יום שבת, 21 באפריל 2018

עוד על חופש

את מי אני מחזיקה בני ערובה בתוכי? כל אלו שאני מנהלת אתם מאבקים והתחשבנויות בראש. מי יגיד דבר יותר נכון, יותר חד, יותר מכריע. יכולים להיות אסירי עולם בתוכי וגם כאלו שיושבים על פשעים ועבירות קלות, שמתחלפים כל כמה חדשים. אני רואה אותם בעולם האמיתי על בסיס קבוע, את חלקם כבר בכלל לא. ועדיין, בכלא שבתוכי הם אסירים. 
מה ישחרר את האסירים האלו מכלא גליה? סליחה. פשוט לסלוח. לא להם, העותק הפיזי שחי ונושם. אלא לעותק הדמיוני שמוחזק אצלי בתנאים מחפירים. סליחה שכלאתי את דמותכם, סליחה שחבטתי בה ככה. אתם חפשיים ומושלמים כמו שאתם, זו אני שהתבלבלתי.
בעצם, הסליחה מכינה אותי יותר טוב למוות. אם יש לי סוג של או סי די לסדר את המרחב הביתי שלי שיהיה נקי ונעים, למה לא לסדר את החורבה שמתחוללת בתוכי? לנקות, לפנות, לארגן, להעביר סמרטוט בפינות אפלות או גבוהות שצריך סולם בשבילן. לא להתעצל. לרוקן אשפה. לא לשחק אותה כאילו נקי אצלי. לנקות באמת. זה קשה. זה מתיש. העצלנות עומדת בדרך, גם חוסר רצון ונכונות לכבד מחשבות מטונפות בסמרטוט. לא מגיע להן. שישארו טינופת.
יש מלא מה לנקות. את החשדות, את ההתחכמויות, את האשמה, העליונות, הנפרדות, הבוז, הפחד. 
דיברתי היום עם חברה שלי באוטו. היא אומרת שאי אפשר באמת. כשאני שומעת "אי אפשר" אני חושבת, איך בכל זאת.
הרי בשביל מה אנחנו כאן אם לא בשביל לקחת את החומר הזה שנקרא חיים ולעבוד איתו? ללטף אותו, לחבוט בו, למרק אותו, להרדם עליו, להנות ממנו?

בראש סדר עדיפויותי תמיד עמד החופש כתכלית העליונה. לא שהבנתי מה זה אומר בדיוק להיות בחופש, אבל ידעתי שזה הדבר. והנה גם בלימודי אנתרופוסופיה רודולף שטיינר מגדיר חופש כמטרה העליונה שאליה אדם צריך לחתור.

החופש הוא, לפי מה שאני מבינה כעת, שחרור מנסיבות החיים שלי. חופש מההיצמדות להגדרות שמספרות עלי דברים. נתונים. מספרים. תיוגים. כל אלו, טובים וגרועים ככל שיהיו, הן אלו שמקרקעות אותי, הופכות אותי לפרור אבק שנאבק. 
על כסף, על כבוד, על ערך עצמי. 
אין לי אשליות, אני חיה בעולם החומר. נהנת וסובלת ממנו, מחוייבת אליו באיזשהו אופן.
מצד שני, אני שואלת, האם אני יכולה להתנהל בעולם הפיזי ועדיין לרחף מעליו? זה מה שכל המדיטציות והדרכים הרוחניות השוות מנסות ללמד אותנו לעשות. להשתחרר מיחסי המשיכה-דחיה שיש לנו בעולם הזה כדי לפעול בצורה נקיה וחפשית. ישר מהמקור, ישר מטוב הלב הבסיסי שעומד בעצם הוויתינו. ישר מהמעיין הנצחי שיש בו את כל התשובות לכל השאלות, נחמה, כח, אומץ, תושיה, שמחה, חיות. הכל. 
אני יודעת ששם נמצא החופש שלי, האושר שלי. אני לא תמיד מסוגלת או רוצה לרחף. לפעמים כל מה שאני צריכה זה להתפלש בבוץ טוב טוב, כדי להגביה עוף כמה ימים אחר כך. דואליות, כן. אבל זה שאני יודעת בוודאות שיש דרך ברורה ואמיתית, זה המון.

