יום שלישי, 4 באפריל 2017

גוש בשר

שכבתי על המיטה המחוממת והנחתי למעסה ללוש את גוש הבשר שהוא הגוף שלי. כמה היא עומלת, כמה היא מתאמצת למעוך לי את השכמה הימנית ואחר כך את השמאלית. בשביל מה כל כך הרבה מאמץ מושקע? אני גוש בשר והיא גוש בשר, מכלות את זמנינו בלמעוך ולהימעך. משחקים של בני אדם שמצויים בעולם החומר. בתוך חצי התרדמה שהייתי שרויה בה, חשבתי את זה בחופש מדרמה. 

נכון אני אשה, אמא, אמנית, חברה, בת ואחות, עושה כך ועושה אחרת. גם המעסה עושה דברים. אבל שתינו גם שני גושי בשר מהלכים. ובגוש שלי, אני מתארחת. מה זה מתארחת, מתנחלת. נתקעתי בתוכו טוב טוב. לא ויתרתי לאף תא ואף נקבובית. מכאיבה לו, מתישה אותו, משתמשת בו. קופצת, מטלטלת, מסעירה, מחטטת. מזויות מסויימות מפתיע אותי עד כמה גופי עודנו רענן ונאה. ומזוויות אחרות אני רואה כמה השתמשתי בו ב 39 וחצי שנים שאני רוכבת עליו. ואין לי כל כוונה לטשטש את העבודה הקשה הזו. 

החוויה הזו שלי מחוץ לגופי, מעבר לחלומות אסטרליים, מכניסה דברים לפרופורציות. על מה כל המהומה? על מה אני נאבקת כל היום? על שלום, על חופש, על בריאות, על אהבה וסולידריות. וכדי לשוב ולדייק את השאיפות שלי מהחיים האלו אני חורצת עצמי בגלגל פיצה, הלוך ושוב, להפריד משולשים. לא מרפה. לא מתייאשת. טוב גם קצת כן מתייאשת אבל חוזרת מייד להתמדה והנחישות.
למשל, אשה אחת, ג'ינג'ית מתולתלת וכעסנית שתמיד מחמיצה לי פנים בהזדמנויות שונות בהן אנו נתקלות זו בזו. עוד גוש בשר עם אמביציות. הולכת מולי ואני מברכת לשלום, והיא לא עונה. ובפעם הבאה שוב שלום לך, והיא מחרחרת משהו. מי יודע אולי בפעם הבאה הבאה גם תשיב לי שלום?
כמה נפסד ההרגל, כמה עלוב, ירשרש בתוכי רעשן. מה את משקיעה בגוש בשר נזפני? היא לא ראויה! אבל זהו, שאם אוותר עליה, ויתרתי גם על עצמי. היא יקרה וחשובה. ולכן אמשיך לנסות להראות לה ולי שלא הכל אבוד. כמובן, בגדר הסביר. לא ארדוף בכח ולא אטריד. אבל כן אנסה איפה שברור לי שאפשר וצריך. ֿזוהי עבודה מפרכת ועודני מוסיפה להתאכזב כשאני מגלה שבלבי פועמות מליון קללות גידופים ורכילויות חמוצות. 
בלעדיהן כנראה לא הייתי לומדת שום דבר. משגיחות עלי טוב טוב שלא ארדם בשעור.

כמה דרמה אני עושה מגוש הבשר שהוא "אני". אם רק אוכל לזכור להתבונן בעולם מעבר לחומר המתכלה הזה. אם רק אזכור לא לייחס לו כל כך הרבה חשיבות. וואו, בטוח אהיה יפה פי מליון, מבריקה קלה וזריזה במעשיי, אמא מהאגדות, מסתכלת על כל הימים הלילות והתנועות של ילדיי ממעוף הציפור. מרגישה, נוכחת, מלווה, שומעת הכל, מובילה באהבה לאן שצריך, לא כועסת. לא רבה. מבודדת רעשים, בולמת כשצריך. לא נגעלת מכלום. לא נבהלת מכלום.

אוכל להיות לי ולכם חוף מבטחים.

