יום חמישי, 11 בינואר 2018

פוליש דה דאימונד

סבתא שלי האהובה ז"ל, היתה מזכירה בכל הזדמנות לחתנים הקנדיים שלה
Dont forget to polish the diamond
אני איכשהו עם הקונוטציות שלי והפלפליות שלה, חשבתי שהיא רומזת להם בגסות לא להפקיר את נקודת הג'י של נכדותיה האהובות, שם נמצא היהלום, כידוע, ואותו מלטשים. ואולי לא התכוונה לנקודת הג'י ממש אלא דווקא באופן הוליסטי, לטפל בהן יפה. לקנות פרחים, לחזר, לעזור, להחמיא, כמובן גם לעשות אהבה וכו. אני צריכה באמת לברר את הנקודה הזו עם בנות דודי הלוהטות.
בכל מקרה, המשפט הזה חלחל לי ככ עמוק, שאני מזכירה אותו לעצמי בכל מיני הקשרים אחרים. מבחינתי, היהלום הוא אני עצמי, הנפש שלי. לזכור למרק ולנקות אותו זה דבר חשוב מאין כמוהו. כשפני השטח שלי עכורים ומוזנחים אני לא רואה שום דבר ובוודאי שאינני זוהרת ומאירה. ואם אני זוכרת למרק את תוכי, כל מליוני הזויות שבי קורנות אור, מחזירות אור, מגשימות את יעודן.

***

אם קראתם בפוסט הקודם שלי, ביקשתי השנה להתמסר למה שהחיים מביאים לי. ממקום אקטיבי ושלם, להתמסר. לעשות את הטוב שאני יכולה ולהרפות. חסר לי אויר והתמסרות זה ה-דבר שפותח נשימה. אני מגלה שהמשימה קשה לי. אני מלאה התנגדויות והצמדויות לנסיבות החיים. רק שלא יקרה ככה, רק אם יקרה כך וכך אוכל לחזור לנשום שוב. הלוואי ש ואם רק היה ועוד וריאציות. בעיניים פקוחות אני רואה שאני מוליכה עצמי שולל. הרי זה באמת לא משנה כמה אהיה בעד או נגד. התרחשות כלשהי תתרחש ואני אצטרך להתמודד אתה. אז למה מראש להתנגד? ומה הכי גרוע שאני חוששת מפניו?
השנה נכנסתי לחדר כושר רציני עם ההתמסרות הזו ואני ממש ממש מתכננת לעבוד על זה. אני בטוחה שהחיים יביאו לי תרגילים קשים ככל שאהיה רופסת. 

***

המילה ענווה תמיד נשמעה לי כמו אחת המילים הכי מתחסדות. (אחרי חמלה. חמלה היה הכי גרוע. זה הצטייר לי כרחמים אדנותיים). לא עוד. אני רוצה להיות ענווה. ללמוד לחיות בלי צורך נואש לבלוט ולהבליט, לדעת ולהוכיח. פשוט להיות נוכחת בשקט ובהקשבה בלי לפחד שזה מעלים אותי וגוזר את מותי. ששום דבר לא יאיים עלי. אפשר?

יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

הגשמות ל 2018

אם יש דבר שמניע אותי בוודאות הוא חובת ההוכחה.
ברור לי שאם אכתוב כאן התחייבויותי ויקראו אותן כמה וכמה אנשים, רוב הסיכויים שלא ארצה להתבזות בפניהם ואתגייס כל כולי להוכיח.
ובכן, מה שאני מבקשת השנה הוא כמעט היפוך מוחלט של אשמה ותוכחה ככח מניע. 
כי אני מבקשת השנה להתמסר. להניח עצמי בעדינות בכף הבריאה, או בכף המזל והגורל, או בכפו של ג'ה, תקראו לזה בשם שהכי מלטף לכם את הלב, ולהתמסר למה שהחיים מביאים לי. להאחז כמה שפחות בנסיבות, בהבטחות, בתכנונים ולהסכים לקבל את פני הדברים המשתנים כפי שהם נגלים בכל רגע נתון. נמאס לי לנהוג במכונית הזו של חיי, עייפתי. גם כך יש לי חרדות נהיגה וגם כך לא אני בוחרת את הנתיבים רוב הזמן וגם לא את קצב ההתקדמות, בוודאי שלא את היעד הסופי. מכאן שכל הנהיגה שלי מיותרת, אני יכולה באותו הזמן פשוט לשבת ולהנות מהנוף.
מובן שהגוף שלי הוא לא סרח עודף שהרוח מעיפה מצד לצד, יש לי משמעות ותפקיד ורצון ותקוות. אבל הבנתי שיש דרכים שונות להגיש בקשה, יש דרכים נעימות ומתגמלות יותר לנוע במרחב או לבוא במגע עם החיים.
ולכן אני בוחרת לשחרר ולבטוח. יש לי תחושה שבאופן הזה אני אשקיע את האנרגיות שלי במקומות הנכונים, שהדרך בה אדבר ואפעל תהיה הרבה יותר חסכונית ומדוייקת ובוודאי שתניב את התוצאות הכי טובות. 
השנה אני מסכימה להיות הכי יפה שאפשר, הכי מטופשת שאפשר, הכי גמישה, הכי סלחנית, הכי אוהבת. ציפור לוחשת לי באוזן שגם האמנות שלי תשתכלל בכמה רמות כשבאמת אסכים לשחרר את המבט החיצוני הקמצני והצורב. 
כן אפשר לעשות אמנות מעולה אמיתית כואבת כנה מצליפה ביקורתית ומתוחכמת ממקום שלם ושמח. אפשר.
אפשר גם וגם וגם. אפשר ואין שום סיבה להסתפק בפחות.
אני גמרתי לחסוך על עצמי ולציית לחוקים לא כתובים של אגואים זרים שסימנו לי מטרות קומוניסטיות בראש, לאן מותר לי ולאן אסור לי. למה התמכרתי לפיקציה הזו בכלל?
ביי ביי שוטרי חרש בדיוניים, צאו לפנסיה וסעו הלאה. אני לא זקוקה לשמירה, אני בטוחה ומוגנת גם בלעדיכם. 
אני מעדיפה למסור עצמי בידי סמכות אוהבת אחרת, אחראית מכם, חכמה מכם, מושלמת מכם.

זו אם ההגשמות שלי השנה, להסכים להתמסר. על גבי ההתמסרות הזו אבנה יקום שלם, יפהפה, שכולו קשרים כנים ומושלמים של אהבה.

שנה חדשה טובה לכולם, ידידים יקרים!

יום רביעי, 20 בדצמבר 2017

מוות פתאומי

בבית קפה יושבת אשה, מולה בתה 
ילדה בת 11
אמא עשירה, לבושה יקר, על חוטמה משקפי ארמאני 
שדופה, כפופה, מבטה עולה מדי עשר עשרים דקות ממסך הטלפון הלאה אל הרחוב
אמא, את זוכרת איך בתך נראית? ראית כמה היא יפה? ראית כמה שיערה ארך?
אמא לא רואה, אמא במסך. אמא עסוקה בעיצוב פנים.
אמא מעצבת בתים לאנשים אחרים, תפנימים קרים בצבע שחור אפור לבן
אמא מסתכלת על אריחים וחיפויים ועושה לייקים למעצבים אחרים
אמא עיוורת לצהוב החיטה בשיערה של בתה, לתכלת הטורקיז בעיניה
אמא רוכנת אל המסך, הוא מחזיר יותר אור מהעולם שבחוץ, הוא מושך אותה כמו יתוש
הבת קמה והולכת, אמא בכלל לא רואה, אמא במסך

אמא איך היית פעם? מה היית פעם? זוכרת ימים שישבת עם חברות והסתכלת להן בעיניים?
זוכרת שלבשת וורוד וטורקיז וירוק?
זוכרת שהתלהבת מחתיכים? זוכרת שהשתזפת לאור השמש ונשרפת בשלל גוונים?
אמא, איזו מן ילדה את מגדלת? תמונתה ותבניתה אינן חלק מצורת הרשתית שלך
עינייך לא צוחקות ולא בוכות, הן מרצדות מול מסך מהבהב, רק שם את חיה
רק שם את מתה

גם לילדה יש מכשיר אבל היא לא מתעסקת איתו
היא אוכלת סופגניה ומתבוננת באבקת הסוכר הלבנה ובריבה האדומה
מתוק לה וטעים לה, כיף לה בחופש
אבל אמא לא רואה ולא שואלת
אמא עסוקה בתפנימים של אחרים
אף מילה לא עוברת בינהן
והילדה שגדלה סביב אמא שמתהלכת לידה אבל לא נוכחת בשום צורה
מקבלת בטבעיות את העדרותה של אמה