יום שישי, 23 במרץ 2018

ניקוי אביב

יותר מדי ביצים ביותר מדי סלים. האביב מביא אותי להתפוצצות הרי הגעש של הצוף של השמונים אלף דברים שאני עושה או מעורבת בהם או עובדת בהם או לומדת אותם או משרתת אותם. 
אני אמנית, מציירת, מחזיקה סטודיו, מלמדת בו תלמידים, מלמדת בעוד שלושה מוסדות אחרים, לומדת אנתרופוסופיה, אמא לשלושה ילדים, מחזיקה בית (כביסה כלים ניקיון בישול קניות) וחברה של הרבה אנשים. 
יותר מזה, יש לי אובססיה להתערב ולעזור ולהתנדב במקומות שצריכים אותי ובמקומות שפחות צריכים אותי. ככה אני. לא יכולה לשבת מנגד. ומעל הכל מרחפת עננת הריפוי המתוקה השכינתית. אני רוצה, כל כך רוצה לרפא ולהירפא, להביא סליחה לעולם, גם לבלתי נסלח, להשתחרר מכל עולות הקיום ולצאת לחופש. וזו אולי ה-משימה שמחלחלת לכל מי ומה שאני.
אני מרגישה שהעשייה המוגזמת הזו מגדירה אותי ומעניקה משמעות לחיי. בילתה אני חסרת משמעות. מה אעשה בלי ציוריי? בלי תלמידיי? בלי חבריי? בלי משפחתי? מה אעשה בלי תפקידיי הרבים? בלי היוזמות וההתנדבויות שלי?
יש לי המון מה לתת וזה נראה לי גסות ובזבוז לא לתת את מה שיש בי למי שרוצים או צריכים.
יש רגעים שההמון הזה מניף אותי מעלה ועושה לי נעים בהילה ויש רגעים שאני מרגישה שאני נקרעת בכל החזיתות, נשברת, לא מתפקדת, חלשה ומובסת. לא מספיק טובה ומלאה באשמה וספקות כלפי מניעיי.
אז מה המניע האמיתי שלי לאגור כל כך הרבה עיסוקים וקשרים? הרצון האלטרואיסטי לרפא את העולם או הדחף הנרקסיסטי להעניק משמעות לחיי? אולי אני פשוט חולת אקשן? חייבת דרמות? חייבת עומס מוגזם כי בתנאים האלו אני צומחת הכי טוב? 
אין ספק שדחיפה מעבר לקצה מוציאה ממני הרבה דברים טובים בסטודיו ובכלל בעבודה הפנימית שלי. אבל היא גם מערערת אותי ומבלבלת אותי. חונקת אותי ומסבכת אותי.
האם אני ראויה משמעותית ופורצת דרך? או כפייתית, מבועתת ואכולת אשמה?
העודפות הזו מבקשת ממני הפסקה. להפסיק להתערב, להפסיק ליזום, להניח רגע לכל העיסוקים. לנקות, לפנות, לארגן מחדש. לקחת שקית אשפה ענקית ולעבור בשלל התחנות שבי ולרוקן לרוקן לרוקן. כמה חתיכות של דברים מחכות להתייחסות, כמה פרורי רעל שהתעצלתי לנקות, יותר מדי מזה ויותר מדי מזה, מי צריכה כל כך הרבה?

במפגש פסגה מרגש שהיה לי עם חבורת הקוסמות שלי התעוררתי להבנה שלצאת מאזור הנוחות שלך זה האנטי אייג'ינג הכי טוב שיש. במקום לסגת לתוך עצמך, להצטמצם ולהצטמק לתוך מה שאת רגילה אליו בחייך את יוצאת מתוך עצמך אל הלא נודע, מתרבה, משתכללת, מפתיעה ומחליפה צבעים.
אם אזור הנוחות שלי הוא ה"מלא להתפקע", אזי לצאת ממנו אומר לשחרר לפחות שליש מהתפקידים והמשימות שלי. להרפות לתוך מצב חדש ובלתי מוכר שאינני יודעת מי אני בתוכו. לא מעורבת ולא מתערבת, לא משתדלת, לא מתאמצת, לא חייבת להיות הכי הכי בכפר: הכי מעורבת, הכי מגניבה הכי סלחנית הכי לא צפויה. 
האם אוכל למשימת נקיון האביב הזו?
אני רוצה לצאת לחופש מעצמי, המתישה שאני. להתנהל בשלווה ובשלום בתוך נתיביי, בלי לפחד, בלי להתגונן, בלי להילחם. לדעת את הראויות והמקום שלי בחופש מהוכחות, להסכים להיות במקומות שמעוררים בי בעתה, בלי לברוח, בלי להתנער. ללכת אל הלא מוכר שבתוכי.
אני מרגישה שרק הצהרת הכוונות הזו כבר מתניעה בתוכי את התהליך.
אז חג חירות שמח חברים אהובים, צאו אל מסע הנדודים שלכם ותמצאו מלא אוצרות בתוככם אמן!

