יום חמישי, 19 ביוני 2014

ימים משונים

עוד לא עבר מספיק זמן שאוכל לספר לכם ברפלקסיה
במבט אחורי על מה שקורה בימים האלו, שכולם דבוקים למקלטי הטלויזיה
לעיתונים ולחדשות ולאינטרנט ולסלולרי, שכולם נרגשים וחרדים
בגלל שלושת החטופים ומשחקי המונדיאל. חוויות קורעות ומאחות
ומרקורי ברטרו וכל המערכת מג'עג'עת
ואמא שלי נפגעה בתאונת דרכים לפני יומיים ממשאית והיא הולכת רגל
ונס גדול קרה והפגיעה חיצונית בלבד, אמנם ניתוח ועצמות שבורות
ופלסטיקאים תופרים את החתך הענק והישר באופן הזוי שבלחיה השמאלית
ממש כמו שאני מציירת לחיים, ככה החתך- כאילו עם סרגל
ואני אתה והיא לא מרחמת על עצמה ואומרת שמוכנה לכל גזירה ולכל עניין
ואני מפחדת שתברא מציאות כי יש לה כוחות גדולים ורבים מעבר לאדם הפשוט
ואני יושבת ליד מיטתה עם הספר שלי ולא מצליחה לקרוא שורה אחת
ולא בוכה ולא מתנקזת לי משום חור ההתנסות המשונה הזו, הכל מצטבר בבית החזה
והיא נרדמה ואני עוצמת עיניים ומצווה את הציוויים שלי לבריאה ואלוהים
לחבר אותה לחיים חיבור איתן והרמוני, שתרגיש שייכת ואהובה ולא תתרחק יותר מדי
היא אומרת לי: לא יקרה כלום אם כאן ועכשיו אני מסיימת
ואני יודעת שלא יקרה כלום אבל אני רוצה שתישאר איתי כי אני אוהבת אותה
והיא חברה כל כך טובה ומיוחדת שלי ואין כמוה בעולם שתעצבן אותי ותרגש אותי
אמרתי לה אמא את אחראית לעצמך תעשי מה שאת יודעת אני מקווה שתישארי כאן
וכל הלילה עטפתי אותה במחשבות של אור וזהב שתרגיש יפה ואהובה אפילו שחטפה ממשאית בפרצוף וכמה שזה משונה ומעליב וכואב
דווקא היא
ותראו מה זה, שום פגיעה פנימית ושום פגיעה מוחית והעיניים שלה רואות חד ומדוייק
והפה שלה מדבר והמחשבות וההכרה שלה בהירות וצלולות והיא לגמרי כאן
והיא מתאוששת ומרגע לרגע נראה שרק חטפה מכות מאנשים ולא ממשאית
ולפני שאני הולכת ומשאירה אותה לישון לילה בבית החולים אני לוחשת לה באוזן
אמא את יודעת שאני אתך בכל מקום שאת תהיי בו ואני אוהבת אותך
והיא מהנהנת שהיא יודעת ואני שקטה כי הפרספקטיבה שלי השתנתה
אני כבר פחות מפחדת מהמוות ומתברר שגם היא
וזה מאוד עוזר. מי צריך משככי כאבים. היא תהיה בסדר.
ועדיין אני עצובה אבל אני מרפה לתוך העצב והולכת לישון.

