יום שבת, 10 בנובמבר 2018

מה את מלמדת?

ביום הולדתי ה 40 לפני שנה, קיבלתי מחברתי מורן את ספר הזן של ג'ושו
היום דני מצא שם פנינה

זה הולך בערך כך:
אם האדם הנכון מלמד את הדרך השגויה, הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך לדרך הנכונה.
אם האדם הלא נכון מלמד את הדרך הנכונה, הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך ללא נכונה.

אני מוצאת באימרה הזו חכמה ונחמה רבות.
הקורס בניסים מלמד שכל אחת ואחד מאיתנו הם מורים ותלמידים. כל יום שאני קמה בבוקר אני לומדת אלפי דברים מהסביבה שלי. באותה נשימה, אני גם מלמדת לא הרף, כל תגובה שלי בעולם מלמדת משהו. מכאן שיש לי אחריות רבה. 
מה אני בוחרת ללמוד ובעיקר מה אני בוחרת ללמד. האם לימדתי היום אהבה וטוב? או לימדתי קמצנות וקטנוניות?
כשאני פוגשת באנשים שקשה לי איתם מאוד, אנשים שכל מילה או מחווה שלהם מוציאה אותי מדעתי, אני מזכירה לעצמי שקיבלתי מורים טובים. אני יכולה כמובן לסרב ללמוד, אבל הם לרוב יחזרו בשינוי אדרת מדלת אחרת.
מתי הלמידה הושלמה? כנראה כאשר לוח לבי חלק מולם ואני רוצה אך בטובתם. עוד רחוקה הדרך.

אם אחזור לאימרה של ג'ושו, אני חושבת שלפעמים מורים מודאגים מאוד מחומר הלימוד שהם מעבירים. האם הוא איכותי? האם הוא עובר היטב? האם התלמידים מתרגשים ונענים ללמידה? ואולי המורה נותן משקל רב מדי לתוכן הלימודי כאשר מוטב היה שפשוט ידאג לעצמו. יפתח את עצמו, את סבלנותו, עומק ידיעותיו, אהבת האדם שבו, אושרו ובריאותו. 
כאשר מגיע מורה כזה לכיתה, גם אם ילמד גבב של שטויות, תלמידיו יפיקו הרבה יותר תועלת מאשר מורה שיביא תכנית לימודים מושלמת ומעמיקה אבל כל כולו יהיה, למשל, קמצנות, שתלטנות והתנשאות. (תכונות שמאפיינות מורה גרוע בעיני, או אדם גרוע גם כן).
בקיצור, עזבו את תכנית הלימודים! השקיעו את כל הטוב שאפשר בעצמכם, שתהיו מאושרים וחפשיים. זהו הגרעין וכל השאר- זנב משתרך.

ומה איתי? כבר אמרתי, כיתה א'. מורה שלי ליוגה פעם אמר ששעורי המתחילים הם הכי קשים, יותר משעורי המתקדמים. שם דרושה לפעמים רמת הנחישות הגבוהה ביותר, ההתמדה, ההתמסרות והענווה. אז אני נשארת כיתה בקביעות, תודה להנהלת בית הספר של היקום שלא מוותרת עלי, תלמידה נחושה וסוררת.
מחכה בציפיה למחר.

יום רביעי, 5 בספטמבר 2018

those who can't do, teach

those who can't do, teach
אחד המשפטים המקוממים והמכווצים ביותר ששמעתי
מי תבע את האימרה המקטינה הזו? 
כולם מקווים וחולמים שיהיו לילדיהם המורים המעולים ביותר אבל כשמדברים על מורים בשיחה אחרת עולים משפטים כאלו או דומים אחרים. 

למה אני מתכווצת מהאימרה הזו? כי היא חושפת את ערוותי? כי לא הצלחתי מספיק אז "נפלתי" להוראה? כי היה לי דבר או שניים להוכיח ונכשלתי?

