יום שלישי, 27 באוגוסט 2013

אשפתות

קוראים אהובים יודעים שאחד הנושאים החביבים עלי הוא פינוי אשפה לסוגיה.
אתמול בשעור יוגה אצל לילי, שעור סוף חודש רסטורטיבי ומבורך, נתבקשנו להפרד, לשחרר, להרפות מהאשפה המצטברת. מהמתחים, הכעס, האשמה וכל מה שמרגיש מיותר וסותם את המסננת. חשבתי לעצמי בעודי נושמת עמוק, מאיפה יוצאת האשפה? מאיפה לשחרר אותה? רעיון מטאפורי כלשהו כדי לעשות זאת ביעילות. מהנשימה? מהגוף האתרי שלי? מהבהונות?
אשפה הכי נקשרת חזק למיתרי הלב, למיתרי הקול, לצידי המצח. לא מרפה בקלות. ואני מסבירה לעצמי את העולם בדימויים. ככה אני מבינה את הגוף.
לא הצלחתי להבין מאיפה להוציא את האשפה. והצטברה לי קצת באזניים, בגרון ממש (הנה קמתי עם דלקת)... תוך שחשבתי מאיפה להוציא אותה הרגשתי את העין השלישית שלי מדגדגת ומגרדת, כמו תמיד כשאני לומדת דבר חדש, ואת צ'קרת הכתר שלי בוערת, תמיד בוער לי שם. אפילו כמעט כואב. חשוף. הראש שלי פעור מלמעלה לגמרי.
בזכות כאב הגרון שלי ד' לקח את הילדים והשאיר אותי לבד בבית לנוח. ברכות לאיש היקר שהוא. סידרתי את הבית בזמן השקט הזה, הקשבתי לתקליטים, בישלתי מרק עדשים ועכשיו ממש שתיתי מיץ לימון סחוט וכרסמתי שן שום. הגרון מכיר תודה.

בפינלנד ממיינים אשפה לששה פחים. בכניסה לכל בניין בקתת עץ נאה ופתוחה ובה ששה פחים גדולים: זכוכית, מתכת, נייר, רטוב, פלסטיק וכללי למה שלא שייך לאף קטגוריה. מיון אשפה הוא מהנה. מרגישים כל כך נקיים כשהאשפה שלנו לא מגעילה.
כשבילינו באי הבודד ההוא הקומפוסט היה מקודש, בשרותים האקולוגיים מכסים את מה שנשאר בתערובת אורנים ושום ריח לא נשאר מאחור, את הכלים מדיחים בגיגית מי אגם רתוחים... חזרה הביתה מרגישה כמו חזרה אחורה.

יום שבת, 24 באוגוסט 2013

טבע ופחדים

לילה. לפני 24 שעות נחתנו בטיסת פינ-אייר מהלסינקי. שניה לפני הנחיתה עצמתי עיניים וביקשתי מהבריאה לנחות בשלום. קיבלתי דימוי של כד מתנפץ לרסיסים. חרא, חשבתי. אבל אז הפכתי את זה ואמרתי- דווקא סבבה. כלי שנשבר זה מזל טוב. ואזה זה סימן מסבתא שלי. וחוץ מזה, אם עכשיו הגיע הזמן שלי (ושל שלושת המוסקיטרים שאיתי) ללכת, אז נלך. אני לא יכולה כל הזמן לפחד מהמוות. ואני כאילו בכלל לא מפחדת מהמוות, על פניו. קוראת הרבה ספרים בנושא כי הדרך מעניינת אותי. ככה יצא ששלושה מהסבים שלי פגשתי שניה לפני שפרשו הלאה. יש לי חוש מיגנוט לכמעט נפטרים. אני רוצה לשמוע מהם מה מרגישים שניה לפני, אני מבקשת מהם סימן שיתנו לי אחר כך. יש מליון סימנים כל הזמן, השאלה היא אם קשובים להם או לא.

בפינלנד היתה לי חגיגת טבע לא מהעולם הזה. הטבע שם כל כך מאושר ומפונק שהוא שר וזוהר. מלא במים, מלא באפשרויות צמיחה. בבקתת העץ שבאי הבודד בו ישנו (היחידים על האי) המיטה שלי היתה ליד חלון. מהחלון ראיתי את היער, היום ירד מאוחר מאוד, 11 בערב ככה. התבוננתי היטב. קיוויתי לראות גמדים ופיות. או הילות של עצים. או משהו על טבעי אחר. זה חייב לקרות! הנה כל התנאים מתאימים! אבל שום דבר לא הופיע. פטריות הופיעו בלי סוף. ואוכמניות.

אני מתאמנת להיפרד מהפחדים שלי (עשיתי רשימה), החלטתי להפסיק לשים אייפון ליד הראש כשאני ישנה. זו הרעלה רב מערכתית- גם הקרינה וגם שפך אינפורמציה לא מבוקר באמצע הלילה כשאני מתעוררת לילדים. וקשה לי להירדם חזרה. אני רוצה להרגיש בטחון ואהבה בכל הפעולות והמילים שלי. הכעס אורב בכל פינה לקפוץ עלי בחושך מהגב. ועוד כל מיני כמוהו. זה סימן להתקדמות רוחנית? נורית אומרת שכשאור נכנס חושך יוצא ומרגישים אותו יוצא ורואים ושומעים. הבנתי שאין לי אומדן, הברומטר שלי השתנה. אני כבר לא יודעת אם ומתי אני עוברת את הגבול. אבל כן נהיה לי יותר בטחון במי שאני, במה שאני חושבת ומרגישה, במה שאני רוצה לעשות בחיים האלה, בעולם הזה, במה שיש לי.

בטיול נדבקו אלי דבורים, לפחות חמש פעמים. אחת אפילו מתה לי על השמלה. דבורים מביאות מזל. 

יום שני, 5 באוגוסט 2013

לקלף אפונים ביחד/ ראיון איתי בגיליון 1280 מעלות

 





 
באופן מדהים, הראיון הזה ירד לדפוס ביום בו סבתי הלכה לעולמה