יום רביעי, 3 במאי 2017

קצה רגלה של תרנגולת

אין לי סבלנות לבורות של אחרים ואני עצמי בורה גמורה. כך שאני אפילו לא יכולה לשבת לי על הספה ולגלגל באגודליי בצדקנות. עם כל בלון באה סיכה. ואני מצויידת תמיד בכמה סיכות, לכל מקרה. כל פעם שקצת אני מתנפחת ממשהו, ישר רפלקס מפוצץ לי. אין לי רגע של נחת ושאננות מסוכרת. לכן במיוחד מגרד לי מול אחרים שמנפחים בלונים ולא מתפוצץ להם. לכאורה כמובן. 
אני כל הזמן מחפשת את התגובה הבאה. היותר מפותחת. יותר נאורה, יותר מלומדת. שכשיתווכחו התרנגולות בלול אני הר פרופסור אוכל לשחרר איזו מילה באגביות ואז כל הלול יבין שהם לול ואני שליטה והסדר ישב על כנו וההיררכיה תהיה ברורה ושלום על ישראל. מה שמראה בברור, שאני לא מגיעה לקרסול התרנגולת. כל פעם שנדמה לי שאני מטפסת שלב כלשהו בסולם האור, החושך עובר איזו טרנספורמציה זריזה וחכמה עם מנעול שיניים מותאם שמתלבש פיקס על האור. ואני צריכה לעשות שם עבודה ״שחורה״. לשמן צירים, לנסות מפתחות שונים, בעדינות, ברגישות, בסבלנות. 
החיים מביאים לי בדיוק את הלמידה שאני זקוקה לה יותר מכל. באופן כל כך מדוייק וחכם שזה מכעיס. מי זה המאסטר הזה שנמצא תמיד עשרה צעדים לפני? מוליך אותי בדרך כזו שכל צעד שעשיתי לפני חמש שנים קשור באיזה פרקטל מרהיב לצעד הנוכחי שלי מהרגע. זה גאוני מדי. אין שום סיכוי שאצליח אי פעם להתעלות על זה. 
תמיד נראה מהצד שלאחרים יותר קל. מדוע? כי הם לא חופרים כל כך הרבה איפה שאני חופרת. יענו לא מתעסקים בעצמם כל כך הרבה. לא כזה חשוב להם להביא אור לחייהם. ואולי הם פשוט הרבה פחות מלוכלכים ומסובכים ממני. 
הגיגים מקצה רגלה של תרנגולת.
אני מנסה לאלף עצמי בענווה, כיאה לנסיכת הניגודים שאני. להצליף בעצמי בסליחה. למסטל עצמי בסבלנות. והנה חולפות עשר שעות ונדמה לי שהצלחתי אבל אז, הו אז, מגיע שעור חדש דנדש, הצעקה האחרונה בתחום. ממזרי, מפתה, יפהפה, בגודל פוסטר על בניין באיילון. מה זה הגודל הזה עכשיו? הרי התפתחתי רוחנית! השעורים לא אמורים כבר להיות קצת פחות גרנדיוזיים?

כשאני מתווכחת עם אמא שלי ומתפרצת, היא מסכמת בסטואיות: ״בשביל מה את משקיעה כל כך הרבה שעות בלימודים הרוחניים שלך? זה מה שאת לומדת שם? לא עובד לך משהו״. תודו שזה טוב!
אתמול היה לה יומהולדת. הערתי אותה בבוקר משנתה לומר לה שאני אוהבת אותה ולברך אותה בתודה. מה עוד אני יכולה לומר לאחת המורות המדוייקות שקיבלתי? והיא אמרה לי תודה בחזרה ואהבה אותי גם, כתמיד. היה רגע אחד של שלמות ושקט. זה היה יפה. כזה אני רוצה תמיד. 

אני כל הזמן מנסה עוד ועוד חומרים, טקסט כזה, טקסט אחר, מחשבות כאלו, אימונים אחרים, המילים הנכונות שבעזרתן תבוא גאולתי. שאפטר מצרצורי האגו, אעבור צד סופית וכבר לא אוכל להיות יותר מוטרדת מזוטות החיים. אהיה כולי אמת שלמה וזוהרת. ברירת המחדל לא תהיה יותר לתקוף, להתגונן, לכעוס ולפחד. ברירת המחדל תהיה לשחרר ולסלוח ממקום שלם, בלתי פגיע, בטוח בטוב ביותר שישנו. 

כמו שמספרים חלק מהסופרים הרוחניים בפרק המבוא בספרם הראשון, או השלישי. שנים התהלכתי מריר וממורמר ברחובות קליפורניה עד שיום אחד חיטטתי בפח מקדונלדס והיכה בי האור. בבת אחת, ברגע אחד. קמתי משם, עשיתי סליחה גדולה עם משפחתי, כתבתי ספר, הקמתי חוות נוודים מבולבלים, הבאתי אור למליון לבבות, כתבתי עוד עשרה ספרים, רשמתי פטנט, השתתפתי בטוק שואוז והיום אני חי באחוזה מפוארת עם שבע בנותיי מנשואים שונים ועם חמש פרות ושבעה סוסים שהצלתי מתעשיית הבשר וההימורים.

פעם רגל תרנגולת, תמיד רגל תרנגולת. 

כבר זמן רב אני מבקשת לעצמי מורה, דמות שאינה בהכרח מתחום הרוח, מישהו שאפשר לקרוא את דבריו ולהתמלא השראה, מישהו ללמוד ממעשיו והילוכו. ומה אני מחפשת לי כאלו אידאות כשלמעשה לאן שלא אביט, מורים מורים מורים. אולי לא בסטייל שאני מפנטזת, אולי בלי סטייל בכלל. אבל דווקא הם, המורים שאני צריכה.

אין לי כוונה להתייאש אף פעם. היום הזה יגיע אלי.גם אלי יגיע האור הבהיר, המוחלט, מרפא הכל. למעשה, הוא כבר כאן. אבל אני עוד לא מוכנה לקראתו. אני צריכה עוד לשחק קצת באשליות ובכח, בגאווה ובניצחון. למה? פחד במסווה של התמכרות. 
החכמה היא לא לנסות לנצח את ההתמכרות ולמשול בה. כי חושך לא מגרשים במקל.
אני אלמד לעבוד עם החושך, להביט דרכו, לתת לו את מקומו החשוב ולהבין את השלמות שהוא מעניק לחיי.