יום חמישי, 19 בנובמבר 2015

קצרצרונים

שלחתי את יוסי בעלי לקנות לי בדיקת הריון. בדרך לבית המרקחת עצרה את יוסי משטרה כי חשבו שהוא ערבי. לקחו אותו לחקירה. בינתיים חיכיתי וחיכיתי, שום מילה מיוסי. מרוב שדאגתי שכחתי ממצבי והבטן החלה תופחת. ככל שתפחה בטני גדל כעסי על חוסר הצדק. כיצד זה החליטו כוחות הבטחון להעלים לי את יוסי? בוקר בוקר התקשרתי למשטרה. משטרה שלום, ענו, שלום השבתי, איפה יוסי? והיו טורקים לי. כשלא ניתקו, אמרו טעות במספר.
כך חלפו כמעט עשרה חודשים והבטן שלי כבר היתה עצומה. שעות ספורות לפני הלידה דפקו בדלת. שוטרים עמדו בפתח ובידיהם אדם זר. "כן שלום מה אתם רוצים"? שאלתי.
"גברת, אנחנו מחזירים לך את יוסי".
"זה לא יוסי", עניתי. "אני לא מכירה את האיש הזה".
"נכון מאוד, אני בני", אמר האיש והשתחרר מאחיזת השוטרים. "סליחה גברתי, טעות בזיהוי", אמרו השוטרים ופנו ללכת.
טרקתי אחריהם את הדלת בכעס והצירים התחילו. פתחתי את כל החלונות וצרחתי: "יוסייי! יוסי!!!"
השכנים הזמינו משטרה. שוב דפקו בדלת. הפעם שוטר ושוטרת.
לא פתחתי כי הייתי בלידה. דפקו ודפקו ומשלא נענו בעטו בכח ופרצו פנימה. מצאו אותי רוכנת אל שולחן המטבח שואגת ומריירת, הראש היה חצי בחוץ. השוטרת התעלפה. השוטר הזמין אמבולנס. בינתיים נולדה תינוקת בריאה וצווחנית וקראתי לה מלאכ, שזה מלאך בערבית. כשמלאכ היתה בת חמש יוסי חזר. לא שאלתי שאלות כי הייתי עייפה מדי. פשוט שלחתי אותו לקנות לי קילו גויאבות.


***

שתי כלותיה של מרים, חגית וחופית, מיררו את חייה. זו משכה מכאן והשניה משם. זו כועסת והשניה נוקמת, זו מרכלת והאחרת מחרימה. בעשר השנים שחלפו מאז שעטו לחייה שתי הצרות האלו, הוסיפה מרים למשקלה 15 קילוגרמים, התקמטה, הלבינה, נמכה והפסיקה לפסל. את בניה לא שיתפה כדי לא להעכיר עוד יותר את שלום הבית המעורער ממילא.
בכל ארוחה משפחתית היתה חייבת מרים להתקין ולהציב על השולחן פשטידת פטריות עשירה בפרמזן ושמנת ולצדה בתבנית זהה לגמרי פשטידת ברוקולי וקישואים טבעונית נטולת גלוטן. פטריות לחגית וברוקולי קישואים לחופית ורק הן היו היחידות שאכלו מהן. את מה שנשאר סרבו לארוז הביתה והיה נזרק לפח. אם היתה אופה במקרה בתבניות שונות או חלילה וחס מכינה רק אחת מהן, היתה יכולה לשכוח מהנכדים של הצד המקופח לחודש ימים. בחגים, פשמינות זהות. בימי הולדת, טלפון על הבוקר וזר פרחים ב 120 ש"ח. הגיע החורף ומרים סבלה מכאבי גב קשים. בנוסף, גוש בשד שמאל התגלה וכעבור חודש גם גוש בשד ימין בגודל זהה לגמרי. נשמעה אנחת הקלה מצד הכלות שלפחות האיזון נשמר ומוטב לאבד שני שדיים ולא אחד. מרים גמרה אומר לנצח בדרכה את שני הגושים ולהשמידם לאלתר. וכך עשתה. עברה לדיאטת אפרסקים, שתתה בכל בוקר כוס שתן טרי, הקפידה על הליכה של שעה בכל יום והרחיקה את הטלפון החכם מהבית. יותר לא ניתן היה להשיג אותה, לקטר באוזניה או להזעיק אותה למשימות סבתאות הישרדותיות שונות. כעבור חודשיים קרה נס והגושים נעלמו כלא היו. מרים לא בזבזה רגע והזמינה את כל המשפחה לסעודה. על השולחן הותקנו שתי תבניות המריבה- ברוקולי ופטריות ובתוכן הפתעה.
חגית וחופית התייצבו בשעה שבע בדיוק, לבושות חולצה חגיגית לבנה. זו ממהרת להקדים את זו בדקה, מחייכות במרירות אחת אל השניה ולוחשות דברי שטנה באוזניה של מרים. הבעלים והילדים קולם לא נשמע ומראם לא נראה כי התרגשותה של מרים היתה כה גדולה מההפתעה שהכינה לכלותיה. מנה נאה של משלשלים, סמי הזיה, משחת טחורים ומעט שתן ששמרה בכוס מהבוקר.
הכלות המורעבות זללו 75% מהתבניות בהתאמה. מרים אספה בחגיגיות את הכלים וזרקה לפח את השאריות. כל הלילה התהפכה במיטתה משמחה והרגישה שזכתה מחדש בנעוריה. 
נס רדף נס. בניה שבו וחידשו התעניינותם בה, התקשרו ובאו לבקר עם הנכדים. מכלותיה לא שמעה עוד ובהמשך התברר לה שעזבו את הבית והלכו למרר חייהן של חמות אחרות.
מרים חזרה לפסל ויצרה סדרת גושי חימר מרגשת מאוד.

