יום חמישי, 26 ביולי 2018

עצות מהמורה לציור

לו רק הייתי זוכרת להשתמש בעצות שאני משיאה לתלמידי כשאני מלמדת ציור על החיים עצמם, היה לי כל כך קל, כל כך ברור.
ללמד אחרים אני יודעת מצויין, אבל לעצמי, אני תלמידה מאוד ספקנית ולא ממושמעת.

כתבתי פה כמה עצות שאני נותנת לתלמידים שלי, אולי אצליח גם אני ללמוד מהן משהו:

*כשאת לא מבינה מה עשית, תמיד טוב לקום ולהסתכל על הדברים מרחוק, הכל נראה אחרת ופתאום ברור מה לא עובד.

*אל תנסי לכבוש את הדימוי או את הציור, תתמסרי אליו, תני לו להוביל, כל האינפורמציה תימסר לך אם תהיי קשובה.

*האתגר הגדול הוא גם להיות מרוכזת עירנית, דרוכה ונוכחת ובמקביל להיות בשכחה מוחלטת, באי ידיעה, בחוסר מחשבה. אז כל כוחות היקום יכולים להכנס באין מפריע ולעזור לך לתת את המכה המדוייקת, הרעיונות הכי מבריקים באים דרך המעבר הזה וההכרעה מושלמת.

*אל תפחדי לשנות, לפרק ולהרכיב מחדש במהלך העבודה. לפעמים נוצרים חלקים "יפים" שמתמכרים אליהם וחוששים לשנותם פן יהרסו ויתבטלו. אל תתני לפחד לנהל אותך, את חייבת להסכים להתקדם מבלי להיזהר על החלקים ה"יפים". פשוט לעבוד ולדעת שהם לא באמת נעלמים גם אם לכאורה דרסת אותם. הם כמו אבנים יקרות שמנצנצות בכל מיני מקומות. להתבצר סביב חלקים יפים ולקפוא מפחד שיהרסו זה לא דבר מעורר השראה ואין בו אנרגיה של חופש פעולה. כדי להתקדם חייבת להסכים לפרק ולהרכיב מחדש בכל רגע נתון.

*עצה ראשונה וחשובה למציירת מתחילה: כשאת מתחילה עבודה חדשה, מאפס, תני ליד להיות רכה, קלה, חפשיה, אל תמהרי לקבע ולחרוץ תלמים שאי אפשר יהיה למחוק או לטשטש אחר כך, קווים טובים לא בורחים, הם חוזרים ומבליחים כי הם בטבע של היד שלך. כלומר, הקווים הנכונים שלך.

*אל תפחדי מהדימוי שאת רואה לפניך. לעיתים הוא נראה מורכב ובלתי אפשרי. בעצם הכל מאוד פשוט. מערך של כתמים, של אור וצל. ברגע שלא תסתכלי על משמעות הדימוי עם כל מה שנילווה אליה ותזכרי שהוא רק מורכב מכהים ובהירים יהיה לך הרבה יותר קל לגשת אליו לפענח אותו ולתאר אותו, להכנס אליו ולשהות בו. בתוך טווח הכהים והבהירים יכנסו בהמשך גם גווני הביניים שיחברו וירכיבו לדימוי את הגוף. תתמסרי ותשקעי בתנועה וב"תוך" של הדברים והם יעלו על פני השטח בבהירות ובדיוק מופלאים.

*הקשיבי להדרכה שאת מקבלת בלב פתוח ובריכוז מלא ותנסי למצוא את המקום המיוחד שלך שמתחבר ופועל בדרך שלך. לפעמים תגלי תוך כדי תנועה שאת זקוקה להדרכה אחרת, לליווי אחר, לתדר שונה לגמרי. אל תפחדי לקום ולשנות. לפעמים את רק צריכה שיפנו אליך ממקום שונה או יגידו לך את אותם הדברים בצורה אחרת.

