים. הרבה יותר מאשר כשאנחנו חשדנים, קנאים, מסתירים ומתנהלים כמו ניצולים שצריכים לשרוד. הידיעה שכל מה שקורה הוא לטובה, או לחילופין במחשבה מתקדמת יותר, כל מה שקורה לא באמת משנה בכלל, גם מאוד עוזרת לקבל את המציאות כפי שהיא מבלי להאבק או להסתחרר ממנה. איזה איזון מושלם זה יכול להיות, תתארו לכם, לחיות בשוויון נפש אמיתי ועדיין להיות מאוד רגיש ואמפתי, יצירתי, עמוק, משוכלל, חרמן, כועס ועדיין, בשוויון נפש מוחלט. מצליחים לדמיין את זה? שם אני רוצה להיות.

אז חזרה שתי פסקאות אחורה, אני בסטודיו ומוציאה ציורים ישנים והנה מצאתי כמה מתקופה אחרת לפני שנתיים כשהיה ה"שפל" היצירתי האחרון. גיליתי כמה ציורים שציירתי בחוסר אונים מוחלט נוכח אוזלת היד שלי כלפי החיים, שהרגישו לי מאוד עלובים אז (כן כן למרות הילדים והכל)
ודווקא שם בשיא החולשה והחורבן שלי נגלה לי סוג ציור ממש אותנטי שקיים בי ולא יוצא לי כמעט אף פעם בשלמותו, רק מבליח פעם בכמה שנים. ציור בו אני נכנעת לכל מה שאני לא אוהבת בעצמי ומצליחה לדווח על זה בקומפוזיציה לא רעה ובפשטות רבה. ואלו ציורים שמרגישים לי, ברטרוספקטיבה, ככאלה שמאוד מייצגים אותי.

אני מראה לכם כאן אחד מהם, שמו "הצייר ששבר לי את היד". מתוארת סצינה בה צייר אחר שכנראה קינאתי בו או סלדתי ממנו באותה תקופה (יש לי מושג מעורפל מי זה) חשף אותי בחולשתי ונקם בי והוא שובר לי את עצמות יד ימין, היד החזקה שלי. וברובד האחורי אני נופחת את נשמתי בענן של עשן והוא נושם לתוכו את העשן הזה וגונב את נשמתי. תכלס.