יום שלישי, 13 בפברואר 2018

שאלה של שייכות

בלימודי האנתרופוסופיה בהם אני נוטלת חלק השנה, נתבקשנו באיזשהו שעור לנסות להזכר במורים משמעותיים שפגשנו במהלך חיינו. מורים שהטביעו בנו חותם, שעוררו בנו השראה עצומה, שהאמינו בנו או שחוללו בנו שינוי.
שאלה זו, פשוטה ולגיטימית, כמעט מתבקשת, הפילה לי המון אסימונים.
התפלאתי לגלות, שבילדותי לא פגשתי באף דמות חינוכית שנסחפתי אחריה, שהבעירה בי תשוקה לדבר מה, שהבינה אותי או עודדה אותי ממקום אותנטי. אף לא אחת. לא בבית הספר, לא בחוגי אחר הצהריים, בשום מקום. 
הייתי תלמידה חולמנית בעלת הישגים בינוניים ברוב המקצועות ומכיוון שלא נטיתי להפריע למורים, לא הייתי לאף מורה על הכוונת. בעצם, אף מורה לא ממש ראה אותי. אף אחד לא הביט בי באופן שגורם לי להרגיש משמעותית או נבונה.
חוויה כזו יכולה לגרום לכל מיני תגובות שרשרת. במקרה שלי, היא יצרה בי רעב אינסופי לתשומת לב ובעיקר לצורך עמוק בשייכות. את תשומת הלב שלי ניסיתי להשיג בשלל דרכים. בבכי, בצעקות, בפרובוקציות, בהבלטה עצמית. ואת השייכות מעולם לא הצלחתי לגמרי לממש. 
בכל מקום שאני מגיעה אליו או יוצרת לעצמי, אני תמיד מרגישה זרות. גם אם כל התנאים הם הכי נוחים, הכי בעדי ולטובתי, הכי מאפשרים, אני אף פעם לא לגמרי שייכת. אפילו בתוך המשפחה הגרעינית שלי אני מרגישה לא אחת זרה.

שייכות אי אפשר לביים, אי אפשר לכפות ואולי גם אי אפשר ללמוד.
הגעתי להבנה שהנדודים האלו שלי, בין אוהלים, בין מחנות, בין מדבריות והצורך הנואש שלי להטביע חותם (איכותי! אותנטי! דומיננטי!) בכל מקום שאני מגיעה אליו, הוא תוצאה של אותו רעב קדום שלא נענה בתוכי מצד אף דמות חינוכית.
הבנתי, שאת עברי לא אוכל כבר לשנות ואת שעור חיי בשייכות אולי לא אסיים ללמוד לעולם, אבל כן אוכל כדמות חינוכית בעצמי, להעניק את אותו המבט לתלמידיי.
מבט נקי וחף משיפוט, שרואה דרכם, את מי שהם באמת. בלי להעצר במחסום הקולות שהם מוציאים או התלבושות שהם עוטים, בלי להתרגש מהמניפולציות והקשיים שהם לכאורה מציבים בדרכי. לראות אותם באמת, לעומק, באופן שלם.
כמו שהייתי רוצה שיראו אותי. לא צריך אפילו יותר מפעם אחת. מבט אחד אמיתי וכנה שבא ישר מהלב, שרואה את מי שניצב מולי כמו שהוא. זה מספיק. מספיק כדי לחולל שינוי תודעתי עמוק ולגרום לתלמידיי להאמין לי. לבטוח בי. להסכים לשמוע אותי ולשתף איתי פעולה. בעצם, כולם הם סוג של תלמידים, גם המורים עצמם כמובן וכל בני האדם שאפגוש אי פעם, הם מורים ותלמידים שלי. 
הבנתי שאם אראה אותם באמת, אפילו לשבריר שניה, הם כבר שלי ואני שלהם, כבר יש בינינו אחדות ואנחנו לא מעוכבים יותר באף מחסום. אנחנו חופשיים לנוע, ליצור, לדבר, להתפתח. ומה יש לנו לשאוף לו אם לא אל החופש הזה בדיוק?