*למצוא מורה מתאימה לציור זה מסע. לא כל תלמידה מתאימה למורה מסויימת וההיפך. מכל מורה אפשר ללמוד דברים אחרים, מה כן ומה לא. 
חשובים לא פחות הם המורים ה"גרועים". מורים לא טובים בעיני הם מורים קמצנים שמסתירים מהתלמידים שלהם מידע שיכול לקדם אותם, מורים שמלמדים בלי לעסוק במלאכה בעצמם, לא מציירים בכלל ואפילו לא חושבים על ציור, אבל כן מלמדים אותו מכורח האינרציה. מורים לא טובים הם כאלה שכופים את עצמם על תלמידיהם מבחינת נקודת המבט, הגישה, מבטלים גישות אחרות ומזלזלים באמנים אחרים. עברתי אצל כמה כאלה בחיי וגם מהם למדתי די הרבה, בעיקר מה לא להיות.

עכשיו אנסה לקחת את המילה ציור ולהחליפה למילה חיים ונראה מה יצא לי מזה.



יום שישי, 1 ביוני 2018

חתולים

אני יושבת על הספה בסלון
ליצידי ישן החתול שלי
מילוש
חתול ערבי יהודי אני קוראת לו, כי נולד בגן הבוסתן ביפו
ושם מגדלים ילדים בשתי השפות ובשתי התרבויות
אמא שלו נטשה אותו
וחברה שלי הצדיקה אספה אותו ובהמשך העבירה אותו אלי
הוא שחור לבן
הוא טוב לב אבל גם קפוץ מזג ושורט לי את הרגליים 
הוא אורב לילדים שלי מאחורי הפינות, נועץ בבשרם שיניים
אני כועסת עליו וגוערת בו
והוא לא מוותר עלי

כל חיי הייתי בסביבת חתולים על הספקטרום התוקפני
מאז שהייתי קטנה אמי היתה מוצאת חתולים ברחוב
ורצה איתם לאנדרי הוטרינר ליד הסטודיו שלה שהיה אז בפיארברג
לחסן ולשים להם טיפות עיניים ולנסות להציל. 
חלק הצליחה, חלק לא. 
חלק אימצה ולאחרים מצאה בית.

היתה מגי שנפטרה מזיקנה. הורי קראו לה כך ע"ש מגי לונל שחקנית הקולנוע
זה היה באייטיז ועשיתי לה אלבום תמונות
אחריה סיסי הצדקת היפהפיה שנפטרה מכשל כליות 
אחריה פושט הלבקן החירש שנעלם בדרך נמיר וכנראה נדרס
חיפשנו אותו שעות, קראנו לו אבל זה היה מיותר, הוא לא שמע
אבא שלי היה מושך לידו טונים בטרומבון והוא היה ישן חזק על הכרית שלו
אחריו הגיע ג'וני הפנתר המסוכן שחולץ ממנוע ההאודי של דנציגר השכן שלנו בעל האיטליז
לימים הוא עבר לגור בסטודיו של אמא שלי והפך לאימת תלמידיה.
גם הוא יום אחד נעלם, הסברה היא שנקלע לקטטת חתולים שלא התאושש ממנה והלך למות בשיחים מאחורי המרכז המסחרי בתכנית ל'. 
גם אותו אמי חיפשה ימים ארוכים עד שהבינה שלא יחזור עוד.