אולי ברובד הראשוני זה האגו שלי שמתקומם מהאימרה. נכון, אני מלמדת מהרבה סיבות ואחת מהן היא פרנסה. אני לא מוכרת מספיק ציורים כדי לחיות מהאמנות שלי נטו והדבר הטבעי עבורי לעשות הוא ללמד. לשמחתי אני מאוד אוהבת ללמד אז אין כל מאמץ או מיאוס בבחירתי זו.
אבל מעבר למישור הטכני, בעיני, כשלמישהו יש מתנה, הוא מוכרח לחלוק אותה. יש לך כישורים בתחום מסויים? למה לשמור רק לעצמך? למה לא להקים עוד ועוד דורות של שוחרי אמנות שרגישים לאור צבע ודימוי, שהציור מכניס לחיים שלהם כל כך הרבה עניין שמחה ותוכן? שהציור מאזן אותם, מאתגר אותם ומרפא אותם?

מעבר לכך, לשמור לעצמך מתנה זה להתקמצן על עצמך. חוק ידוע בשפע הוא שכדי להגדיל מתנה צריך לתת אותה. הפוטנציאל והעוצמה שלה מוכפלים וההנאה ממנה מהדהדת עוד ועוד.
הוראת הציור מאפשרת לי לפגוש את עצמי ואת המדיום שלי בכל פעם דרך עיניים חדשות. ההליכה לצד תלמידים מחזקת את הידיעות הרדומות שלי, טורפת את הקלפים ומזמינה אותי לפעולה שוב ושוב, בלי הנחות.

למורה יש המון כח, כח משנה חיים. כח של אמונה, רצון, התמסרות ושחרור.

נכון שיש תלמידים "קשים", כלומר לא ממושמעים, מרדניים, חצופים או אפאתיים. יש מהכל. גם שם יש למידה, כי להסתכל בתלמידים מאתגרים בעיניים נקיות בכל פעם מחדש, בחופש מדעות קדומות, משחררת אותם ואותי לחפשי. שנינו יכולים, פוטנציאלית, לבנות הכל מחדש. לנסות משהו אחר. כמה זה מרגש לראות תלמיד יוצא מכלא ההתניות והדעות הקדומות והולך לדרכו! כמה אחריות הוא לוקח על עצמו בלי שביקשתי, כמה סקרן הוא נהיה, כמה יצירתי ויוזם. מה צריך יותר אימרו לי? הבריאה בהתגלמותה.

כולנו מורים ותלמידים של המציאות, של הנסיבות. חומר הלימודים של החיים ארעי ומאתגר, מלא בחני פתע. 
מה זה משנה אם את מוזיקאית, סמנכ"לית שיווק, נהגת אוטובוס או מהנדסת חשמל? 
אם כולנו מורים וכולנו תלמידים מה המשפט הזה משאיר לנו בכלל?

אולי אפשר לשנותו ולומר
those who don't teach, can't do
?


יום שלישי, 28 באוגוסט 2018

תנו לי גם וגם!

גם וגם

הנה לי אתגר

גם להיות בתודעה נוכחת וגם להיות בריקנות ושקט
גם לשחרר ולסמוך שהכל מסתדר לטובתי וגם להיות עירנית ברורה ואסרטיבית
גם להיות במערכות יחסים מאתגרות במוד מאוזן ואסוף וגם לשחרר להתפרק ולהתעצבן
גם לגלות חום ולהתהלך עם לב פתוח בעולם וגם להציב את הגבולות שלי בברור 
גם לאהוב וגם לשנוא
גם לדמם לגעוש ולהזדיין וגם להרגיש מתה קפואה ואפאטית
מה יש?
לא מגיע?
גם לאכול בריא וגם לאכול ג'אנק בלי לקרוא לו או לי בשמות
גם להיות אמא לא משהו וגם לא להרגיש אשמה על זה
גם להיות בחופש ולהרגיש בכלא
גם להיות בכלא ולהרגיש בחופש
כי זה- החופש האמיתי.

איך זה עובד הגם וגם?
מתכון גברת. תני מתכון.
ובכן הנה- 
קחי נשימה עמוקה.
סתם, מאיפה לי?
אבל לחשוב בקול רם אני כן יכולה

הכל מתחיל מזה שאני לא מרגישה שמגיע לי להיות גם וגם
גם עשירה וגם עניה. גם מעולה במה שאני עושה וגם מחורבנת. גם טובה וגם רעה.
למה לא מגיע לי? 
מה זה משנה? ככה אני מרגישה
ואת זה אני רוצה לשנות

השהיית השיפוט, כן.
התבוננות בתחושה, כן.
לאפשר לה לחלוף, כן.
נשימות עמוקות, כן.
טיפול, כן.
הרבה מים, כן.
ללכת לישון מוקדם, כן.
לשנות הרגלים ולהפתיע עצמי, כן.
לאהוב את עצמי, בתהליך.
לאהוב אחרים, גם בתהליך.
לסלוח, 70%
לשכוח, 82%
להאמין בניסים, 94%
יאללה
שיהיה בהצלחה!