***

מנערה ביישנית ושמנמנה המסתתרת בחצאיות מצנח בקפיטריית הקמפוס הפכה סיגל לנמרה זועמת ורועמת על גלי הרשתות, פחד אלוהים היה להכנס לפה שלה. לכן, היסס אסא לפני שפנה אליה בצ'ט לשאול אותה אם בא לה לצאת אתו לדרינק. לשמחתו, נענה אסא בחיוב והשניים קבעו בכוך היפסטרי חדש בפאתי רחוב הים. סיגל התנשאה לגובה 1.78 ואסא ל 1.65 והשניים לא הפסיקו לצחוק מהרגע שהתיישבו אל הספסל הפינתי בכוך ועד שתיים בלילה שהחליטו לסיים את הלילה בביתו. אסא לא שיער בנפשו את גודל הצלחת המפגש, אז גם לא ארגן את דירת השותפים המטונפת שלו. שבלולי גרביים אפורים מלפני ימים רבים בפינות החדרים, פרורי פתיתים מתחת שולחן הסלון, אבק בגובה 3 מ"מ כיסה באופן אחיד את כל הרהיטים וסיר אורז שנשכח כמו שהוא קומפלט ניצב מעל הטלויזיה חודשיים שלמים. איש מהשותפים לא העז לפתוח אותו להציץ ובוודאי שלא הסתכן בשטיפתו. 
אסא הדליק את האור במבואה ושניהם צנחו על הספה בסלון. עד מהרה חולצת הסטן הסגולה של סיגל היתה זרוקה על מדף ספריות העיון הצרפתית ואסא היה עומל על עיסוי שדיה הענקיים. כך הבין מאין באה כל החוצפה והזעם שהאנרכיסטית הזו שופכת בלי מידה. עם פטמות סגולות חומות בקוטר קולוסיאום, גם הוא היה מרגיש כמו ראשון הנמרים. השניים מיהרו להינשא ולהוליד בת עם לשון קשורה ושם תנ"כי. בבקרים היתה מביאה סיגל את בתה אל גן הילדים בשיטת מונטסורי על אופניה, מדוושת בדרכים בחצאית המצנח הנצחית מתנפנפת בהוד. במהלך היום היתה גולשת באתרים, כותבת ומגיבה בריסון. לשונה נקשרה כלשון בתה.
בארבע היתה אוספת מהגן, מנגבת את חוטמה הדולף תמיד של הילדה וקונה ארבע ביצי קינדר. על ספסל בגן היו יושבות וזה היה הבילוי המשותף האהוב ביותר על שתיהן. כשהיה אסא מצטרף אם חזר מוקדם מהאקדמיה, היו מתעלמות ממנו כליל ובוהות בחלל תוך לעיסת קליפת הביצה המתוקה. בלילות כשהתנכ"ית היתה נרדמת, היו שוכבים סיגל ואסא אבל ילדים נוספים לא באו להם מהזיונים האלו. ככל שכבדה לשונה של סיגל, דיברה והגיבה פחות ופחות. צבעיה העזים התעמעמו ואת פטמותיה לא ניתן היה למצוא עוד. בוקר אחד אבדה כליל ומתה.
אסא הוסיף לאהוב אותה שנים רבות מאוד.