אמא נוסעת בג'יפ של חצי מליון שקל, אמא מחנה אותו בחניה המקורה
אמא משפצת דירות במאות אלפי שקלים, דירות עם ריצפה אפורה וארונות שחורים
מיזוג מרכזי ומערכת תאורה חכמה, חדרי ארונות ענקיים
אמבטיות מפוארות ומטבח עם אי בודד ששום דבר לא צומח בו
אמא מעצבת בתים מתים לאנשים מתים
אנשים שנמצאים כל היום בעבודה ובמסך
עם ילדים שמסתובבים כל היום במסגרות חינוך ובמסכים
אין בבית לב, אין בו חום, אין בו מילה כתובה אחת,
אין קקי מרוח בשירותים, אין סיר על הכיריים, אין טביעות אצבעות
אין שערות על הכר או שלושה שמפואים באמבטיה
אין אנשים חיים בבית הזה

אני מתבוננת בהן, בילדה ובאם מהשולחן הסמוך ומספרת לעצמי את כל זה
זה נראה לי מאוד מדוייק ממקום מושבי
אני רואה את התמונה כולה
מגרניט הפורצלן ועד ההפרשות הקטנות

אני פוסעת חזרה הביתה
בפינת הרחוב, יונה מתה
ממקורה ניגרת שלולית דם בצורת לב
אדום שאי אפשר בכלל לערבב
אדום של קרביים, של חיים
יונה אפורה שחיה חיים שנסתיימו לפני רגעים ספורים
אי אפשר לעזור לה, היא מתה
אפשר רק לצלם ולזכור שהיתה
ולהראות לאחרים על המסך





יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

מה ביני ובין האושר?

נדמה שרק חשיבות עצמית ותחושת חטא מתמשכת. אם הייתי מסוגלת להניח לחשיבות וההבלטה העצמית, באמת, בשלום, בלי להדגיש את עצמי כל הזמן, בלי להוכיח בכח שאני קיימת, שווה משהו, בעלת דעה משמעותית, בעלת מעמד מכובד, הייתי הרבה יותר מאושרת.הכוונה בלשתוק היא להיות נוכחת במלואי, קשובה, עירנית, פנויה, בלי להידחף כל הזמן עם ה"כן גם אני, כן גם אצלי, כן כבר הייתי וראיתי". בלי לשפוט ולבקר. פשוט להרפות ולהקשיב.
למה זה כל כך קשה? כי אני מפחדת להפסיד. שלא יתפסו לי את המקום, את הכסא, אני מפחדת להעלם. למה אני לא סומכת על זה שיהיה בסדר? שהכל מדוייק? שבהקשבה מלאה אין רפיון ומוות אלא דווקא כח, עומק ואומץ?
דבר נוסף שעומד ביני לבין האושר הוא תחושת החטא המתמשכת. פנימה והחוצה, תנועה אחת שנעה סביבי ובתוכי. אני מרגישה אשמה על הכל, אני מאשימה בהכל. ברירת המחדל של מערכת ההפעלה שלי היא להאשים. אני כמעט מוכרחה לתת לה להוביל כי כל החלטה אחרת תחוויר ותרגיש מפוספסת, לעומת התוכחה הנוקבת והקולנית. אין יציאה ממעגל האשמה הזה, היא מזינה את עצמה כל העת. קראתי פעם, שכשעולה בך כעס, את יכולה לאפשר לו לצאת ממך בתוך דקה וחצי אם לא תגיבי אליו. כי תגובה תזין אותו לעוד סיבוב. אז אם את כועסת ותוך כדי את נושמת ולא מגיבה, לא משתלחת, כעבור דקה וחצי הגל חולף. ואז את משוחררת. אולי זה נכון לגבי כל גל רגש ותאווה חזקים. אולי זה נכון גם לגבי התמכרויות?האם יבוא יום ויהיה לי אמון מוחלט בטוב? בכך שהדברים מתנהלים כפי שהם אמורים ואני יכולה לפעול בתוכם באופן חפשי, קל, מדוייק ועירני? כל כך הרבה יותר נכון לקחת משם אחריות על החיים. כי מה יש לי בדיוק להפסיד כבר? הרי לא אני קובעת הכל, לא אני אחראית על הכל.אני אחראית רק על עצמי, על מחשבותי ופעולותי ורק משם תבוא גאולתי.
כמשל, הייתי אומרת שבמקום לדאוג לגוף והזהות שלי במרחב בו אני חיה, עלי לדאוג למרחב כולו. לארגן אותו באופן שנעים להיות בו, לאוורר אותו, לפעול וליצור בתוכו מתוך כבוד לכל החפצים והגופים הנעים בתוכו. מתוך התחשבות, התייחסות והערכה. כך אני יכולה להרים תנועה יצירתית גדולה, אפקטיבית, מקורית, רגישה וישירה. כך אני יכולה לפנות ללבבות רבים יותר.הלבבות מרגישים מייד שהם כלולים במרחב הנרקם והם מייד נעתרים ונפתחים כי זה כמו חמצן בשבילם. זרימה חדשה של שייכות, של עשיה משותפת, של תנועה בריאה. אין אף אחת שמתיימרת לנהל אותם, למשטר אותם ולהתעלות עליהם. יש פניה נעימה ועתיקה, חפשיה מאשמה ומציניות. הלב מכיר ויודע אותה משחר הימים והניגון שלה נעים וחם.
הלוואי שאדע לפנות אל עצמי בנעם, בכבוד, בהשתאות ובהקשבה.הלוואי ולא אהיה מאויימת מכלום. שארגיש חפשיה ובטוחה בעולם. שיש לי מקום והוא יופי של מקום. שכל מה שקורה לי הוא לא טוב או רע, אלא פשוט רצף של ארועים שאני אינני קורבן שלהם. הלוואי וארגיש תמיד שייכת. שאשמח בשמחתם של אחרים מפני שהיא של כולם. שמחה היא דבר יפה ונעים וכולם צריכים להרגיש יפים ונעימים.הלוואי שתמיד ארגיש אהובה ואוהבת.