יום שלישי, 13 בפברואר 2018

שאלה של שייכות

בלימודי האנתרופוסופיה בהם אני נוטלת חלק השנה, נתבקשנו באיזשהו שעור לנסות להזכר במורים משמעותיים שפגשנו במהלך חיינו. מורים שהטביעו בנו חותם, שעוררו בנו השראה עצומה, שהאמינו בנו או שחוללו בנו שינוי.
שאלה זו, פשוטה ולגיטימית, כמעט מתבקשת, הפילה לי המון אסימונים.
התפלאתי לגלות, שבילדותי לא פגשתי באף דמות חינוכית שנסחפתי אחריה, שהבעירה בי תשוקה לדבר מה, שהבינה אותי או עודדה אותי ממקום אותנטי. אף לא אחת. לא בבית הספר, לא בחוגי אחר הצהריים, בשום מקום. 
הייתי תלמידה חולמנית בעלת הישגים בינוניים ברוב המקצועות ומכיוון שלא נטיתי להפריע למורים, לא הייתי לאף מורה על הכוונת. בעצם, אף מורה לא ממש ראה אותי. אף אחד לא הביט בי באופן שגורם לי להרגיש משמעותית או נבונה.
חוויה כזו יכולה לגרום לכל מיני תגובות שרשרת. במקרה שלי, היא יצרה בי רעב אינסופי לתשומת לב ובעיקר לצורך עמוק בשייכות. את תשומת הלב שלי ניסיתי להשיג בשלל דרכים. בבכי, בצעקות, בפרובוקציות, בהבלטה עצמית. ואת השייכות מעולם לא הצלחתי לגמרי לממש. 
בכל מקום שאני מגיעה אליו או יוצרת לעצמי, אני תמיד מרגישה זרות. גם אם כל התנאים הם הכי נוחים, הכי בעדי ולטובתי, הכי מאפשרים, אני אף פעם לא לגמרי שייכת. אפילו בתוך המשפחה הגרעינית שלי אני מרגישה לא אחת זרה.

שייכות אי אפשר לביים, אי אפשר לכפות ואולי גם אי אפשר ללמוד.
הגעתי להבנה שהנדודים האלו שלי, בין אוהלים, בין מחנות, בין מדבריות והצורך הנואש שלי להטביע חותם (איכותי! אותנטי! דומיננטי!) בכל מקום שאני מגיעה אליו, הוא תוצאה של אותו רעב קדום שלא נענה בתוכי מצד אף דמות חינוכית.
הבנתי, שאת עברי לא אוכל כבר לשנות ואת שעור חיי בשייכות אולי לא אסיים ללמוד לעולם, אבל כן אוכל כדמות חינוכית בעצמי, להעניק את אותו המבט לתלמידיי.
מבט נקי וחף משיפוט, שרואה דרכם, את מי שהם באמת. בלי להעצר במחסום הקולות שהם מוציאים או התלבושות שהם עוטים, בלי להתרגש מהמניפולציות והקשיים שהם לכאורה מציבים בדרכי. לראות אותם באמת, לעומק, באופן שלם.
כמו שהייתי רוצה שיראו אותי. לא צריך אפילו יותר מפעם אחת. מבט אחד אמיתי וכנה שבא ישר מהלב, שרואה את מי שניצב מולי כמו שהוא. זה מספיק. מספיק כדי לחולל שינוי תודעתי עמוק ולגרום לתלמידיי להאמין לי. לבטוח בי. להסכים לשמוע אותי ולשתף איתי פעולה. בעצם, כולם הם סוג של תלמידים, גם המורים עצמם כמובן וכל בני האדם שאפגוש אי פעם, הם מורים ותלמידים שלי. 
הבנתי שאם אראה אותם באמת, אפילו לשבריר שניה, הם כבר שלי ואני שלהם, כבר יש בינינו אחדות ואנחנו לא מעוכבים יותר באף מחסום. אנחנו חופשיים לנוע, ליצור, לדבר, להתפתח. ומה יש לנו לשאוף לו אם לא אל החופש הזה בדיוק?

