יום שני, 15 בדצמבר 2014

איך לא להיות אמן ממורמר

מכתב שכתבתי לחברה יקרה שלי, אמנית, שאחרי כמה שיחות בינינו הבטחתי לשתף אותה באריכות בדרך שאני עושה...

חברה אהובה



מאיפה להתחיל?
יש ככ הרבה מה לומר על הנושא הזה, של איך לחיות בשלווה בתוך החיים המורכבים שלנו. האם זה אפשרי? ואיך בדיוק עושים את זה? האם יש לזה תנאים כלשהם? או שכל אחד יכול? חייבים להאמין במשהו? במה? 
אלה רק חלק מהשאלות שמייד עולות. האמת שזה די פשוט בסופו של דבר
אבל מצריך בהחלט רצון חזק לשנות, אומץ לעשות זאת והתמדה בהמשך.

אני יכולה לכתוב לך קצת על מה שעבר עלי ואולי תמצאי חיבור כלשהו למה שאצלך.
אז אני החלטתי שאני לא מוכנה להמשיך לחיות חיים אומללים של קנאה וכעס, של השוואות אלימות ותחרותיות עם כל העולם. כל כתבה בעיתון או פרס שלא קיבלתי הוציאו אותי מדעתי והדירו שינה מעיני לילות ארוכים. כל שיחת טלפון או מייל שלא קרה בהם מה שקיוויתי הרסו לי ימי עבודה שלמים בסטודיו. מוכר לך?
הלכתי לכל מקום בלב כבד. חשדתי בכל אחד כמעט שהוא יודע משהו שאני לא. גם מה שהשגתי בעבודה קשה אף פעם לא הרגיש לי מספיק. 
פשוט לא הייתי מרוצה ולא הייתי מאושרת. וזה חלחל לי גם לחיים הפרטיים כמובן. לזוגיות שלי ולאמהות שלי. חוסר סבלנות וחוסר שביעות רצון בכל תחום.

בעצם, חוסר הפרופורציות שלי כלפי האופן בו חייתי (כאדם יוצר) היה לטובה, כי רק מתוך קריסה טוטאלית הצלחתי לקום ולשים לזה סוף.
אז אחרי שהחלטתי את זה, התחילו הספקות. 
מה אם אני אהיה עכשיו אדם שליו ושקט ונינוח, בטח האמנות שלי תהפוך להיות דרעק. לא? כי התחנכתי לפי המסורת שאמנות טובה באה ממקום רעב וכואב. ושאם נח לי, אין סיכוי שארשה לעצמי להרגיש משהו "אמיתי".
ושאולי הנוחות תקהה את האמביציה שלי ואשאב לי לחיים משעממים בפרובינציה.

כאן אולי המקום להזכיר את אוייב מספר אחת שאנחנו מארחות בחפץ לב מאז ומתמיד. האגו. כמה שמענו עליו כבר. אז הנה עוד טיפה.
יש בתוכינו איזשהו מנגנון שמבטיח לך שאם תעזי למוטט אותו- הוא ימוטט אותך בחזרה. אנחנו חושבים שהאגו מגן עלינו. שומר עלינו דרוכים ועירניים, שלא ידפקו אותנו, שלא יגזלו מאיתנו. האגו לכאורה מגדיר אותי כמי שאני: גליה, בת 37, אמא לינאי וטל, אמנית וכו. כל מה שחיצוני. כל המעטפת שלי. בעצם, מה בפנים?
אף אחד לא יודע. בטח שלא אני. הבנתי שאין לי שמץ של מושג מי אני ומה אני רוצה בכלל. האם כל מה שאני עושה בסטודיו ובחיים שלי (בחירות מקצועיות, חברתיות וכו) הן באמת משהו שאני מאמינה בו? או שככה נדמה לי שצריך? 
מי בכלל קבע מה זה "הצלחה"? נחום טבת? שרית שפירא?  גלריה גגוזיאן? מוזיאון המומה? מי קבע?
מי קבע שרק אם כותבים על התערוכה שלך אז היא שווה ביקור? שאם מכרת עבודות את אמנית מצליחה ואם לא מכרת את נכשלת? שאם יש לך תערוכה בחו"ל את שווה משהו ואם אין לך את אפס? מי קבע?
ולמה אני מוכנה לחיות בכלא הפיקטיבי הזה כל כך הרבה שנים? במקום שרק הולך ונהיה יותר מחניק. הרי ברור שכל הרעיונות והמחשבות שהזכרתי עכשיו הן פראנויה גמורה. הרי ראינו לא פעם ולא פעמיים אנשים שהחיים שלהם מתנהלים אחרת מה"חוקים". ואם לא ראינו, אז מה. ככה זה לא איכות חיים. מגיע לך הרבה יותר. מגיע לך הכי טוב. לא פחות. מגיע לך קודם כל שתצליחי להעיף את הג'יפה, למוטט את המגדלים הגבוהים האלו של היאוש מה"עולם החיצוני" שלא מתפקד כמו שאת רוצה בדיוק. מספיק עם ההשוואות ההרסניות לאמנים ש"עשו את זה" יותר טוב. מי הם? ומה הם עשו? ולמה זה שייך לחיים שלך? כל אחד עושה מה שהוא עושה ולא הגיוני שזה מה שיהפוך אותי לאומללה או מאושרת. זה חיצוני לגמרי.
החדשות הטובות הן, שהעולם החיצוני לעולם לא יתפקד כמו שאת רוצה. אף פעם. גם אם תהיה לך תערוכת יחיד במומה ויכתבו עליך בכל העיתונים והציורים שלך יהיו בכל האוספים השווים. גם אז לא תהיי מרוצה. כזהו האגו. מפלצת שלא יודעת שובע. תמיד תרגישי רדופה. כאן או במנהטן. 
אז איפה עושים את התיקון?
בפנים כמובן. רק בתוכך. רק את יכולה להעלים את האשליה הזו כלא היתה, להפרד ממנה לשלום. שלא תחשבי שמשתחררים בקלות. האגו כזה גאון, תחבולן, מניפולטיבי. יעשה כל שביכולתו כדי שתישארי אומללה ולא מסופקת. אינספור פעמים תתפתי לחשוב מחשבות שנאה וקנאה על קולגות שלך ש"הולך" להם יותר טוב מלך. זו אשליה אחת גדולה. את אף פעם לא באמת יודעת מה קורה אצל אנשים אחרים בחיים. את כל העולם שאת פוגשת, את חווה דרך העיניים שלך בלבד. רק את מייצרת את האלימות שאת חיה. ורק בתוכך את יכולה לשחרר ולרפא את השדים. כל מה שאת חושבת על עצמך הוא אשליה אחת גמורה. אין לך מושג אמיתי מי את. ולכן אין לך באמת מושג מה את רוצה. גם אם ברור לך שאת אמנית וכו'.

אגב, החשדנות והרדיפה העצמית, בסופו של דבר בעיקר גורמות לנזק. לבידוד ולמחסור. גם אם אני מפרגנת באופן מכאני לקולגות שלי. מחשבות של מחסור מביאות למחסור ממש. וכך, מחשבות הפוכות עושות את ההיפך.
כשחסר לך משהו, אהבה, כסף, זוגיות, תערוכה וכו, הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה לתת ממה שאין לך. ממש ככה. זה פועל כמו קסם.
ראשית, את לפתע חדלה להרגיש כמו אחרונת המסכנות. הרי בכל זאת יש לך איזשהו משהו לתת למישהו אחר. מילה טוב או חופן אגוזים.
בהמשך, הדברים עובדים ככה, שכשאת נותנת משהו מעצמך, הוא חוזר אליך בכל מיני צורות. בדרך כלל לא הצורות שהיית מצפה להן.
כך שאם את מחליטה שכל מה שיעשה אותך מאושרת זה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, רוב הסיכויים שזה לא יקרה בדיוק ככה. את צריכה לתת בלב רחב ולשחרר. פשוט לשחרר. 
לאמן את עצמך לא לחשוב על כלום.
ישר יבוא האגו ויצליף בך. את חיה בחרא מדינה, את לא עושה כלום, את לא מעורבת, מה את עושה כאן בכלל, אין לך כסף לכי תפרנסי, את מזדקנת, את מכוערת וכו. זה אני מביאה לך מהרשימה הפרטית שלי ככה בכיף.
כאילו שאם אבוא לתקוף את העולם עם כל האגרסיות שלי יצא מזה משהו טוב.
למדתי לזהות את ההתקפות האלה כשהן רק מתקרבות. יש להן ארומה מאוד ברורה. הן פשוט שליליות. מחשבות של חוסר. גם של היבריס אגב, כלומר מחשבות מאניות. 
ואז, אני פשוט מוציאה את השקע מהחשמל. מפסיקה מייד לחשוב אותן. חושבת על כלום. על אין. על חלל שחור. (בלי לשפוט, חלל שחור זה רע וכו, הנה זה האגו מדבר)
בהתחלה המח לא מכיר אין. לא מבין מה עושים עם זה. 
בהמשך, המרחב הזה של הכלום הולך ומתייצב. נהיה נינוח. את יכולה להגיע אליו ביתר קלות תוך כדי תנועה. ואת שמה לב שהמרחב הזה נותן לך נשימה. אוויר. רווחה. שקט. שפיות. בהמשך קורים עוד הרבה דברים טובים אחרים, אבל על כך כבר בפעם אחרת...
יצא לי מייל ככ ארוך ואני די מרוצה ממנו, אז ברשותך אפרסם אותו בבלוג שלי בלי להזכיר שמות.
שעוד אמנים ולא אמנים יוכלו לקרוא ולחשוב על כך.
אני מודה לך בהזדמנות זו על ההזמנה לכתוב לך
כי זה גם מבהיר ומסדר אצלי דברים שוב. כמו תרגילי סולמות לפסנתרנים. וכאמור, זו משימת חיים שהעבודה בה רבה, טובה וחשובה.
אוהבת אותך,
גלי

יום שבת, 15 בנובמבר 2014

הפה הנקי

אתמול קראתי בטור של אלון עידן בהארץ על האופנה החדשה: החלפת המילה לא במילה פחות. הוא טוען בסופו של טור שההחלפה הזו מסמנת סימפטומים של כהות חושים וניתוק רגשי נוכח המצב המחמיר באזורנו. וכדי לטשטש את הכעס וחוסר האונים אנחנו מתנתקים ומרככים את הדיבור. הוא חושב שלא צריך להמתיק את המילים ושזו צביעות פנימית.

אני רוצה לומר כמה דברים על דיבור נקי. (תתכוננו לקרוא הרבה לא ופחות פחות)
דיבור נקי הוא לא ללכלך על עצמך ולא ללכלך על אחרים. לא לרכל, לא לשקר. לא להזיק בדיבור. זה בגס.
בניואנסים העדינים יותר, אחרי שהסכמנו להתפרק מהתחמושת הכבדה, אפשר גם להתאמן בלא להיות ביקורתיים-דפנסיביים. כמעט בכל משפט שני שלנו יש ביקורת עצמית או חיצונית.
בשלב הבא, אפשר לנסות לדבר באופן קונסטרוקטיבי. במקום להגיד מה אני לא ומה אי אפשר, להגיד מה אני כן יכולה וכן רוצה. מה כן מתאים לי.
ובהמשך, אפשר לנסות גם לדבר ממקום של אהבה פנימית וחיצונית, מקום של אחדות.
אני משערת שהשלב הכי מתקדם הוא לשתוק.