יום ראשון, 12 בנובמבר 2017

פרשת המכתב

אני אמורה לכתוב עכשיו את הטקסט לתערוכה החדשה שלי, "אופנת הנמר" שתפתח עוד שבועיים. אבל סיפור אחר משתחל פנימה, מבקש שאספר אותו, אחרת לא יתן לי להתרכז בטקסט. סיפורים שנדחפים באגרסיביות, אין מה לחנך אותם. צריך לשחרר וזהו.

בכתה ז' למדתי בתיכון צפון תל אביבי מלחיץ. היה צריך שם ציונים גבוהים, זה היה ז'- יב'. ילדים שהרגע יצאו מבית ספר יסודי עושים הפסקה בחצר עם נערים ונערות שכבר התבגרו, מלאים בהורמונים, ענקיים, מזיעים, עם שיערות ברגליים. בשלב הזה של התיכון, אם אין לך אחים גדולים בבית ספר ואת גם לא הכי מקובלת, עדיף להיצמד לקיר המוכר והבטוח. היתה בתיכון הזה אז מחלקת אמנות קטנה, בעצם, אולי רק כיתה אחת ששימשה לשעורי צילום. היה בה חדר חושך ועוד חדר קטן להתכנסות לפני ואחרי השעור. את שעורי הצילום העבירה אז מורה, שלדעתי אף אחד לא ידע שהיא אמנית די מוכרת ומוערכת. היא היתה מקצועית, נחמדה ומסורה לעבודתה עא"פ שאפשר היה להרגיש שהלב שלה במקום אחר, שהיא בוודאי לא עושה עכשיו בדיוק את מה שבא לה. כאילו מתפשרת מחוסר ברירה ובאה ללמד.
היא היתה לסבית. היו דיבורים וניחושים. אולי אפשר היה להרגיש. היתה לה הליכה נחושה וגברית, תמיד לבשה שחור, היה נראה שהיא מצמצמת את הנשיות שלה למינימום. שיערה השטני היה מוטל על הראש בתספורת קארה שגזרו מספריים ביתיות, או קשור בקוקו חזק מאחור ועל אפה משקפיים שחורות עבות מסגרת שמסתירות את פניה היפים והעדינים.

היתה כיתה אחת שטיפחה במיוחד, זו היתה כיתה של קבוצת בנות שמאוד אהבו אותה. הן היו מגיעות לכל השעורים, נשארות שם שעות לעזור לה לסדר ולארגן, מגישות מליוני תרגילים ופרוייקטים. הרגיש כאילו הן עושות שם ממש עבודה רצינית. לא כמו הכיתה שלי, שהגיעו אליה כל מיני משועממים שחיפשו מגמה קלה להעביר בה את הזמן.
היא עבדה עם כיתת הבנות הזו והכינה אותן לבגרות באמנות. נתנה שם את הלב והנשמה שלה. זו היתה שנה עם פרוייקטים מרשימים ביותר שנתלו והוצגו בבית הספר.