אז הנה, פיצחתי אולי נוסחה ואני מייד משתפת כדי להושיב את הלמידה הזו בדאטה בייס שלי, אולי גם שלכם.

אני צרובה ונצרבת כשאני לא משוייכת, בהתניות העבר בהן אני מורגלת. למשל דוגמה. ביקרנו היום במוזיאון תל אביב עם בית הספר לאמנויות. המדריכה הובילה אותנו באחת התחנות לעבודתו של זמיר שץ, חביבתי מדינת כל אזרחיה, שנמצאת בחלל אוספי המוזיאון. עבודה עצומה ומרשימה, של עשרות רבות של דיוקנאות שזמיר צייר. אני מאוד מעריכה את זמיר כאמן והוא יודע את זה בוודאי. ותמיד, כשאני רואה את הקורפוס הזה, אני מרגישה מותקפת. ולמה? כי זמיר עשה שם פעולת סימון טריטוריה, ברא שם מולדת של מדינת כל אזרחיה, שהם חברים שלו מעולם האמנות, תאורטיקנים, אוצרים, ילדים פלסטיניים, דמויות שמתו, אקסיות, כל מיני. מעגל אנשים שהוא שלו. וכל מי שלא מצוייר לא שייך. וכל מי שלא מצוייר, לא חשוב. קצת כמו מועדון רפי לביא. מי כן ומי לא. עכשיו, זה לגמרי לגיטימי, כן? אבל בגלל שאני לא מצויירת שם ואינני שייכת למעגל האנשים החשובים הזה, אני סולדת מהעבודה. אין לו באמת שום סיבה לצייר אותי, אנחנו לא חברים טובים או משהו. אבל העבודה הזו מציבה לי מראה בדיוק אל המקום בו אני מרגישה חולשה. אל מחלת השייכות שלי. אני מודה לו על השעור החברתי הזה שהוא עושה לי, אפילו בלי שהתכוון, כי זה מאלץ אותי להתקדם הלאה. 
זה לא רק הוא, זה כל מועדון חברים אחר שאליו אני לא משוייכת. 

מערכת היחסים שלי עם הזרות היא מורכבת. אני מצד אחד באובססיה לנצח אותה ומצד שני משתמשת בה ככלי רומנטי לציור וביטוי עצמי. אפילו גם קצת מכורה אליה. 
ובכל זאת, אני עדיין מאמינה שהאפשרות להתבונן בעולם, באנשים, בארועים לעומק, באופן מלא ושלם, באופן חפשי משיפוט וראשוני, שם נמצא הצוהר אל האמת האמיתית ביותר.