אבל מה? עולה הכעס. לקרוא את השורות האלו ולכעוס. מה פתאום לנקות את הדיבור כאשר האדמה בוערת? כשיש כל כך הרבה שנאה וגזענות ברחובות? כשהתקווה לשלום רחוקה כל כך? כולם אינטרסנטים ואי אפשר להשיג כלום בלי קשרים. הכל מרגיש צבוע ומלאכותי. זה מעורר תחושת חשדנות והכחשה.
ברובד עמוק יותר, זה מרגיש כאילו אם אוותר על המילים הקשות שיש לי להכות בהן בעולם, העולם ישתלט עלי ולא יהיה לי בו מקום. יקחו לי (את הפרנסה, את התור, את העבודה, את החניה).
וברובד היותר עמוק, אם לא אדבר ולא אגדיר מי אני ומה אני רוצה וצריכה, אני אכחד. אני אעלם ואמות. פחד מוות. גם הפחד של אלון עידן שכותב הטור הוא פחד מוות. אם לא אומר לא אז כיצד עוד אפשר להתנגד בנחרצות לעוולות העולם?

ואני רוצה לטעון אחרת.

אם אני מנקה את הדיבור שלי, אז גם המחשבה שלי מתנקה. כשהמחשבה שלי מתנקה, הכוונות שלי והמעשים שלי הופכים נקיים. וכשאלו נקיים אני יכולה להשתמש באנרגיה העצומה שעומדת לרשותי לתועלת העולם. דאגה לגוף ולנפש שלי היא בעצם דאגה קולקטיבית לכם. אתם, שמכירים אותי ושלא מכירים אותי. ההשפעה המרחבית של זה היא עצומה ואני מקבלת עליה הוכחות כל העת.
כמו כן, כשהדיבור שלי נקי אני יכולה ועוד איך להשתמש בכל מילה שלא תהיה, ולו הקיצונית ביותר באפקטיביות מירבית ומבלי לייצר אנטגוניזם ומריבות. משום שכשהלב נקי אפשר להגיד כל דבר. הלב הנקי יודע להגיד את המילים בצורה הכי מדוייקת. להבין מצבים מורכבים ועדינים בקלות רבה. להוציא את היאוש והציניות מהמשוואה ופשוט להגיב לעניין. בלי שמחה לאיד ובלי אינטרס. רבותי, אפשר לחולל ניסים עצומים באופן הפשוט והנגיש הזה. בלי זעם, בלי הבערת צמיגים, בלי להשכב על גדרות. הבונוס הוא שזה עוזר גם לדייק דברים בינינו לבינינו. להבין מה בדיוק אני רוצה וצריכה ולהשיג את זה בקלות רבה. בלי ללכת סחור סחור. בלי אמונות תפלות והיגררות פסיכוטית לסרטי פראנויה.
כולנו זקוקים לריפוי הזה.

לכן, אני מבקשת לסכם ולומר, שכל פעולה מילולית קוסמטית אין לה שום השפעה ממשית לכאן או לכאן. מה זה משנה אם התלונה חריפה או דקה כשמה שעומד מאחוריה מקוטב לחלוטין (צודק/טועה, כובש/נכבש, רע/טוב, מצליח/נכשל, אזרח נאמן בגיהנום הדואליות).
מה שהניקיון המילולי מאפשר לנו בסופו של דבר זה אומץ גדול להיות טוב בעולם בלי לפחד.





יום רביעי, 5 בנובמבר 2014

שאלות הרות גורל על חינוך

לפעמים, להיות אמא זה לחיות בתוך יום כיפור מתמשך. ימים ארוכים של חשבונות נפש נוקבים. החלטות גורליות הקשורות לעתיד ילדיי.
עוד כמעט שנה קלנדרית שלמה שבסופה ינאי יעלה לכתה א. אמות הסיפים רועדות. ואני כמו נערה מתבגרת יורה את כל התחמושת שיש לי (על עצמי) ומנסה לקבל החלטה בהפסקות האש היזומות. מכל כיוון עפים לי טיעונים לכאן ולכאן. מה כדאי? עבור מה שווה להילחם? מה הסיכונים שאני לוקחת?
אגיש לכם את הדברים בצורה פשוטה:
מערכת החינוך הרגילה (בה ינאי לומד כעת, גן חובה) מפחידה אותי מאוד, מבלי שאפילו ביקרתי בבית הספר המיועד. מבחינתי, כל מה שחולה במערכת הפוליטית, במשרד החינוך ובחברה הישראלית (גזענות, נפרדות, אלימות, שנאת זרים, חשדנות, קפיטליזם דורסני, רמיסת אינדיוידואליזם) מציף את בתי הספר. כל מי שהוא לא "סטנדרט" הוא ודאי עפיפון או בעל הפרעות אחרות שהמערכת לא אוהבת ושהמורות לא מסוגלות להכיל (אחרי הכל, 35 תלמידים בכיתה וכו). וככה, אם את קצת אחרת, כמו שאני הייתי לצורך העניין, חולמנית, צפויות לך 12 שנים של שיעמום אטומי מלווה במורים פרטיים כמעט בכל מקצוע, תחושה מתמדת שאת אהבלה ושבית הספר הוא גטו חברתי תרבותי. כל זה שלי מהחוויה האישית שלי.
מספיק לי לשמוע איזו מורה צועקת במגאפון על תלמידים המשתתפים בטקסי זכרון כדי להצטמרר. כשאני בג'ם סשן פראנואידי על הנושא אני אפילו מרחיקה לכת ומדמיינת שכל המורים שבויים בשיטה הדורסנית (צריך לשרוד וזה) ולפיכך מחזיקים בדעות קיצוניות הפוכות משלי. וכל מה שנראה אחרת הוא בוודאי מצג שווא צבוע. מערכת שבולעת ומקיאה. ומה שיצא לי ממנה בבוא העת זה נער מכור למסכים ולטמטום, שפוט חברתית, מוותר על עצמו, לומד להתחרות ולהתכחש לזרים וחלשים. ובהשפעת חברים לא טובים מסומם זרוק וזומבי שמתעלל בחלשים וקורא לחברים שלו יא הומו יא בן זונה.
לא קצת נסחפתי?
אין סיכוי שבבתי הספר הרגילים לומדים גם ילדים שמנגנים בחלילית ומחליפים קומיקס? משחקים די אן די ומעמיקים לעצמם את הידע המוזיקלי והתרבותי שלהם? או שכל אלה לומדים רק בדמוקרטי, בטבע, באנתרופוסופי?
כי כשאני מתבוננת סביבי, כל חבריי האמנים כולם ללא יוצא מן הכלל (למעט שניים שלושה) למדו בבתי ספר רגילים ומשעממים. וכל חבריי הלא אמנים שמחזיקים במגוון משרות מכובדות, משכילים ומפוקחים, עירניים, מפגינים ומעורבים גם הם למדו בבתי ספר רגילים. 
וכן, גם יצאו כמה זומבים מסוממים מכאן ומשם. כי לא היתה אולי אף דמות שמשכה אותם החוצה מזה.
וכאן מגיעה שאלת ההורים והחוויה הביתית. מה עדיף? ילד שלומד בחינוך האלטרנטיבי הכי שווה ומעולה בעולם אבל הבית אליו הוא חוזר כל יום מלא סכסוכים והזנחה? או ילד שלומד בסתם בית ספר עם מורה אהבלה אבל חוזר כל יום לבית שנעים להיות בו, שמקשיבים לו ומבשלים לו ותומכים בו?
ומה עם הילד עצמו? מה כל ההחלטות הגורליות הקשורות אליו הן רק חיצוניות? הרי הוא בן אדם בזכות עצמו שמתפתח ולומד ובוחן אפשרויות... ובוחר אם להיות ערס מקלל או חנון קומיקס. מבנה אישיות עצמאי, הייתם מאמינים?
לא כי גם אני המשועממת העדפתי לשבת שעות ארוכות בבטלה על ספסל בגן הציבורי עם החברים שלי מאשר להתאמן בצ'לו. "זרקתי לפח" את הכשרונות שלי לטובת מעמדי החברתי. חלמתי שעות ארוכות על בנים שאין לי שום סיכוי להשיג במקום לקרוא ספרות מופת.
האם באמת כל מה שהיה, היה כזה נורא? לא. הנה אני כאן. הכל בסדר. השלמתי את מה שהיה חסר לי, עשיתי שני תארים באוניברסיטה אפילו שהיתה לי בגרות פח ופסיכומטרי עוד יותר פח.
כי זה מה שיצא ממני. ככה. 
אז מה, אם ינאי ילך לבית ספר רגיל יהרסו לכולנו החיים?
אם אני לא שולחת אותו לבית ספר פרטי אני אמא פחות טובה ומשקיענית?
(אחרי הכל זה כולל גם הסעות יומיומיות לאורך שנים והוצאת עשרות אלפי שקלים נוספים)
ואם אני כן שולחת את ילדיי לחינוך פרטי אז אני לא שמה אותם בגטו חינוכי מסוג אחר? שאולי לא מייצג את המציאות שאנחנו חיים בה?
מה עלי לעשות? כיצד אוכל אי פעם להחליט? כל כך אינני שלמה עם עצמי וכל החלטה שעושים אנשים אחרים נראית לי ההחלטה הנכונה. ורק אני מפקפקת ומפחדת לדפוק את הילדים שלי.
והאם זו באמת החלטה כל כך גורלית? 
הפכתי להיות המורה הזו שצועקת במגפון, על עצמה...

יום שבת, 4 באוקטובר 2014

סליחה

ביום כיפור 1987 הייתי בת עשר בדיוק, שוטטתי בבוקר עם חברותי לכתה טליה וקרן באופניים בשכונה. היה משעמם. בואו ניסע לסבתא וסבא שלי בגבעתיים הצעתי. זה לא רחוק? שאלו. לא מה פתאום עניתי. זכרתי שאחי עשה את הדרך שנה קודם עם חבריו מתכנית ל' לדרום גבעתיים.
אז יצאנו לדרך. בלי מים, בלי כובע, ירדנו לאיילון מרוקח, נסענו נסענו זה לא נגמר. היה חום גדול, שמש חזקה. בערך במחלף ההלכה קלטנו שהדרך ממש ארוכה ואנחנו לא מגיעות. שכנעתי אותן להמשיך, לא נשאר עוד הרבה. המשכנו והמשכנו זה היה חתיכת מסע. כשירדנו לבסוף את הירידה של רחוב כ"ג בגבעתיים רוח נעימה ציננה את הפנים ואני בישרתי בשמחה שהגענו. מיוזעות ומותשות. דפקנו לסבתא וסבא בדלת. הם היו כל כך מופתעים וכל כך שמחו. באמצע השיעמום של כיפור פתאום אנחנו כמו שלושה פרחים. מייד סבתא הכינה לנו כוסות מיץ פטל מתוק ונתנה לנו סוכריות. הם לא צמו. כולנו התקשרנו בתורות הביתה להגיד איפה אנחנו. ישבנו כמה זמן בחצר עם המיץ והתלבטנו אם להשאר עד סוף יום כיפור. החלטנו בסוף לחזור באופניים. את הדרך חזרה אני בכלל לא זוכרת.