יום אחד, אחת הבנות מהקבוצה הזו, השאירה לה מכתב בתיק בעילום שם. במכתב כתבה לה הנערה שכולם יודעים שהיא לסבית, ושזה חולני והיא צריכה להתבייש, ושהיא תדווח עליה ואיזה גועל נפש. אף אחד לא יודע מי הנערה שעשתה את זה.
המורה קיבלה סכין בלב, בבטן, בנשמה. הסכין בוודאי הסתובבה ושפכה לה את הקרביים. היא לא סיפרה לי את זה אבל אני יודעת. בסוף השנה היא פרשה. הפסיקה ללמד בתיכון הזה ואחרי זמן קצר עזבה את הארץ.

כשהייתי בשנה א' בבצלאל נפתחה לה תערוכה בגלריה תל אביבית. היא הגיעה מחו"ל עם בת הזוג שלה והבן שלהן. התערוכה היתה מאוד מעניינת, צילום פסיכולוגיסטי, תיאטרלי, דרמטי, צילומי סטודיו מוקפדים כאלו, אולי 14 פריימים. התחלתי להכיר אז את העבודות שלה ונוכחתי שאז בימי התיכון בכלל לא ידענו שמלמדת אותנו אמנית כל כך מרגשת, עמוקה, מבריקה, מורכבת. לקחנו דברים כמובן מאליו, נדנדנו לה בשאלות מפגרות, התחצפנו, ציחקקנו כשחשבנו שהמורה להיסטוריה מתחילה איתה בהפסקות בלי בושה והיא דוחה אותה בנחישות.

כבר שנים שלא ראיתי עבודות שלה. אבל היום, גם אני מלמדת בבית ספר ובמכללה. יש לי תלמידים בכל מיני גילאים, צעירים, מבוגרים, כאלו שבחרו באמנות כמקצוע, אחרים כתחביב, או ילדים עם נטיות אמנותיות שמבקשות להתפתח. גם עלי התלמידים שלי לא יודעים הרבה. הם פוגשים אותי בשעור, אני עומדת לשירותם, מספרת, מלמדת, מתארת, מדגימה, מתקנת, מעירה, מדייקת. אולי הם חושבים שאני נודניקית? אולי שאני קשוחה? אולי שיש לי ריח רע מהפה? אולי שאני מטורללת?
היום אם רוצים לעשות לך שיימינג עושים לך את זה מול קהל של 700 איש בככר וירטואלית. אף אחד לא טורח לכתוב לך על נייר ולהטמין לך בתיק לעינייך ובושתך בלבד.
מעניין מה קרה לאותה תלמידה שעשתה את המעשה הזה? מעניין אם היא עוד חושבת על זה? מעניין כמה זה השפיע על אותה המורה בהמשך חייה?
תמיד אומרים שלמורה יש הרבה כח אחריות והשפעה על חייו של התלמיד.
זה כל כך הדדי.

אפילוג:
אחרי שכתבתי את הפוסט התבלבלתי מאוד. תהיתי למה היתה נחוצה כתיבתו והאם חציתי גבול פרטי של אותה אמנית. בכל זאת מסרתי כמה פרטים מסגירים אודותיה. אז הסרתי אותם. בעקבות הפוסט קיבלתי תגובה, או שיתוף, שאותה תלמידה ששלחה את מכתב הנאצה למורה שלה, חיה היום עם אשה. מתבקש לומר: כמה לא מפתיע. הוונדליזם שיצא ממנה כנערה הגיע ממקום סוער ומבולבל בתוכה, שהמורה כנראה שיקפה לה יפה וברור.
בסופו של דבר, העניין הוא לא המעגליות או היציאה מהארון, אלא הפרספקטיבה. הידיעה שהדברים הם לעולם לא כמו שהם נראים. שתלמיד שיכול להיות היום אויב מושבע עלול להפוך בהמשך לחבר נפש נאמן. שארוע טראומטי יכול לדחוף אשה אל עבר אמת גלויה ובלתי נמנעת, אל מקום אחר לחיות בו, אל אמנות חדשה שמבקשת להיווצר.

יום שלישי, 17 באוקטובר 2017

בשוויץ ביקרתם?