יום שני, 20 בפברואר 2017

אקונומיקה

בימים בהם היתה מגיעה חרושצ'נקה העוזרת לנקות בביתה של ליטל, היתה ליטל מתחפפת מייד. 
baggers can't be choosers אומר הפתגם, וכך שכשאמה של ליטל הציעה לממן לה מנקה, היא הסכימה מייד. ליטל דווקא אהבה לנקות, אבל תמיד דחתה ודחתה את מועד הניקיון, כי המבצע היה לוקח לה שעות ארוכות וממשיך למיגרנה של יומיים.
בכל יום ראשון בשבע וחצי בבוקר בדיוק היו נשמעות חבטות רמות בדלת. אם לא נענו היה הפעמון מתחיל לזמזם בלי הפסקה. ליטל כבר ידעה לא להכנס לשרותים בשעות אלו כשחרושצ'נקה מגיעה כי אם לא תפתח לה החבטות לא יפסקו וחרושצ'נקה תזעיף פנים. ואז אלוהים יודע באיזו פינה בבית תטמין את נקמתה. ליטל היתה מייד נדרכת וממהרת לפתוח את הדלת. בוקר טוב, היתה מברכת את חרושצ'נקה בחביבות מעושה. אשה אפורת שיער ואדירת מימדים היתה נכנסת בצעדים נחושים פנימה ומטיחה תיק גב ענק בפינת הסלון. חרושצ'נקה סירבה לגלות את גילה בשביל מילוי טפסי ביטוח לאומי וליטל נדהמה כאשר ביטוח לאומי גילו לה שחרושצ'נקה כבר בת 62.
כשליטל היתה חוזרת לביתה, בדרך כלל חצי שעה לפחות אחרי שחרושצ'נקה אמורה לסיים, היתה מתהלכת בין שלושת חדרי הבית בחשש. מתחילה לסדר ולארגן את חפציה במקומם. חרושצ'נקה אמנם הוגדרה כמנקרה, אבל בפועל היתה משאירה את המרחב הביתי מלא בערימות. ערימות ספרים, כלי כתיבה, עיתונים, בגדים, ערימות של צלחות ונעליים. ועוד ועוד ערימות. היתה אוספת כל מה שמסתובב בחדר לערימה אחת ומנקה מלמטה. ליטל נמנעה מלתת לחרושצ'נקה הנחיות איפה לשים כל דבר כי זה הרגיש לה יהיר לתת הוראות לאשה בגיל של אמה. מעבר לכך, העברית של חרושצ'נקה היתה דלה והיא היתה מאבדת את הסבלנות בן רגע כשניסו לומר לה משהו.
הבית אמנם נראה נקי אך לא הריח ככה. במיוחד לא חדר השרותים והאמבטיה, שם היה ריח של שתן. כאילו ניקו את השרותים בשתן. ליטל הסבירה לעצמה את התופעה בכך ששמשון החתול, ששנאה יוקדת שררה בינו לבין חרושצ'נקה, ביצע פעולת נקמה כפולה. גם בה וגם בחרושצ'נקה, שהיתה נוהגת לגרש אותו ברקיעות רגליים ונפנוף זרועות ומטאטא.
בארון המטבח היתה חרושצ'נקה עורמת את הכלים בצורה מסוכנת למדי, בלי שום התחשבות בגודל הצלחת וצורתה. צלחות שטוחות וכבדות נערמו על קעריות מרק בעלות שפה אלכסונית, בינהן נדחפו כוסות יין וקפה. את קרש החיתוך ליטל היתה צריכה לחפש שעה תמימה ובסוף מוצאת אותו שעון על שק האוכל של שמשון או מעל המקרר. חרושצ'נקה לא היתה מדווחת לה אם וכמה כלים נשברו בכל פעם, אבל ליטל שמה לב שמשמונה כוסות יין נותרו לה חמש ומהסרוויס שהוריה השאירו לה כשקנו חדש היו כל פעם פחות ופחות צלחות. כשהעזה פעם אחת לשאול את חרושצ'נקה לגבי הסרוויס, נענתה ב"כן" רם וכעוס ומייד נסוגה. 
מדי יום ראשון, גבול נוסף נחצה. ליטל הרגישה כאילו חרושצ'נקה עושה לה בכוונה. מתחת למיטה היו נאספים תלתלי אבק, קרם הפנים היקר שלה היה נגמר מהר מדי, את שמשון היתה מוצאת סגור מחוץ לחלון, ממתין על עציץ באדנית שתחזור ליטל ותשחרר אותו.
למה היא עושה לי את זה? מה, היא רוצה שאפטר אותה? שנריב? מה, היא שונאת אותי כי היא מבוגרת ממני ב 30 שנה? כי אני פריווילגית? סט השאלות טענות האלו היה רץ קבוע במוחה של ליטל שהתקשתה להנות מהספק.

ליטל היתה מתקשרת מדי יום ראשון בצהריים לאמה להתלונן על מעללי חרושצ'נקה, אבל אמה חששה מהעוזרת לא פחות ממנה. תעזבי ליטל, תסלחי לה, יש לה חיים קשים. מה את מעדיפה, שאף אחד לא ינקה אצלך? זה בטוח יותר טוב מכלום, סתמה אמה את הפתח לדיון על נושא שגם היא מאותגרת ממנו.

ליטל הרגישה שחרושצ'נקה בודקת את הגבולות שלה, חותרת למגע כדי ליצור פיצוץ.
יום אחד חזרה ליטל הביתה בשעה עשר וראתה שחרושצ'נקה, שהיתה אמורה באותה שעה לנקות, איננה. שמשון שוב היה נעול מחוץ לחלון ועציץ הרקפות שבמרפסת נפל למטה ונשבר. הנעליים נערמו בגיבוב אלים בפינת החדר, כאילו דחפו אותן בכח ובכעס. על השיש עמד בקבוק האקונומיקה השמן שקנתה כמה ימים קודם לכן, ריק לגמרי . אי אפשר היה להתעלם מהאנרגיה הקשה שנשארה בבית אחרי שחרושצ'נקה הלכה. דווקאות אלימה ושקטה פשטה בחדרים ובחפצים. 
"מזדיינת", סיננה ליטל ונדהמה מהפליטה שהצטברה כל כך הרבה זמן בקרבה. 
כמוכת שטן הלכה בין החדרים עם סמרטוט ושקית, אוספת, מסדרת, מעיפה, ממיינת. כאילו רוחה של חרושצ'נקה דבקה בה ומרוב כעס בעטה גם היא בנעליים ובקופסאות שסידרה. כאילו גם החפצים בביתה משת"פים של חרושצ'נקה ועושים יד אחת נגדה. "דווקא אתם עושים לי! דווקא!" דחפה, טרקה, זרקה בכעס לפח. בטייפון הסדר והנקיון שעשתה נחתכה ביד מכוס שבורה ודפקה את הזרת הקטנה פעמיים במשקוף. כשסיימה להלאים את ביתה לעצמה, ורוחה עדיין לא נחה כי הרגישה כועסת ואלימה, חיפשה באינטרנט עצה איך לנקות אנרגיה של בית. 
אז רצה לירקן וקנתה צרור מרווה, שרפה את קצותיה והתהלכה בין הכתלים, בריכוז רב ניסתה, חרף אפיקורסיותה להתפלל ולברך את הבית. זה לא עבד. היא הרגישה שחרושצ'נקה מהדהדת לה מקירות הבית, מכוסות השתיה ומחלון המרפסת.

