יום חמישי, 25 באפריל 2013

כדים




הכל התחיל מזה שעשיתי קעקוע חדש בפנים הזרוע השמאלית שלי

ואז התיידדתי עם המקעקעת ומפה לשם קיבלתי תמריצים ליצור כמה עבודות שקשורות לזה
ולא יאומן עם כל הסינכרוניות המופלאות שמנצנצות לי בחיים עכשיו, הנה באה גם זו
לא מפסיקים לקרות לי דברים מופלאים ביותר, ממש מהאגדות
קרו כנראה גם קודם אבל עכשיו אני בשיא תשומת הלב לפרטים אז הכל נחשף למולי בעוצמה רבה
והקעקועים קשורים להכל. לסמלים שאני עובדת אתם, למחזוריות, לביוגרפיה, האם הקדמוית, ההיסטוריה הפרטית והקולקטיבית, הצורך להגן על האהבה ולהתקשט בה, האובססיה לזכור
והכל צף ועולה לי מתוך הכדים שסבתא שלי מציירת עליהם בקנדה
דוגמאות גיאומטריות, מנדלות, פרחים, ציפורים, הכל יפה יפה, בקו נקי ובוטח
בצבעוניות רהוטה ושמחה
אני חוזרת לכדים והם בעצמם כדימוי באים אלי לתוך הציורים מבקשים להתארח, לספר סיפור מוכר ויפה כמו ליטוף בלחי מכף היד החמה, החזקה והחלקה של סבתא שלי
אני רואה אותה רק כל כמה שנים אבל בטלפון וגם בלי הטלפון אנחנו מתקשרות מהאוויר
דומות כל כך. עקשניות, מקדשות את השמחה והחיות, חובבות חטאים, מכורות ליופי ולאהבה.
סבתא שלי פגשה כבר את מלאך המוות יותר מפעמיים והראתה לו את הדרך החוצה. חזרה שוב ושוב אלוהים יודע איפה היתה, בקומה שלושה חודשים בלי סיכוי להתעורר או ללכת, התעוררה והלכה ונזכרה בחמש שפות, חזרה לנגן בגיטרה ולשיר ולצייר ולהכין פלפלים ממולאים. כל מה שהיא נוגעת בו נהיה יפה ומכיל מזל. את החמאה היא מורחת על פרוסה בתאווה כה גדולה, מכבדת אותה כמו מלכה וסוגרת עיניים אחרי כל ביס בהתרוממות רוח. 


יום ראשון, 21 באפריל 2013

לעשות טוב

זה כבר כמה ימים שי' הולך לישון מחובק עם מפתח שוודי (מפלסטיק)
בספרים כתוב שיש אובייקט מעבר, החפץ הזה שנדבק ליד של ילד קטן
ועוזר לו לעבור את כל ההרים והגבעות שילדים עוברים
יש לי חברה טובה שעד היום צמודה לחפץ מעבר שלה, מרופט ומהוה משלושים וכמה שנים של כביסות וחיבוקים בלילות, יש לו אפילו שם ועצם הישרדותו היא נס. החפץ הזה מכיל הסטוריה וחלומות ותמיכה רגשית וליווי נאמן. אז למה להפרד ממנו באמת?
י' איננו נאמן לחפץ אחד. כל שלושה ארבעה ימים מתחלף הגיבור. פעם בובה של תרנגולת, פעם מכונית ירוקה בלי גלגלים והנה עכשיו תור הזהב של המפתח השוודי. תארו לכם, להתנחם במפתח שוודי.
י' מצחיק אותי ומכעיס אותי. היום הוחלט סופית שאנחנו פורשים מהחוג מוזיקה. חבל נורא. י' החליט שמשעמם לו וכל הסימנים מראים שזו האמת. אני מודה שזה היה רעיון שלי וקצת דחפתי.
היו לי פנטזיות שהוא יהיה חצוצרן ג'אז שמסתובב ברכבות באירופה במכנסיים עם שלייקס ועושה ניסים ונפלאות בכל מיני מועדונים חשוכים אפופי עשן, מנגן בכל מיני הרכבים ופוגש המון אנשים. אבל בסדר, אי אפשר להכריח.
ובכלל, האובייקטים לא חשובים, מה שכן חשוב הוא להנות מהחיים ולהתממש במלא דרכים וזה מה שאני צריכה להדגים לו. אז החלטתי שמעכשיו יש לי אלוהים ואני מדברת איתו כמה פעמים ביום. זה משמח אותי מאוד. אני חדשה בעניין, כי תמיד הייתי אתאיסטית, אבל כל מיני דברים השתנו ואני שמחה שמצאתי חיבור משלי לעולם. זה לא קשור לדת או להתניה, או לטכניקה או לגורו. זה רק להיזכר בכל מה שאני כבר יודעת איפשהו ממתישהו. זה להיות שייכת ולקחת אחריות על החיים והמחשבות שלי. ולהיות אקטיבית ולעשות הרבה טוב.