יום רביעי, 17 בינואר 2018

מיהי לוזרית

ברגע מסוים, את צריכה להתבונן ולראות איפה את חשה זרה בעולם. פתאום עולה בדעתי שכוחות אינרציה עתיקים דוחפים אותי ומאיצים בי להתייצב בפני אתגרים שאני כלל לא שייכת אליהם יותר. זה די משונה לגלות. דווקא הייתי בטוחה שאני עדיין שם, ואולי אני מחפשת תירוצים להמנע מהתמודדויות מתישות?
אבל האמת היא, שלמה להתאמץ איפה שבסופו של יום, בכלל לא בא לי להיות?
יש משהו מאוד מנחם וממקד בהבנה הזו. מצד שני היא טורפת את הקלפים, או בעצם מעלימה אותם כליל ואת לא יודעת מה את כן. אז מה אני כן אם לא מה שחשבתי? ומה הערך שלי? והתוקף שלי? והאם לא מאוחר מדי לשנות? והאם זה שאני משתנה אומר שאני לא רצינית ולא מחוייבת כלפי מה שהגדרתי פעם לפני עשר שנים?
מעלי ממטירה עננת ה"לוזרית". 
מיהי לוזרית? מישהי שלא עמדה ביעדים, מישהי שמתעצלת, מישהי בלי ביצים, מישהי שלא מתקדמת, מישהי שנעלמת.
ומיהי באמת לוזרית?
מישהי שלא מקשיבה לעצמה, מישהי שפוחדת לעשות שינויים, מישהי שכל כך לא אוהבת את עצמה שהיא מקריבה שנים ארוכות ויקרות לטובת מפעלים שלא מרגשים אותה, שלא מניבים לה מאום, שהיא בכלל לא מצטיינת בהם ובכל זאת היא עושה מאמצים אדירים לקיים מה שהבטיחה, מה שצריך, רק כדי שלא יחשבו שברחה באמצע. שלא יאשימו אותה בהתחזות, שלא יראו את חולשותיה.
ואיפה אני?
בין לבין, אלא איפה? אני הרי מטיילת על פסגות האלפים השוויצרים, שכחתם?*
אני בין הכוחניות לויתור, בין מאמץ היתר לויתור וההתמסרות. בין האגו הגדול לבין השקט והענווה. 
בין האומץ לזרוח את כל היופי המהמם שאני לבין הרצון להיבלע בתחתית בור הביוב.
משהו בי אומר לי שביום שאסכים לקבל את שתי האפשרויות, להיות גם לוזרית וגם ווינרית, אם אפשר לדבר בשפת המזון המהיר, אז אוכל להתייצב ולמצוא שקט ומנוח. להרגיש בבית גם באור וגם בחושך. לנהל דיאלוג בריא עם הזרות ולהסכים לתת לה להתארח ולשמוח כשאני חשה שייכת בלי לפחד שתיכף זה נגמר.


* http://changetshirt.blogspot.co.il/2017/10/blog-post_17.html?m=1

יום חמישי, 11 בינואר 2018

פוליש דה דאימונד

סבתא שלי האהובה ז"ל, היתה מזכירה בכל הזדמנות לחתנים הקנדיים שלה
Dont forget to polish the diamond
אני איכשהו עם הקונוטציות שלי והפלפליות שלה, חשבתי שהיא רומזת להם בגסות לא להפקיר את נקודת הג'י של נכדותיה האהובות, שם נמצא היהלום, כידוע, ואותו מלטשים. ואולי לא התכוונה לנקודת הג'י ממש אלא דווקא באופן הוליסטי, לטפל בהן יפה. לקנות פרחים, לחזר, לעזור, להחמיא, כמובן גם לעשות אהבה וכו. אני צריכה באמת לברר את הנקודה הזו עם בנות דודי הלוהטות.
בכל מקרה, המשפט הזה חלחל לי ככ עמוק, שאני מזכירה אותו לעצמי בכל מיני הקשרים אחרים. מבחינתי, היהלום הוא אני עצמי, הנפש שלי. לזכור למרק ולנקות אותו זה דבר חשוב מאין כמוהו. כשפני השטח שלי עכורים ומוזנחים אני לא רואה שום דבר ובוודאי שאינני זוהרת ומאירה. ואם אני זוכרת למרק את תוכי, כל מליוני הזויות שבי קורנות אור, מחזירות אור, מגשימות את יעודן.

***

אם קראתם בפוסט הקודם שלי, ביקשתי השנה להתמסר למה שהחיים מביאים לי. ממקום אקטיבי ושלם, להתמסר. לעשות את הטוב שאני יכולה ולהרפות. חסר לי אויר והתמסרות זה ה-דבר שפותח נשימה. אני מגלה שהמשימה קשה לי. אני מלאה התנגדויות והצמדויות לנסיבות החיים. רק שלא יקרה ככה, רק אם יקרה כך וכך אוכל לחזור לנשום שוב. הלוואי ש ואם רק היה ועוד וריאציות. בעיניים פקוחות אני רואה שאני מוליכה עצמי שולל. הרי זה באמת לא משנה כמה אהיה בעד או נגד. התרחשות כלשהי תתרחש ואני אצטרך להתמודד אתה. אז למה מראש להתנגד? ומה הכי גרוע שאני חוששת מפניו?
השנה נכנסתי לחדר כושר רציני עם ההתמסרות הזו ואני ממש ממש מתכננת לעבוד על זה. אני בטוחה שהחיים יביאו לי תרגילים קשים ככל שאהיה רופסת. 

