יום שלישי, 6 בדצמבר 2016

תכנית ל'

גדלתי בתל אביב בשכונה מאורכת שהקבילה לאורכו של מסלול ההמראות והנחיתות של שדה דב. אנחנו גרנו בקצה הצפוני שקרוב יותר לחוף תל ברוך. במרכז המסחרי הקטן שהיה בקצה הזנב הצפוני של השכונה היה בית המרקחת של מילכה, אישה כבדת גוף, גסה ונמוכת טונים שהיתה קצרת רוח ומרעימה קול בעיקר על ילדים ועל קשישים כבדי שמיעה. בבית המרקחת שלה היתה גם מכונת הצילום היחידה באזור אז ילדים רבים הגיעו לצלם זה מזה סיכומי שעור או ספרי לימוד. לבית המרחקת הזה גם הגיעו זונות לקנות אביזרים שונים. זה היה בית המרקחת היחיד הקרוב לחוף תל ברוך ורק אל הזונות מילכה היתה נחמדה תמיד ונעימת קול. כך מגיל צעיר ראיתי מדי כמה ימים זונות המגיעות ממקום עבודתן בחוף הים אל בית המרקחת, עומדת מאחוריהן או לפניהן בתור ולוטשת מבטים. היה להן לבוש מוגזם וחושפני, זול, פאות, איפור, עקבים, גרביונים והן הקפידו לא להחזיר אלי מבטים. חיכו בשקט לתורן. פעם הלכנו כמה ילדים מהכתה לים ברגל וחזרנו בקו 26. בתחנה ישבנו על שפת הכביש. לידי התיישבה זונה טראנסית עם פאה אדומה וכובע קסקט שחור, עם מחשוף עמוק בגב. חבורת נערים עברה מאחוריה ואחד מהם בעט בה בכח בגב, במחשוף. היא עפה קדימה ונפלה על הכביש. קמה לאט וקראה "אווו! למה???" וחזרה לשבת. הלב שלי נקרע. אכזריות כזאת, ולא עשיתי כלום. לא אמרתי לה שום דבר ולא עזרתי לה לקום. רק ישבתי לידה בשקט והייתי עצובה ממה שקרה ומזה שאני אילמת לאלימות הזו. אחרי כמה שנים התחפשתי בפורים לסוג של זונה ובדיעבד אני חושבת שנראיתי בדיוק כמוה. פאה אדומה של שער חלק, כובע קסקט שחור, עקבים ומחשוף בגב. זה היה אופנתי להתחפש אז לזונות אבל לא לקרוא לזה ככה, אלא סתם להגזים את המיניות של גיל 14.

התחנה הסופית של קו 26 היתה ממש מתחת לביתי ומעבר לכביש ניצב הבוטקה של הנהגים. הוא היה פתוח לעיתים ועל קירותיו היו תלויים פוסטרים של נשים חשופות חזה עצום בגודלו. בדרך לבית הספר תמיד הייתי מסתכלת לראות אם הדלת של הבוטקה פתוחה להציץ בפוסטרים.

בקצה השני של השכונה שכן מרכז מסחרי קטן שני ובו היתה ספריית הוידאו של השכונה. הליכה אל הקצה השני נדמתה לי תמיד ארוכה כאורך הגלות. דרך משעממת של עשר דקות על ריצוף לבנים אפור ומונוטוני. עוד בניין ועוד בניין, כולם די דומים, בכל אחד מהם גרים ילדים שאני מכירה. אהבתי לבוא לספריה לקחת פה ושם סרטי וי אייץ' אס, אני חושבת שהיה למשפחה שלי מנוי שם לאיזושהי תקופה. בעיקר לקחתי סרטי רומנים מתוקים, סרטי בלש-לייט או קומדיות קלאסיות. אבל אהבתי להציץ בהיחבא גם על מדף הפורנו, רק את הכותרות היה אפשר לראות מהצד, לא היה לי אומץ לשלוף קופסה מהמדף, תמיד מישהו היה מופיע מעבר לארוניות. 
בעל הספריה שאינני זוכרת מה היה שמו, היה קירח וגם לא היו לו שערות בגבות ועל הידיים, רק מליון נקודות אדומות במקומן. הוא חבש פאה ואף פעם לא הצלחתי להבין מה בדיוק יש לו. 
כשהתחיל לעבוד אצלו בספריה נער שהייתי מאוהבת בו מעל הראש, כבר התביישתי להגיע. הייתי באה רק עם חברתי הטובה טליה היפהפיה שעד מהרה סובבה לו את הראש ונכנסה איתו לרומן מיתולוגי וארוך. היה לי עצוב תקופה אבל התרגלתי. בדיעבד אני חושבת שהכל קורה בצורה ממש מדוייקת. הייתי אז אמנם בת 14, אבל ממש ילדה והסקרנות המינית שלי היתה רק בפנטזיות וממש רחוקה ממעשה. אני שמחה שלקחו לי כמה שנים טובות עד שנכנסתי לעניינים כי כבר הייתי בוגרת יותר. אמנם עשיתי כמה שטויות דבילויות, אבל כבר הייתי מוכנה לכל זה בגוף וברגשות. 