אז התקשרה לאמה ונבחה עליה שחרושצ'נקה הורסת לה את הבית וחונקת את נשמתה. מילה היא לא נתנה לאמה להכניס. "הרס הרס הרס!" זעקה לתוך המלבן השחור המבריק והשליכה אותו בזעם על הספה.
באותו לילה הקיצה לפנות בוקר ושוב כעס חנק את גרונה. הלכה לשטוף פניה במים קרים. "איזו זוועה!" יללה לתוך כפות ידיה. כשהגיעה השעה שש החליטה להתקשר לחרושצ'נקה ולהתעמת איתה אחת ולתמיד. לא יתכן שהיא תוציא אותה מדעתה בלי תגובה מתאימה.
טילפנה וחיכתה כמה צלצולים. חרושצ'נקה לא ענתה. כעבור שעה ניסתה שוב, ואז שוב ושוב ושוב. בצלצול העשירי נענתה. "דה?" צעקה חרושצ'נקה בטלפון. 
"מה דה?" צעקה חזרה ליטל, "מה מה?!". "הגיעו מים עד נפש זה מה!" השתמשה בביטוי שידעה שאין סיכוי בעולם שחרושצ'נקה תבין. "את הורסת לי את הבית! הורסת לי את החיים!" 
חרושצ'נקה ניסתה לענות בעברית משובשת וברוסית אבל ליטל לא הקשיבה. "נמאס לי לשתוק! יותר אני לא שותקת! את שומעת?"
"הזלזול הזה! מה את עושה תגידי לי, מנקה לי את הבית בשתן?"
עוד ועוד צעקה ליטל, חוזרת ומתקיפה, חרושצ'נקה מהצד השני צועקת בעצמה. אחרי עשר דקות של צעקות הדדיות, בלי שאף אחת מהן שומעת את השניה, כשגרונה של ליטל כואב וראשה מתפוצץ, החליטה ליטל לסיים ובגערה פיטרה את חרושצ'נקה. "אל תבואי לפה יותר!"

כשהסדירה נשימה התקשרה שוב לאמה.
"את שומעת אמא? פיטרתי אותה. זהו. נגמר. לא רוצה לראות אותה כאן יותר. מה שקרה פה השבוע עבר את הגבול. היא נוקמת בי אמא, היא שונאת אותי. יורדת לחיי".

"ליטלי, הכל בסדר מתוקה"? ענתה אמה בקול קודר ושקט. "חרושצ'נקה בכלל לא בארץ. היא נסעה ללטביה לפני שבועיים".

"ללטביה? מה פתאום. את בטוחה?" שאלה ליטל בהיסוס.
"כן, ללטביה". ענתה אמה.
"אבל אני דיברתי אתה עכשיו". 
"דיברת איתה מחו"ל. היא לא בארץ ליטלי. למה את חושבת שהיא היתה אצלך השבוע?"
"כי... כי, הבית מבולגן... כי נשבר עציץ אמא, כי היא נעלה את שמשון בחוץ וגמרה בקבוק אקונומיקה ענק".
"זאת לא היא ליטלי, זו את". אמרה אמה בספק דאגה ספק תוכחה.
"אני"? התבלבלה ליטל.
"כן, אין הסבר אחר מתוקה שלי". סיכמה אמה בידענות.
ליטל הביטה בתמהון באויר. ניסתה לחזור אחורה בזמן ולהבין מה קורה, אבל זכרונה בגד בה, כאילו היא בהנגאובר. הפרטים נשמטו, נעלמו, התערבלו אל הלא כלום.
היא התהלכה בין החדרים, מביטה כעיוורת בחלל, משננת בראשה את המילה אקונומיקה בלי להבין מה היא מחפשת או לאן היא צריכה להגיע אם בכלל. היא פתחה את הבקבוק והריחה. ריח נעים, חשבה לעצמה, ושאפה שוב מלוא הריאות. סחרחורת תפסה אותה והיא התיישבה על הספה בסלון ושקעה בשינה עמוקה. 
חבטות רמות בדלת העירו את ליטל משנתה. משלא נענו החל הפעמון לזמזם בלי הפסקה.








יום שלישי, 14 בפברואר 2017

ממה את מפחדת?

הבנתי משהו גדול בימים האחרונים. 
בשנים האחרונות אני במסע לקילוף והשלת שכבות כדי לנצח את הכאבים בכוחות עצמי. די לי. רוצה רק מרחב מחיה נייטרלי, חף מפחדים, התניות, עונשים, התנצחויות וכוחניות. ומשם, מהנייטרליות הנקיה, ה"טובה", לפעול את פעולתי בעולם. 
אז במסעי בדקתי והפכתי כל רגב באדמת הפחדים. פחדים שהם פרטיים שלי, פחדים של אחרים, פחדים קיומיים אוניברסאליים. ובתחתית רחש איתן הפחד מן המוות. 
סברתי, כל פחד שנחפור תחתיו עוד ועוד, נשאל בהמשכיות, ומה אז? ומה הכי מפחיד שיקרה כש?
ובסוף בסוף היה, הפחד להיעלם, להימחק, למות.
נסו על עצמיכם ותיווכחו.