השנה צמתי רוב הצום והתכווננתי לחשבון נפש או לאיזשהו ניקוי שהסליחה מאפשרת. כי זה מה שסליחה עושה. בעיקר סליחה לעצמי. סליחה לעצמי על מה שמתעורר בי כתגובה לעולם בו אני חיה, לחיים הגדושים האלו. ותודה על ההזדמנות להציף את כל זה ולשחרר את זה הלאה ממני. ואני מקנחת באהבה, כדי לסיים את החוויה בשלמותה. כדי להיות שלמה ועגולה בלי חורים וחתחתים שהג'יפה נתקעת בהם. שולחת לעצמי אהבה ולכל שאר העולם שסביבי.
והפעם נראה שלא קרה כלום. ביקשתי סליחה אמרתי תודה שלחתי אהבה וכלום. בוהה במיטה ולא מתרגשת, לא מתנקה, לא מתעלה. צמתי. אמרתי לעצמי שאי התעסקות באוכל, במטבח, בבישול, בכלים ובהזנת בני הבית תשחרר אותי להרהורי. לקראת סוף הצום בשעה ארבע ורבע כשכאב הראש התמקם בביטחה במרכז המצח והסליחות הרגישו מכאניות, הלכתי לחמם לי מרק עדשים. ואכלתי תמרים. ולקחתי אדוויל. ושתיתי מלא מים. והכאב ראש עדיין כאן והסליחה טעמה תפל.
אבל אני לא מתנגדת לכל זה. שיבואו המחשבות הריקניות, החששות והדאגות האינסופיים, אני לא מתנגדת. אני יושבת במרפסת ורואה ילדים רוכבים על אופניהם רכיבה אחרונה לפני שהינומת הכיפורים מוסטת חזרה, הילדים שלי משליכים חפצים בכל הסלון, משתוללים וצורחים ואני יושבת עם הפנים החוצה מתבוננת בשקט. משחררת את האשמה גם מזה.
ויודעת שחלק חשוב בתהליך הסליחה והשלת ההגנות המזוייפות הוא החלק האפור הזה, שאין בו כלום.

יום ראשון, 28 בספטמבר 2014

מה אוכלים הצמחונים?

על בחירות התזונה שלי כתבתי כאן לא פעם, על שלל המאבקים שניהלתי עם עצמי כשניסיתי להיות צמחונית, כשנכשלתי בלהיות צמחונית וכשלבסוף הצלחתי להיות צמחונית. עברה מאז שנה וחצי בערך ואני יציבה ומאושרת. למען הגילוי הנאות, כשנסעתי להפרד מסבתי בטורונטו לפני שנפטרה, וביליתי ימים ארוכים בבית החולים, הלכתי באחד הימים בנחישות לסניף איקאה שהיה בסמוך וחטפתי נקניקיה בביסים גדולים. לא היתה ברירה. וגם באחד מהימים חזרתי ממוזיאון חיפה מאיזה כנס שדיברתי בו ואחרי התקף חרדת נהיגה היסטרי שתפס אותי בדרך, התקרקעתי בבית עם שלוש קציצות. אבל זהו. באמת.
אחד הדברים החשובים שלמדתי בתהליך, הוא לא להסתכל לאחרים בצלחת ולא להעיר הערות מוסר מזון לידידיי ומשפחתי. (אלא אם כן מישהו אחר פתח בדיון ושאל לדעתי). 
כל אחד בוחר את בחירותיו מהסיבות שלו. 
מה שכן,
לא פעם, לא פעמיים ולא עשר פעמים הגעתי לארוחות שהוזמנתי אליהן ולא היה לי מה לאכול, למעט לחם, ובמקרה הטוב גם זיתים, ירקות ותוספת בלי כלום. שזה שפע גדול! אבל ביחס לשאר הסועדים אכלתי את מה שהוצע מסביב. כלומר, מהצד. 
בהתחלה קיבלתי את הדין. אמרתי: מה זה אשמתם של כל השאר שאינם צמחונים? כולם אוהבים בשר שיחגגו, אני אסתפק בפיתה וחומוס. אבל עברה שנה וחצי והבוקר התעוררתי במחשבה שהגיע הזמן לשנות את זה. 
אם הייתי אלרגית לביצים בשר ודגים, היו מתחשבים בי ללא ספק ומכינים מה שאפשר עבורי. אבל משום שההחלטה התזונתית שלי היא מבחירה, היא מתפרשת לעיתים כמותרות. וסביב השולחן אין סבלנות לשכמוני. זה אולי מקומם את השאר ומרגיש כמו פינוק או אקספרימנט ואף אחד לא רוצה לשאת בנטל הזה. להכין עוד מנה. שתתגבר ותאלתר.
ואם אין לי מה לאכול, בעיה שלי.
טוב.
אז בעיני זה לא מתחשב ולא נחמד. אם אני הייתי מזמינה אלי הביתה אדם שלא אוכל ביצים, לא הייתי מגישה לו מנות עם ביצים. נכון? על אחת כמה וכמה אם מדובר באורח קבוע ואהוב, בן משפחה למשל. למה שאתן לו תחושה שהוא ראוי לקבל רק תוספות של המנה העיקרית?
אפשר לפחות להודיע לי מראש שהולכים לעשות אסאדו או ווטאבר ואני אוכל בבית או אגיע עם שקית פירות יבשים. (לא שאי פעם המצב היה כה גרוע, אבל רק לדוגמא)
אז זהו.
בדיוק אכלתי הרגע המבורגר צמחוני מעולה בלחמניה רכה ופריכה ואני שבעה ומאושרת.
אם הייתי רעבה עכשיו כנראה שהפוסט הזה היה נכתב בכעס או לא נכתב כלל...
וגם, אם יש לכם המלצות או תובנות לגבי הערכויות שכאלו בשולחנות אוכלי כל, אנא שתפו אותי בבקשה... תודה רבה

יום שני, 22 בספטמבר 2014

בעיקר דברים טובים

מה יעזור לעשות חיים טובים בשנה הקרובה החל מהיום:

הערה א': דורש אימון להגמל מהרגלים ממכרים ש"מגדירים" אותנו, אבל זה עובד כמו קסם!

הערה ב': ליקטתי אסופה זו עבורכם מכמה ספרים שקראתי לאחרונה. ניסיתי על עצמי וראיתי כי טוב.

אז הנה:

*להמנע מרכילויות ומדיבור שמפלג בין אנשים. לא משנה איזה אנשים. אפשר להיות פופולארי גם בלי ללכלך. במקום זה אפשר להתאמן בלשתוק אם אין משהו אחר להגיד.
ולחרוצים בינכם אפשר להרבות בדיבור שהוא מאחד, משתף ומאחל טוב לאחרים. גם לאויבים. בלי ציניות.

*לשתף פעולה ולהיות נדיבים עם אחרים. לתרום דברים, חפצים, בגדים, מילים טובות, עוגה, קצת כסף פה ושם. זמן כמובן. הקטע המהמם הוא שכל מה שתורמים בכיף (בלי למנות ולהתחשבן) חוזר פי כמה חזרה למערכת החיים שלנו. במיוחד כדאי לשתף פעולה עם "מתחרים" כדי להגדיל הכנסות לכולם. להמליץ, להחליף מתכונים ולדאוג לרווחתם. 

*להיות נחמדים ואדיבים לכולם. גם לאנשים שקל להיות נחמד אליהם וגם לאלה שקשה. בלי היררכיה. תסתכלו על כל מי שנמצא סביבכם כשותף לדרך. יש לנו אחריות הדדית אחד כלפי השני. מה זה להיות נחמד? לא להיות גס רוח. להיות נעים ולדבר יפה.
תשחררו את היהירות וההתבדלות אחד מהשני. אין באמת הבדל. נכון שעל פני השטח אנחנו מחולקים בקטגוריות, אבל להתבצר בזה רק מרחיק את הפתרונות האמיתיים. זה גם אולי מגניב להיות מיזנטרופ ומאוד לא מגניב להיות "לא בררן באנשים", אבל מי שבאמת מגניב הוא מעל ההגדרות האלה.

*לשמוח בהצלחות של אחרים. אבל באמת באמת. להבין שהצלחה של מישהו אחר זה דבר מעולה שתורם לכולם באופנים שונים. שמחה כזו תטיב עם כולם ותביא לרווחה ושקט נפשי. ובמיוחד בדרך מדהימה, היא תביא להצלחה שלנו. מה זו הצלחה? מה שאתם מגדירים הצלחה. (דברים טובים כמובן. לא הרס והשפלה של מישהו אחר)

המחשבה הצינית הקפיטליסטית של חלקנו ודאי תתגונן ותכריז שזה מתחסד, רוחני בשקל, בדיוני ולא מציאותי. מה פתאום לחלק רווחים? מה פתאום לשתף נוסחאות להצלחה? יביאו לכם מייד מאה דוגמאות לאנשים מאושרים ועשירים שלא תרמו ולא שיתפו. שיביאו. זה לא קשור לעניינינו. אתם רוצים להיות מאושרים, כן? בכם עסקינן ולא בהם.
תתמקדו במה קורה אצלכם ולא מה קורה אצל אחרים.
אחרים זה אחרים. כל אחד אחראי לעצמו בלבד. ומתוך האחריות שיש לכל אחד כלפי עצמו להיות בטוב, באופן טבעי חייהם של רבים אחרים ישתנו לטובה. 

מי שרוצה להגדיל ראש ולשלש את כל הדברים הטובים שקורים לו, יתאמן בלהודות על הכל.
תודה למה שיש לי וגם למה שחסר לי עכשיו. כל דבר שאני מתנגדת אליו (חוסר בכסף, אלימות, חוסר צדק, מלחמות) אני מעצימה אותו. כל השלמה והודיה על מצב כלשהו כפי שהוא, מאפשרת לו להשתנות. אצלי כמובן, ודרכי. וכך אפשרי לי ליצור שינויים גדולים ומרחיקי לכת כמו להביא לכאן ולעכשיו שפע, אמון, ידידות, שיתוף ושלום. לכולנו.

כך תפטרו מטונות של סרחים עודפים של אשמה, ספקנות, ציניות, בושה, שנאה וקנאה. מצער וחרטה על העבר ומחרדות ואיומים מן העתיד. כמו שהזכירה לי חברתי לי אורפז שאמרתי פעם אחרי מבחן ענק בסיום התואר השני בבצלאל: כמו לשחרר חירבון ענק. רק לדמיין את זה נהיה טוב בלב.

והבונוס!
כשאנחנו טובים באמת, כל כך קל להגיד לא, כל כך נח ונעים להגיד לאנשים מה אנחנו באמת חושבים בלי דפנסיביות או אגרסיביות, כל כך פשוט לעשות סדר עדיפויות נכון... כל הדברים שמעצבן לעשות כי מרגישים אשמה. אז הופ אין אשמה! לא מגניב?

אז אני מברכת אותנו בזה.

תודה על תשומת הלב!

יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

ירח מלא בחודש ספטמבר


הלילה הירח כה גדול וענוג ובטוח
אתמסר אפוא לאורו שיתפזר עלי
בלי לבדוק ולדעת מה קרה ואיך
פשוט אשכב שם מוטלת במאוזן
ואשתוק ואסגור עיני ואנשום עמוק פנימה
ואתן לו לעבור עלי ולרפא אותי הוא כבר יודע איפה יש בור ומה פצוע

ינחם ויניח רטיית עונג לכסותי ולשמרני
נבלה יחד כל הלילה כי נועדנו ואשקע לתנומה בחיקו
כשאקום אהיה רעננה ורחוצה, בהירה וזוהרת
בלב אחד ובראש שקט
בפה נקי שמילים בו מעט וכל אחת מהן טובה ויפה מאוד

***

בחודש ספטמבר נולדו שני בני במזל בתולה ובהפרש של שלוש שנים.
בזמנים האחרונים אני מפלסת דרך במצ'טה בסבך הקפיטליזם.
את כל גילויי המופלאים והנהדרים אני בודקת על עצמי. לכל תובנה יש השלכות גדולות הרבה מעבר לתחום השיפוט והכסף.
בני ינאי מציג לי שאלות שונות ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל להשיב לו ותחת איזה כובע. האם לספר לו את האמת שלי? כמובן.
כיצד? באופן שהוא מבין. האם אני מבינה אותה? מתברר שגם לי יש שאלות. האם אני יכולה לגדל ילדים חופשיים בתוך חברה קפיטליסטית, בעיר נורמטיבית וסטנדרטית בלי לצאת ממערכת החינוך הרגילה? פשוט ככה כמו פיתה עם שוקולד? בלי להוציא אלפי שקלים בשנה כדי שישקיעו יותר זמן בלחלום ופחות בלכתוב? ומה אם הם יחליטו מרצונם לשחק את המשחק הזה עד הסוף, בקטע של ליסוע באופניים חשמליות, לשים עגיל יהלום ולצעוק לחברים מלמטה באמצע הלילה :"יא בן זונה יא הומו" כי ככה קוראים אחד לשני עכשיו בכיתה ט' בלב המעוז הנורמטיבי הסטנדרטי. 
אני לא רוצה שילדי יהיו עסוקים בלשרוד חברתית. אני רוצה שהם יהנו מהחיים שלהם ומהתהליכים שהם עוברים. גם מהכשלונות. לא רוצה שהם יתחרו. רוצה שהם ישתפו פעולה עם חברים שלהם. שיחשבו בעצמם ולא יתגלפו בתבנית המסכים משתנה. (אייפד אייפון וכו)
ורוצה בשביל כולנו יחד שנשתחרר ממה שחייבים או ממש שצריך כדי לא להיות עבדים של השיטה הקפיטליסטית. השיטה הזו לא עובדת. גם אם היא מפרנסת מעולה אנשים מסויימים, כולם סובלים ואין בה הצעה אמיתית לנחמה וריפוי. זו שיטה של תחרות. אני לא מאמינה באנרגיה הזו יותר. אני מאמינה שהיא מזיקה גם למי שמצודד בה וגם למי שלא.

אני רוצה להרוויח מה שאני צריכה כדי לחיות טוב ובשאר 70% הזמן אני רוצה לנוח ולבלות עם אנשים שאני אוהבת. לשרת את המשפחה שלי באהבה כמו שהיא משרתת אותי. לא רוצה לבזבז את כל הזמן היקר שלי במשרדים ורכבים ממוזגים ולהרוויח יותר מדי כסף שאני לא צריכה כדי לשלם על חופשות יקרות יותר ובתים יקרים יותר, כדי להוכיח לאמהות אחרות שעשיתי את זה ושאני שווה הרבה. ובלב ריק לי ואין לי תקשורת בכלל עם הגוף שלי ואני לא רואה ולא מבינה שהוא חולה וצריך מנוחה ושהוא בודד וכואב. אני מניחה שהכתיבה הזו באה לנקות אצלי משהו. אם השיטה הזו שלא סופרת חלשים ככ מדכאת בעיני ואני עסוקה בלנצח אותה, סימן שיש לי איזה עניין לא פתור איתה. סימן שאני מזהה גם בעצמי חלק שהוא שפוט של השיטה, נתון למרותה ומפחד להיוותר חסר כל וטועה. לכן אני כותבת את זה.
בסטודיו יש לי מחברת שאני ממלאת בדברי נבואה מופלאים שמגיעים אלי כלבנים של בניין. אני אבנה מהם טקסט שיטיב עם הבריות ואפיץ אותו לטובת כל מי שירצה.
לילה טוב מלא אהבה.





יום שני, 25 באוגוסט 2014

ממלכת הלילה

תגידו גם אתם שמעתם בשלוש לפנות בוקר התחלה של אזעקה שמייד פסקה?
כי אני שמעתי, וגם טל ששחרר נהמה מהחדר השני וחזר מייד לישון... 
יופי באמת מישהו לוחץ בטעות על כפתורים. יקיצת בהלה זו השאירה אותי ערה עד ארבע ועשרים לפנות בוקר.
שכבתי במיטה וחשבתי לעצמי שאפילו עכשיו, כשאני כבר לא גרה בדירה רדופת ישויות וכבר לא שותה מלא אלכוהול כל יום וכבר לא שקועה עד צוואר בביצה הדמיוניות של עולם האמנות ובסרטים שלי, אפילו עכשיו, יקיצת פתע באמצע הלילה תופסת אותי לא מוכנה.
כל המחשבות סוטות ממסלולן ומתנגשות בעץ לכדי תאונות קטלניות. הכל רע, הכל חסר סיכוי, הבעתה פושטת בגופי. שיטוטים באינסטה ובפייס לא מכהות את המררה.
בסוף אני נרדמת ומתעוררת מחדש בבוקר וכל המחשבות נעלמו כלא היו, נמושות נראה אתכן באור יום צאו תעשו סיבוב, נראה אתכן! אין לכן אומץ, מה? בטח.
חשבתי בבוקר, שזה כמו שילדים מפחדים ממפלצות שמתחבאות להן מתחת למיטה. ביום ברור שאין שם כלום ולא מפחיד ללכת להשתין בלילה לבד. אבל בלילה, מערב פרוע. מתחת למיטה יכול להיות בערך כל דבר. במיוחד עם שיניים ופרווה שנוהם ומתפתל.
אני יכולה לזכור בילדותי ונעורי יקיצות לילה צלולות, שקטות, ריקות. המרחב שבין החלום לעירות היה נקי. מתישהו במהלך החיים הוא הזדהם והיום, למרות כל הנקיונות שאני עושה בחיים שלי, את המרחב הזה עוד לא הצלחתי לארגן ולפנות.
האם יכול להיות שאני מזיזה ג'יפה ממקום למקום? משל מרחב הלילה היה ה"מתחת לשטיח" שלשם מטטאים? היום נקי והלילה מלוכלך?
אני מתמידה ואין לכלוך שחומק ממני. לא מכולם אני מתכוונת להיפטר, אחרי הכל, מלוכלך זה גם יפה. אבל. אל ממלכת הלילה אני נחושה לסלול נתיב כדי לבקר שם ולראות מה קורה.
אעדכן אתכם כשזה יתברר שתוכלו גם אתם לסייר במרחב הכי מעניין בלי להיות שפוטים סומאים.
לילה טוב....

יום שישי, 22 באוגוסט 2014

שלושה שירים קצרים



על כוס תה של אחר הצהריים
התפארתי בפני חברתי עדה
כי מאז שאני צמחונית אני כבר לא מפליצה
"מי שלא מתעלל בבטנו, בטנו לא מתעללת בו"
השארתי רושם
למחרת סיירתי בין כתלי המוזיאון
השעה היתה מאוחרת ואני נכנסתי לבדי לתערוכה עדינה ושקטה
וכך כשאני מתבוננת לי באיפוק בא לי פוק
הופתעתי, יש לומר, ושחררתי באגביות ובשקט
ריח דיסהרמוני בשלוש שכבות הנחשפות בו בזו אחר זו
מקפל בתוכו משמעויות תמוהות
בתמונה שמולי משתקף אדון גבוה ונאה שעומד מאחורי
ניצב דומם ולא מייצר אף מחווה מאשרת או מכחישה
ואני יודעת
כי הדימויים העדינים בתערוכה 
יצרבו בזכרונו לעד עם התלת שכבתי
וכשיזכירו באזניו להבא שם האמן, יעלה באפו הריח
הוא יחייך ואולי ירטון
איך נהרס סיפור אהבה

***

גם בשבריר שניה מקופל נצח שלם
אז אין מה לדאוג

***

בוריס צייר אבסטרקט
באה מלחמה
כולם פוחדים
רצים אל בוריס
דופקים בדלת
צייר אותי בוריס
שיזכרו מי הייתי

בוריס מסכים
יושב בשקט ומצייר אדון, גברת וילד לפי הזמנה
במופשט
איך יבינו מי הייתי? שואלים הניצבים
עשית ממני מרק
עשית ממני מי אמבטיה
בוריס אומר זה מדוייק מאוד
בעולמות הבאים אין כזה דבר ריאליסטי פיגורטיבי
מלאך המוות יודע להעריך רק מופשט

בוריס יודע כי פגש כבר את מלאך המוות 
במלחמות איבד יד ורגל
ראה הרבה מוות, שכול, שיגעון
וילדים מתים
וגם כמעט התאבד בעצמו
היה זה מלאך המוות שהציל אותו מעצמו
ואמר לו זמנך עוד לא בא
שב וצייר אבסטרקט
אני אבוא מפעם לפעם להציץ איך אתה מתקדם
אם תרצה גם אשב לך שתצייר אותי
דרבן אותו המוות
ובוריס מחה דמעה והסכים, ירד מגג המרכז המסחרי
וקנה בחנות חומרי הציור "כיף לי" מכחולים בדים וצבעים
ישב וצייר עוד ועוד וכמו שהבטיח לו מלאך המוות
בא לבקרו מעת לעת
בוריס צייר את ידידו פעמים כה רבות עד שההיכרות בינהם היתה אינטימית
ואפילו רומנטית
ואת ציוריו זכה להציג בכניסה לתאטרון העיר רמת גן
באכסדרה המוארת היטב
הבאים וההולכים לא שמו לב שמלאך המוות הוא שמביט בהם כל העת
כשהם ממהרים לנוחיות או שותים קפה שחור בחברת עוד זוג חברים

כשנגמרה המלחמה אנשים הפסיקו לבקש להנציח
ומאסו בפיגורטיבי והריאליסטי סופית
הם הסכימו לנסות ולחיות בתוך המרק או מי האמבטיה
בתוך הכלום
וכשהכלום מלך מלאך המוות הרגיש בבית
והאינטימיות היתה כה גדולה בכל מקום
שנהיה כזה חושך
וכולם שכחו הכל
והשתתקו