בקרוב שנה חדשה וזה הזמן לרשימת שפע, רשימת הגשמות.
אז אני מזמינה אתכם קוראים יקרים לשבת עליה כבר מחר בבוקר.
זכרו את החוקים: לבקש בלשון הווה (אני מתעוררת בבית מלון בניו יורק מול ארוחת בוקר חלומית וכו), 
לא להשתמש במילה לא (היו יצירתיים ואמרו מה כן)
בקשו רק עבור עצמכם וכל מה שנוגע לכם (כולל ילדים בתוספת 'לטובתם הנעלה')
והכי חשוב, לא לחסוך בבקשות! אנא מכם!

רשימה זו מעיפה את התדר גבוה ומחוללת ניסים ונפלאות.


יום חמישי, 26 ביולי 2018

עצות מהמורה לציור

לו רק הייתי זוכרת להשתמש בעצות שאני משיאה לתלמידי כשאני מלמדת ציור על החיים עצמם, היה לי כל כך קל, כל כך ברור.
ללמד אחרים אני יודעת מצויין, אבל לעצמי, אני תלמידה מאוד ספקנית ולא ממושמעת.

כתבתי פה כמה עצות שאני נותנת לתלמידים שלי, אולי אצליח גם אני ללמוד מהן משהו:

*כשאת לא מבינה מה עשית, תמיד טוב לקום ולהסתכל על הדברים מרחוק, הכל נראה אחרת ופתאום ברור מה לא עובד.

*אל תנסי לכבוש את הדימוי או את הציור, תתמסרי אליו, תני לו להוביל, כל האינפורמציה תימסר לך אם תהיי קשובה.

*האתגר הגדול הוא גם להיות מרוכזת עירנית, דרוכה ונוכחת ובמקביל להיות בשכחה מוחלטת, באי ידיעה, בחוסר מחשבה. אז כל כוחות היקום יכולים להכנס באין מפריע ולעזור לך לתת את המכה המדוייקת, הרעיונות הכי מבריקים באים דרך המעבר הזה וההכרעה מושלמת.

*אל תפחדי לשנות, לפרק ולהרכיב מחדש במהלך העבודה. לפעמים נוצרים חלקים "יפים" שמתמכרים אליהם וחוששים לשנותם פן יהרסו ויתבטלו. אל תתני לפחד לנהל אותך, את חייבת להסכים להתקדם מבלי להיזהר על החלקים ה"יפים". פשוט לעבוד ולדעת שהם לא באמת נעלמים גם אם לכאורה דרסת אותם. הם כמו אבנים יקרות שמנצנצות בכל מיני מקומות. להתבצר סביב חלקים יפים ולקפוא מפחד שיהרסו זה לא דבר מעורר השראה ואין בו אנרגיה של חופש פעולה. כדי להתקדם חייבת להסכים לפרק ולהרכיב מחדש בכל רגע נתון.

*עצה ראשונה וחשובה למציירת מתחילה: כשאת מתחילה עבודה חדשה, מאפס, תני ליד להיות רכה, קלה, חפשיה, אל תמהרי לקבע ולחרוץ תלמים שאי אפשר יהיה למחוק או לטשטש אחר כך, קווים טובים לא בורחים, הם חוזרים ומבליחים כי הם בטבע של היד שלך. כלומר, הקווים הנכונים שלך.