***

המילה ענווה תמיד נשמעה לי כמו אחת המילים הכי מתחסדות. (אחרי חמלה. חמלה היה הכי גרוע. זה הצטייר לי כרחמים אדנותיים). לא עוד. אני רוצה להיות ענווה. ללמוד לחיות בלי צורך נואש לבלוט ולהבליט, לדעת ולהוכיח. פשוט להיות נוכחת בשקט ובהקשבה בלי לפחד שזה מעלים אותי וגוזר את מותי. ששום דבר לא יאיים עלי. אפשר?

יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

הגשמות ל 2018

אם יש דבר שמניע אותי בוודאות הוא חובת ההוכחה.
ברור לי שאם אכתוב כאן התחייבויותי ויקראו אותן כמה וכמה אנשים, רוב הסיכויים שלא ארצה להתבזות בפניהם ואתגייס כל כולי להוכיח.
ובכן, מה שאני מבקשת השנה הוא כמעט היפוך מוחלט של אשמה ותוכחה ככח מניע. 
כי אני מבקשת השנה להתמסר. להניח עצמי בעדינות בכף הבריאה, או בכף המזל והגורל, או בכפו של ג'ה, תקראו לזה בשם שהכי מלטף לכם את הלב, ולהתמסר למה שהחיים מביאים לי. להאחז כמה שפחות בנסיבות, בהבטחות, בתכנונים ולהסכים לקבל את פני הדברים המשתנים כפי שהם נגלים בכל רגע נתון. נמאס לי לנהוג במכונית הזו של חיי, עייפתי. גם כך יש לי חרדות נהיגה וגם כך לא אני בוחרת את הנתיבים רוב הזמן וגם לא את קצב ההתקדמות, בוודאי שלא את היעד הסופי. מכאן שכל הנהיגה שלי מיותרת, אני יכולה באותו הזמן פשוט לשבת ולהנות מהנוף.
מובן שהגוף שלי הוא לא סרח עודף שהרוח מעיפה מצד לצד, יש לי משמעות ותפקיד ורצון ותקוות. אבל הבנתי שיש דרכים שונות להגיש בקשה, יש דרכים נעימות ומתגמלות יותר לנוע במרחב או לבוא במגע עם החיים.
ולכן אני בוחרת לשחרר ולבטוח. יש לי תחושה שבאופן הזה אני אשקיע את האנרגיות שלי במקומות הנכונים, שהדרך בה אדבר ואפעל תהיה הרבה יותר חסכונית ומדוייקת ובוודאי שתניב את התוצאות הכי טובות. 
השנה אני מסכימה להיות הכי יפה שאפשר, הכי מטופשת שאפשר, הכי גמישה, הכי סלחנית, הכי אוהבת. ציפור לוחשת לי באוזן שגם האמנות שלי תשתכלל בכמה רמות כשבאמת אסכים לשחרר את המבט החיצוני הקמצני והצורב. 
כן אפשר לעשות אמנות מעולה אמיתית כואבת כנה מצליפה ביקורתית ומתוחכמת ממקום שלם ושמח. אפשר.
אפשר גם וגם וגם. אפשר ואין שום סיבה להסתפק בפחות.
אני גמרתי לחסוך על עצמי ולציית לחוקים לא כתובים של אגואים זרים שסימנו לי מטרות קומוניסטיות בראש, לאן מותר לי ולאן אסור לי. למה התמכרתי לפיקציה הזו בכלל?
ביי ביי שוטרי חרש בדיוניים, צאו לפנסיה וסעו הלאה. אני לא זקוקה לשמירה, אני בטוחה ומוגנת גם בלעדיכם. 
אני מעדיפה למסור עצמי בידי סמכות אוהבת אחרת, אחראית מכם, חכמה מכם, מושלמת מכם.