***


יום ראשון, 27 ביולי 2014

הונאת השנאה

בימים הסמיכים והמורכבים האלו, אני נודפת מכל החורים.
משק הדמעות, מהאוזניים, מהאף, מהתחת, משחררת כמויות אדירות של אינפורמציות וחומרים
ומרגישה כאילו כל טיפה שיוצאת ממני לוקחת אתה עוד מסה של כח. 
כאילו אני מתפיידת, מתדחללת, נהיית חסרת גוף. אבל הלב עיקש. הוא כואב מאוד מאוד. ולא מוותר לי. כמו משוגעת בכתונת המתהלכת בין הכתלים, אני ממלמלת לעצמי: הפעם זה אחרת. הפעם משהו גדול ורע מתרגש על העולם הזה. משהו גדול ובלתי הפיך. אבן עצומה המתגלגלת במדרון. והמעטים שמבינים חלשים מדי לעצור אותה. 
ברור לי שבעבור ההתמרה הגדולה שנכונה לנו כאן, ידרש "מחיר" כבד. כמו שאנו מגדירים מחיר כבד בתרבות המערב. מוות הרס וחורבן של חיי אדם, תרבות, בעלי חיים ורכוש.
מי שיצליחו לשרוד את התופת הזו יהיו אלו בעלי הצורה הגמישה שיכולים לוותר על הרבה (אולי הכל) כדי להשתחל בנקיק, ביציאת החירום האחרונה. אני מקווה שאני ומשפחתי, חבריי ושאר הבריות הטובות נלמד להיות מספיק גמישים, אבל מוכנה לאפשרות שגם לא נספיק או לא נוכל לוותר על הכל. ימים כאלו מביאים אותי לנאומים שבימים כתיקונם ישמעו מופרכים. לי זה הגיוני כאור השמש.
כמו שאני רואה את הדברים ומפנימה אותם עוד ועוד, כל מי שנושא בלבו שנאה ותעוב למישהו או משהו אחר, מכיל את הפצע הזה בתוכו. כלומר, משהו בתוכו לא מרופא ולא שלם. לא נמצא בקבלה מלאה של המצב, של האחר. וכל עוד אין קבלה מלאה וראיה מלאה של האחר, גם השפל שבאדם, הנתעב שברוצחים (כן מה לעשות), אין סיכוי לשלום אמיתי. 
כשאני חושבת על אילת שקד למשל, אני מייד נבהלת וחושבת לעצמי: היא אשה לא מפותחת ומסוכנת לאנושות. היא הגיעה למקום הזה בזמן קריטי והיא מחרבת ומסיתה. וגם ליברמן. ואני יכולה להמשיך ולהמשיך. ואז
אני מבינה שאיילת שקד לא מרופאת אצלי. יש לי פצע בלב ששמו איילת שקד. והוא דורש קבלה מלאה ומחילה. ואפילו אהבה. כן. מרעיד את אמות הסיפים. כי רק כשאפסיק לראות באיילת שקד אוייבת שלי, היא תחדל מלהיות אוייבת שלי. אני אייתר אותה מהאוייבות שלה. וזה עושה הבדל גדול.
אז תגידו לי ודאי: אוקי, ומה אם היא ממשיכה להסית? ומה את עם הריפוי הפרטי שלך יכולה להשפיע, מחט בערימת שחת? 
ובכן, אני מאמינה שאני יכולה להשפיע. וכל אחד מאיתנו יכול. זה קשה וכמעט בלתי נסבל במקום ובזמן שאנו חיים בו. שתדר האלימות והשנאה נוסק לכאלו גבהים, שאפשר רק לייחל לאיזשהו קץ מאיזשהו סוג. ניצחון בטח שלא יהיה, גם אם יודפס כך בעיתון. כשמתים מלא אנשים אין ניצחון. יש לבבות שבורים, לבבות נוקמים, לבבות כועסים ומדממים.
כעס מביא עוד כעס. מלחמה מביאה עוד מלחמה.
אני אגדיל ואומר, שמי ששונא הכי הרבה את החמאס, בעצם בפעולת השנאה וההתנגדות שלו, למעשה מגדיל אותו, ממש מחטב ומטפח אותו. וככל שימשיכו לשנוא ימשיכו להגדיל. הו הטרגדיה. מרבים שנאה בשם הצדק ולא שמים לב למפלצת.

אם השמאל היה מרפא בתוכו את פצע הימין, והימין היה מרפא בתוכו את פצע השמאל, לא היו מכות. והיה לגיטימי לכל אחד להביע את דעתו בלי שנאה ואלימות. ובלי פחד.
אותו הדבר עם ההפגנה. ברור שחייבים לצאת לרחוב. מצד שני, היציאה לרחוב היא פעולת נגד. ופעולת נגד היא נגד עצמי ונגד המקום בו אני חי ונגד כל מי שחושב אחרת ממני. 
ונגד מושך אליו עוד נגד. כמה מתיש.
אז מה אני מציעה?
בשלב הנמוך והשפל בו הגוף והנשמה שלי נמצאים כעת, אני יכולה רק לדווח שממש ממש קשה לי לא לשנוא. הלב שלי שבור וכואב. אני חושבת מחשבות קיומיות נוראיות. אין לי תאבון ואין בי שמחה.
חוץ מהרגעים המעטים שבהם נוהר אלי זרם תודעה ברור שכולם הם חלק ממני (כולל איילת שקד והצל וביבי וחאלד משעל ויו ניים איט) וכך אני בלתי נפרדת מכולם ויש לי אפשרות ויכולת לשנות. כי אף אחד אחר לא באמת מאיים עלי, גם אם זה יעלה לי בחיי הפיזיים. רק אז אני יכולה לתת ביס בפיתה וללעוס אותה בשקט.

תודה לאבי על פרספקטיבת החמאס
וללילי שמחזירה אותי אל עין הסערה
ולכל החברים האהובים שעוזרים לי המון בימים קשים אלו

יום שני, 21 ביולי 2014

כדור הארץ קורא לגלי

מאז שנולדתי אחת המעלות שהצטיינתי בה היתה ריחוף. אינספור פעמים נתפסתי מרחפת על ידי מורות, חברות, משפחה. המשפט ששמעתי אולי הכי הרבה פעמים בחיים היה "בוקר טוב אליהו". כמה שנאתי את המשפט הזה, במיוחד שלסבא שלי ז"ל קראו אליהו. לא שלטתי בריחוף. זה פשוט קרה. עם הזמן הצמדתי בראשי את הריחוף להישגים נמוכים בלימודים, להיותי לא מעודכנת ולא מתמצאת בדברים, לחוסר אחריות ולהיותי מי שמהימנותה מוטלת בספק.
אני אפילו לא זוכרת לאילו מחוזות נדדתי ומה גיליתי בהם. אני רק יודעת שהם היו מועדפים עלי בהרבה על פני העולם הזה.
אולי כך בין היתר מצאתי לעצמי את העיסוק באמנות. מרחב שמאפשר לבלות את רוב זמני בריחוף, בהמצאות, בדמיונות ובמימושם.
לבד מהריחוף, נהנתי מדבר נוסף. הייתי מאוד מאוד טובה והאמנתי בכל לבי בטוב לבם של אנשים, ובמקביל, הרגשתי רעה ואהבתי מאוד לעשות מעשי קונדס זדוניים. לא אפרט כאן, רק אומר שהיה לא מעט וונדליזם.
והנה, בגרתי ואני כאן עם כל מעלותיי. הריחוף, טוב הלב והאופל ששוכן בי ואני מפנה לו את מקומו. ומאחר וקיבלתי מתנה אינסופית ומופלאה לגיל 35- דלת לעולם הרוח ומציאת אמונה בעולם על כל מה שבו, כולל בי, נגאלתי. נגלה לי מרחב בו ריחוף הוא מעלה מבורכת וחשובה, ויחסים מורכבים של אור ואופל הם מפתח חיוני להתפתחות.
אני מבקשת לחלוק עמכם תובנות שיש לי לגבי המלחמה היום. לשמחתי פגשתי בדרכי כמה מורים מופלאים וחברים זוהרים שמאוד מאוד עוזרים לי ובלבם מחשבות דומות לשלי.
העניין הוא פשוט. לשנוא את האחר, זה לשנוא בעצם את עצמך. לדכא ולהרוג זה לחרב את סביבת המחיה שלך. לקלל ולרכל ולריב, להכות וללכלך, זה לא רק בחוץ, זה גם בפנים. בגוף ובבית.
סבל הוא סבל. לא משנה אם הוא סבל פרטי שלי או סבל של השכנים שלי או של האויבים שלי. 
להדחיק את הסבל של האחר, להתכחש אליו, להתעלם ממנו, זה כמו להתעלם ולהתכחש לבעיה רצינית שאני עצמי סובלת ממנה. רק נדמה לי שזה לא שייך אלי, אבל זה מאוד מאוד כן. מי שחושב שיש דרך ל"חסל" את הבעיה, לכפות פתרון ולחיות חיים נורמאליים חי באשליה. אני לא מדברת רק על ערבים ויהודים, אלא גם על פלגים שונים באוכלוסיה בישראל. 
בכל מצב יש כמה צדדים וכמה נקודות מבט ובמלחמה אין מנצחים. יש אבידות כבדות. יש הרג וסבל. יש שכול ולב שבור. יש טראומות לכל החיים. והטראומות האלה הן של כל אחד ואחת מאיתנו. 
אז מה הפתרון? הפתרון הוא לאהוב. להאמין באהבה כפתרון היחיד. למלא את הלב באהבה ולהסתובב בעולם עם מחשבות של אהבה. כלפי כולם. הדומים והשונים. רק משם יפתח צוהר אמיתי בינינו ובין השכנים שלנו.
יש במלחמה הזו הרבה אבידות כבדות, כולי תפילה שלא תהיינה עוד. ומבחינתי זו טרגדיה איומה שעד עכשיו, שישים וכמה שנים, אין שלום עם השכנים שלנו ובגלל זה ממשיכים למות ולהמית אחד את השני. בגלל זה יש עכשיו מלחמה וחייהם של אלפי אנשים נהרסים.
אפשר להמשיך ככה, ביבי רוצה להשיג שקט ארוך טווח. מה זה ארוך טווח? חמש שנים? עשר שנים? עד שהצד השני יתחמש וישתכלל עוד לסיבוב נוסף? ואז שוב נרוץ למקלטים ונאבד אנשים יקרים בקרבות?
חשדנות והתנשאות מעל הצד השני היא תקיעת סכין בגוף. פשוט ככה.
יש תחושה באויר שאסור לדבר נגד המלחמה כדי לשמור על החיילים בחזית. כי להתנגד למלחמה זה לירוק ללוחמים שמסכנים את חייהם בפרצוף. ובכן, אני האחרונה שאעשה זאת. אני שולחת תועפות אור ואהבה לכל מי שמצוי בלב הקרב הנורא הזה. למי שמשלם מחיר דמים בחזית ומי שמתפתל בלילה במיטתו מכאבי לב בעורף. 
אני קוראת לכל האנשים משני הצדדים, אזרחים, חיילים, לוחמים, מנהיגים, מקבלי החלטות, אנשי דת, לפתוח את לבם ולראות את האמת. שגורלותינו קשורים והדרך היחידה להפסיק את זה היא דרך האהבה. הקבלה המלאה של האחר כפי שהוא. ההכלה המלאה של האחר בתוכי. גם זה ששונה ממני שנות אור בדעותיו ובמנהגיו.
ככל שימשך הקיטוב תימשך המלחמה וההרג. 
גם הפעם, כמו כשהייתי ילדה קטנה, אני חושדת בעצמי בהזיה וריחוף- מה פתאום להאמין באהבה כשהאחר שונא אותי כל כך ורוצה במותי? ובכל זאת, אני מבינה שזו האמת הכואבת ששומה עלי להכילה בכל מורכבותה. לאהוב את השונא.