*אל תפחדי מהדימוי שאת רואה לפניך. לעיתים הוא נראה מורכב ובלתי אפשרי. בעצם הכל מאוד פשוט. מערך של כתמים, של אור וצל. ברגע שלא תסתכלי על משמעות הדימוי עם כל מה שנילווה אליה ותזכרי שהוא רק מורכב מכהים ובהירים יהיה לך הרבה יותר קל לגשת אליו לפענח אותו ולתאר אותו, להכנס אליו ולשהות בו. בתוך טווח הכהים והבהירים יכנסו בהמשך גם גווני הביניים שיחברו וירכיבו לדימוי את הגוף. תתמסרי ותשקעי בתנועה וב"תוך" של הדברים והם יעלו על פני השטח בבהירות ובדיוק מופלאים.

*הקשיבי להדרכה שאת מקבלת בלב פתוח ובריכוז מלא ותנסי למצוא את המקום המיוחד שלך שמתחבר ופועל בדרך שלך. לפעמים תגלי תוך כדי תנועה שאת זקוקה להדרכה אחרת, לליווי אחר, לתדר שונה לגמרי. אל תפחדי לקום ולשנות. לפעמים את רק צריכה שיפנו אליך ממקום שונה או יגידו לך את אותם הדברים בצורה אחרת.

*למצוא מורה מתאימה לציור זה מסע. לא כל תלמידה מתאימה למורה מסויימת וההיפך. מכל מורה אפשר ללמוד דברים אחרים, מה כן ומה לא. 
חשובים לא פחות הם המורים ה"גרועים". מורים לא טובים בעיני הם מורים קמצנים שמסתירים מהתלמידים שלהם מידע שיכול לקדם אותם, מורים שמלמדים בלי לעסוק במלאכה בעצמם, לא מציירים בכלל ואפילו לא חושבים על ציור, אבל כן מלמדים אותו מכורח האינרציה. מורים לא טובים הם כאלה שכופים את עצמם על תלמידיהם מבחינת נקודת המבט, הגישה, מבטלים גישות אחרות ומזלזלים באמנים אחרים. עברתי אצל כמה כאלה בחיי וגם מהם למדתי די הרבה, בעיקר מה לא להיות.

עכשיו אנסה לקחת את המילה ציור ולהחליפה למילה חיים ונראה מה יצא לי מזה.



יום שישי, 1 ביוני 2018

חתולים

אני יושבת על הספה בסלון
ליצידי ישן החתול שלי
מילוש
חתול ערבי יהודי אני קוראת לו, כי נולד בגן הבוסתן ביפו
ושם מגדלים ילדים בשתי השפות ובשתי התרבויות
אמא שלו נטשה אותו
וחברה שלי הצדיקה אספה אותו ובהמשך העבירה אותו אלי
הוא שחור לבן
הוא טוב לב אבל גם קפוץ מזג ושורט לי את הרגליים 
הוא אורב לילדים שלי מאחורי הפינות, נועץ בבשרם שיניים
אני כועסת עליו וגוערת בו
והוא לא מוותר עלי

כל חיי הייתי בסביבת חתולים על הספקטרום התוקפני
מאז שהייתי קטנה אמי היתה מוצאת חתולים ברחוב
ורצה איתם לאנדרי הוטרינר ליד הסטודיו שלה שהיה אז בפיארברג
לחסן ולשים להם טיפות עיניים ולנסות להציל. 
חלק הצליחה, חלק לא. 
חלק אימצה ולאחרים מצאה בית.

היתה מגי שנפטרה מזיקנה. הורי קראו לה כך ע"ש מגי לונל שחקנית הקולנוע
זה היה באייטיז ועשיתי לה אלבום תמונות
אחריה סיסי הצדקת היפהפיה שנפטרה מכשל כליות 
אחריה פושט הלבקן החירש שנעלם בדרך נמיר וכנראה נדרס
חיפשנו אותו שעות, קראנו לו אבל זה היה מיותר, הוא לא שמע
אבא שלי היה מושך לידו טונים בטרומבון והוא היה ישן חזק על הכרית שלו
אחריו הגיע ג'וני הפנתר המסוכן שחולץ ממנוע ההאודי של דנציגר השכן שלנו בעל האיטליז
לימים הוא עבר לגור בסטודיו של אמא שלי והפך לאימת תלמידיה.
גם הוא יום אחד נעלם, הסברה היא שנקלע לקטטת חתולים שלא התאושש ממנה והלך למות בשיחים מאחורי המרכז המסחרי בתכנית ל'. 
גם אותו אמי חיפשה ימים ארוכים עד שהבינה שלא יחזור עוד.