זו אם ההגשמות שלי השנה, להסכים להתמסר. על גבי ההתמסרות הזו אבנה יקום שלם, יפהפה, שכולו קשרים כנים ומושלמים של אהבה.

שנה חדשה טובה לכולם, ידידים יקרים!

יום רביעי, 20 בדצמבר 2017

מוות פתאומי

בבית קפה יושבת אשה, מולה בתה 
ילדה בת 11
אמא עשירה, לבושה יקר, על חוטמה משקפי ארמאני 
שדופה, כפופה, מבטה עולה מדי עשר עשרים דקות ממסך הטלפון הלאה אל הרחוב
אמא, את זוכרת איך בתך נראית? ראית כמה היא יפה? ראית כמה שיערה ארך?
אמא לא רואה, אמא במסך. אמא עסוקה בעיצוב פנים.
אמא מעצבת בתים לאנשים אחרים, תפנימים קרים בצבע שחור אפור לבן
אמא מסתכלת על אריחים וחיפויים ועושה לייקים למעצבים אחרים
אמא עיוורת לצהוב החיטה בשיערה של בתה, לתכלת הטורקיז בעיניה
אמא רוכנת אל המסך, הוא מחזיר יותר אור מהעולם שבחוץ, הוא מושך אותה כמו יתוש
הבת קמה והולכת, אמא בכלל לא רואה, אמא במסך

אמא איך היית פעם? מה היית פעם? זוכרת ימים שישבת עם חברות והסתכלת להן בעיניים?
זוכרת שלבשת וורוד וטורקיז וירוק?
זוכרת שהתלהבת מחתיכים? זוכרת שהשתזפת לאור השמש ונשרפת בשלל גוונים?
אמא, איזו מן ילדה את מגדלת? תמונתה ותבניתה אינן חלק מצורת הרשתית שלך
עינייך לא צוחקות ולא בוכות, הן מרצדות מול מסך מהבהב, רק שם את חיה
רק שם את מתה

גם לילדה יש מכשיר אבל היא לא מתעסקת איתו
היא אוכלת סופגניה ומתבוננת באבקת הסוכר הלבנה ובריבה האדומה
מתוק לה וטעים לה, כיף לה בחופש
אבל אמא לא רואה ולא שואלת
אמא עסוקה בתפנימים של אחרים
אף מילה לא עוברת בינהן
והילדה שגדלה סביב אמא שמתהלכת לידה אבל לא נוכחת בשום צורה
מקבלת בטבעיות את העדרותה של אמה

אמא נוסעת בג'יפ של חצי מליון שקל, אמא מחנה אותו בחניה המקורה
אמא משפצת דירות במאות אלפי שקלים, דירות עם ריצפה אפורה וארונות שחורים
מיזוג מרכזי ומערכת תאורה חכמה, חדרי ארונות ענקיים
אמבטיות מפוארות ומטבח עם אי בודד ששום דבר לא צומח בו
אמא מעצבת בתים מתים לאנשים מתים
אנשים שנמצאים כל היום בעבודה ובמסך
עם ילדים שמסתובבים כל היום במסגרות חינוך ובמסכים
אין בבית לב, אין בו חום, אין בו מילה כתובה אחת,
אין קקי מרוח בשירותים, אין סיר על הכיריים, אין טביעות אצבעות
אין שערות על הכר או שלושה שמפואים באמבטיה
אין אנשים חיים בבית הזה

אני מתבוננת בהן, בילדה ובאם מהשולחן הסמוך ומספרת לעצמי את כל זה
זה נראה לי מאוד מדוייק ממקום מושבי
אני רואה את התמונה כולה
מגרניט הפורצלן ועד ההפרשות הקטנות

אני פוסעת חזרה הביתה
בפינת הרחוב, יונה מתה
ממקורה ניגרת שלולית דם בצורת לב
אדום שאי אפשר בכלל לערבב
אדום של קרביים, של חיים
יונה אפורה שחיה חיים שנסתיימו לפני רגעים ספורים
אי אפשר לעזור לה, היא מתה
אפשר רק לצלם ולזכור שהיתה
ולהראות לאחרים על המסך





יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

מה ביני ובין האושר?