נ.ב פטרתי עצמי מהפייסבוק לזמנים הקרובים. לכן אני לא מפיצה את הפוסטים שלי יותר שם. אשמח אם תקראו ותכתבו לי כאן בבלוג או למייל galiapasternak@gmail.com
אם אתם רוצים להגיב, וכמובן אם דבריי נוגעים ללבכם אשמח שתשתפו אותם.
שלכם באהבה

יום שבת, 5 ביולי 2014

השעה ה 25

"מגדת עתידות אמרה למשה שביום שבת החמישי ליולי 2014 ימצא את מותו. לא אמרה איך. בימים שלפני החמישי לשביעי, ידע משה שאין סיכוי שימות, כי הובטח לו תאריך ספציפי ולכן עשה כל מה שמעולם לא העז. למשל, חצה כביש סואן מבלי להסתכל ימינה ושמאלה. הפסיק את נשימתו למשך חמש דקות. הלך בשיא החום לתחנה מרכזית ישנה ופתח בקטטה עם סוחרי ירקות עצבנים. בנוסף, גם העז להתקשר לנשים שמצאו חן בעיניו והצליח לדבר אתן באופן חפשי. הוא נפגש אתן ושכב אתן ואצל חלקן אפילו השאיר איזשהו רושם. הוא ניגש להוריו והתנצל על כל השנים הארוכות של האיבה. הוא אמר להם שהיתה זו בעצם ההופכיות של האהבה. שהוא התכוון לאהוב אותם בכלל. והם סלחו ודמעות רבות נשפכו באותו אחר צהריים. שנים של טיפולים מסוגים שונים לא הביאו למשה תוצאות כה נאות כמו מותו המתקרב. הוא הלך למסעדות הכי יקרות והזמין ושתה ואכל בלי סוף. ואז הגיע יום שבת החמישי לשביעי, היום בו היה צריך למות. ובבוקרו של אותו היום אחרי לילה ללא שינה, כצפוי, החליט שהוא מספיק חזק כדי לשנות את גורלו. חייו לא נראו לו כה בעייתיים פתאום. הוא היה מוכן לחיותם מחדש. לכן, לא יצא מהבית. סגר את התריסים, לא פתח טלויזיה, לא מחשב, לא ענה לטלפון, לא אכל ולא שתה, מי יודע מאין יגיע המוות. הכי בטוח לא לעשות כלום. רק שכב במיטה בשקט ונשם נשימות ארוכות. כיוון שעון מעורר למשך 24 שעות בדיוק וניסה שלא לחשוב על כלום.
השעות זחלו ואני אחסוך מכם את כל התלאות ושלוליות הזיעה שנשפכו על המזרון של משה. רק אסכם שהיה מדובר בנצח מסויט. ואז, כעבור 24 שעות צלצל השעון. משה קפץ מהמיטה לתוך השעה ה 25 של היום הבא, הלא הוא השישי ביולי 2014. קם ואמר: אני לא מת! אני חי! נשם נשימה עמוקה והלך בצעד קל לפתוח את הדלת בתחתוניו, לאסוף את העיתון היומי.
והנה בדלת עומד איש. משה נבהל. מי אתה? שאל. אני המוות, השיב האיש. באתי לקחת אותך. 
משה הביט באיש מבולבל. ראשית, משום שהאיש נראה רגיל לגמרי. כמו טכנאי מזגנים או שליח מהסופר. שנית, כיצד זה יתכן שבא מותו אם כבר חלף התאריך הנקוב?
אבל זה היה אמור להיות אתמול, אמר משה לאיש, אתמול הייתי אמור למות ולא מתתי. אז אני כאן היום ולכן אין לך שום זכות וסיבה לקחת את חיי. 
האיש הביט במשה ושתק. על השעה ה 25 לא שמעת?
השעה ה 25? שאל משה, מהי השעה ה 25?
השעה ה 25 היא השעה הנוספת שבה מותר עדיין לקחת חיים אחרי הזמן הנתון. זה קורה לעיתים נדירות, אתה אחד מהמקרים הנדירים.
משה הביט בעיני האיש והחל דומע. האיש הביט בעיניו של משה וחדר דרכן. עיני המוות היו שחורות עמוקות ולא היתה בהן איזושהי תכונת אופי שאפשר לזהות. לא טוב, לא רע, לא שיפוט, לא כלום. משה הרגיש מאוד בנח עם מבטו החודר של המוות. לראשונה בחייו הרגיש טוב כשמישהו מביט בו, אז סמך עליו.
אני אלך לקחת נעליים, לשים בגדים, אמר משה. בלבו שמח שלא בא קיצו בשריפה או בירי מטווח אפס, בטביעה או בחנק. בא אדם רגיל לקחת אותו. והוא הולך עמו בביטחה. וכך הלך משה עם המוות ולא שב עוד."

רונית יושבת בבית קפה סמוך לביתה וקוראת את הסיפור בעיון רב. מעניין. היא חושבת. יש כאן חומרים מעניינים אבל הוא זקוק לליטוש. לשכתוב. רעיונות יפים אבל כתוב רע. בלוג נידח. רונית מתחילה להרגיש בעירה בין הרגליים. בעירה מתוקה של גניבת רעיונות ושכתובם, של תהילה והצלחה והפתעה גדולה. של היבריס, שהיא יודעת לכתוב יותר טוב מכולם. היא מזמינה מהר קפה נוסף ומתנפלת על מלאכת הגניבה. היא כותבת וכותבת וכותבת עד השעה שסוגרים עליה את בית הקפה והיא מגיעה הביתה וממשיכה לכתוב עוד ועוד ומסיימת לקראת ארבע בבוקר גירסה כמעט אחרונה. בשעה הזו היא הולכת לישון וצוללת לשינה טרופת חלומות והזיות. 

כל הסיפור הזה מבליח לי בדיוק בשעה האחרונה של תרגול יוגה שנמשך על פני כל היום. בשעה האחרונה לתרגול פורצת שריפה במאפיה סמוכה. עשן מיתמר מהצד השני של הבניין. שומעים את מכבי האש מגיעים. השריפה כבתה ומחליטים להמשיך לתרגל שעה נוספת. לחץ קל פועם לי בבית החזה ואני מוכנה להרפות לתוך התרגול ולהסכים לגורל שלי לעשות את שלו. אם זה יהיה בשריפה או בתאונה או ככה סתם. אז אני ישר חושבת על האיש, שבהתחלה קורים לו רמי ואז זה הופך למשה. הוא מנסה לחמוק ממותו עד שמגיע המוות עם השעה ה 25. ואת הפיסקה השניה על רונית הסופרת שגונבת את הרעיון הוספתי כי נדמה לי שהסיפור הזה לא רע ואני צריכה תעודת ביטוח מגניבה פוטנציאלית. אפשר להגיד שסרוונגאסאנה (תנוחת עמידת כתפיים ביוגה) היא ממש לא מבוצעת טוב כשהמחשבות נודדות כל כך רחוק. אבל איך אפשר להאשים אותי עם השריפה והכל?

והבכי? הבכי עדיין תקוע בין האף לגרון.

יום חמישי, 19 ביוני 2014

ימים משונים

עוד לא עבר מספיק זמן שאוכל לספר לכם ברפלקסיה
במבט אחורי על מה שקורה בימים האלו, שכולם דבוקים למקלטי הטלויזיה
לעיתונים ולחדשות ולאינטרנט ולסלולרי, שכולם נרגשים וחרדים
בגלל שלושת החטופים ומשחקי המונדיאל. חוויות קורעות ומאחות
ומרקורי ברטרו וכל המערכת מג'עג'עת
ואמא שלי נפגעה בתאונת דרכים לפני יומיים ממשאית והיא הולכת רגל
ונס גדול קרה והפגיעה חיצונית בלבד, אמנם ניתוח ועצמות שבורות
ופלסטיקאים תופרים את החתך הענק והישר באופן הזוי שבלחיה השמאלית
ממש כמו שאני מציירת לחיים, ככה החתך- כאילו עם סרגל
ואני אתה והיא לא מרחמת על עצמה ואומרת שמוכנה לכל גזירה ולכל עניין
ואני מפחדת שתברא מציאות כי יש לה כוחות גדולים ורבים מעבר לאדם הפשוט
ואני יושבת ליד מיטתה עם הספר שלי ולא מצליחה לקרוא שורה אחת
ולא בוכה ולא מתנקזת לי משום חור ההתנסות המשונה הזו, הכל מצטבר בבית החזה
והיא נרדמה ואני עוצמת עיניים ומצווה את הציוויים שלי לבריאה ואלוהים
לחבר אותה לחיים חיבור איתן והרמוני, שתרגיש שייכת ואהובה ולא תתרחק יותר מדי
היא אומרת לי: לא יקרה כלום אם כאן ועכשיו אני מסיימת
ואני יודעת שלא יקרה כלום אבל אני רוצה שתישאר איתי כי אני אוהבת אותה
והיא חברה כל כך טובה ומיוחדת שלי ואין כמוה בעולם שתעצבן אותי ותרגש אותי
אמרתי לה אמא את אחראית לעצמך תעשי מה שאת יודעת אני מקווה שתישארי כאן
וכל הלילה עטפתי אותה במחשבות של אור וזהב שתרגיש יפה ואהובה אפילו שחטפה ממשאית בפרצוף וכמה שזה משונה ומעליב וכואב
דווקא היא
ותראו מה זה, שום פגיעה פנימית ושום פגיעה מוחית והעיניים שלה רואות חד ומדוייק
והפה שלה מדבר והמחשבות וההכרה שלה בהירות וצלולות והיא לגמרי כאן
והיא מתאוששת ומרגע לרגע נראה שרק חטפה מכות מאנשים ולא ממשאית
ולפני שאני הולכת ומשאירה אותה לישון לילה בבית החולים אני לוחשת לה באוזן
אמא את יודעת שאני אתך בכל מקום שאת תהיי בו ואני אוהבת אותך
והיא מהנהנת שהיא יודעת ואני שקטה כי הפרספקטיבה שלי השתנתה
אני כבר פחות מפחדת מהמוות ומתברר שגם היא
וזה מאוד עוזר. מי צריך משככי כאבים. היא תהיה בסדר.
ועדיין אני עצובה אבל אני מרפה לתוך העצב והולכת לישון.