עם זאת, בימים האחרונים, כשפגשתי את עצמי בנחשול הצפה רגשית אדיר והיה לי קשה עד כדי מחנק, ניסיתי בזהירות לשאול את עצמי בלי ליפול מהחומה הדקה: נו, ממה את מפחדת בעצם? מהמוות עוד פעם?
הופתעתי כשהתשובה שעלתה לי היתה שאני מפחדת מלהשתגע. אולי הפחד מהשיגעון הוא עמוק יותר מפחד המוות. להיות חיה אבל להיחשב גמורה, אבודה, חסרת זכויות בסיסיות.
זה במישור החברתי. ובמישור האישי, להיות משוגעת זה להיזרק אי שם במרחבים עצומים אינסופיים של תודעה בלי לדעת מה נכון, מה לא. מה מועיל ומה מזיק. בלי הגיון, בלי הבנה בסיסית של ניואנסים. רדופה עד יומי האחרון.

אני נוכחת מעת לעת שאני לא מצליחה לפרש סיטואציות שונות בצורה נייטרלית ואובייקטיבית. תמיד נלווה אליהן איזשהו הבל אישי של הפליה לרעה, של תחמון, בחישה או מגמתיות אחרת. למזלי אני כבר מכירה את המנגנון הזה שלי ומייד שולחת אותו להרגע עם כוס מים בצד.
בסוף מתברר שטוב שלא נסחפתי אחר הזיותי. כי גם אם הן נכונות, עצם הפרשנות הנייטרלית השקטה שבחרתי בה כבר משנה את פני המציאות. נדמה שתסביך רדיפה הוא כמו רפלקס מדבק ביותר, שאם אחד מפעיל מולך, מייד את מופעלת. ואם את מגיבה בשלוות נפש את פורקת אותו מנשקו תוך זמן קצר.

על התקשורת בווטסאפים יש לי המון מה לומר. אבל עכשיו למשל, כשברור שקבוצת ווטסאפ היא גם מרחב תודעתי קולקטיבי שרוחש כמו תת מודע עם 30 ראשים, שעשרות ומאות דעות רגשות ותכונות מזינות אותו בכל יום, כל מי שמחובר אליו נתון פוטנציאלית להסחף להתקפה.
ומה מעניין? האיר את עיני ידיד בשיחה על רגל אחת ברחוב, שכל אחד קורא את ההודעה לפי מצב רוחו ברגע נתון, לפי פרשנותו האישית לטקסט ולניואנסים שלו.
הודעה נתונה יכולה להיחשב על ידי אדם אחד כרגילה, אפילו פייסנית, ועל ידי אדם אחר כצינית ומתנקמת. לכו תדעו למה מתכוון כל משורר. זהו בעיני איפוא מרחב מאוד מגרה להתפרצות טירוף הדעת. זה יקום מקביל מציאות שהקשר שלו למציאות לעיתים רופף למדי. כי כשנפגשים בחיים האמיתיים ומביטים לאדם זה או אחר בעיניים היכולת לראות את לבו, צרכיו וכוונותיו מתבהרת עשרות מונים.

גם כך לכל אחד יש ווטסאפ פרטי בתוך הראש. כל הזמן פעימות הודעה חדשה שנכנסת, עוד אחת ועוד אחת. רגש אחד עולה ואחריו רגש סותר והבא בתור חכם בלילה רוחש ובוחש ועוד ועוד באים בהמוניהם להביע דעה ועמדה.

השיגעון יכול לתפוס אחיזה מסויימת בכל אחד כשלא משגיחים. ובהנחה שאי אפשר להתנתק מהווטסאפ, לא זה הפנימי ולא החיצוני, החכמה היא ללמוד להשתיק אותו.

יום ראשון, 5 בפברואר 2017

עין עצלה

קרה לכם פעם שישבתם בחדר עם משהו כמו חמישה עשר איש שמעולם לא פגשתם, אבל הרגשתם שאת כולם כבר הכרתם פעם? ממש בניואנסים הכי עדינים. במשקפיים המסויימות, במצח העגול הבהיר, בקול או בדיקציה. אין מצב להתחיל לגרד את קצה ההיזכרות כי היא כל כך לא נגישה, לא מכאן ולא עכשיו.
אבל ללא ספק, הם מוכרים היטב.
כזה דבר קרה לי אתמול. מה שהיה יותר מפליא הוא שלא התפלאתי כלל. הרגיש לי טבעי ונח.
פתאום הבנתי משהו.