נדמה שרק חשיבות עצמית ותחושת חטא מתמשכת. אם הייתי מסוגלת להניח לחשיבות וההבלטה העצמית, באמת, בשלום, בלי להדגיש את עצמי כל הזמן, בלי להוכיח בכח שאני קיימת, שווה משהו, בעלת דעה משמעותית, בעלת מעמד מכובד, הייתי הרבה יותר מאושרת.הכוונה בלשתוק היא להיות נוכחת במלואי, קשובה, עירנית, פנויה, בלי להידחף כל הזמן עם ה"כן גם אני, כן גם אצלי, כן כבר הייתי וראיתי". בלי לשפוט ולבקר. פשוט להרפות ולהקשיב.
למה זה כל כך קשה? כי אני מפחדת להפסיד. שלא יתפסו לי את המקום, את הכסא, אני מפחדת להעלם. למה אני לא סומכת על זה שיהיה בסדר? שהכל מדוייק? שבהקשבה מלאה אין רפיון ומוות אלא דווקא כח, עומק ואומץ?
דבר נוסף שעומד ביני לבין האושר הוא תחושת החטא המתמשכת. פנימה והחוצה, תנועה אחת שנעה סביבי ובתוכי. אני מרגישה אשמה על הכל, אני מאשימה בהכל. ברירת המחדל של מערכת ההפעלה שלי היא להאשים. אני כמעט מוכרחה לתת לה להוביל כי כל החלטה אחרת תחוויר ותרגיש מפוספסת, לעומת התוכחה הנוקבת והקולנית. אין יציאה ממעגל האשמה הזה, היא מזינה את עצמה כל העת. קראתי פעם, שכשעולה בך כעס, את יכולה לאפשר לו לצאת ממך בתוך דקה וחצי אם לא תגיבי אליו. כי תגובה תזין אותו לעוד סיבוב. אז אם את כועסת ותוך כדי את נושמת ולא מגיבה, לא משתלחת, כעבור דקה וחצי הגל חולף. ואז את משוחררת. אולי זה נכון לגבי כל גל רגש ותאווה חזקים. אולי זה נכון גם לגבי התמכרויות?האם יבוא יום ויהיה לי אמון מוחלט בטוב? בכך שהדברים מתנהלים כפי שהם אמורים ואני יכולה לפעול בתוכם באופן חפשי, קל, מדוייק ועירני? כל כך הרבה יותר נכון לקחת משם אחריות על החיים. כי מה יש לי בדיוק להפסיד כבר? הרי לא אני קובעת הכל, לא אני אחראית על הכל.אני אחראית רק על עצמי, על מחשבותי ופעולותי ורק משם תבוא גאולתי.
כמשל, הייתי אומרת שבמקום לדאוג לגוף והזהות שלי במרחב בו אני חיה, עלי לדאוג למרחב כולו. לארגן אותו באופן שנעים להיות בו, לאוורר אותו, לפעול וליצור בתוכו מתוך כבוד לכל החפצים והגופים הנעים בתוכו. מתוך התחשבות, התייחסות והערכה. כך אני יכולה להרים תנועה יצירתית גדולה, אפקטיבית, מקורית, רגישה וישירה. כך אני יכולה לפנות ללבבות רבים יותר.הלבבות מרגישים מייד שהם כלולים במרחב הנרקם והם מייד נעתרים ונפתחים כי זה כמו חמצן בשבילם. זרימה חדשה של שייכות, של עשיה משותפת, של תנועה בריאה. אין אף אחת שמתיימרת לנהל אותם, למשטר אותם ולהתעלות עליהם. יש פניה נעימה ועתיקה, חפשיה מאשמה ומציניות. הלב מכיר ויודע אותה משחר הימים והניגון שלה נעים וחם.
הלוואי שאדע לפנות אל עצמי בנעם, בכבוד, בהשתאות ובהקשבה.הלוואי ולא אהיה מאויימת מכלום. שארגיש חפשיה ובטוחה בעולם. שיש לי מקום והוא יופי של מקום. שכל מה שקורה לי הוא לא טוב או רע, אלא פשוט רצף של ארועים שאני אינני קורבן שלהם. הלוואי וארגיש תמיד שייכת. שאשמח בשמחתם של אחרים מפני שהיא של כולם. שמחה היא דבר יפה ונעים וכולם צריכים להרגיש יפים ונעימים.הלוואי שתמיד ארגיש אהובה ואוהבת.