אחריו הגיעה סושי הלבנה כאורז עגול מבושל, היא היתה מלאך והיו לה עיניים בצבע ירוק זוהר
אותה אמא שלי חילצה מקופסת נעליים שהושלכה קשורה במקלט
היא הגיעה לגיל מופלג ונפטרה בשיבה טובה, תמיד ראו בעיניה שהיא מרגישה אהובה
אחריה אמא שלי מצאה חתולה שלקחתי אל הבית שלי ושל האקס שלי וקראנו לה איגי
ימי החסד של הגוריות המתפנקת עברו מהר והיא גדלה להיות חיית טרף מסוכנת ביותר. היא היתה אורבת בבוידעם ושולחת לפה כואבת לכל מי שנכנס להתרחץ.
היא עדיין חיה, חיים מאושרים עם האקס שלי ובת זוגו בחו"ל והוא כנראה ההורה המסור ביותר שיכלה לקבל אי פעם
אחריה היה חתול שהשותפים שלי בירושלים אימצו, קראו לו איזבו כי מצאו אותו בהופעה של איזבו
הוא היה אפור, משוטט בחוץ רוב היום, יפהפה וחמוד ממש 
אחריו הגיעה אלי לוסי, כבר גרתי עם דני ברחוב כורש
אני מאשימה את עצמי שלא נתתי לה תרכובת חלב טובה בינקותה
ואולי גרמתי לה לבעיה עצבית
היא היתה יפהפיה סמיכת פרווה ותוקפנית בצורה מעוררת פלצות
עד היום אני נזכרת בנשיכות והחפירות של ציפורניה בבשרי
כשהיא החלה לתקוף את ינאי בשנתו, זה היה הסימן הטראגי להפרד
היא עברה לדוד של דני מרובה החתולים בקריית אונו ונעלמה משם עוד באותו היום
אשמה אשמה אשמה. אבל לא היתה ברירה.
אחריה הגיע מילוש, שהוא היהודי ערבי והוא גם נושך ושורט אבל אין מה להשוות לקודמיו
הוא חתול טוב ואנחנו כנראה הורים לא משהו
מעולם לא זכיתי להיות זו שישנה עם החתולים שלה מכורבלת במיטה שעות בלי לחטוף נשיכה כואבת כשאני מתהפכת בשנתי

עדיין, אני אשה של חתולים יותר משל כלבים, 
מבינה הרבה יותר טוב אנטומיה ופזיולוגיה ונשמה של חתול
ובכלל כשהייתי ילדה האמנתי שבעולם הבא שולטים חתולים ולכן מוטב שאהיה רבת חסד עמם כבר בעולם הזה
אני אוהבת חתולים מרחוק
לא מלטפת ברחובות, לא מתקרבת מייד לחתולים של חברים,
לא ממהרת לאמץ למילוש אח או אחות.
אני מפחדת לדפוק אותם, נדמה לי שאצל אחרים הם יגדלו יותר טוב
אני מתביישת מחתולים כי נדמה תמיד שהם רואים הכל ומבינים הכל
עם המבט החודר הממוקד והידעני שלהם
אף פעם לא אימצתי בעצמי מהרחוב. תמיד העבירו אלי. 
אני חוששת מהיום שהגור הבא יגיע אלי 
ושוב אחזור על עשרות הטעויות שעשיתי במשך חיי עם חתולים.


יום שבת, 21 באפריל 2018

עוד על חופש

את מי אני מחזיקה בני ערובה בתוכי? כל אלו שאני מנהלת אתם מאבקים והתחשבנויות בראש. מי יגיד דבר יותר נכון, יותר חד, יותר מכריע. יכולים להיות אסירי עולם בתוכי וגם כאלו שיושבים על פשעים ועבירות קלות, שמתחלפים כל כמה חדשים. אני רואה אותם בעולם האמיתי על בסיס קבוע, את חלקם כבר בכלל לא. ועדיין, בכלא שבתוכי הם אסירים. 
מה ישחרר את האסירים האלו מכלא גליה? סליחה. פשוט לסלוח. לא להם, העותק הפיזי שחי ונושם. אלא לעותק הדמיוני שמוחזק אצלי בתנאים מחפירים. סליחה שכלאתי את דמותכם, סליחה שחבטתי בה ככה. אתם חפשיים ומושלמים כמו שאתם, זו אני שהתבלבלתי.
בעצם, הסליחה מכינה אותי יותר טוב למוות. אם יש לי סוג של או סי די לסדר את המרחב הביתי שלי שיהיה נקי ונעים, למה לא לסדר את החורבה שמתחוללת בתוכי? לנקות, לפנות, לארגן, להעביר סמרטוט בפינות אפלות או גבוהות שצריך סולם בשבילן. לא להתעצל. לרוקן אשפה. לא לשחק אותה כאילו נקי אצלי. לנקות באמת. זה קשה. זה מתיש. העצלנות עומדת בדרך, גם חוסר רצון ונכונות לכבד מחשבות מטונפות בסמרטוט. לא מגיע להן. שישארו טינופת.
יש מלא מה לנקות. את החשדות, את ההתחכמויות, את האשמה, העליונות, הנפרדות, הבוז, הפחד. 
דיברתי היום עם חברה שלי באוטו. היא אומרת שאי אפשר באמת. כשאני שומעת "אי אפשר" אני חושבת, איך בכל זאת.
הרי בשביל מה אנחנו כאן אם לא בשביל לקחת את החומר הזה שנקרא חיים ולעבוד איתו? ללטף אותו, לחבוט בו, למרק אותו, להרדם עליו, להנות ממנו?