אז הנה, פיצחתי אולי נוסחה ואני מייד משתפת כדי להושיב את הלמידה הזו בדאטה בייס שלי, אולי גם שלכם.

אני צרובה ונצרבת כשאני לא משוייכת, בהתניות העבר בהן אני מורגלת. למשל דוגמה. ביקרנו היום במוזיאון תל אביב עם בית הספר לאמנויות. המדריכה הובילה אותנו באחת התחנות לעבודתו של זמיר שץ, חביבתי מדינת כל אזרחיה, שנמצאת בחלל אוספי המוזיאון. עבודה עצומה ומרשימה, של עשרות רבות של דיוקנאות שזמיר צייר. אני מאוד מעריכה את זמיר כאמן והוא יודע את זה בוודאי. ותמיד, כשאני רואה את הקורפוס הזה, אני מרגישה מותקפת. ולמה? כי זמיר עשה שם פעולת סימון טריטוריה, ברא שם מולדת של מדינת כל אזרחיה, שהם חברים שלו מעולם האמנות, תאורטיקנים, אוצרים, ילדים פלסטיניים, דמויות שמתו, אקסיות, כל מיני. מעגל אנשים שהוא שלו. וכל מי שלא מצוייר לא שייך. וכל מי שלא מצוייר, לא חשוב. קצת כמו מועדון רפי לביא. מי כן ומי לא. עכשיו, זה לגמרי לגיטימי, כן? אבל בגלל שאני לא מצויירת שם ואינני שייכת למעגל האנשים החשובים הזה, אני סולדת מהעבודה. אין לו באמת שום סיבה לצייר אותי, אנחנו לא חברים טובים או משהו. אבל העבודה הזו מציבה לי מראה בדיוק אל המקום בו אני מרגישה חולשה. אל מחלת השייכות שלי. אני מודה לו על השעור החברתי הזה שהוא עושה לי, אפילו בלי שהתכוון, כי זה מאלץ אותי להתקדם הלאה. 
זה לא רק הוא, זה כל מועדון חברים אחר שאליו אני לא משוייכת. 

מערכת היחסים שלי עם הזרות היא מורכבת. אני מצד אחד באובססיה לנצח אותה ומצד שני משתמשת בה ככלי רומנטי לציור וביטוי עצמי. אפילו גם קצת מכורה אליה. 
ובכל זאת, אני עדיין מאמינה שהאפשרות להתבונן בעולם, באנשים, בארועים לעומק, באופן מלא ושלם, באופן חפשי משיפוט וראשוני, שם נמצא הצוהר אל האמת האמיתית ביותר.