יום ראשון, 12 בנובמבר 2017

פרשת המכתב

אני אמורה לכתוב עכשיו את הטקסט לתערוכה החדשה שלי, "אופנת הנמר" שתפתח עוד שבועיים. אבל סיפור אחר משתחל פנימה, מבקש שאספר אותו, אחרת לא יתן לי להתרכז בטקסט. סיפורים שנדחפים באגרסיביות, אין מה לחנך אותם. צריך לשחרר וזהו.

בכתה ז' למדתי בתיכון צפון תל אביבי מלחיץ. היה צריך שם ציונים גבוהים, זה היה ז'- יב'. ילדים שהרגע יצאו מבית ספר יסודי עושים הפסקה בחצר עם נערים ונערות שכבר התבגרו, מלאים בהורמונים, ענקיים, מזיעים, עם שיערות ברגליים. בשלב הזה של התיכון, אם אין לך אחים גדולים בבית ספר ואת גם לא הכי מקובלת, עדיף להיצמד לקיר המוכר והבטוח. היתה בתיכון הזה אז מחלקת אמנות קטנה, בעצם, אולי רק כיתה אחת ששימשה לשעורי צילום. היה בה חדר חושך ועוד חדר קטן להתכנסות לפני ואחרי השעור. את שעורי הצילום העבירה אז מורה, שלדעתי אף אחד לא ידע שהיא אמנית די מוכרת ומוערכת. היא היתה מקצועית, נחמדה ומסורה לעבודתה עא"פ שאפשר היה להרגיש שהלב שלה במקום אחר, שהיא בוודאי לא עושה עכשיו בדיוק את מה שבא לה. כאילו מתפשרת מחוסר ברירה ובאה ללמד.
היא היתה לסבית. היו דיבורים וניחושים. אולי אפשר היה להרגיש. היתה לה הליכה נחושה וגברית, תמיד לבשה שחור, היה נראה שהיא מצמצמת את הנשיות שלה למינימום. שיערה השטני היה מוטל על הראש בתספורת קארה שגזרו מספריים ביתיות, או קשור בקוקו חזק מאחור ועל אפה משקפיים שחורות עבות מסגרת שמסתירות את פניה היפים והעדינים.

היתה כיתה אחת שטיפחה במיוחד, זו היתה כיתה של קבוצת בנות שמאוד אהבו אותה. הן היו מגיעות לכל השעורים, נשארות שם שעות לעזור לה לסדר ולארגן, מגישות מליוני תרגילים ופרוייקטים. הרגיש כאילו הן עושות שם ממש עבודה רצינית. לא כמו הכיתה שלי, שהגיעו אליה כל מיני משועממים שחיפשו מגמה קלה להעביר בה את הזמן.
היא עבדה עם כיתת הבנות הזו והכינה אותן לבגרות באמנות. נתנה שם את הלב והנשמה שלה. זו היתה שנה עם פרוייקטים מרשימים ביותר שנתלו והוצגו בבית הספר.