בראש סדר עדיפויותי תמיד עמד החופש כתכלית העליונה. לא שהבנתי מה זה אומר בדיוק להיות בחופש, אבל ידעתי שזה הדבר. והנה גם בלימודי אנתרופוסופיה רודולף שטיינר מגדיר חופש כמטרה העליונה שאליה אדם צריך לחתור.

החופש הוא, לפי מה שאני מבינה כעת, שחרור מנסיבות החיים שלי. חופש מההיצמדות להגדרות שמספרות עלי דברים. נתונים. מספרים. תיוגים. כל אלו, טובים וגרועים ככל שיהיו, הן אלו שמקרקעות אותי, הופכות אותי לפרור אבק שנאבק. 
על כסף, על כבוד, על ערך עצמי. 
אין לי אשליות, אני חיה בעולם החומר. נהנת וסובלת ממנו, מחוייבת אליו באיזשהו אופן.
מצד שני, אני שואלת, האם אני יכולה להתנהל בעולם הפיזי ועדיין לרחף מעליו? זה מה שכל המדיטציות והדרכים הרוחניות השוות מנסות ללמד אותנו לעשות. להשתחרר מיחסי המשיכה-דחיה שיש לנו בעולם הזה כדי לפעול בצורה נקיה וחפשית. ישר מהמקור, ישר מטוב הלב הבסיסי שעומד בעצם הוויתינו. ישר מהמעיין הנצחי שיש בו את כל התשובות לכל השאלות, נחמה, כח, אומץ, תושיה, שמחה, חיות. הכל. 
אני יודעת ששם נמצא החופש שלי, האושר שלי. אני לא תמיד מסוגלת או רוצה לרחף. לפעמים כל מה שאני צריכה זה להתפלש בבוץ טוב טוב, כדי להגביה עוף כמה ימים אחר כך. דואליות, כן. אבל זה שאני יודעת בוודאות שיש דרך ברורה ואמיתית, זה המון.