פעם היתה לי חברה שקראה לי בחיבה ביקורתית "שוויץ" (Swiss). זאת על שום שנראיתי לה מאוד נייטרלית, מפשרת, מתגמשת וכתוצאה מכך חסינה כמו מחבת טפלון. שום רבב לא נדבק בי. מחמיא להידמות לאצולה אלפית, הרבה פחות מחמיא לחשוב על האנדר סטייטמנט שהמחמאה הזו כוללת. מישהי שחשוב לה לצאת תמיד בסדר עם כולם, לא לפגוע בזבוב ולא לקחת צד היא כנראה חלשה, פחדנית וחסרת אופי. בסופו של דבר, אותה חברה הפסיקה לדבר איתי בדיוק בגלל זה, כי סירבתי לקחת צד במקרה דרמטי שהיה קשור אליה.

אני לא בוחרת צדדים. לא את שלי ולא של אחרים. אני לא מצליחה לבחור אף פעם. אין לי מושג מי צודק ומה היה באמת. גם כשברור מה היה באמת, יש לי מחסנים של אמפתיה. אני מרגישה שכשאני בוחרת צד אני מפלגת מהות כלשהי, מפצלת אותה ובכך עושה דבר מה שאיננו טבעי. זה לא הזרם הנכון של הדברים. לסכסך, לפצל, ללעוג, לרדת על אנשים, לבוז לאנשים, להגיד להם שהם לא מבינים, שהם דפוקים ומכוערים, שרק אני יודעת ושכל העולם יקפוץ לי.
מכירה הרבה אנשים מהממים שזו הגישה שלהם והיא אפילו פופולארית וסקסית. אני מתבוננת בזה כמקרה לימודי בשבילי. האם אותם אנשים שיודעים היטב באיזה צד הם ומי צודק, חיים בצורה שמחה יותר? שלמה יותר? מספקת?
האם אלו שנמנעים מלהכנס לחיכוכים ומריבות, שתמיד נותנים תשובות פרווה שנוחות לכל הצדדים, כמוני לצורך העניין, חיים בשקר? בפספוס? בהדחקה?
הרי הרוע קיים, אנשים עושים דברים איומים, מתנהגים בצורה בזויה, מטריפים את הדעת ומסכנים אחרים, מה יש פה להתלבט?
ולמה ללכת כל כך רחוק? אנשים מתבלבלים בדברים הרבה יותר קטנים, פוגעים אחד בשניה, נוקמים, מתעללים, מרכלים ולועגים. ברור שזה פסול. 

קול פנימי ברור וצלול, שתמיד היה שם גם כשלא היו לי סימוכין וביטחונות לצדקתו, אומר לי שהדרך הנכונה היא רחבה, פתוחה, רב כיוונית. שכל סגירת תריס במקום אחד סוגרת תריס במקום אחר. שפיצול לחלקים וצדדים גורם לעיוורון.
גם אם נדמה לי שידי על העליונה וזימברתי מישהו שהגיע לו, או אמרתי את הדבר הכי שנון בויכוח, או יצאתי הכי קולית ועשיתי כזאת עבודה מעולה שמאף כיוון אי אפשר להכנס בי, שהאגו הבודד שלי חוגג על שמפניה ותותים, אין בזה שום רווח. אין שם מרפא. יש העמקה של בור, השרשת סימפטומים של קטנוניות, כוחנות ושתלטנות. שהן אשליות גמורות שמביאות לבעתה, דיכאון ובדידות. בסדר הזה או באיזה סדר שתרצו.

גם אני סובלת לעיתים מבעתה דיכאון ובדידות כן? ואין אבל. מנת חלקי כיצור סוציאלי. אבל במאקרו, באופן כללי, תנאי המחיה שלי מאוד מתגמלים, נוחים ויפים. אני מעדיפה להיות פשרנית ונייטרלית, לפנות תמיד למכנה המשותף הרחב כדי לתת יותר מקום לאחרים. כשלאחרים יש מקום גם לי יש שפע של מקום ונח לי. אני מתרווחת. בשיחה, בחברה, בעשיה, בלמידה, ברשתות. אני מרגישה שייכת. למה לי להסתפק בשלוש גויאבות כשאני יכולה לגור אצל הירקן?
שייכות מבחינתי היא אלמנט הישרדותי כל כך חשוב. אני מרגישה שבלעדיו אין למין האנושי סיכוי, או טעם לחיות.
אני מבקשת לעצמי המון שייכות, הכי הרבה שייכות. בעיני זה דבר שצריך לתרגל. מה נשאר אם לא לשחק קצת בהרגלים ובפיקסציות שלנו?
כמה מפעים כוחה של השייכות, כשאת בויכוח מר עם מישהו ופתאום את אומרת משפט שבא ממקום אחר לגמרי. לא מהחזית הנאבקת, המיוזעת וההודפת. אלא ממעיין נשכח שמפכה בתוכך מאז ומתמיד, בו יש אמת יפה אחת שכוללת את טובתו של האחר באופן בלתי נפרד מזו שלך. משם תדברי ותראי מה יקרה. 