יום אחד, אחת הבנות מהקבוצה הזו, השאירה לה מכתב בתיק בעילום שם. במכתב כתבה לה הנערה שכולם יודעים שהיא לסבית, ושזה חולני והיא צריכה להתבייש, ושהיא תדווח עליה ואיזה גועל נפש. אף אחד לא יודע מי הנערה שעשתה את זה.
המורה קיבלה סכין בלב, בבטן, בנשמה. הסכין בוודאי הסתובבה ושפכה לה את הקרביים. היא לא סיפרה לי את זה אבל אני יודעת. בסוף השנה היא פרשה. הפסיקה ללמד בתיכון הזה ואחרי זמן קצר עזבה את הארץ.

כשהייתי בשנה א' בבצלאל נפתחה לה תערוכה בגלריה תל אביבית. היא הגיעה מחו"ל עם בת הזוג שלה והבן שלהן. התערוכה היתה מאוד מעניינת, צילום פסיכולוגיסטי, תיאטרלי, דרמטי, צילומי סטודיו מוקפדים כאלו, אולי 14 פריימים. התחלתי להכיר אז את העבודות שלה ונוכחתי שאז בימי התיכון בכלל לא ידענו שמלמדת אותנו אמנית כל כך מרגשת, עמוקה, מבריקה, מורכבת. לקחנו דברים כמובן מאליו, נדנדנו לה בשאלות מפגרות, התחצפנו, ציחקקנו כשחשבנו שהמורה להיסטוריה מתחילה איתה בהפסקות בלי בושה והיא דוחה אותה בנחישות.

כבר שנים שלא ראיתי עבודות שלה. אבל היום, גם אני מלמדת בבית ספר ובמכללה. יש לי תלמידים בכל מיני גילאים, צעירים, מבוגרים, כאלו שבחרו באמנות כמקצוע, אחרים כתחביב, או ילדים עם נטיות אמנותיות שמבקשות להתפתח. גם עלי התלמידים שלי לא יודעים הרבה. הם פוגשים אותי בשעור, אני עומדת לשירותם, מספרת, מלמדת, מתארת, מדגימה, מתקנת, מעירה, מדייקת. אולי הם חושבים שאני נודניקית? אולי שאני קשוחה? אולי שיש לי ריח רע מהפה? אולי שאני מטורללת?
היום אם רוצים לעשות לך שיימינג עושים לך את זה מול קהל של 700 איש בככר וירטואלית. אף אחד לא טורח לכתוב לך על נייר ולהטמין לך בתיק לעינייך ובושתך בלבד.
מעניין מה קרה לאותה תלמידה שעשתה את המעשה הזה? מעניין אם היא עוד חושבת על זה? מעניין כמה זה השפיע על אותה המורה בהמשך חייה?
תמיד אומרים שלמורה יש הרבה כח אחריות והשפעה על חייו של התלמיד.
זה כל כך הדדי.

אפילוג:
אחרי שכתבתי את הפוסט התבלבלתי מאוד. תהיתי למה היתה נחוצה כתיבתו והאם חציתי גבול פרטי של אותה אמנית. בכל זאת מסרתי כמה פרטים מסגירים אודותיה. אז הסרתי אותם. בעקבות הפוסט קיבלתי תגובה, או שיתוף, שאותה תלמידה ששלחה את מכתב הנאצה למורה שלה, חיה היום עם אשה. מתבקש לומר: כמה לא מפתיע. הוונדליזם שיצא ממנה כנערה הגיע ממקום סוער ומבולבל בתוכה, שהמורה כנראה שיקפה לה יפה וברור.
בסופו של דבר, העניין הוא לא המעגליות או היציאה מהארון, אלא הפרספקטיבה. הידיעה שהדברים הם לעולם לא כמו שהם נראים. שתלמיד שיכול להיות היום אויב מושבע עלול להפוך בהמשך לחבר נפש נאמן. שארוע טראומטי יכול לדחוף אשה אל עבר אמת גלויה ובלתי נמנעת, אל מקום אחר לחיות בו, אל אמנות חדשה שמבקשת להיווצר.