יום שישי, 23 במרץ 2018

ניקוי אביב

יותר מדי ביצים ביותר מדי סלים. האביב מביא אותי להתפוצצות הרי הגעש של הצוף של השמונים אלף דברים שאני עושה או מעורבת בהם או עובדת בהם או לומדת אותם או משרתת אותם. 
אני אמנית, מציירת, מחזיקה סטודיו, מלמדת בו תלמידים, מלמדת בעוד שלושה מוסדות אחרים, לומדת אנתרופוסופיה, אמא לשלושה ילדים, מחזיקה בית (כביסה כלים ניקיון בישול קניות) וחברה של הרבה אנשים. 
יותר מזה, יש לי אובססיה להתערב ולעזור ולהתנדב במקומות שצריכים אותי ובמקומות שפחות צריכים אותי. ככה אני. לא יכולה לשבת מנגד. ומעל הכל מרחפת עננת הריפוי המתוקה השכינתית. אני רוצה, כל כך רוצה לרפא ולהירפא, להביא סליחה לעולם, גם לבלתי נסלח, להשתחרר מכל עולות הקיום ולצאת לחופש. וזו אולי ה-משימה שמחלחלת לכל מי ומה שאני.
אני מרגישה שהעשייה המוגזמת הזו מגדירה אותי ומעניקה משמעות לחיי. בילתה אני חסרת משמעות. מה אעשה בלי ציוריי? בלי תלמידיי? בלי חבריי? בלי משפחתי? מה אעשה בלי תפקידיי הרבים? בלי היוזמות וההתנדבויות שלי?
יש לי המון מה לתת וזה נראה לי גסות ובזבוז לא לתת את מה שיש בי למי שרוצים או צריכים.
יש רגעים שההמון הזה מניף אותי מעלה ועושה לי נעים בהילה ויש רגעים שאני מרגישה שאני נקרעת בכל החזיתות, נשברת, לא מתפקדת, חלשה ומובסת. לא מספיק טובה ומלאה באשמה וספקות כלפי מניעיי.
אז מה המניע האמיתי שלי לאגור כל כך הרבה עיסוקים וקשרים? הרצון האלטרואיסטי לרפא את העולם או הדחף הנרקסיסטי להעניק משמעות לחיי? אולי אני פשוט חולת אקשן? חייבת דרמות? חייבת עומס מוגזם כי בתנאים האלו אני צומחת הכי טוב? 
אין ספק שדחיפה מעבר לקצה מוציאה ממני הרבה דברים טובים בסטודיו ובכלל בעבודה הפנימית שלי. אבל היא גם מערערת אותי ומבלבלת אותי. חונקת אותי ומסבכת אותי.
האם אני ראויה משמעותית ופורצת דרך? או כפייתית, מבועתת ואכולת אשמה?
העודפות הזו מבקשת ממני הפסקה. להפסיק להתערב, להפסיק ליזום, להניח רגע לכל העיסוקים. לנקות, לפנות, לארגן מחדש. לקחת שקית אשפה ענקית ולעבור בשלל התחנות שבי ולרוקן לרוקן לרוקן. כמה חתיכות של דברים מחכות להתייחסות, כמה פרורי רעל שהתעצלתי לנקות, יותר מדי מזה ויותר מדי מזה, מי צריכה כל כך הרבה?

במפגש פסגה מרגש שהיה לי עם חבורת הקוסמות שלי התעוררתי להבנה שלצאת מאזור הנוחות שלך זה האנטי אייג'ינג הכי טוב שיש. במקום לסגת לתוך עצמך, להצטמצם ולהצטמק לתוך מה שאת רגילה אליו בחייך את יוצאת מתוך עצמך אל הלא נודע, מתרבה, משתכללת, מפתיעה ומחליפה צבעים.
אם אזור הנוחות שלי הוא ה"מלא להתפקע", אזי לצאת ממנו אומר לשחרר לפחות שליש מהתפקידים והמשימות שלי. להרפות לתוך מצב חדש ובלתי מוכר שאינני יודעת מי אני בתוכו. לא מעורבת ולא מתערבת, לא משתדלת, לא מתאמצת, לא חייבת להיות הכי הכי בכפר: הכי מעורבת, הכי מגניבה הכי סלחנית הכי לא צפויה. 
האם אוכל למשימת נקיון האביב הזו?
אני רוצה לצאת לחופש מעצמי, המתישה שאני. להתנהל בשלווה ובשלום בתוך נתיביי, בלי לפחד, בלי להתגונן, בלי להילחם. לדעת את הראויות והמקום שלי בחופש מהוכחות, להסכים להיות במקומות שמעוררים בי בעתה, בלי לברוח, בלי להתנער. ללכת אל הלא מוכר שבתוכי.
אני מרגישה שרק הצהרת הכוונות הזו כבר מתניעה בתוכי את התהליך.
אז חג חירות שמח חברים אהובים, צאו אל מסע הנדודים שלכם ותמצאו מלא אוצרות בתוככם אמן!