יום שלישי, 10 בנובמבר 2015

ג'ודית ההומלסית הציונית

ג'ודית המטורללת, רקמה את דגל ישראל בפאייטים נוצצים על מצנפתה והיתה מהלכת ברחובות העיר, מטלטלת את ישבנה הענק, החוגג בחצאית טריקו צהובה ארוכה. קדימה אחורה ולצדדים. דוחפת עגלת שוק עמוסה שקיות. ראשי דובונים מציצים מסורגי עגלתה, קליפות בננה ובקבוקי פלסטיק ריקים. על פניה היה מרוח חיוך ענק כדרך קבע. אך כשלא היתה במצב רוח טוב, היתה ג'ודית כועסת ומקללת ואתם בוודאי לא הייתם רוצים להקרות בדרכה, כי אז הייתם חוטפים איזו קללה עברית במבטא אנגלוסקסי מקושטת ניצי רוק: "בייהיימה! פוסטיימה! עם ישראל חי הקשיבו לג'ודית! כולכיים נביילות"! 
בין מצנפת הפאייטים של דגל המולדת לבין ראשה של ג'ודית היתה מעוכה פאה שחורה קצרה וסינתטית שבימי גשם היתה מצופה שקית ניילון כחולה. בכל מזג אויר היתה ג'ודית יוצאת למסעותיה ברחבי העיר. לאסוף עוד מציאות ולשוחח עם עצמה ועם השיים הקדוש.

יום אחד התקרבה ג'ודית לפח גדול ברחוב טרומפלדור וכשפתחה את לועו, הגיע מולה אדם גבוה לבוש שחורים מטולאים, שיערות ראשו צהובות וסתורות, זיפי זקן מעטרים את פניו הצרובות וטפרי ציפורניו שחורים ארוכים, נכונים לחיטוט. האיש נצמד גם הוא לפח, דחף את זרועו פנימה בכח והחל מערבל ובוחש. ג'ודית רתחה על הפלישה והחלה מטלטלת את הפח בכח, מצווחת "מה זיי! אני הייתי פה קודיים! לא ניתןןןןן! עם ישראייל חייי!" 
האיש בשחור לא ויתר גם הוא והחל מקלל ברוסית בקולי קולות, תוך שהוא מעיף זבל מהפח החוצה בתנועות יד גדולות. "משוגעעע!" צווחה ג'ודית. השניים הוסיפו להאבק על האשפה דקות ארוכות, זו מחבקת את הפח ומטלטלת אותו וזה מנופף בידיו בפראות תוך שהוא משליך אשפה לכל עבר. סקרנים ועוברי אורח נעצרו במרחק בטוח, דיירי הבניינים הסמוכים יצאו למרפסות. בתחתית הפח היתה שקית עם כמה בקבוקי בירה מכבי חצי ליטר, אוצר לכל הדעות. ג'ודית היתה הראשונה לשלוף את השקית, אך שותפה צהוב השיער שלח את טפריו השחורים אל השקית וקרע אותה. הבקבוקים נפלו זה אחר זה ארצה והתנפצו לרסיסים. ג'ודית רתחה מזעם ומתוך התקף פסיכוטי שהוסיף לכוחה הפיזי עוצמה ודיוק, זינקה על האיש, כופפה את ראשו, דחפה אותו ללוע הפח וטרקה את המכסה. 
שקט השתרר. הרחוב קפא. ג'ודית פתחה את הפח בשנית וגילתה את ראשו של האיש מוטל בקרקעיתו, בנפרד מגופו. היא התכופפה פנימה לשלוף את הראש וכמעט שנפלה בעצמה פנימה, אך ישבנה הענק נתן קונטרה והיא נחלצה.
ג'ודית לפתה את סבך השיער הצהוב והרימה את הראש אל על בידה הימנית. "קקה! קקה ייעשה לאיש! עוכייר ישראייל!" זעקה כנביאה בפה מעלה קצף, כשכומתת הפאייטים הציונית מכסה מעט את עיניה.
המחזה הסוריאליסטי מעורר הפלצות תועד בעשרות צילומי סמרטפון, הופץ בכל הרשתות, בעיתונים ובחדשות גם בחוץ לארץ, והיה לאחד מהדימויים הויראליים ביותר באותו שבוע. 