אחריו הגיעה סושי הלבנה כאורז עגול מבושל, היא היתה מלאך והיו לה עיניים בצבע ירוק זוהר
אותה אמא שלי חילצה מקופסת נעליים שהושלכה קשורה במקלט
היא הגיעה לגיל מופלג ונפטרה בשיבה טובה, תמיד ראו בעיניה שהיא מרגישה אהובה
אחריה אמא שלי מצאה חתולה שלקחתי אל הבית שלי ושל האקס שלי וקראנו לה איגי
ימי החסד של הגוריות המתפנקת עברו מהר והיא גדלה להיות חיית טרף מסוכנת ביותר. היא היתה אורבת בבוידעם ושולחת לפה כואבת לכל מי שנכנס להתרחץ.
היא עדיין חיה, חיים מאושרים עם האקס שלי ובת זוגו בחו"ל והוא כנראה ההורה המסור ביותר שיכלה לקבל אי פעם
אחריה היה חתול שהשותפים שלי בירושלים אימצו, קראו לו איזבו כי מצאו אותו בהופעה של איזבו
הוא היה אפור, משוטט בחוץ רוב היום, יפהפה וחמוד ממש 
אחריו הגיעה אלי לוסי, כבר גרתי עם דני ברחוב כורש
אני מאשימה את עצמי שלא נתתי לה תרכובת חלב טובה בינקותה
ואולי גרמתי לה לבעיה עצבית
היא היתה יפהפיה סמיכת פרווה ותוקפנית בצורה מעוררת פלצות
עד היום אני נזכרת בנשיכות והחפירות של ציפורניה בבשרי
כשהיא החלה לתקוף את ינאי בשנתו, זה היה הסימן הטראגי להפרד
היא עברה לדוד של דני מרובה החתולים בקריית אונו ונעלמה משם עוד באותו היום
אשמה אשמה אשמה. אבל לא היתה ברירה.
אחריה הגיע מילוש, שהוא היהודי ערבי והוא גם נושך ושורט אבל אין מה להשוות לקודמיו
הוא חתול טוב ואנחנו כנראה הורים לא משהו
מעולם לא זכיתי להיות זו שישנה עם החתולים שלה מכורבלת במיטה שעות בלי לחטוף נשיכה כואבת כשאני מתהפכת בשנתי

עדיין, אני אשה של חתולים יותר משל כלבים, 
מבינה הרבה יותר טוב אנטומיה ופזיולוגיה ונשמה של חתול
ובכלל כשהייתי ילדה האמנתי שבעולם הבא שולטים חתולים ולכן מוטב שאהיה רבת חסד עמם כבר בעולם הזה
אני אוהבת חתולים מרחוק
לא מלטפת ברחובות, לא מתקרבת מייד לחתולים של חברים,
לא ממהרת לאמץ למילוש אח או אחות.
אני מפחדת לדפוק אותם, נדמה לי שאצל אחרים הם יגדלו יותר טוב
אני מתביישת מחתולים כי נדמה תמיד שהם רואים הכל ומבינים הכל
עם המבט החודר הממוקד והידעני שלהם
אף פעם לא אימצתי בעצמי מהרחוב. תמיד העבירו אלי. 
אני חוששת מהיום שהגור הבא יגיע אלי 
ושוב אחזור על עשרות הטעויות שעשיתי במשך חיי עם חתולים.