יום שלישי, 13 בפברואר 2018

שאלה של שייכות

בלימודי האנתרופוסופיה בהם אני נוטלת חלק השנה, נתבקשנו באיזשהו שעור לנסות להזכר במורים משמעותיים שפגשנו במהלך חיינו. מורים שהטביעו בנו חותם, שעוררו בנו השראה עצומה, שהאמינו בנו או שחוללו בנו שינוי.
שאלה זו, פשוטה ולגיטימית, כמעט מתבקשת, הפילה לי המון אסימונים.
התפלאתי לגלות, שבילדותי לא פגשתי באף דמות חינוכית שנסחפתי אחריה, שהבעירה בי תשוקה לדבר מה, שהבינה אותי או עודדה אותי ממקום אותנטי. אף לא אחת. לא בבית הספר, לא בחוגי אחר הצהריים, בשום מקום. 
הייתי תלמידה חולמנית בעלת הישגים בינוניים ברוב המקצועות ומכיוון שלא נטיתי להפריע למורים, לא הייתי לאף מורה על הכוונת. בעצם, אף מורה לא ממש ראה אותי. אף אחד לא הביט בי באופן שגורם לי להרגיש משמעותית או נבונה.
חוויה כזו יכולה לגרום לכל מיני תגובות שרשרת. במקרה שלי, היא יצרה בי רעב אינסופי לתשומת לב ובעיקר לצורך עמוק בשייכות. את תשומת הלב שלי ניסיתי להשיג בשלל דרכים. בבכי, בצעקות, בפרובוקציות, בהבלטה עצמית. ואת השייכות מעולם לא הצלחתי לגמרי לממש. 
בכל מקום שאני מגיעה אליו או יוצרת לעצמי, אני תמיד מרגישה זרות. גם אם כל התנאים הם הכי נוחים, הכי בעדי ולטובתי, הכי מאפשרים, אני אף פעם לא לגמרי שייכת. אפילו בתוך המשפחה הגרעינית שלי אני מרגישה לא אחת זרה.

שייכות אי אפשר לביים, אי אפשר לכפות ואולי גם אי אפשר ללמוד.
הגעתי להבנה שהנדודים האלו שלי, בין אוהלים, בין מחנות, בין מדבריות והצורך הנואש שלי להטביע חותם (איכותי! אותנטי! דומיננטי!) בכל מקום שאני מגיעה אליו, הוא תוצאה של אותו רעב קדום שלא נענה בתוכי מצד אף דמות חינוכית.
הבנתי, שאת עברי לא אוכל כבר לשנות ואת שעור חיי בשייכות אולי לא אסיים ללמוד לעולם, אבל כן אוכל כדמות חינוכית בעצמי, להעניק את אותו המבט לתלמידיי.
מבט נקי וחף משיפוט, שרואה דרכם, את מי שהם באמת. בלי להעצר במחסום הקולות שהם מוציאים או התלבושות שהם עוטים, בלי להתרגש מהמניפולציות והקשיים שהם לכאורה מציבים בדרכי. לראות אותם באמת, לעומק, באופן שלם.
כמו שהייתי רוצה שיראו אותי. לא צריך אפילו יותר מפעם אחת. מבט אחד אמיתי וכנה שבא ישר מהלב, שרואה את מי שניצב מולי כמו שהוא. זה מספיק. מספיק כדי לחולל שינוי תודעתי עמוק ולגרום לתלמידיי להאמין לי. לבטוח בי. להסכים לשמוע אותי ולשתף איתי פעולה. בעצם, כולם הם סוג של תלמידים, גם המורים עצמם כמובן וכל בני האדם שאפגוש אי פעם, הם מורים ותלמידים שלי. 
הבנתי שאם אראה אותם באמת, אפילו לשבריר שניה, הם כבר שלי ואני שלהם, כבר יש בינינו אחדות ואנחנו לא מעוכבים יותר באף מחסום. אנחנו חופשיים לנוע, ליצור, לדבר, להתפתח. ומה יש לנו לשאוף לו אם לא אל החופש הזה בדיוק?

אז הנה, פיצחתי אולי נוסחה ואני מייד משתפת כדי להושיב את הלמידה הזו בדאטה בייס שלי, אולי גם שלכם.