יום ראשון, 8 ביוני 2014

המשך למיטיבי לכת

נקודות נוספות למחשבה בהמשך לפוסט הקודם שלי

אני מבינה שחווית הנפרדות, שהיא מנת חלקו של המין האנושי בשלב אבולוציוני זה, היא הקטסטרופה האמיתית. הבדידות, הניכור, ההיררכיה וההתנשאות, ההתבדלות וההתבצרות במחנות, בקבוצות, חוסר השיתוף, הפחד להיפגע, הפחד להיכשל, הפחד שילעגו לך, הפחד שיקחו לך ויגזלו ממך, הפחד מלהיות לבד ולמות לבד, הפחד מהמוות...
כל אלו מבצרים אותנו בנפרדות, בשעה שהתדר האמיתי, זה שמונח מתחת לכל שכבות הסאונד הרועשות, שהוא הזמזום הקיומי האמיתי שמחבר אותנו יחד, הוא תדר של אהבה. יש אנשים ששומעים את המילים האלו, תדר של אהבה, ומתחילים להתגרד ממש. אנשים שדווקא יודעים לאהוב, שרוצים לאהוב, שאוהבים בעלי חיים ומרחמים עליהם, אנשים שמחפשים אהבה. יגידו, מה אהבה מה?
רבותי, אהבה, חירות, שמחה, חיבור, שיתוף, חברות, אחדות. כל מה שמונע מאיתנו להיות בתדר הזה הוא האויב. זו התודעה הקולקטיבית של האגו. האגו שאומר לכם שאם תשתפו ותחלקו אז תפסידו. שאם תאהבו ללא תנאי ידפקו אתכם. שאם תפתחו את הדלת לזר הוא יגנוב אותכם. שאם תתמסרו לאהבה אתם היפים הזויים. שאם אתם אמנים יוצרים בתדר של אהבה אתם סוג ז'. 
כי הקיום האנושי כואב ומלא חריקות, אז תחרקו, תאבקו, תאוננו עד זוב דם. תמותו כמו כלבים ברחוב, תעשו הקרבה אמיתית. הקיום כואב אמנים. אז תכאבו. אחרת אין לכם ערך, מחיר וראויות אמנותית אמיתית. 
איזה מאבק תודעתי עיקש זה, לנטרל את מנגנוני ההגנה האלו (מנגנוני הרס למען האמת) ולאפשר להווייה של התמסרות ואחדות להכנס. אומרים שחושך לא מגרשים במקל. 
אומרים שכשאור נכנס אז חושך יוצא. יש אנשים שאלרגים לאור. שאור עושה להם להקיא. שאור עושה להם פריחה בעור. וכשבא אליהם אור הם נבוכים ומבולבלים ומתגוננים, וכשהוא ממשיך להאיר הם דוחפים אותו ומסתגרים מפניו, וכשהוא לא עוזב הם נהיים חולים ומקיאים כי הם פוחדים. כי אין להם זהות באור. המערכת שלהם לא מכירה אור ולא יודעת מה עושים עם אור ומי הם בכלל כאנשים שחיים באור.
בעיתונים לא מעניין לכתוב על אור, זה משעמם ופוליטיקאים לא עושים קריירה מלהיות באור כי זה נגד ההישרדות שלהם וגם במדיה ובפרסומות יודעים שאור לא מוכר אז משתמשים בכל דבר אחר. ובאמנות?
מה נסגר עם המיתוס של האמן? לא נסגר כבר הסיפור הזה? האמן יכול בשקט להפסיק עם הכדורים והשיקויים, יכול להפסיק לבכות בחושך, יכול להפסיק לרחם על עצמו וללחך פנכות.
האמן של היום יכול לאכול ארוחת בוקר וללכת לצייר ולגדל ילדים. איפה הכסף? זה כבר דיון אחר. מי שלא מכיר בשפע שיש לו ברגע הזה ממש, חוסם בגופו שפע פוטנציאלי. 
עדיין עם כל ההבנה הזו, משהו בי ממשיך לנקר ולזמזם שאין ערך לציורים ולגישה אמנותית שהיא של אור שיתוף וחסד. שהמערכת האמנותית כולה לא מכירה בזה. שהיא עצמה מתגרדת ומקיאה מהאור. אחד המקורות העיקריים שלה. כי באור היא לא תשרוד, באור אין לה תוקף ומשמעות. זה הפחד.
גם אני מפחדת שאם אמשיך ככה לא יזמינו אותי יותר להציג בשום מקום "חשוב" ואף אחד לא ירצה לקנות ציור "בלי דם", טבעוני כאילו. מתחשב כאילו. שאף אחד לא יתעניין במה שאני עושה.
האמת היא שההיפך קורה. 
יצרתי כל כך הרבה קשרים חדשים ונחמד להיות בחברתי. אני משתפת עם כל מי שרק רוצה וצריך ואני שמחה בשמחתם של אחרים כאילו אני עצמי ממש זכיתי באותו הדבר. ואני רואה את הטוב והראוי שבדברים. וברור לי מה לשנות כשצריך. אני שמחה במה שיש לי ופתאום מגיע עוד ועוד. ופחות מתחשק לי להזיק לעצמי ולאחרים, אין לי עניין ברכילות ואני רואה את המציאות נכוחה. בלי תיווך מעוות של התקשורת שאומרת לי לפחד. כמה, ממי ומתי. כשאני באור אני יכולה לתת את דעתי הצלולה ביותר לדברים, את מלוא תשומת לבי לכל פרט, את שיא הריכוז והשקט לציור, לילדים שלי, לשנת הלילה שלי. לבישול ולכביסה. אלו חיים שאני מרגישה שראוי לי לחיותם.

יום שלישי, 3 ביוני 2014

על התערוכה


כאן רואים את הציירת טליה רז ואת הציור שציירתי אותה, בתערוכה המשותפת שלנו בגלריה אלפרד בתל אביב.
בציור רואים את טליה מחזיקה את "אולגה" של פיקאסו, בשיערה פרח גוגני, לחייה סמוקות כמו שאני אוהבת לעשות לכל הדמויות שאני מציירת (להלשין על התרגשותן וחום גופן) וברקע קישוטים גוטמניים. גוטמן בא כי הנייר שעליו ציירתי את הציור הזה (בפסטלים ודיו) היה מיועד להדפס של גוטמן ויש שם טקסט קטן בפינה מודפס שמתאר את הציור של גוטמן "נשים בפרדס". יוצא על הדרך גם ציטוט לגרבוז שנוהג לארח בסטנד אפים הציוריים שלו אמנים אחרים. מה טוב.
ככל שאני פועלת יותר בעולם הזה כבת אדם, כאמנית וככל דבר אחר שאני עושה נהיה לי יותר ויותר ברור מה אני רוצה להגשים בחיים האלה. ואני אדווח לכם על זה בלי להתבייש. אני רוצה לחבר בין אנשים, אני רוצה לשמח אנשים, אני רוצה שאנשים ירגישו שייכים ושיהיה להם טוב. אני רוצה שיהיה להם כיף. אני רוצה להיות שייכת לכולם ושכולם ידעו שהם שייכים אלי. אתם קולטים? בואו נתבונן במה שאמרתי במבט ביקורתי אמנותי עכשווי: זו שאיפה משונה, חובבנית ושטחית, אין בה שום אקסקלוסיביות ובידול, אין בה היררכיה, אין בה מקצוענות ושאפתנות, אין לה מחיר שוק ואם יש לה הוא המוני ונגיש מדי. אז מה זה שווה? ואיך אפשר לבקר שאיפה כזו? ומה שאיפה כזו עושה בכלל על אותו שולחן עם מעדני גורמה אחרים? אני מבינה שהכח והאור שלי באים מזה שהלבבות שסביבי פתוחים ושמחים. מרגישים בנח, שנעים בגוף. שפתאום אין צורך להיות אלים ותקיף, מתגונן ובודד. זה שכרי. 
באו לפתיחה שלנו המון אנשים, מכל העולמות. חברים, אמנים, אוצרים, סקרנים, משפחה, אנשים שרצו לשתות הרבה בחינם. כולם אורחים רצויים חשובים וטובים. היתה אווירה ממש נעימה ואולי גם בזכות החצר הגדולה וכמות הבירה הבלתי נגמרת אנשים פשוט לא רצו ללכת. נשארו ונשארו כמעט עד חצות. ואני שמחתי מאוד כי פתיחות של תערוכות הן לא פעם ארוע מעצבן ולא נעים עם אנרגיות קשות ומעט כיבוד. וכל מה שבא לך זה לסמן וי ולעוף משם. ואם זה לא חבר טוב בכלל לא הולכים. ברור שעדיף לראות תערוכות לא בפתיחה. איכס פתיחות. לחץ כזה של עם מי דיברתי ומה יש למי וכמה ואיך, כן כתבו או לא וכמה תשומת לב תקשורתית ומכירות והשוואות ותחרותיות וצביטות לב. מבחינתי אחד ההישגים הטובים של הפתיחה שלנו הוא שהיה שם נעים. וגם אני לא הרגשתי שאני צריכה להשתכר כדי לתפקד בפתיחה ולא עטיתי על עצמי שום מסיכת מגן מפני העולם.
אני אוהבת את הציורים שאני מציגה שם ועובדת על עצמי לקבל באהבה כל מה שקורה איתם ואיתי. כי לא לקבל את זה יהיה להתנגד לחיים ולטבע שלהם על כל גווניו. וזה מחליש. וזה לא בורא דברים אחרים, זה מפריע ליצירה לקרות. כבר היה לי פיצוץ קטן בינתיים ואני מתאמנת ללמוד גם ממנו. החיים היצירתיים שלי כל כך הרבה יותר גדולים מהניירות והבדים והחללים הממוזגים, מדפי הטקסטים, המזומנים והצ'קים. וכשאני לא קושרת את המהות האמנותית שלי בחבל הזה אני יכולה לעשות כל כך הרבה יותר למענכם ולמעני...

יום חמישי, 22 במאי 2014

גלגולו של כד

שמעו מעשיה מופלאה באמת. החיים מלאים בכאלו. אבל מדי פעם יש יוצאות דופן.
לפני שנתיים התחברתי עם יוצרת ומעצבת מוכשרת בשם עדי. אנחנו חברות טובות וגם הבנים שלנו משחקים יחד (אלכסנדר וינאי!). לעדי יש חולשה לדברים יפים והבית שלה מלא בכאלו, מסוגים שונים ומשונים. אחד מהפריטים היפים ששמתי לב אליו בביקורי אצלה היה כד בצבע צהבהב עם פס מוזהב בפתחו ועליו עיטור של צבי. השבוע לראשונה לקחתי אותו בידי והסתכלתי בתחתיתו. תאמינו או לא, זהו כד שעיטרה סבתא שלי בשנות ה 50 כשעבדה במפעל קדר. חתימה שלה. הפלא והשמחה היו עצומים. עדי צדה את הכד הזה בחנות יד שניה שכוחת אל ברמת גן לפני שנים רבות, איתרה אותו תקוע באיזו פינה וקנתה אותו בפרוטות. ומאז אהבה אותו ונהנתה ממנו. והנה באה אני עם כל הסיפורי סבתא שלי, והמחוות שלי אליה ואל יצירתה (ממש עכשיו למשל אני מציגה במוזיאון חיפה כדים מעוטרים שלה לצד הציורים שלי) ופוגשת בכד שלה, ולא סתם כד, נדיר. שנמצא אצל חברה שלי שנים. מה תגידו?