יום ראשון, 7 באפריל 2013

מרדכי

ובשואה הייתי גם אני. היהודי מרדכי הייתי.
היה לי זקן חום שחור ארוך, עור בהיר וכובע
היה לי מבט מהוה- כזה שפעם היה מלא ואחר כך התרוקן
אני לא יודעת מה קרה לי- ליהודי מרדכי שהייתי
רק יודעת שהייתי ושהסוף היה ברוטאלי

מה, אתם לא מאמינים בגלגולי נשמות?
מה, אתם לא יודעים מה זו תודעה קולקטיבית?
אני אספר לכם, תודעה קולקטיבית זה כל האויר הסמיך הזה שעומד בינינו לבין העולם
והוא מלא באינפורמציה מסוגים שונים, בתדרים שונים
וכל אחד שהולך ברחוב נושא עמו לא רק את זכרונותיו וכעסיו מהימים האלו
אלא גם מימים אחרים, ממזגי אויר שונים וארצות אחרות
וכל אחד נושם ונושף את האויר הזה שמלא באינפורמציה
ושותה את המים המלאים באינפורמציה
ועל הירקות והפירות אני בכלל לא מדברת

שבו גם אתם מספר דקות בשקט וראו בעיני רוחכם מה הייתם
אם תהיה לכם מספיק סבלנות זה יופיע
ברגע שאשליית הזמן מצטמקת, ההוויה נשטפת אור בהיר ומנחם
כי כל המצוקות נראות כל כך מקומיות ושוליות
ואז נהיה ברור שמהמסע הזה אפשר דווקא להנות
גם אם אין כל מיני דברים שצריך שיהיה

לסבא רבא שלי קראו מרדכי פסטרנק והוא חי עם משפחתו בכפר גליושה
שבפולין על גבול רוסיה
היו לו כמה וכמה ילדים בואו נראה אם אני זוכרת, לא לפי הסדר:
אליהו (סבי), אוסקר-אשר, אברהם, שרה ועוד אח או אחות
מרדכי פסטרנק נרצח בברוטאליות יחד עם אחד מבניו ביום כיפור על ידי פורעים אנטישמיים
זה היה איזה זמן לפני המלחמה
בסוף כולם שם הומתו חוץ מסבי אליהו ואחיו אברהם
שהגיעו ארצה ובקצות עצביהם המרוטים והקימו משפחות

מפחדים לשכוח מהשואה? אין סיכוי לשכוח, זה בדי אן איי הקולקטיבי
לא רק שלנו היהודים גם של הפולנים והגרמנים והכלבים ועוזריהם
גם בדנמרק ושוודיה ואמריקה ואפריקה לכל מקום הרסיסים התפזרו
וכל מי שהיה וידע ושתק או דיבר, שיתף פעולה או פעל במו ידיו מהדהד כל הזמן
זה במים שאנחנו שותים הקטסטרופות
כך שאפשר לשקוע בספה ולהרגע מהחשש שמשהו נעלם
ראו במו עינכם את ההוויה והיווכחו שהשמדות לסוגיהן בוערות בנו כל העת

נ.ב אין קשר בין שני המרדכי עליהם אני מספרת כאן
אולי אצליח לצייר אותו בפחם את מרדכי הראשון אבל זה יצא בדיוק כמו כל יהודי שאתם מדמיינים

יום שני, 1 באפריל 2013

שיר אביב

שיר אביב

ואני מעולם לא הייתי מוזמנת למימונה
אז התגלגלתי הערב בגלביה לבנה על השטיח בסלון
עם בונבוניירת דסקלידס שלא נגמרת
כמו שייחה, אח. חבל שנגמרו לי הסיגריות.
כמה טוב שההומור חזר אל חיי וגם חדוות הבטלה וההנאה הפשוטה משוקולד ושקרים
היום האחד באפריל. כל שנה מקפיד ד' לעבוד עלי עם משהו אחר.
פעם זה היה שגנבו לנו הכל מהבית למשל... תמיד האמנתי ותמיד רטנתי
השנה חזרה לנו הרטיבות בתקרה. חה חה זה היה כל כך מצחיק הפעם.
גם את הכביסה אני תולה בחדווה, כי האויר כזה חם, תוך שעתיים הכביסה מתייבשת
ואין סיכוי לקבל עוד חשבון חשמל 1000 שקל, זו גם סיבה טובה לצחוק בריא
ולי מעולם לא היה חבר תימני שיזמין אותי לקובנה וג'חנון שאמא שלו עשתה על פתיליה בשבת בבוקר. ככה לא יצא. דווקא היה פעם חבר תימני אבל לא היה קובנה. ככה.
חבל. אולי לי' תהיה חברה תימניה אמרו לי היום כשהתלוננתי, אבל עוד עשרים שנה זה יהיה כבר אחרת. הדור מתחלף והקובנה משתנה.
אני מבחינתי שפסח ימשיך עוד שבוע. לא מעניין אותי המצות והקניונים והלטפס על הקירות
לי היה חופש אדיר עם ד' והילדים, הלכתי מלא לסטודיו וציירתי המון ובהנאה מרובה
וגם כשהיו לי ספקות וכאבי בטן ידעתי להניח לזה לעבור על פניי.
בעיתונים אני בקושי קוראת כבר, סתם נערמים להם בבית ואני רק גוזרת תמונות שיפות בעיני
כמה משמח להכיל באותו רגע את מירב המשמעות וגם החוסר המוחלט שלה
את הלא בריא והבריא
את הקומי והטרגי
כמה נעים לחתום את הדיסוננס בחיוך
אני מאחלת לכל קוראיי ולכל בית ישראל וכלל העולם הזה ושאחריו והקוסמוס והלאה ממנו
בדיסוננס מחוייך