אני חושבת שלהיות שוויץ זה דבר מורכב שדורש התבוננות מעמיקה ונחושה, אימון יומיומי בויתור וגמישות, בנדיבות ובבטחוןן שדברים יסתדרו בסוף. זו תפישה שכל כך מנוגדת לאגו הנוקשה שמעדיף לשלוט ולתמרן. 
דווקא ממרומי האלפים, או מתחתית הטפלון, אפשר לדבר אמת ברורה וזכה, מאוחדת ועקבית שיש לה עוצמה. 

מבחינתי, לבחור ניסוחים פשרניים ורחבים שמתעקשים על מרחב נייטרלי של התנהלות, זה כמו חידת היגיון. איך אני יכולה להעביר את המסר שלי בצורה יותר טובה. איך הוא יכול להיות פלינדרום חברתי, שמשני צידי המתרס הוא מתאים והגיוני. שלא הוצאתי אף אחד מן הכלל. 
שכל התשובות נכונות.

יום שבת, 23 בספטמבר 2017

רשימות שפע- מדריך למשתמשת

כתבתי את רשימת השפע המעודכנת שלי. 
רשימת שפע כוללת את כל הדברים שאני רוצה לעצמי כעת, בלשון הווה, בפירוט ודיוק ובלשון חיוב. מה כן ולא מה לא. למשל, במקום: שאפסיק לפחד מאנשים שרבים לידי = שאדע למצוא שקט גם כשרבים לידי.
רשימת שפע חפה מביקורתיות, השוואתיות וצדקנות. גם אם כתובים בה דברים שמרגישים "גדולים עלי" או מופרזים, אני כותבת אותם בענווה וראויות. רשימת שפע היא פשוטה, קלה להבנה, פרקטית. אפילו שקול יגיד בתוכינו פרקטית מיי אס, נתעלם מקול זה ונמשיך לתקתק בנחת את כל מה שאנחנו רוצות לעצמינו.
מדהים כמה דברים אנחנו רוצות אבל כשנצטרך להתיישב ולכתוב את זה במילים, אז או שנתקמצן על עצמינו כדי לתת סיכוי סביר וריאלי לחלק קטן מזה להתממש, או שנכתוב את כל הפאר הגרנדיוזי שלנו ומרוב שנרגיש בלתי ראויות נלעג לעצמנו במחשבה ואולי הלעג והכעס יזלוג גם לכתיבה.
פה מתחיל הבלבול בתזרים השפע. אנחנו רוצות משהו אחד ומתנהגות כלפיו בפאסיב אגרסיב. זאת בגלל שהחיים לימדו אותנו שעור או שניים בלרצות ולקבל בעולם השיפוט, החומר וההתניות. (אבל תמיד זה לא מצליח לי, ניסיתי אלף פעם. וחוץ מזה X לעולם לא ישתנה, תמיד אהיה תלויה בכך וכך. אני עצלנית וזה חזק ממני. אני פשוט לא מבינה איך הדברים האלה עובדים וכו).
ובכן, עולם השיפוט, החומר וההתניות הוא עולם שהשפע מדלג מעליו בשפגט גדול. זה כמו שמן ומים. לכן, חשוב לתרגל ולהתרגל לבקש לעצמנו ולדבר על עצמנו באופן נדיב, שמח ושלם. לא נכתוב מה אין לנו וכמה זה רע. פשוט נכתוב מה אנחנו רוצות, בלשון הווה. (למשל: אני מתנהלת בעולם האמנות בשלווה ונינוחות. אני מרגישה שייכת, מעניינת ויפה. וכו').
כשנרגיש שבוז, ציניות או ביקורת עולים וממש מתפרצים לטקסט רשימת השפע, נעצור ולא ניתן להם.
נשים לב לכך, נקח הפסקה או ננשום ונשחרר אותם. הם מגיעים די הרבה בכל מיני צורות תחפושות ואמתלות. 