פעם הייתי נוהגת לאפיין כל אדם שאני פוגשת, די בזריזות ולהלביש עליו משהו, פעמים רבות צדקתי באבחנות שלי, הטייפ קאסטים שלי משוכללים ויעילים. אבל זה היה מרחיק אותי מאנשים. כשהייתי זוכה לשבת אתם רגע הבנתי שכל הקליפה הזו היא סתם, מה שיש מעבר זה משהו שמאוד דומה לי, שמאוד דומה לכל אחד. יש אנשים שהיה לוקח יותר זמן לראות מעבר לקירות הצבועים ויש כאלו שממש תיכף. 
בעצם מה שקרה לי אתמול, זה אולי זה. משהו בראיה הפנימית שלי השתכלל. את כל קבוצת האנשים שישבתי אתה בחדר הסכמתי, או יכלתי לראות נטו.
ואז כל הניואנסים החיצוניים שהם מאופיינים בהם, אורך וגוון השיער, אף מנותח, מנח רגליים, הפכו למוכרים גם הם. ובכך שהפכו לכל כך מוכרים, היו ללא רלוונטים. הם כבר לא משקפיים מסויימות או מצח רחב. אפשר לפגוש את האיכות הליבתית שלהם. את הכוונות שלהם. גם שם, בתוך הכוונות יש קירות צבועים שונים, אבל אחרי שחודרים את הקירות החיצוניים שהגוף מסומן בהם, כבר הרבה יותר קל להפגש, לנוע יחד בחלל המשותף. 
גם ההידברות היא שונה, היא לא מתגוננת כיאה לחבורת קירות. היא מתמזגת לעיתים, נפרדת, שוב עוברת ליד ובתוך. מסכימה להקשיב, דוחה לרגע וחוזרת להתחבר. זה יפה, זה נעים.
אני שמחה על ההזדמנות הזו שהיתה לי אתמול להבין את זה. זה מאפשר לומר את האמת ביתר קלות וישירות. בלי להטיח אותה כאילו העיירה נשרפת. אלא לגלגל אותה בשלווה ולדעת שהיא מתקיימת בנינוחות לצד אמיתות אחרות.

ראיה כזו, נייטרלית, הוליסטית, היא מדבקת. כי כולם מכירים אותה ונזכרים בה בשניה. היא היתה שלנו פעם אבל התעוותה, נכפה עליה פוקוס מסויים, מגודר בהתניות "מגוננות" שפגמו בה. 
השפעתה טובה כל כך. מדיפה ריח ממש, שאנשים מזהים ולבם נפתח. הם מרגישים בטוחים, אהובים והם מייד רוצים לקום ולתת משהו למישהו. לעזור ולהשתתף.
יש אנשים (מעטים אולי) שחיים כך כל העת. רואים את השלם בכל מקום ומשם מחוללים ניסים. מעניקים השראה דומה לאחרים והמאבק בתוכם ומחוץ להם פוסק. הם עדיין חושבים אחרת אולי ממני או ממך, אבל הם לא אלימים, לא תוקפים ולא הודפים. 
יש אחרים שהראיה מתגלה להם לפרקים, הם בוחרים אם להשתתף או להתנתק, כי הם עדיין מורגלים בראיה של התניות. נצמדים לרווחים לכאורה שהיא מעניקה. כבוד, עליונות, אינדיווידואליות מסקרנת. או הגנה מוחצת מפני פגיעות אפשריות.
עם זאת, הצבע והייחוד לא נעלם מאלו שבוחרים לראות שלם. הראיה שלהם פשוט חפשיה ממאמץ.
שווה לאמן את העיניים העצלות שלנו, לגאול אותן מהזכוכיות שלכאורה מדייקות להן מציאות חיצונית מפורקת.

יום שבת, 21 בינואר 2017

מה בשקית

בתערוכתי האחרונה בבית בנימיני "ילד ישן בכד" שאצרה טלי תמיר, הסבה את תשומת לבי אחת האמניות שהציגה לצדי, לכך שרוב הדמויות בעבודות שלי נושאות שקית עם משהו.
השתוממתי. האמנם? 
אמנם לגמרי.
לא דמות אחת, אם כי דמויות רבות. ולא מעכשיו, אלא מתמיד!
הייתם מאמינים שאני מציירת שנים דמויות בלי לשים לב שמשתרבבות לידיהן שקיות? בלי לתת על כך את הדעת ולו פעם אחת?
מה שעוד יותר מוזר הוא, שיש לשקיות הללו משמעות בציורים. אני טוענת אותן במשמעות ספציפית ממש. 
ואולי, מזל שלא הייתי מודעת, אחרת הייתי מורידה מהן את השקיות מהסיבה שאי אפשר להשתמש באותו סוכן שוב ושוב ושוב. 
לפני כמה ימים כתבתי פוסט קצר בפייסבוק: "יום אחד כשאהיה בת 72 ואשוטט בעיר עם איזו שקית בחוסר מעש ואולי גם חוסר משמעות, תזכירו לי את הימים האלה שאין לי רגע דל ושמרוב משמעות אני בקושי נושמת."
והנה, מתברר שהשקית נכנסה גם לטקסט. 

אם כן, עניין השקית ראוי למחקר והתבוננות.

השקית היא נרטיב מעולה לאינפורמציה תומכת בדמות המצויירת. אשה או איש עם שקית, הם בדרך לאנשהו. הם סוחבים דבר מה שיש לו חשיבות עבורם. אין להם תיק. ומפני שאין להם תיק אבל יש להם שקית, הם תמהונים. יש בנושאי השקיות מן התמהוניות. הם לכאורה תלושים. תיק מעניק לנושא אותו איזושהי תכלית ספציפית. מספר לנו על המקום ממנו בא אדם. מצבו הכלכלי, המעמדי, המשפחתי. מצב אופנתי או ביקורתי. השקית לעומת זאת, הרבה יותר ארעית. לא נטועה בקרקע. מספרת סיפור אחר לגמרי. איפה האיש הזה היה, או מה הוא קנה. האם השקית ממוחזרת? איכותית או פושטית?
שקית מספרת סיפור. חזרתי להתבונן בכמה מנושאי השקיות בעבודותי ולבחון מה חשבתי לעצמי.