יום רביעי, 17 בינואר 2018

מיהי לוזרית

ברגע מסוים, את צריכה להתבונן ולראות איפה את חשה זרה בעולם. פתאום עולה בדעתי שכוחות אינרציה עתיקים דוחפים אותי ומאיצים בי להתייצב בפני אתגרים שאני כלל לא שייכת אליהם יותר. זה די משונה לגלות. דווקא הייתי בטוחה שאני עדיין שם, ואולי אני מחפשת תירוצים להמנע מהתמודדויות מתישות?
אבל האמת היא, שלמה להתאמץ איפה שבסופו של יום, בכלל לא בא לי להיות?
יש משהו מאוד מנחם וממקד בהבנה הזו. מצד שני היא טורפת את הקלפים, או בעצם מעלימה אותם כליל ואת לא יודעת מה את כן. אז מה אני כן אם לא מה שחשבתי? ומה הערך שלי? והתוקף שלי? והאם לא מאוחר מדי לשנות? והאם זה שאני משתנה אומר שאני לא רצינית ולא מחוייבת כלפי מה שהגדרתי פעם לפני עשר שנים?
מעלי ממטירה עננת ה"לוזרית". 
מיהי לוזרית? מישהי שלא עמדה ביעדים, מישהי שמתעצלת, מישהי בלי ביצים, מישהי שלא מתקדמת, מישהי שנעלמת.
ומיהי באמת לוזרית?
מישהי שלא מקשיבה לעצמה, מישהי שפוחדת לעשות שינויים, מישהי שכל כך לא אוהבת את עצמה שהיא מקריבה שנים ארוכות ויקרות לטובת מפעלים שלא מרגשים אותה, שלא מניבים לה מאום, שהיא בכלל לא מצטיינת בהם ובכל זאת היא עושה מאמצים אדירים לקיים מה שהבטיחה, מה שצריך, רק כדי שלא יחשבו שברחה באמצע. שלא יאשימו אותה בהתחזות, שלא יראו את חולשותיה.
ואיפה אני?
בין לבין, אלא איפה? אני הרי מטיילת על פסגות האלפים השוויצרים, שכחתם?*
אני בין הכוחניות לויתור, בין מאמץ היתר לויתור וההתמסרות. בין האגו הגדול לבין השקט והענווה. 
בין האומץ לזרוח את כל היופי המהמם שאני לבין הרצון להיבלע בתחתית בור הביוב.
משהו בי אומר לי שביום שאסכים לקבל את שתי האפשרויות, להיות גם לוזרית וגם ווינרית, אם אפשר לדבר בשפת המזון המהיר, אז אוכל להתייצב ולמצוא שקט ומנוח. להרגיש בבית גם באור וגם בחושך. לנהל דיאלוג בריא עם הזרות ולהסכים לתת לה להתארח ולשמוח כשאני חשה שייכת בלי לפחד שתיכף זה נגמר.


* http://changetshirt.blogspot.co.il/2017/10/blog-post_17.html?m=1

יום חמישי, 11 בינואר 2018

פוליש דה דאימונד

סבתא שלי האהובה ז"ל, היתה מזכירה בכל הזדמנות לחתנים הקנדיים שלה
Dont forget to polish the diamond
אני איכשהו עם הקונוטציות שלי והפלפליות שלה, חשבתי שהיא רומזת להם בגסות לא להפקיר את נקודת הג'י של נכדותיה האהובות, שם נמצא היהלום, כידוע, ואותו מלטשים. ואולי לא התכוונה לנקודת הג'י ממש אלא דווקא באופן הוליסטי, לטפל בהן יפה. לקנות פרחים, לחזר, לעזור, להחמיא, כמובן גם לעשות אהבה וכו. אני צריכה באמת לברר את הנקודה הזו עם בנות דודי הלוהטות.
בכל מקרה, המשפט הזה חלחל לי ככ עמוק, שאני מזכירה אותו לעצמי בכל מיני הקשרים אחרים. מבחינתי, היהלום הוא אני עצמי, הנפש שלי. לזכור למרק ולנקות אותו זה דבר חשוב מאין כמוהו. כשפני השטח שלי עכורים ומוזנחים אני לא רואה שום דבר ובוודאי שאינני זוהרת ומאירה. ואם אני זוכרת למרק את תוכי, כל מליוני הזויות שבי קורנות אור, מחזירות אור, מגשימות את יעודן.

***

אם קראתם בפוסט הקודם שלי, ביקשתי השנה להתמסר למה שהחיים מביאים לי. ממקום אקטיבי ושלם, להתמסר. לעשות את הטוב שאני יכולה ולהרפות. חסר לי אויר והתמסרות זה ה-דבר שפותח נשימה. אני מגלה שהמשימה קשה לי. אני מלאה התנגדויות והצמדויות לנסיבות החיים. רק שלא יקרה ככה, רק אם יקרה כך וכך אוכל לחזור לנשום שוב. הלוואי ש ואם רק היה ועוד וריאציות. בעיניים פקוחות אני רואה שאני מוליכה עצמי שולל. הרי זה באמת לא משנה כמה אהיה בעד או נגד. התרחשות כלשהי תתרחש ואני אצטרך להתמודד אתה. אז למה מראש להתנגד? ומה הכי גרוע שאני חוששת מפניו?
השנה נכנסתי לחדר כושר רציני עם ההתמסרות הזו ואני ממש ממש מתכננת לעבוד על זה. אני בטוחה שהחיים יביאו לי תרגילים קשים ככל שאהיה רופסת. 