יום שני, 12 במאי 2014

חכמת הקנווס





על הבד הזה מופיעה כרגע נשמה שפורחת בשנתה. בחיי שהדימוי הביא את עצמו, לא נגעתי, לא הפרעתי, לא אמרתי כלום. פשוט בא. הבד הגדול הזה ישב בצד וחיכה חצי שנה. בד גדול וריק בסטודיו זה כמו איש שעומד בתור אינסופי בדואר (אם אתם הפקידה). דחפתי אותו בצד ואמרתי: מתישהו.
ואז, באתי איזה יום והוצאתי אותו כי פתאום בא לי הדימוי של הגוף השוכב במיטה. ומהמיטה התברר שהגוף צריך להישלף מעצמו מעלה, ואז הוא מתרומם עד הקצה העליון של הקנווס והופך ליצור אחר שהגוף אסוף בו.
את כל הצבעים ששמתי שם (עוד לא סיימתי) בחרתי מהמקום הכי מדוייק. איזה מקום? אספר לכם בחפץ לב. זה שהוא ריק לגמרי. מקום שאין בו מחשבה ואין בו החלטות, אין בו טעם או אסתטיקה, אין חוקים ואופנה. ככה שזה יוצא כמו שזה יוצא ואני מקבלת אחריות מלאה ומתמלאת בטחון רב מהנעשה. זה בעצם מייצג אותי הכי טוב. לא רק אותי באופן אישי כן? את העולם כולו. את המקום שמחובר למנגנונים שונים ולבריות בעולם. הכלומנס הזה הוא החירות הציורית בהתגלמותה. בלי יומרות, בלי זיקפות והתחכמויות. הדבר עצמו, מתנה מהבריאה. הנה . משהו בעל ערך שאני יכולה לעשות עם עצמי כאמנית. (וגם כאמא ובת זוג וחברה). להתבונן בעולם במבט נקי ומפוכח. נסו להחזיק דקה תמימה נקיה ממחשבות ומשיפוט. שריר רפה כזה. יעבור מולכם אדם ברחוב עם מליון ורידים ירוקים ברגליים ואתם לא תשפטו ולא תמיינו. יחלוף קטנוע ויצפור לכם ויקרא קללה עסיסית ואתם לא תשמרו ולא תרגזו. אדם יספר לחברו סוד כמוס מאחוריכם ואתם לא תקשיבו בכלל. זה לא כרוך בויתור על החיות, על האון, על הבינה. השהיה במרחב הכלום מלאה בעוצמה וחירות. בדיוק ובחמלה. בהתרגשות נעימה בגוף ובשמחה. נהיה מדגדג בפנים, במה שאתם באמת בלי האגו. היום נחתי עשר דקות בצהריים וניסיתי להבין מי אני בעצם בנפרד מהאגו שלי. גיליתי שהאגו הוא כמו שטיח או מרבד כזה ומתחת יש תהום גדולה. לא תהום זו מילה מפחידה. הכוונה לכלום. יש מתחת למרבד הזה כלום. והכלום הזה הוא הכל. הוא נעים ומרווח ומחובר לכל דבר. סוג של אלוהות. מה שנמצא בכל דבר ובכל אחד. הרבה אנשים מפחדים מזה או מתכחשים לזה. לי זה לא משנה. בעצם, הדאגה שלי לשלומי היא דאגה לשלומכם. ואתם חשובים בדיוק כמוני. והכח שלנו משותף. ככל שאני יותר מתרחקת מהאגו ומתחברת ללב שלי, להוויה, לכלומיות המלאה, אני נהיית יותר מאושרת, אמא יותר טובה ועושה את העבודה שלי יותר טוב. גם ישנה יותר טוב. ואז אני עוברת ברחוב ורואה דוכן עיתונים ומציצה בכותרות ואומרת לי: אוי ווי מה זה הקשקושים האלה? צריך להפסיק לקרוא עיתונים! ג'יפה מוכרת יותר עותקים. החיים לא נהיים משעממים כשמפסיקים לרכל ולזרוק בוץ אחד על השני. הם נהיים פי מליון יותר מגניבים ופוטנטיים. 

יום רביעי, 23 באפריל 2014

מה חדש ועוד

באתר שלי תוכלו להתעדכן בכל הפרסומים, התערוכות והמכירות בהן אני משתתפת
וגם לראות עבודות חדשות שאני מעלה תוך כדי תנועה.
בסטודיו שלי אני מציירת, כותבת, נפגשת, מדברת ומוכרת עבודות.
אתם מוזמנים לעקוב אחרי כאן
www.galiapasternak.com

בימים אלו אני מסיימת עבודות לקראת תערוכת ציור זוגית עם טליה רז שתעלה בסוף מאי בגלריה אלפרד. זוהי תערוכה מרגשת ומיוחדת עבורי מכמה סיבות. ראשית, זוהי לי פעם ראשונה לעבוד בק טו בק עם עוד ציירת על תערוכה דיאלוגית. שנית, המפגש המתמשך בנה את התערוכה ולקח את טליה ואותי לנסיונות מפתיעים והתמודדויות בלתי צפויות. היה מלבב לנהל שיחות עמוקות על החיים, על אמנות ולהחליף ספרים ומתכוני ציור.
על אוצרות התערוכה, הכתיבה, החיבור והתזמור אמונה שרי גולן, אשה יקרה, רגישה וחכמה שתמיד כיף לעבוד אתה.
תבואו יהיה מלא בירה מלכה!

בנוסף אני שמחה לשתף אתכם בפעילויות נוספות שמתרחשות בסטודיו שלי!
בימי שני בבוקר בין 10-12
ורביעי בערב בין 20-22
אני פותחת את הסטודיו בפני אנשים יקרים שבאים לצייר, ללמוד ולהתפתח.
קולגות שלי שמלמדים בסטודיו יודעים שמלאכת בניית הקבוצה היא מורכבת וממושכת לעתים.
גם המסע שלי היה מיוחד ואני שמחה לספר שהזמן והיקום (וחוגל, פייסבוק, הפה והאוזן) הביאו אלי תלמידים מובחרים ונפלאים. המפגש השבועי שלנו רווי בעשיה, שיחות על אמנות והחיים וגם קפה ותה... גם אני לומדת ומחכימה בכל שעור ומודה על ההזדמנות לחלוק את הידע שצברתי משנים של עשיה וממגוון מורים אצלם למדתי בארץ ובעולם.
אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו לאחת הקבוצות בסטודיו לתפוס מקום ליד השולחן או כן הציור ולהתחיל לעבוד.

לסיום, מי שקורא את הבלוג או מכיר אותי מקרוב שמע לא פעם על המהפך שחולל התטא הילינג בחיי.
גל של אור, אהבה, בטחון, דיוק, שייכות, שקט נפשי, יצירתיות שופעת, ניסים וקסמים שוטף את האמנות שלי, האמהות, הזוגיות, החברות והניהול השוטף של חיי מאז.
אפשר בקלות לברוא, לרפא ולשחרר, אפשר שזה יבוא בקלות, ואפשר ללמוד לעשות הכל. לאחר שלמדתי את השיטה, רצתי וניסיתי אותה על עצמי. שיפרתי את איכות החיים שלי לבלי היכר. למדתי גם לטפל בשיטה והתחלתי לחלוק את האור הגדול הזה עם אחרים. אני מזמינה אתכם לבוא אלי לסטודיו לסשן בתטא הילינג ולחוות את המרחב המופלא הזה.

מברכת אתכם בהמשך יום נפלא ובעשיה משמחת.

גלי 
galiapasternak@gmail.com

יום חמישי, 10 באפריל 2014

האיש שקיבל מכה בשכל

פעם היה איש אחד צעיר וממש יפה
היתה לו אשה ממש יפה וילד ממש חמוד
והיה לו כסף ועבודה ומשפחה טובה
מה שאף אחד לא ידע זה שהוא הולך למות בקרוב
ואז כל התכניות השתבשו
כי האיש הזה קיבל מכה כזאת חזקה בשכל שלו
שהוא היה מאושפז מלא זמן ולא זכר שום דבר
ונהיה כמעט מפגר
שכח לדבר, לא הכיר אף אחד ונהיה עצבני, מכוער ומלא שנאה
אחרי זמן מה אשתו היפה לקחה את הילד ועזבה את הבית
והאיש ניסה להשתקם מהמכה שקיבל בשכל
וזה לקח לו מלא זמן
ולאף אחד לא היתה סבלנות אליו חוץ מלאחותו

המכה בשכל שינתה אותו לגמרי ובעיקר שינתה את גורלו
כי הוא כבר לא עמד למות יותר, עכשיו עמד לחיות עד גיל 102
הוא נהיה פחות יפה, כבד דיבור, רוק הצטבר לו בזוויות הפה
היו לו רטיטות עצביות וליקויי תקשורת וזיכרון
הוא עבר לגור באיזה חור מסריח ואסף כלבים מהרחוב
והם היו לו לחברים הטובים ביותר שאפשר לבקש
והוא הסתובב אתם ברחובות ומבחינה מנטאלית היה כמו ילד
פתי ואגרסיבי
ואחרי כמה שנים בעולם המשונה הזה הוא פגש מישהי נחמדה שזיהתה את טוב לבו הגדול
ואהבה אותו כמו שהוא ולא ריחמה עליו בכלל
והרתה לו ונולד להם ילד
הוא עזב את החור ועבר לגור עם האשה והתינוק והכלבים
והיום הוא מטייל עם עגלה וכלבים
הולך לירקן וקונה תפוחים או חלב במכולת
והתודעה שלו ריקה כי הוא לא זוכר כלום חוץ מהדברים הקבועים כמו הילד שלו
או איפה הוא גר
והוא נראה מאושר

יום ראשון, 6 באפריל 2014

בוקר מאושר

היום זה בוקר פשוט מאושר. כבר ידעתי מאתמול בערב, בזמן שרבצתי על הספה מול סרט מטופש עם איך קוראים לו. מהתריסים החצי מוסתים הגיעו גלי אויר נעימים ורכים של אביב. העונה האהובה עלי בעולם, קצרה כל כך, כל יום בעונה הזו בשבילי הוא חגיגה אדירה. אני הולכת ברחוב ולבי מלא גיל מול הפרחים המזוקפים והפתוחים, חצופים ביופיים... החתולים בחצרות הבתים שמחים, אנשים רבים פחות... והנה התחיל חופש פסח. היום אני מתכננת לקחת את ינאי למוזיאון. אפשר להגיד שינאי עוד משלב ההנבטה גדל במוזיאונים, גלריות, סטודיואים והוזן במליוני קרואסונים. כתינוק סובלני ועגול שהתחיל ללכת מאוחר הוא ישב שעות בעגלה ושייט אתי בתערוכות. מאז שטל נולד כמעט ולא הלכנו... לפעמים אני מתגעגעת לימים שהייתי מסתובבת שעות במוזיאונים בארץ ובעולם, לא יודעת מה השעה, בלי טלפון, בלי הסחות דעת, נשאבת לעולמות אחרים, ממלאת מחברות ברישומים ורעיונות לציורים, שוכחת שיש לי פיפי, שאני צמאה ורעבה... הציורים התערבבו לי בחלומות ובחיים וזכרתי ממש ברמה הגנטית איך מרגישות כפות הרגליים של רובנס, הצווארים של בוטיצ'לי, הטקסטילים של וורמיר ולאונרדו, התאורה של טיציאן... ומעל ציפה ברכות כל הפוך של האמנות העכשווית שזללתי, הכל מכל וכל. אני מתגעגעת לתקופות שנהנתי כל כך לראות אמנות כשעוד לא הייתי אמנית כי אז נפלתי שבי בקלות במלכודת של כולם, התאהבתי בלי ביקורת וליקקתי עוד ועוד. שום דבר לא הפריע. וזהו, בינתיים עברו איזה 14 שנה (!) עברתי במסילות התיעוב, הביקורת, השיעמום, הבחילה, הקנאה והפחד. עכשיו אין לי זמן אז אני עסוקה בעיקר בלעשות כמה שאפשר עם מה שיש. ולמדתי כמה שיטות אפקטיביות לעוף גבוה, אז כשאני באה לתערוכות אני הולכת מהר ומלקטת ביעילות כל מה שאמיתי לי וזוכרת מצויין מה ראיתי ואיך זה מרגיש ובאה לסטודיו ועושה מה שצריך או לא עושה כלום ומרגישה בסדר פחות או יותר עם שתי האופציות. שחררתי את המקום שאומר לי שזה רדוד ולא אמיתי. לא צריך לירוק דם כדי שיצא משהו טוב. דברים טובים פשוט באים כמו שהם באים, גם הזבל...
תהנו מהאביב בריות יקרות

אגב אם יש לכם מתכון טוב לחרוסת אנא שלחו לי