יום ראשון, 8 ביוני 2014

המשך למיטיבי לכת

נקודות נוספות למחשבה בהמשך לפוסט הקודם שלי

אני מבינה שחווית הנפרדות, שהיא מנת חלקו של המין האנושי בשלב אבולוציוני זה, היא הקטסטרופה האמיתית. הבדידות, הניכור, ההיררכיה וההתנשאות, ההתבדלות וההתבצרות במחנות, בקבוצות, חוסר השיתוף, הפחד להיפגע, הפחד להיכשל, הפחד שילעגו לך, הפחד שיקחו לך ויגזלו ממך, הפחד מלהיות לבד ולמות לבד, הפחד מהמוות...
כל אלו מבצרים אותנו בנפרדות, בשעה שהתדר האמיתי, זה שמונח מתחת לכל שכבות הסאונד הרועשות, שהוא הזמזום הקיומי האמיתי שמחבר אותנו יחד, הוא תדר של אהבה. יש אנשים ששומעים את המילים האלו, תדר של אהבה, ומתחילים להתגרד ממש. אנשים שדווקא יודעים לאהוב, שרוצים לאהוב, שאוהבים בעלי חיים ומרחמים עליהם, אנשים שמחפשים אהבה. יגידו, מה אהבה מה?
רבותי, אהבה, חירות, שמחה, חיבור, שיתוף, חברות, אחדות. כל מה שמונע מאיתנו להיות בתדר הזה הוא האויב. זו התודעה הקולקטיבית של האגו. האגו שאומר לכם שאם תשתפו ותחלקו אז תפסידו. שאם תאהבו ללא תנאי ידפקו אתכם. שאם תפתחו את הדלת לזר הוא יגנוב אותכם. שאם תתמסרו לאהבה אתם היפים הזויים. שאם אתם אמנים יוצרים בתדר של אהבה אתם סוג ז'. 
כי הקיום האנושי כואב ומלא חריקות, אז תחרקו, תאבקו, תאוננו עד זוב דם. תמותו כמו כלבים ברחוב, תעשו הקרבה אמיתית. הקיום כואב אמנים. אז תכאבו. אחרת אין לכם ערך, מחיר וראויות אמנותית אמיתית. 
איזה מאבק תודעתי עיקש זה, לנטרל את מנגנוני ההגנה האלו (מנגנוני הרס למען האמת) ולאפשר להווייה של התמסרות ואחדות להכנס. אומרים שחושך לא מגרשים במקל. 
אומרים שכשאור נכנס אז חושך יוצא. יש אנשים שאלרגים לאור. שאור עושה להם להקיא. שאור עושה להם פריחה בעור. וכשבא אליהם אור הם נבוכים ומבולבלים ומתגוננים, וכשהוא ממשיך להאיר הם דוחפים אותו ומסתגרים מפניו, וכשהוא לא עוזב הם נהיים חולים ומקיאים כי הם פוחדים. כי אין להם זהות באור. המערכת שלהם לא מכירה אור ולא יודעת מה עושים עם אור ומי הם בכלל כאנשים שחיים באור.
בעיתונים לא מעניין לכתוב על אור, זה משעמם ופוליטיקאים לא עושים קריירה מלהיות באור כי זה נגד ההישרדות שלהם וגם במדיה ובפרסומות יודעים שאור לא מוכר אז משתמשים בכל דבר אחר. ובאמנות?
מה נסגר עם המיתוס של האמן? לא נסגר כבר הסיפור הזה? האמן יכול בשקט להפסיק עם הכדורים והשיקויים, יכול להפסיק לבכות בחושך, יכול להפסיק לרחם על עצמו וללחך פנכות.
האמן של היום יכול לאכול ארוחת בוקר וללכת לצייר ולגדל ילדים. איפה הכסף? זה כבר דיון אחר. מי שלא מכיר בשפע שיש לו ברגע הזה ממש, חוסם בגופו שפע פוטנציאלי. 
עדיין עם כל ההבנה הזו, משהו בי ממשיך לנקר ולזמזם שאין ערך לציורים ולגישה אמנותית שהיא של אור שיתוף וחסד. שהמערכת האמנותית כולה לא מכירה בזה. שהיא עצמה מתגרדת ומקיאה מהאור. אחד המקורות העיקריים שלה. כי באור היא לא תשרוד, באור אין לה תוקף ומשמעות. זה הפחד.
גם אני מפחדת שאם אמשיך ככה לא יזמינו אותי יותר להציג בשום מקום "חשוב" ואף אחד לא ירצה לקנות ציור "בלי דם", טבעוני כאילו. מתחשב כאילו. שאף אחד לא יתעניין במה שאני עושה.
האמת היא שההיפך קורה. 
יצרתי כל כך הרבה קשרים חדשים ונחמד להיות בחברתי. אני משתפת עם כל מי שרק רוצה וצריך ואני שמחה בשמחתם של אחרים כאילו אני עצמי ממש זכיתי באותו הדבר. ואני רואה את הטוב והראוי שבדברים. וברור לי מה לשנות כשצריך. אני שמחה במה שיש לי ופתאום מגיע עוד ועוד. ופחות מתחשק לי להזיק לעצמי ולאחרים, אין לי עניין ברכילות ואני רואה את המציאות נכוחה. בלי תיווך מעוות של התקשורת שאומרת לי לפחד. כמה, ממי ומתי. כשאני באור אני יכולה לתת את דעתי הצלולה ביותר לדברים, את מלוא תשומת לבי לכל פרט, את שיא הריכוז והשקט לציור, לילדים שלי, לשנת הלילה שלי. לבישול ולכביסה. אלו חיים שאני מרגישה שראוי לי לחיותם.