***

המילה ענווה תמיד נשמעה לי כמו אחת המילים הכי מתחסדות. (אחרי חמלה. חמלה היה הכי גרוע. זה הצטייר לי כרחמים אדנותיים). לא עוד. אני רוצה להיות ענווה. ללמוד לחיות בלי צורך נואש לבלוט ולהבליט, לדעת ולהוכיח. פשוט להיות נוכחת בשקט ובהקשבה בלי לפחד שזה מעלים אותי וגוזר את מותי. ששום דבר לא יאיים עלי. אפשר?

יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

הגשמות ל 2018

אם יש דבר שמניע אותי בוודאות הוא חובת ההוכחה.
ברור לי שאם אכתוב כאן התחייבויותי ויקראו אותן כמה וכמה אנשים, רוב הסיכויים שלא ארצה להתבזות בפניהם ואתגייס כל כולי להוכיח.
ובכן, מה שאני מבקשת השנה הוא כמעט היפוך מוחלט של אשמה ותוכחה ככח מניע. 
כי אני מבקשת השנה להתמסר. להניח עצמי בעדינות בכף הבריאה, או בכף המזל והגורל, או בכפו של ג'ה, תקראו לזה בשם שהכי מלטף לכם את הלב, ולהתמסר למה שהחיים מביאים לי. להאחז כמה שפחות בנסיבות, בהבטחות, בתכנונים ולהסכים לקבל את פני הדברים המשתנים כפי שהם נגלים בכל רגע נתון. נמאס לי לנהוג במכונית הזו של חיי, עייפתי. גם כך יש לי חרדות נהיגה וגם כך לא אני בוחרת את הנתיבים רוב הזמן וגם לא את קצב ההתקדמות, בוודאי שלא את היעד הסופי. מכאן שכל הנהיגה שלי מיותרת, אני יכולה באותו הזמן פשוט לשבת ולהנות מהנוף.
מובן שהגוף שלי הוא לא סרח עודף שהרוח מעיפה מצד לצד, יש לי משמעות ותפקיד ורצון ותקוות. אבל הבנתי שיש דרכים שונות להגיש בקשה, יש דרכים נעימות ומתגמלות יותר לנוע במרחב או לבוא במגע עם החיים.
ולכן אני בוחרת לשחרר ולבטוח. יש לי תחושה שבאופן הזה אני אשקיע את האנרגיות שלי במקומות הנכונים, שהדרך בה אדבר ואפעל תהיה הרבה יותר חסכונית ומדוייקת ובוודאי שתניב את התוצאות הכי טובות. 
השנה אני מסכימה להיות הכי יפה שאפשר, הכי מטופשת שאפשר, הכי גמישה, הכי סלחנית, הכי אוהבת. ציפור לוחשת לי באוזן שגם האמנות שלי תשתכלל בכמה רמות כשבאמת אסכים לשחרר את המבט החיצוני הקמצני והצורב. 
כן אפשר לעשות אמנות מעולה אמיתית כואבת כנה מצליפה ביקורתית ומתוחכמת ממקום שלם ושמח. אפשר.
אפשר גם וגם וגם. אפשר ואין שום סיבה להסתפק בפחות.
אני גמרתי לחסוך על עצמי ולציית לחוקים לא כתובים של אגואים זרים שסימנו לי מטרות קומוניסטיות בראש, לאן מותר לי ולאן אסור לי. למה התמכרתי לפיקציה הזו בכלל?
ביי ביי שוטרי חרש בדיוניים, צאו לפנסיה וסעו הלאה. אני לא זקוקה לשמירה, אני בטוחה ומוגנת גם בלעדיכם. 
אני מעדיפה למסור עצמי בידי סמכות אוהבת אחרת, אחראית מכם, חכמה מכם, מושלמת מכם.