"פטמה והיאם בשקיעה", 2008. פטמה מחזיקה שקית שכתוב עליה נעלי לוסי
זה אומר שפטמה היא ערביה שחיה בישראל וקונה נעלים אצל יהודים. פטמה היא פרקטית. אין לה כח להתחיל לחשוב עם איזה שקית היא מרגישה בנח לצאת לרחוב או לא. יש שקית טובה ירוקה ועמידה בבית - הולך. אז או שפטמה קנתה נעליים או שיש לה בשקית כריכים שהיא לוקחת אתה לעבודה. בכל אופן תסכימו אתי שבגלל חוסר התאמת הצבעים בין השקית של פטמה למה שהיא לובשת, יוצא שהיא נראית ממעמד נמוך יותר מחברתה היאם- שלה יש תיק שמתאים ללבוש הסולידי שלה.


"גליה פסטרנק, שעורי ציור", 2007. זו אני מציעה את מרכולתי לכל המעוניין. רישום זה הוצג במוזיאון חיפה בתערוכתי "פעמון" ובזכותו התקשר אלי אחד הצופים לבדוק האם מאחורי הכרטיס באמת עומדת האמנית. ובכן, כן, זה המספר. בידי השמאלית אני אוחזת שקית עליה כתוב "אופנת אביבה". אביבה היא אמי. ציירת. מורתי הראשונה לציור. כור מחצבתי. אני יצירת כפיה של אביבה, אני טיילור מייד אביבה, מייד אין אביבה לנד. ואם אני מציעה לכם שעורי ציור, אז כדאי שתדעו מאין באתי. ולא חשבתי על כל זה עד הסוף כשכתבתי אופנת אביבה על השקית. זה היה יותר רפרוף מדגדג שהביא את עצמו לשם.


"אשה מיוסרת בכף רגלי", 2016. כאן נראית אשה הנושאת שתי שקיות עמוסות מצרכים. היא עולה הביתה והדרך הביתה אינסופית. דינה לעלות ולרדת לנצח. שבויה במתן שירות לאחרים. סוחבת שקיות כבדות בכוחות עצמה, לנצח בבדידותה בחדר המדרגות האינסופי.
בזום אאוט היינו רואים עוד רגל בתוך רגל. אפקט "לה ואש קירי" אהוב עלי מאוד (גבינת הפרה הצוחקת שעגיליה הם חבילות עגולות של גבינת הפרה הצוחקת שעגיליה הם חבילות עגולות של גבינת הפרה הצוחקת...) הנשים עירומות ויחפות כי הן לא באמת יצאו עדיין למסען היומי המפרך. הן רק חולמות עליו בשנתן.
ואולי, דרך הרגליים נלמדים שעוריה. דרך עבודת הפרך היא יכולה להגיע אל הלב של עצמה. 



"חלום נבואי" 2016. זוהי אני בהריון עם בתי. מדי לילה ניתנת לי האפשרות להכנס אל ים שחור מלא חרדות. ואני בהחלט נכנסת אליו. ראשית נוגעת בפניו ואז הוא נפתח אלי, נפער בו חור ואני נקלטת לתוכו. יש לי ארבע ידיים. שתים מחזיקות את פרי בטני ושומרות עליה. אחת מבקשת להכנס אל האופל והיד האחורית נושאת שקית עם גולגלות. זו שקית הפחדים שלי. אני מביאה אותה אתי לכל מקום. חמש גולגלות של חמישה בני משפחה שאני מבקשת לשמור.
אומרים שכשאת חולמת על מישהו אהוב שמת זה חלום מגונן. את מתארת את הרע מכל עבורו דווקא כדי לשמור ולסלק מעליו את הסכנה. אני מבקשת במקום זה להיפדות משקית הגולגלות של יקיריי ובכך להתנקות לקראת הלידה.




מושון, 2010. סיפורו של אדם המזמין לביתו זונה ובעשר תמונות (שבאות אחרי זו הפותחת) אנו רואים מה קורה מרגע כניסתה לביתו ועד יציאתה. זהו הפריים הראשון. אני מאפיינת בו את מושון הזנאי. במקרה זה גם החולצה שלו מספרת לנו מעט על עצמו. אדם שברגע נתון כל קיומו תלוי על בלימה. ומי אם לא מיקי מאוס מתאים לגלם את תפקיד חייו של גיבורינו. בידו השמאלית הוא אוחז בשקית שעליה כתוב "ספרים שכאלה". סלוגן מושלם ליאוש קיומי.


"יהיה בסדר", 2015. דני אני והילדים על חוף הים, בחוסר ודאות ניצבים לציור משפחתי. הילדים בוטחים בנו, אבל אנחנו חסרי רגליים. מרחפים מעל לקרקע, כמו נוודים או אנשים חסרי יציבות. דני נושא בידו שקית ירקות שאמורה להזין את כולנו, הוא לוקח על עצמו את האחריות הזו.

יש לי עוד עבודות עם שקיות וכעת מתבהר לי שעניין דומה יש לי עם חולצות. לרבות מן הדמויות שלי יש חולצות שמקדמות עלילה ומספרות סיפור. על כך... בפעם אחרת.