אני צרובה ונצרבת כשאני לא משוייכת, בהתניות העבר בהן אני מורגלת. למשל דוגמה. ביקרנו היום במוזיאון תל אביב עם בית הספר לאמנויות. המדריכה הובילה אותנו באחת התחנות לעבודתו של זמיר שץ, חביבתי מדינת כל אזרחיה, שנמצאת בחלל אוספי המוזיאון. עבודה עצומה ומרשימה, של עשרות רבות של דיוקנאות שזמיר צייר. אני מאוד מעריכה את זמיר כאמן והוא יודע את זה בוודאי. ותמיד, כשאני רואה את הקורפוס הזה, אני מרגישה מותקפת. ולמה? כי זמיר עשה שם פעולת סימון טריטוריה, ברא שם מולדת של מדינת כל אזרחיה, שהם חברים שלו מעולם האמנות, תאורטיקנים, אוצרים, ילדים פלסטיניים, דמויות שמתו, אקסיות, כל מיני. מעגל אנשים שהוא שלו. וכל מי שלא מצוייר לא שייך. וכל מי שלא מצוייר, לא חשוב. קצת כמו מועדון רפי לביא. מי כן ומי לא. עכשיו, זה לגמרי לגיטימי, כן? אבל בגלל שאני לא מצויירת שם ואינני שייכת למעגל האנשים החשובים הזה, אני סולדת מהעבודה. אין לו באמת שום סיבה לצייר אותי, אנחנו לא חברים טובים או משהו. אבל העבודה הזו מציבה לי מראה בדיוק אל המקום בו אני מרגישה חולשה. אל מחלת השייכות שלי. אני מודה לו על השעור החברתי הזה שהוא עושה לי, אפילו בלי שהתכוון, כי זה מאלץ אותי להתקדם הלאה. 
זה לא רק הוא, זה כל מועדון חברים אחר שאליו אני לא משוייכת. 

מערכת היחסים שלי עם הזרות היא מורכבת. אני מצד אחד באובססיה לנצח אותה ומצד שני משתמשת בה ככלי רומנטי לציור וביטוי עצמי. אפילו גם קצת מכורה אליה. 
ובכל זאת, אני עדיין מאמינה שהאפשרות להתבונן בעולם, באנשים, בארועים לעומק, באופן מלא ושלם, באופן חפשי משיפוט וראשוני, שם נמצא הצוהר אל האמת האמיתית ביותר.

יום רביעי, 17 בינואר 2018

מיהי לוזרית

ברגע מסוים, את צריכה להתבונן ולראות איפה את חשה זרה בעולם. פתאום עולה בדעתי שכוחות אינרציה עתיקים דוחפים אותי ומאיצים בי להתייצב בפני אתגרים שאני כלל לא שייכת אליהם יותר. זה די משונה לגלות. דווקא הייתי בטוחה שאני עדיין שם, ואולי אני מחפשת תירוצים להמנע מהתמודדויות מתישות?
אבל האמת היא, שלמה להתאמץ איפה שבסופו של יום, בכלל לא בא לי להיות?
יש משהו מאוד מנחם וממקד בהבנה הזו. מצד שני היא טורפת את הקלפים, או בעצם מעלימה אותם כליל ואת לא יודעת מה את כן. אז מה אני כן אם לא מה שחשבתי? ומה הערך שלי? והתוקף שלי? והאם לא מאוחר מדי לשנות? והאם זה שאני משתנה אומר שאני לא רצינית ולא מחוייבת כלפי מה שהגדרתי פעם לפני עשר שנים?
מעלי ממטירה עננת ה"לוזרית". 
מיהי לוזרית? מישהי שלא עמדה ביעדים, מישהי שמתעצלת, מישהי בלי ביצים, מישהי שלא מתקדמת, מישהי שנעלמת.
ומיהי באמת לוזרית?
מישהי שלא מקשיבה לעצמה, מישהי שפוחדת לעשות שינויים, מישהי שכל כך לא אוהבת את עצמה שהיא מקריבה שנים ארוכות ויקרות לטובת מפעלים שלא מרגשים אותה, שלא מניבים לה מאום, שהיא בכלל לא מצטיינת בהם ובכל זאת היא עושה מאמצים אדירים לקיים מה שהבטיחה, מה שצריך, רק כדי שלא יחשבו שברחה באמצע. שלא יאשימו אותה בהתחזות, שלא יראו את חולשותיה.
ואיפה אני?
בין לבין, אלא איפה? אני הרי מטיילת על פסגות האלפים השוויצרים, שכחתם?*
אני בין הכוחניות לויתור, בין מאמץ היתר לויתור וההתמסרות. בין האגו הגדול לבין השקט והענווה. 
בין האומץ לזרוח את כל היופי המהמם שאני לבין הרצון להיבלע בתחתית בור הביוב.
משהו בי אומר לי שביום שאסכים לקבל את שתי האפשרויות, להיות גם לוזרית וגם ווינרית, אם אפשר לדבר בשפת המזון המהיר, אז אוכל להתייצב ולמצוא שקט ומנוח. להרגיש בבית גם באור וגם בחושך. לנהל דיאלוג בריא עם הזרות ולהסכים לתת לה להתארח ולשמוח כשאני חשה שייכת בלי לפחד שתיכף זה נגמר.