זו אם ההגשמות שלי השנה, להסכים להתמסר. על גבי ההתמסרות הזו אבנה יקום שלם, יפהפה, שכולו קשרים כנים ומושלמים של אהבה.

שנה חדשה טובה לכולם, ידידים יקרים!

יום רביעי, 20 בדצמבר 2017

מוות פתאומי

בבית קפה יושבת אשה, מולה בתה 
ילדה בת 11
אמא עשירה, לבושה יקר, על חוטמה משקפי ארמאני 
שדופה, כפופה, מבטה עולה מדי עשר עשרים דקות ממסך הטלפון הלאה אל הרחוב
אמא, את זוכרת איך בתך נראית? ראית כמה היא יפה? ראית כמה שיערה ארך?
אמא לא רואה, אמא במסך. אמא עסוקה בעיצוב פנים.
אמא מעצבת בתים לאנשים אחרים, תפנימים קרים בצבע שחור אפור לבן
אמא מסתכלת על אריחים וחיפויים ועושה לייקים למעצבים אחרים
אמא עיוורת לצהוב החיטה בשיערה של בתה, לתכלת הטורקיז בעיניה
אמא רוכנת אל המסך, הוא מחזיר יותר אור מהעולם שבחוץ, הוא מושך אותה כמו יתוש
הבת קמה והולכת, אמא בכלל לא רואה, אמא במסך

אמא איך היית פעם? מה היית פעם? זוכרת ימים שישבת עם חברות והסתכלת להן בעיניים?
זוכרת שלבשת וורוד וטורקיז וירוק?
זוכרת שהתלהבת מחתיכים? זוכרת שהשתזפת לאור השמש ונשרפת בשלל גוונים?
אמא, איזו מן ילדה את מגדלת? תמונתה ותבניתה אינן חלק מצורת הרשתית שלך
עינייך לא צוחקות ולא בוכות, הן מרצדות מול מסך מהבהב, רק שם את חיה
רק שם את מתה

גם לילדה יש מכשיר אבל היא לא מתעסקת איתו
היא אוכלת סופגניה ומתבוננת באבקת הסוכר הלבנה ובריבה האדומה
מתוק לה וטעים לה, כיף לה בחופש
אבל אמא לא רואה ולא שואלת
אמא עסוקה בתפנימים של אחרים
אף מילה לא עוברת בינהן
והילדה שגדלה סביב אמא שמתהלכת לידה אבל לא נוכחת בשום צורה
מקבלת בטבעיות את העדרותה של אמה

אמא נוסעת בג'יפ של חצי מליון שקל, אמא מחנה אותו בחניה המקורה
אמא משפצת דירות במאות אלפי שקלים, דירות עם ריצפה אפורה וארונות שחורים
מיזוג מרכזי ומערכת תאורה חכמה, חדרי ארונות ענקיים
אמבטיות מפוארות ומטבח עם אי בודד ששום דבר לא צומח בו
אמא מעצבת בתים מתים לאנשים מתים
אנשים שנמצאים כל היום בעבודה ובמסך
עם ילדים שמסתובבים כל היום במסגרות חינוך ובמסכים
אין בבית לב, אין בו חום, אין בו מילה כתובה אחת,
אין קקי מרוח בשירותים, אין סיר על הכיריים, אין טביעות אצבעות
אין שערות על הכר או שלושה שמפואים באמבטיה
אין אנשים חיים בבית הזה

אני מתבוננת בהן, בילדה ובאם מהשולחן הסמוך ומספרת לעצמי את כל זה
זה נראה לי מאוד מדוייק ממקום מושבי
אני רואה את התמונה כולה
מגרניט הפורצלן ועד ההפרשות הקטנות

אני פוסעת חזרה הביתה
בפינת הרחוב, יונה מתה
ממקורה ניגרת שלולית דם בצורת לב
אדום שאי אפשר בכלל לערבב
אדום של קרביים, של חיים
יונה אפורה שחיה חיים שנסתיימו לפני רגעים ספורים
אי אפשר לעזור לה, היא מתה
אפשר רק לצלם ולזכור שהיתה
ולהראות לאחרים על המסך