יום שבת, 21 באפריל 2018

עוד על חופש

את מי אני מחזיקה בני ערובה בתוכי? כל אלו שאני מנהלת אתם מאבקים והתחשבנויות בראש. מי יגיד דבר יותר נכון, יותר חד, יותר מכריע. יכולים להיות אסירי עולם בתוכי וגם כאלו שיושבים על פשעים ועבירות קלות, שמתחלפים כל כמה חדשים. אני רואה אותם בעולם האמיתי על בסיס קבוע, את חלקם כבר בכלל לא. ועדיין, בכלא שבתוכי הם אסירים. 
מה ישחרר את האסירים האלו מכלא גליה? סליחה. פשוט לסלוח. לא להם, העותק הפיזי שחי ונושם. אלא לעותק הדמיוני שמוחזק אצלי בתנאים מחפירים. סליחה שכלאתי את דמותכם, סליחה שחבטתי בה ככה. אתם חפשיים ומושלמים כמו שאתם, זו אני שהתבלבלתי.
בעצם, הסליחה מכינה אותי יותר טוב למוות. אם יש לי סוג של או סי די לסדר את המרחב הביתי שלי שיהיה נקי ונעים, למה לא לסדר את החורבה שמתחוללת בתוכי? לנקות, לפנות, לארגן, להעביר סמרטוט בפינות אפלות או גבוהות שצריך סולם בשבילן. לא להתעצל. לרוקן אשפה. לא לשחק אותה כאילו נקי אצלי. לנקות באמת. זה קשה. זה מתיש. העצלנות עומדת בדרך, גם חוסר רצון ונכונות לכבד מחשבות מטונפות בסמרטוט. לא מגיע להן. שישארו טינופת.
יש מלא מה לנקות. את החשדות, את ההתחכמויות, את האשמה, העליונות, הנפרדות, הבוז, הפחד. 
דיברתי היום עם חברה שלי באוטו. היא אומרת שאי אפשר באמת. כשאני שומעת "אי אפשר" אני חושבת, איך בכל זאת.
הרי בשביל מה אנחנו כאן אם לא בשביל לקחת את החומר הזה שנקרא חיים ולעבוד איתו? ללטף אותו, לחבוט בו, למרק אותו, להרדם עליו, להנות ממנו?

בראש סדר עדיפויותי תמיד עמד החופש כתכלית העליונה. לא שהבנתי מה זה אומר בדיוק להיות בחופש, אבל ידעתי שזה הדבר. והנה גם בלימודי אנתרופוסופיה רודולף שטיינר מגדיר חופש כמטרה העליונה שאליה אדם צריך לחתור.

החופש הוא, לפי מה שאני מבינה כעת, שחרור מנסיבות החיים שלי. חופש מההיצמדות להגדרות שמספרות עלי דברים. נתונים. מספרים. תיוגים. כל אלו, טובים וגרועים ככל שיהיו, הן אלו שמקרקעות אותי, הופכות אותי לפרור אבק שנאבק. 
על כסף, על כבוד, על ערך עצמי. 
אין לי אשליות, אני חיה בעולם החומר. נהנת וסובלת ממנו, מחוייבת אליו באיזשהו אופן.
מצד שני, אני שואלת, האם אני יכולה להתנהל בעולם הפיזי ועדיין לרחף מעליו? זה מה שכל המדיטציות והדרכים הרוחניות השוות מנסות ללמד אותנו לעשות. להשתחרר מיחסי המשיכה-דחיה שיש לנו בעולם הזה כדי לפעול בצורה נקיה וחפשית. ישר מהמקור, ישר מטוב הלב הבסיסי שעומד בעצם הוויתינו. ישר מהמעיין הנצחי שיש בו את כל התשובות לכל השאלות, נחמה, כח, אומץ, תושיה, שמחה, חיות. הכל. 
אני יודעת ששם נמצא החופש שלי, האושר שלי. אני לא תמיד מסוגלת או רוצה לרחף. לפעמים כל מה שאני צריכה זה להתפלש בבוץ טוב טוב, כדי להגביה עוף כמה ימים אחר כך. דואליות, כן. אבל זה שאני יודעת בוודאות שיש דרך ברורה ואמיתית, זה המון.