כל דבר יכול ורוצה להכנס לרשימת השפע. עניינים חברתיים, רומנטיים, משפחתיים כמו גם כלכליים, תעסוקתיים ולוגיסטיים. 
אין סדר חשיבות נכון ברשימה. כל מה שעולה על הכתב מבקש שישפך עליו אור, מבקש להיפתר, לזוז הלאה למקום חדש. גם אם נדמה לי שעניינים רומנטיים הם הכי דחופים כרגע אבל כשהתחלתי לכתוב דווקא עלה לי דבר ראשון סכסוך במקום העבודה, לא אקטע את הרצף ואשנה את הסדר. הדברים יגיעו כפי שיגיעו, בקצב שלהם, בסדר שלהם ובתדירות הנכונה.
אפשר שהרשימה תהיה מאוד ארוכה, אבל היא יכולה גם להיות בת שלושה סעיפים קצרים. מנסיוני ככל שעורכים רשימות אלו יותר הן הופכות יותר ויותר ממוקדות ויעילות.
מומלץ לרוקן או להתרוקן אל תוך רשימת השפע בערך אחת לחודש. כדי להתכוונן.
אין צורך להשוות ביצועים בין רשימה מהחודש שעבר לזו של הנוכחי כדי למדוד מה באמת השתנה וכמה. צריך לסמוך על כך שאנחנו יודעות לדייק את עצמינו ואת צרכינו יותר ויותר מחודש לחודש.

אני יכולה לספר בקצרה, על החוויה המטורפת שעברתי לאחר שרשמתי את רשימת השפע האחרונה שלי. זה היה לפני חודשיים (נו גם אני מחפפת). כתבתי אותה בצהרים, אחר כך הלכתי לישון. כשהתעוררתי התארגנתי ויצאתי עם אלינור בעגלה להביא את טל לחוג קרמיקה. ירדתי למטה ושלווה שלמה עטפה אותי. הרגשתי קלה ונוכחתי שאני לא ממש נמצאת בגוף שלי הפיזי, אלא יותר סביבו. זה דבר שקשה להסביר. הייתי עירנית לגמרי, קשובה לילדיי, זוכרת ויודעת כל מה שנחוץ. עם זאת, הנוכחות שלי ריחפה, הייתי במן מצב של אחדות עם הכל. חצינו את הכביש ומולי חצה זוג כלשהו. הרגשתי שטובתם יקרה לי ושאנחנו שותפים, שאנחנו אחד. לא ממקום יומרני רוחני, אלא ממקום שיודע בבהירות שאין בינינו מחיצות. ואין מילים להסביר. ברור שכאן בכוכב ארץ אני אתנער מזרים שעוברים מולי ברחוב. מה לי ולהם? וגם אם לכאורה אתעניין בטובתם כי אמרו לי שזה מה שנחוץ כדי להגיע להארה, אני אמשיך לרכל עליהם בראש ולהתנכר אליהם.
בקיצור, הייתי באחדות שלמה עם הכל. עם האור, הזמן, המרחב, עם כל מה שישנו. זו היתה תחושה אולטרה נעימה. הבנתי שנפרדתי מהגוף ואני לא דבוקה אליו. שהשתחררתי. די בהתחלה כשנוכחתי כמה נעים ושלם הכל, עלה בי חשש קל שזה יעלם בקרוב ולא אוכל לשחזר את החוויה. אבל די מהר הנחתי למחשבה זו ונהנתי מכמה שעות טובות של הוויה מושלמת עם הכל, עד שהלכתי לישון. כל ההתנהלות בבית היתה קלה וזורמת ונעימה ונטולת מאמץ. אף אחד לא שם לב לשינוי שחל בי. רק אני הרגשתי, הוויתי שלמות ואחדות. חשבתי לעצמי שאני חייבת לכתוב את המתכון כדי להפיץ ולשתף אחרים כדי שזה קרה להם גם.

בבוקר למחרת כשקמתי כבר הרגשתי איך נדחסתי שוב לתוך ה 63 קילו שלי, ממלאה את דלת אמותי מצד לצד ולא סנטימטר החוצה. ומאז החוויה לא חזרה על עצמה.
אני מבינה שאי אפשר להתאמץ ולשדל אותה להתרחש שוב. היא תחזור מתי שתחזור.
אבל אם בזכות רשימת השפע שלי זה קרה, אז רק בעבור זה אני ממליצה ומזמינה אתכם לכתוב כבר עכשיו את רשימת השפע שלכם לעצמכם.