יום שבת, 7 בנובמבר 2015

עולם כמנהגו נוהג

ברחוב שמריהו לוין גר אדם בשם שמריהו לוין.
איש כבד גוף שהתעורר בכל בוקר ודמיין שפלוני מרוצץ את גולגלתו. כבר מזמן חדל להאבק בדימוי, דבר לא עזר. התרחיש התמיד לקדם פניו בכל בוקר והוא כבר התרגל לכיווץ ברקות ולקור המתפשט במרכז המצח.
יום אחד גילה במקרה שאם יעמוד עמידת ראש לפני השינה, יתעורר בלי המחשבה על גולגלתו המרוצצת ובלי הפלוני. הגילוי היה כה מרגש שהאיש התמיד והקפיד על הטכניקה והאריך את זמני עמידת הראש בכל יום. דברים נוספים נפתרו והשתפרו עבור שמריהו לוין. הוא ירד מספר במכנסיים, ריח הזיעה שלו התעדן, נעלמו לו הפטריות בציפרני הרגליים, הוא נגמל מסיגריות ואפילו שיער ראשו הדליל חזר לצמוח והתרענן בגוון נחושתי.
התפתחויות מרגשות אלו הביאו את שמריהו לוין למסקנה שמוטב לו לעמוד על הראש כמה שיותר כדי להגביר את כל הטוב שבא עליו. וכך, הקפיד לעמוד על הראש שעה ואף שעתיים לפני השינה, גם בבוקר כשהתעורר שעה ושעה נוספת בצהרים.
כשהיה יוצא להלך בשדרות ח"ן העולם נראה לו הפוך. והוא שב והרגיש זר ובודד בעולם ההפוך הזה, הזר, כשהזיקנה מאיימת לקפוץ עליו מאחד העצים בלפיתה אחורית, לתלוש לו בברוטליות את מצבור שערותיו הנחושתיות ולהקדיר את  מחשבותיו. שמריהו לוין מיהר לחזור לביתו ולהעמד על ראשו. רק ההיפוך שחרר אותו מהחרדות, מהזיקנה ומהאלימות.
היות ובילה זמנים ממושכים על ראשו, עבר לתפריט מאוד מצומצם שכלל בעיקר סוכריות גומי שנדבקו היטב לדפנות קיבתו.

הגיע הקיץ ואתו מלחמה. המלחמה אילצה את שמריהו לוין לצאת יותר מביתו. היה נראה לו נחוץ לפגוש ברחוב פלונים אחרים, אפילו את האלימים שבהם ואפילו לזיקנה הסכים שתקפוץ עליו מעת לעת רק שלא ישאר בבדידותו עם הלחץ.
בוקר בהיר אחד יצא להליכה וכשהגיע לככר אתרים ליד מועדון הפוסיקט נשמעה אזעקה. עוברי אורח רצו לתפוס מחסה במקלטי הבתים הסמוכים ורק שמריהו לוין, שבדיוק סיים לזלול שק סוכריות גומי ענק, הרגיש שהוא מוכרח לעמוד על הראש כי זה הדבר היחיד שיעזור לו. וכך עשה, על מרצפות האבן המחוספסות של הככר עם הפנים לים נעמד על ראשו. פיצוצים נשמעו ונראו בשמים. גל עצום ודביק של סוכריות גומי לעוסות ומעובדות למחצה עלה בגרונו של שמריהו לוין והתפרץ בנחשול אדיר מפיו ומנחיריו. שלולית הגומי צבעה את פניו והדביקה את כיפת ראשו לרצפת האבן המחוספסת. הסירנות המשיכו לנהום ופיצוץ נוסף נשמע. שניות ספורות אחריו הלמו בקרקע שיירי טילי כיפת ברזל, ממש ליד מועדון הפוסיקט. זכוכיות דלתות המועדון התנפצו וגוש בטון ברוטליסטי בצורת כיפה מקושטת אריחים צבעוניים התעופף באויר, נחת על שמריהו לוין ורוצץ את גולגלתו.
כוחות הבטחון וההצלה שהגיעו למקום התקשו מאוד לעכל את המחזה המוזר ועוד יותר התקשו להזיז את הגוש הברוטליסטי העגול שנדבק לריצפה והקשה על פעולת חילוץ הגופה.
את פניו של שמריהו לוין לא ניתן היה לזהות כי נמעכו לכדי עיסה והתערבבו בשלולית הגומי הדביקה. בכיסיו היה רק מפתח ופתקה מקומטת בכתב בלתי קריא. צוותי חדשות הגיעו למקום לפנות ערב וקלטו במצלמתם פיסול מודרניסטי משונה שכלל גוש בטון שוחה בשלולית צבעונית של גומי ודם. המצלמות קלטו גם כמה עוברי אורח סקרנים וכן כמה מבאי מועדון הפוסיקט שהסבו את פניהם הלאה מהמצלמות.