יום שלישי, 3 ביוני 2014

על התערוכה


כאן רואים את הציירת טליה רז ואת הציור שציירתי אותה, בתערוכה המשותפת שלנו בגלריה אלפרד בתל אביב.
בציור רואים את טליה מחזיקה את "אולגה" של פיקאסו, בשיערה פרח גוגני, לחייה סמוקות כמו שאני אוהבת לעשות לכל הדמויות שאני מציירת (להלשין על התרגשותן וחום גופן) וברקע קישוטים גוטמניים. גוטמן בא כי הנייר שעליו ציירתי את הציור הזה (בפסטלים ודיו) היה מיועד להדפס של גוטמן ויש שם טקסט קטן בפינה מודפס שמתאר את הציור של גוטמן "נשים בפרדס". יוצא על הדרך גם ציטוט לגרבוז שנוהג לארח בסטנד אפים הציוריים שלו אמנים אחרים. מה טוב.
ככל שאני פועלת יותר בעולם הזה כבת אדם, כאמנית וככל דבר אחר שאני עושה נהיה לי יותר ויותר ברור מה אני רוצה להגשים בחיים האלה. ואני אדווח לכם על זה בלי להתבייש. אני רוצה לחבר בין אנשים, אני רוצה לשמח אנשים, אני רוצה שאנשים ירגישו שייכים ושיהיה להם טוב. אני רוצה שיהיה להם כיף. אני רוצה להיות שייכת לכולם ושכולם ידעו שהם שייכים אלי. אתם קולטים? בואו נתבונן במה שאמרתי במבט ביקורתי אמנותי עכשווי: זו שאיפה משונה, חובבנית ושטחית, אין בה שום אקסקלוסיביות ובידול, אין בה היררכיה, אין בה מקצוענות ושאפתנות, אין לה מחיר שוק ואם יש לה הוא המוני ונגיש מדי. אז מה זה שווה? ואיך אפשר לבקר שאיפה כזו? ומה שאיפה כזו עושה בכלל על אותו שולחן עם מעדני גורמה אחרים? אני מבינה שהכח והאור שלי באים מזה שהלבבות שסביבי פתוחים ושמחים. מרגישים בנח, שנעים בגוף. שפתאום אין צורך להיות אלים ותקיף, מתגונן ובודד. זה שכרי. 
באו לפתיחה שלנו המון אנשים, מכל העולמות. חברים, אמנים, אוצרים, סקרנים, משפחה, אנשים שרצו לשתות הרבה בחינם. כולם אורחים רצויים חשובים וטובים. היתה אווירה ממש נעימה ואולי גם בזכות החצר הגדולה וכמות הבירה הבלתי נגמרת אנשים פשוט לא רצו ללכת. נשארו ונשארו כמעט עד חצות. ואני שמחתי מאוד כי פתיחות של תערוכות הן לא פעם ארוע מעצבן ולא נעים עם אנרגיות קשות ומעט כיבוד. וכל מה שבא לך זה לסמן וי ולעוף משם. ואם זה לא חבר טוב בכלל לא הולכים. ברור שעדיף לראות תערוכות לא בפתיחה. איכס פתיחות. לחץ כזה של עם מי דיברתי ומה יש למי וכמה ואיך, כן כתבו או לא וכמה תשומת לב תקשורתית ומכירות והשוואות ותחרותיות וצביטות לב. מבחינתי אחד ההישגים הטובים של הפתיחה שלנו הוא שהיה שם נעים. וגם אני לא הרגשתי שאני צריכה להשתכר כדי לתפקד בפתיחה ולא עטיתי על עצמי שום מסיכת מגן מפני העולם.
אני אוהבת את הציורים שאני מציגה שם ועובדת על עצמי לקבל באהבה כל מה שקורה איתם ואיתי. כי לא לקבל את זה יהיה להתנגד לחיים ולטבע שלהם על כל גווניו. וזה מחליש. וזה לא בורא דברים אחרים, זה מפריע ליצירה לקרות. כבר היה לי פיצוץ קטן בינתיים ואני מתאמנת ללמוד גם ממנו. החיים היצירתיים שלי כל כך הרבה יותר גדולים מהניירות והבדים והחללים הממוזגים, מדפי הטקסטים, המזומנים והצ'קים. וכשאני לא קושרת את המהות האמנותית שלי בחבל הזה אני יכולה לעשות כל כך הרבה יותר למענכם ולמעני...