יום שישי, 23 במרץ 2018

ניקוי אביב

יותר מדי ביצים ביותר מדי סלים. האביב מביא אותי להתפוצצות הרי הגעש של הצוף של השמונים אלף דברים שאני עושה או מעורבת בהם או עובדת בהם או לומדת אותם או משרתת אותם. 
אני אמנית, מציירת, מחזיקה סטודיו, מלמדת בו תלמידים, מלמדת בעוד שלושה מוסדות אחרים, לומדת אנתרופוסופיה, אמא לשלושה ילדים, מחזיקה בית (כביסה כלים ניקיון בישול קניות) וחברה של הרבה אנשים. 
יותר מזה, יש לי אובססיה להתערב ולעזור ולהתנדב במקומות שצריכים אותי ובמקומות שפחות צריכים אותי. ככה אני. לא יכולה לשבת מנגד. ומעל הכל מרחפת עננת הריפוי המתוקה השכינתית. אני רוצה, כל כך רוצה לרפא ולהירפא, להביא סליחה לעולם, גם לבלתי נסלח, להשתחרר מכל עולות הקיום ולצאת לחופש. וזו אולי ה-משימה שמחלחלת לכל מי ומה שאני.
אני מרגישה שהעשייה המוגזמת הזו מגדירה אותי ומעניקה משמעות לחיי. בילתה אני חסרת משמעות. מה אעשה בלי ציוריי? בלי תלמידיי? בלי חבריי? בלי משפחתי? מה אעשה בלי תפקידיי הרבים? בלי היוזמות וההתנדבויות שלי?
יש לי המון מה לתת וזה נראה לי גסות ובזבוז לא לתת את מה שיש בי למי שרוצים או צריכים.
יש רגעים שההמון הזה מניף אותי מעלה ועושה לי נעים בהילה ויש רגעים שאני מרגישה שאני נקרעת בכל החזיתות, נשברת, לא מתפקדת, חלשה ומובסת. לא מספיק טובה ומלאה באשמה וספקות כלפי מניעיי.
אז מה המניע האמיתי שלי לאגור כל כך הרבה עיסוקים וקשרים? הרצון האלטרואיסטי לרפא את העולם או הדחף הנרקסיסטי להעניק משמעות לחיי? אולי אני פשוט חולת אקשן? חייבת דרמות? חייבת עומס מוגזם כי בתנאים האלו אני צומחת הכי טוב? 
אין ספק שדחיפה מעבר לקצה מוציאה ממני הרבה דברים טובים בסטודיו ובכלל בעבודה הפנימית שלי. אבל היא גם מערערת אותי ומבלבלת אותי. חונקת אותי ומסבכת אותי.
האם אני ראויה משמעותית ופורצת דרך? או כפייתית, מבועתת ואכולת אשמה?
העודפות הזו מבקשת ממני הפסקה. להפסיק להתערב, להפסיק ליזום, להניח רגע לכל העיסוקים. לנקות, לפנות, לארגן מחדש. לקחת שקית אשפה ענקית ולעבור בשלל התחנות שבי ולרוקן לרוקן לרוקן. כמה חתיכות של דברים מחכות להתייחסות, כמה פרורי רעל שהתעצלתי לנקות, יותר מדי מזה ויותר מדי מזה, מי צריכה כל כך הרבה?

במפגש פסגה מרגש שהיה לי עם חבורת הקוסמות שלי התעוררתי להבנה שלצאת מאזור הנוחות שלך זה האנטי אייג'ינג הכי טוב שיש. במקום לסגת לתוך עצמך, להצטמצם ולהצטמק לתוך מה שאת רגילה אליו בחייך את יוצאת מתוך עצמך אל הלא נודע, מתרבה, משתכללת, מפתיעה ומחליפה צבעים.
אם אזור הנוחות שלי הוא ה"מלא להתפקע", אזי לצאת ממנו אומר לשחרר לפחות שליש מהתפקידים והמשימות שלי. להרפות לתוך מצב חדש ובלתי מוכר שאינני יודעת מי אני בתוכו. לא מעורבת ולא מתערבת, לא משתדלת, לא מתאמצת, לא חייבת להיות הכי הכי בכפר: הכי מעורבת, הכי מגניבה הכי סלחנית הכי לא צפויה. 
האם אוכל למשימת נקיון האביב הזו?
אני רוצה לצאת לחופש מעצמי, המתישה שאני. להתנהל בשלווה ובשלום בתוך נתיביי, בלי לפחד, בלי להתגונן, בלי להילחם. לדעת את הראויות והמקום שלי בחופש מהוכחות, להסכים להיות במקומות שמעוררים בי בעתה, בלי לברוח, בלי להתנער. ללכת אל הלא מוכר שבתוכי.
אני מרגישה שרק הצהרת הכוונות הזו כבר מתניעה בתוכי את התהליך.
אז חג חירות שמח חברים אהובים, צאו אל מסע הנדודים שלכם ותמצאו מלא אוצרות בתוככם אמן!