ביום הולדתי ה 40 לפני שנה, קיבלתי מחברתי מורן את ספר הזן של ג'ושו
היום דני מצא שם פנינה
זה הולך בערך כך:
אם האדם הנכון מלמד את הדרך השגויה, הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך לדרך הנכונה.
אם האדם הלא נכון מלמד את הדרך הנכונה, הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך ללא נכונה.
אני מוצאת באימרה הזו חכמה ונחמה רבות.
הקורס בניסים מלמד שכל אחת ואחד מאיתנו הם מורים ותלמידים. כל יום שאני קמה בבוקר אני לומדת אלפי דברים מהסביבה שלי. באותה נשימה, אני גם מלמדת לא הרף, כל תגובה שלי בעולם מלמדת משהו. מכאן שיש לי אחריות רבה.
מה אני בוחרת ללמוד ובעיקר מה אני בוחרת ללמד. האם לימדתי היום אהבה וטוב? או לימדתי קמצנות וקטנוניות?
כשאני פוגשת באנשים שקשה לי איתם מאוד, אנשים שכל מילה או מחווה שלהם מוציאה אותי מדעתי, אני מזכירה לעצמי שקיבלתי מורים טובים. אני יכולה כמובן לסרב ללמוד, אבל הם לרוב יחזרו בשינוי אדרת מדלת אחרת.
מתי הלמידה הושלמה? כנראה כאשר לוח לבי חלק מולם ואני רוצה אך בטובתם. עוד רחוקה הדרך.
אם אחזור לאימרה של ג'ושו, אני חושבת שלפעמים מורים מודאגים מאוד מחומר הלימוד שהם מעבירים. האם הוא איכותי? האם הוא עובר היטב? האם התלמידים מתרגשים ונענים ללמידה? ואולי המורה נותן משקל רב מדי לתוכן הלימודי כאשר מוטב היה שפשוט ידאג לעצמו. יפתח את עצמו, את סבלנותו, עומק ידיעותיו, אהבת האדם שבו, אושרו ובריאותו.
כאשר מגיע מורה כזה לכיתה, גם אם ילמד גבב של שטויות, תלמידיו יפיקו הרבה יותר תועלת מאשר מורה שיביא תכנית לימודים מושלמת ומעמיקה אבל כל כולו יהיה, למשל, קמצנות, שתלטנות והתנשאות. (תכונות שמאפיינות מורה גרוע בעיני, או אדם גרוע גם כן).
בקיצור, עזבו את תכנית הלימודים! השקיעו את כל הטוב שאפשר בעצמכם, שתהיו מאושרים וחפשיים. זהו הגרעין וכל השאר- זנב משתרך.
ומה איתי? כבר אמרתי, כיתה א'. מורה שלי ליוגה פעם אמר ששעורי המתחילים הם הכי קשים, יותר משעורי המתקדמים. שם דרושה לפעמים רמת הנחישות הגבוהה ביותר, ההתמדה, ההתמסרות והענווה. אז אני נשארת כיתה בקביעות, תודה להנהלת בית הספר של היקום שלא מוותרת עלי, תלמידה נחושה וסוררת.
מחכה בציפיה למחר.
היום דני מצא שם פנינה
זה הולך בערך כך:
אם האדם הנכון מלמד את הדרך השגויה, הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך לדרך הנכונה.
אם האדם הלא נכון מלמד את הדרך הנכונה, הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך ללא נכונה.
אני מוצאת באימרה הזו חכמה ונחמה רבות.
הקורס בניסים מלמד שכל אחת ואחד מאיתנו הם מורים ותלמידים. כל יום שאני קמה בבוקר אני לומדת אלפי דברים מהסביבה שלי. באותה נשימה, אני גם מלמדת לא הרף, כל תגובה שלי בעולם מלמדת משהו. מכאן שיש לי אחריות רבה.
מה אני בוחרת ללמוד ובעיקר מה אני בוחרת ללמד. האם לימדתי היום אהבה וטוב? או לימדתי קמצנות וקטנוניות?
כשאני פוגשת באנשים שקשה לי איתם מאוד, אנשים שכל מילה או מחווה שלהם מוציאה אותי מדעתי, אני מזכירה לעצמי שקיבלתי מורים טובים. אני יכולה כמובן לסרב ללמוד, אבל הם לרוב יחזרו בשינוי אדרת מדלת אחרת.
מתי הלמידה הושלמה? כנראה כאשר לוח לבי חלק מולם ואני רוצה אך בטובתם. עוד רחוקה הדרך.
אם אחזור לאימרה של ג'ושו, אני חושבת שלפעמים מורים מודאגים מאוד מחומר הלימוד שהם מעבירים. האם הוא איכותי? האם הוא עובר היטב? האם התלמידים מתרגשים ונענים ללמידה? ואולי המורה נותן משקל רב מדי לתוכן הלימודי כאשר מוטב היה שפשוט ידאג לעצמו. יפתח את עצמו, את סבלנותו, עומק ידיעותיו, אהבת האדם שבו, אושרו ובריאותו.
כאשר מגיע מורה כזה לכיתה, גם אם ילמד גבב של שטויות, תלמידיו יפיקו הרבה יותר תועלת מאשר מורה שיביא תכנית לימודים מושלמת ומעמיקה אבל כל כולו יהיה, למשל, קמצנות, שתלטנות והתנשאות. (תכונות שמאפיינות מורה גרוע בעיני, או אדם גרוע גם כן).
בקיצור, עזבו את תכנית הלימודים! השקיעו את כל הטוב שאפשר בעצמכם, שתהיו מאושרים וחפשיים. זהו הגרעין וכל השאר- זנב משתרך.
ומה איתי? כבר אמרתי, כיתה א'. מורה שלי ליוגה פעם אמר ששעורי המתחילים הם הכי קשים, יותר משעורי המתקדמים. שם דרושה לפעמים רמת הנחישות הגבוהה ביותר, ההתמדה, ההתמסרות והענווה. אז אני נשארת כיתה בקביעות, תודה להנהלת בית הספר של היקום שלא מוותרת עלי, תלמידה נחושה וסוררת.
מחכה בציפיה למחר.
