יום חמישי, 11 בינואר 2018

פוליש דה דאימונד

סבתא שלי האהובה ז"ל, היתה מזכירה בכל הזדמנות לחתנים הקנדיים שלה
Dont forget to polish the diamond
אני איכשהו עם הקונוטציות שלי והפלפליות שלה, חשבתי שהיא רומזת להם בגסות לא להפקיר את נקודת הג'י של נכדותיה האהובות, שם נמצא היהלום, כידוע, ואותו מלטשים. ואולי לא התכוונה לנקודת הג'י ממש אלא דווקא באופן הוליסטי, לטפל בהן יפה. לקנות פרחים, לחזר, לעזור, להחמיא, כמובן גם לעשות אהבה וכו. אני צריכה באמת לברר את הנקודה הזו עם בנות דודי הלוהטות.
בכל מקרה, המשפט הזה חלחל לי ככ עמוק, שאני מזכירה אותו לעצמי בכל מיני הקשרים אחרים. מבחינתי, היהלום הוא אני עצמי, הנפש שלי. לזכור למרק ולנקות אותו זה דבר חשוב מאין כמוהו. כשפני השטח שלי עכורים ומוזנחים אני לא רואה שום דבר ובוודאי שאינני זוהרת ומאירה. ואם אני זוכרת למרק את תוכי, כל מליוני הזויות שבי קורנות אור, מחזירות אור, מגשימות את יעודן.

***

אם קראתם בפוסט הקודם שלי, ביקשתי השנה להתמסר למה שהחיים מביאים לי. ממקום אקטיבי ושלם, להתמסר. לעשות את הטוב שאני יכולה ולהרפות. חסר לי אויר והתמסרות זה ה-דבר שפותח נשימה. אני מגלה שהמשימה קשה לי. אני מלאה התנגדויות והצמדויות לנסיבות החיים. רק שלא יקרה ככה, רק אם יקרה כך וכך אוכל לחזור לנשום שוב. הלוואי ש ואם רק היה ועוד וריאציות. בעיניים פקוחות אני רואה שאני מוליכה עצמי שולל. הרי זה באמת לא משנה כמה אהיה בעד או נגד. התרחשות כלשהי תתרחש ואני אצטרך להתמודד אתה. אז למה מראש להתנגד? ומה הכי גרוע שאני חוששת מפניו?
השנה נכנסתי לחדר כושר רציני עם ההתמסרות הזו ואני ממש ממש מתכננת לעבוד על זה. אני בטוחה שהחיים יביאו לי תרגילים קשים ככל שאהיה רופסת. 

***

המילה ענווה תמיד נשמעה לי כמו אחת המילים הכי מתחסדות. (אחרי חמלה. חמלה היה הכי גרוע. זה הצטייר לי כרחמים אדנותיים). לא עוד. אני רוצה להיות ענווה. ללמוד לחיות בלי צורך נואש לבלוט ולהבליט, לדעת ולהוכיח. פשוט להיות נוכחת בשקט ובהקשבה בלי לפחד שזה מעלים אותי וגוזר את מותי. ששום דבר לא יאיים עלי. אפשר?