יום שני, 9 בינואר 2017

כל האמת על צרחות

עוד אני יושבת עטופה בטרנינגים בבית קפה בגבעתיים, אוחזת כוס אמריקנו עם חלב סויה ומנסה להסדיר נשימה, כאילו נמלטתי מהתופת, אני מנסה להבין איך זה בדיוק מרגיש.
איך זה מרגיש בגוף ובנפש להיות אחרי שעתיים שאלינור צורחת ובוכה לי על הידיים. בכל התנוחות, בכל הניענועים, בכל ההמהומים והזמזומים, בתפילות ותחנונים.
ובכן, זה מרגיש כאילו רבתי ריב נוראי עם מישהו אהוב במשך שעתיים. סוחט רגשית, מתיש, כואב.
רק שבריב עם מישהו אהוב, שני הצדדים זכאים לצעוק, לבכות, לקלל, להטיח אשמה. ואז לפחות משהו מתעצומות הכעס והתסכול משתחרר. אבל כשמחזיקים תינוקת שברירית וסובלת על הידיים, זה כמו פול גז בניוטרל. רק היא הצד הזועק את כאבו. אני צריכה להחזיק, להכיל, להתמלא בכאב שלה ולעזור לה. אני צריכה להרגיש חמלה ואהבה ללא תנאי, להיות מספיק חזקה כדי לתפקד תחת אש. 
וואלה, אני לא. אני רק בנאדם. שברירית לא פחות ממנה. כל האהבה שאני מרגישה אליה, כאילו בורחת מתחת לשולחן לתפוס מחסה מהבכי והצווחות. בהתחלה אני רגועה ושלווה, הכלי שלי פנוי לקבל לתוכו את כל הכאבים של בתי התינוקת. והיא ממלאת וממלאת וממלאת, ברגע מסויים אני מבינה שלא נשאר כמעט מקום, ברגע שאחרי אני מבינה שזה גולש. גולש ומציף ומאיים להטביע אותי.
אני יודעת שזה לגיטימי, אבל מרגישה במקביל אשמה איומה. איך זה שאין לי מקום בשביל הכאבים שלה? איך זה ששום דבר שאני עושה לא עוזר? כנראה שאני לא מספיק מיומנת. כנראה שאני לא אמא טובה. אמא טובה לא כועסת על תינוקת בת 8 שבועות. אמא טובה לא נוטרת לה.

בבית הקפה היא ישנה בעגלה ואני שותה את הקפה שלי בשקט. ברגע מסויים נכנסת אמא אחרת עם עגלה. היא אומרת לברמן, "הי, הגעתי עם תינוקת מכוערת". אני חושבת לעצמי, היא קוראת לה ככה נגד עין הרע? או שהיא פורקת עול כי גם אצלה צרחו על הידיים כמה שעות טובות? זה בטח לא בגלל שהתינוקת שלה מכוערת. 
אני לא הייתי מעזה לקרוא לאלינור בשמות. אבל כן, כן רועדות לי הידיים מתסכול וחוסר אונים כששום דבר שאני עושה לא עוזר. ובסוף, היא עושה גרעפץ. ואני לא יודעת אם זה היה כל הסיפור שבגללו העברנו שעתיים אצל האדס אל השאול או שזה סתם גרעפץ בלי קשר לכלום?

כשהיא מתעוררת פתאום ומחייכת אלי, כאילו לא קרה כלום, אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי, כמה היא יפה ומתוקה. ואיזה מזל שלא נשברתי מולה. שהצלחתי להחזיק את גוף הכאב שלה בגבורה. אני אמא שלה. אם לא אני, אז מי?
האם היא יודעת מה עבר עלי? האם טעם החלב שהיא ינקה ממני נגוע בכעס ותסכול?

אני הולכת ברחוב עם העגלה ומרגישה כמו ניצולה. ניצולה רדופה שמפחדת ששוב יתפסו אותה הרעים. מי יודע מתי יבואו אלה. מהר להספיק לאכול פרוסה עם חומוס וללכת לשרותים.

אלו רגעים שאני רוצה בעצמי שתאסוף אותי לחיקה אמא ענקית, תטלטל אותי טוב טוב, תשיר לי ותזמזם לי עוד ועוד, עד שלא אשמע את עצמי יותר. תכיל אותי ותקבל אותי כמו שאני, עד שאתעייף ואבין שהאהבה שלה אלי נצחית ושום צרחה שאצרח לא תבריח אותה. אין תנאים, היא תמיד שם.

יום שלישי, 6 בדצמבר 2016

תכנית ל'

גדלתי בתל אביב בשכונה מאורכת שהקבילה לאורכו של מסלול ההמראות והנחיתות של שדה דב. אנחנו גרנו בקצה הצפוני שקרוב יותר לחוף תל ברוך. במרכז המסחרי הקטן שהיה בקצה הזנב הצפוני של השכונה היה בית המרקחת של מילכה, אישה כבדת גוף, גסה ונמוכת טונים שהיתה קצרת רוח ומרעימה קול בעיקר על ילדים ועל קשישים כבדי שמיעה. בבית המרקחת שלה היתה גם מכונת הצילום היחידה באזור אז ילדים רבים הגיעו לצלם זה מזה סיכומי שעור או ספרי לימוד. לבית המרחקת הזה גם הגיעו זונות לקנות אביזרים שונים. זה היה בית המרקחת היחיד הקרוב לחוף תל ברוך ורק אל הזונות מילכה היתה נחמדה תמיד ונעימת קול. כך מגיל צעיר ראיתי מדי כמה ימים זונות המגיעות ממקום עבודתן בחוף הים אל בית המרקחת, עומדת מאחוריהן או לפניהן בתור ולוטשת מבטים. היה להן לבוש מוגזם וחושפני, זול, פאות, איפור, עקבים, גרביונים והן הקפידו לא להחזיר אלי מבטים. חיכו בשקט לתורן. פעם הלכנו כמה ילדים מהכתה לים ברגל וחזרנו בקו 26. בתחנה ישבנו על שפת הכביש. לידי התיישבה זונה טראנסית עם פאה אדומה וכובע קסקט שחור, עם מחשוף עמוק בגב. חבורת נערים עברה מאחוריה ואחד מהם בעט בה בכח בגב, במחשוף. היא עפה קדימה ונפלה על הכביש. קמה לאט וקראה "אווו! למה???" וחזרה לשבת. הלב שלי נקרע. אכזריות כזאת, ולא עשיתי כלום. לא אמרתי לה שום דבר ולא עזרתי לה לקום. רק ישבתי לידה בשקט והייתי עצובה ממה שקרה ומזה שאני אילמת לאלימות הזו. אחרי כמה שנים התחפשתי בפורים לסוג של זונה ובדיעבד אני חושבת שנראיתי בדיוק כמוה. פאה אדומה של שער חלק, כובע קסקט שחור, עקבים ומחשוף בגב. זה היה אופנתי להתחפש אז לזונות אבל לא לקרוא לזה ככה, אלא סתם להגזים את המיניות של גיל 14.