* http://changetshirt.blogspot.co.il/2017/10/blog-post_17.html?m=1

יום חמישי, 11 בינואר 2018

פוליש דה דאימונד

סבתא שלי האהובה ז"ל, היתה מזכירה בכל הזדמנות לחתנים הקנדיים שלה
Dont forget to polish the diamond
אני איכשהו עם הקונוטציות שלי והפלפליות שלה, חשבתי שהיא רומזת להם בגסות לא להפקיר את נקודת הג'י של נכדותיה האהובות, שם נמצא היהלום, כידוע, ואותו מלטשים. ואולי לא התכוונה לנקודת הג'י ממש אלא דווקא באופן הוליסטי, לטפל בהן יפה. לקנות פרחים, לחזר, לעזור, להחמיא, כמובן גם לעשות אהבה וכו. אני צריכה באמת לברר את הנקודה הזו עם בנות דודי הלוהטות.
בכל מקרה, המשפט הזה חלחל לי ככ עמוק, שאני מזכירה אותו לעצמי בכל מיני הקשרים אחרים. מבחינתי, היהלום הוא אני עצמי, הנפש שלי. לזכור למרק ולנקות אותו זה דבר חשוב מאין כמוהו. כשפני השטח שלי עכורים ומוזנחים אני לא רואה שום דבר ובוודאי שאינני זוהרת ומאירה. ואם אני זוכרת למרק את תוכי, כל מליוני הזויות שבי קורנות אור, מחזירות אור, מגשימות את יעודן.

***

אם קראתם בפוסט הקודם שלי, ביקשתי השנה להתמסר למה שהחיים מביאים לי. ממקום אקטיבי ושלם, להתמסר. לעשות את הטוב שאני יכולה ולהרפות. חסר לי אויר והתמסרות זה ה-דבר שפותח נשימה. אני מגלה שהמשימה קשה לי. אני מלאה התנגדויות והצמדויות לנסיבות החיים. רק שלא יקרה ככה, רק אם יקרה כך וכך אוכל לחזור לנשום שוב. הלוואי ש ואם רק היה ועוד וריאציות. בעיניים פקוחות אני רואה שאני מוליכה עצמי שולל. הרי זה באמת לא משנה כמה אהיה בעד או נגד. התרחשות כלשהי תתרחש ואני אצטרך להתמודד אתה. אז למה מראש להתנגד? ומה הכי גרוע שאני חוששת מפניו?
השנה נכנסתי לחדר כושר רציני עם ההתמסרות הזו ואני ממש ממש מתכננת לעבוד על זה. אני בטוחה שהחיים יביאו לי תרגילים קשים ככל שאהיה רופסת. 

***

המילה ענווה תמיד נשמעה לי כמו אחת המילים הכי מתחסדות. (אחרי חמלה. חמלה היה הכי גרוע. זה הצטייר לי כרחמים אדנותיים). לא עוד. אני רוצה להיות ענווה. ללמוד לחיות בלי צורך נואש לבלוט ולהבליט, לדעת ולהוכיח. פשוט להיות נוכחת בשקט ובהקשבה בלי לפחד שזה מעלים אותי וגוזר את מותי. ששום דבר לא יאיים עלי. אפשר?