התחנה הסופית של קו 26 היתה ממש מתחת לביתי ומעבר לכביש ניצב הבוטקה של הנהגים. הוא היה פתוח לעיתים ועל קירותיו היו תלויים פוסטרים של נשים חשופות חזה עצום בגודלו. בדרך לבית הספר תמיד הייתי מסתכלת לראות אם הדלת של הבוטקה פתוחה להציץ בפוסטרים.

בקצה השני של השכונה שכן מרכז מסחרי קטן שני ובו היתה ספריית הוידאו של השכונה. הליכה אל הקצה השני נדמתה לי תמיד ארוכה כאורך הגלות. דרך משעממת של עשר דקות על ריצוף לבנים אפור ומונוטוני. עוד בניין ועוד בניין, כולם די דומים, בכל אחד מהם גרים ילדים שאני מכירה. אהבתי לבוא לספריה לקחת פה ושם סרטי וי אייץ' אס, אני חושבת שהיה למשפחה שלי מנוי שם לאיזושהי תקופה. בעיקר לקחתי סרטי רומנים מתוקים, סרטי בלש-לייט או קומדיות קלאסיות. אבל אהבתי להציץ בהיחבא גם על מדף הפורנו, רק את הכותרות היה אפשר לראות מהצד, לא היה לי אומץ לשלוף קופסה מהמדף, תמיד מישהו היה מופיע מעבר לארוניות. 
בעל הספריה שאינני זוכרת מה היה שמו, היה קירח וגם לא היו לו שערות בגבות ועל הידיים, רק מליון נקודות אדומות במקומן. הוא חבש פאה ואף פעם לא הצלחתי להבין מה בדיוק יש לו. 
כשהתחיל לעבוד אצלו בספריה נער שהייתי מאוהבת בו מעל הראש, כבר התביישתי להגיע. הייתי באה רק עם חברתי הטובה טליה היפהפיה שעד מהרה סובבה לו את הראש ונכנסה איתו לרומן מיתולוגי וארוך. היה לי עצוב תקופה אבל התרגלתי. בדיעבד אני חושבת שהכל קורה בצורה ממש מדוייקת. הייתי אז אמנם בת 14, אבל ממש ילדה והסקרנות המינית שלי היתה רק בפנטזיות וממש רחוקה ממעשה. אני שמחה שלקחו לי כמה שנים טובות עד שנכנסתי לעניינים כי כבר הייתי בוגרת יותר. אמנם עשיתי כמה שטויות דבילויות, אבל כבר הייתי מוכנה לכל זה בגוף וברגשות. 

השכונה בה גדלתי היתה לגמרי רגילה, גרו בה כל מיני אנשים, משפחות עשירות ומפורסמות, משפחות רגילות ומשעממות ומשפחות קשות יום. בעלי חנויות, רופאים, שחקנים וזמרים, נהגים, בעלי בסטות, עיתונאים, מורים לנהיגה. הכל מכל. לא הורגשו כל כך פערי מעמדות ובכיתה שלי היו ילדים ספורים שטסו לחו"ל בגיל צעיר ממש. בסך הכל זו היתה שכונה די בטוחה ושקטה עם הרבה הורים מעורבים ודאגניים. 
אני לא זוכרת שמישהו התערב בענייני הפוסטרים של הערומות מהבוטקה של האוטובוס, או ממחלקת הפורנו בספריה שכל ילד היה יכול להיחשף אליה. גם אף אחד לא בא למילכה הרוקחת בטענות שמגיעות אליה כל יום זונות לקנות קונדומים ומזרקים. אני כן זוכרת שהיתה תקופה שבשולי השכונה התחילו לעבוד זונות ואז תוך זמן קצר זה הפסיק. בהמשך גם התחנה הסופית של קו 26 יצאה מהשכונה. ספריית הוידאו נסגרה, נדמה לי שבעל החנות נפטר ממשהו. גם בית המרקחת של מילכה נסגר אחרי כמה טרגדיות שפקדו אותה. בדיונות האינסופיות שהיו בין השכונה לים התחילו כעבור כמה שנים לבנות במרץ את שכונות הגוש הגדול, שחוץ משמות יפים לרחובות בהן, אין בהן שום ייחוד ויופי. שכונות אמידות, בורגניות ונובו רישיות שהשתלטו סופית על אזורי העבודה של הזונות בחוף הים. הכל כל כך "נקי" היום. ואני תוהה אם הנקיון הזה באמת משקף איזושהי מציאות או מספר לילדים משהו אמיתי על החיים. על החברה ועל בני אדם.