השכונה בה גדלתי היתה לגמרי רגילה, גרו בה כל מיני אנשים, משפחות עשירות ומפורסמות, משפחות רגילות ומשעממות ומשפחות קשות יום. בעלי חנויות, רופאים, שחקנים וזמרים, נהגים, בעלי בסטות, עיתונאים, מורים לנהיגה. הכל מכל. לא הורגשו כל כך פערי מעמדות ובכיתה שלי היו ילדים ספורים שטסו לחו"ל בגיל צעיר ממש. בסך הכל זו היתה שכונה די בטוחה ושקטה עם הרבה הורים מעורבים ודאגניים. 
אני לא זוכרת שמישהו התערב בענייני הפוסטרים של הערומות מהבוטקה של האוטובוס, או ממחלקת הפורנו בספריה שכל ילד היה יכול להיחשף אליה. גם אף אחד לא בא למילכה הרוקחת בטענות שמגיעות אליה כל יום זונות לקנות קונדומים ומזרקים. אני כן זוכרת שהיתה תקופה שבשולי השכונה התחילו לעבוד זונות ואז תוך זמן קצר זה הפסיק. בהמשך גם התחנה הסופית של קו 26 יצאה מהשכונה. ספריית הוידאו נסגרה, נדמה לי שבעל החנות נפטר ממשהו. גם בית המרקחת של מילכה נסגר אחרי כמה טרגדיות שפקדו אותה. בדיונות האינסופיות שהיו בין השכונה לים התחילו כעבור כמה שנים לבנות במרץ את שכונות הגוש הגדול, שחוץ משמות יפים לרחובות בהן, אין בהן שום ייחוד ויופי. שכונות אמידות, בורגניות ונובו רישיות שהשתלטו סופית על אזורי העבודה של הזונות בחוף הים. הכל כל כך "נקי" היום. ואני תוהה אם הנקיון הזה באמת משקף איזושהי מציאות או מספר לילדים משהו אמיתי על החיים. על החברה ועל בני אדם.

יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

יפצ'ו בובע


אני מסתכלת לאלינור בעיניים ואני מבינה שהמבט הזה הוא המראה הכי קרובה שישנה להתבוננות באלוהות. מבט זך לגמרי, טהור, חף משיפוט וביקורת, מבט שהופך גם אותי צלולה ברבדים הכי עמוקים של נשמתי. מבט שכולו חף מאשמה ולכן רואה גם אותי חפה לגמרי. הופך אותי זכה ורכה. מה יש שם בעיניים של בת שבועיים שנבראה בשקט ובטבעיות? אני מתבוננת בה ומרגישה כאילו הניחו על כולי צעיף שקוף ורך שמטשטש את כל הקצוות שבי, את כל הדוקרנים, את התהומות והביצות. המבט הזה עוד לא "למד" שום דבר על העולם הזה ולכן גם יודע הכל. מבחינתה אני מושלמת בדיוק כמוה, בלי לדעת את זה אפילו.

השהות במחיצתה מרפאה אותי. כל היום אנחנו מבלות בסלון. אור היום מציף את החדר, כשהיא ישנה אני אוכלת ושוב אוכלת, קוראת, משוטטת באינסטגרם ובפייס, קוראת תכתובות אינסופיות בווטסאפ. ומשתדלת לשמור על דיסטאנס מהכל, כדי לא לחלל את המרחב הקדוש של אלינור ושלי. לא להכניס לכאן כעס, חרדות והסתבכויות רגשיות. כל דבר שמסיט אותי במילימטר ממנה פוגע לנו בתקשורת המושלמת. כשאני מבינה ויודעת בדיוק מה היא רוצה ומה היא צריכה, 92% מהזמן. 

***

היום קוראים לה יפצ'ו בובע. לא מצליחה לנקד, אז הוגים את זה כך: Yafchoo boobe
מהרגע שנולדה ובחרנו לצייד אותה בשם אלינור רחל, קראתי לה בכל שם אחר, בעיקר בשמות שהם חיבתיים. חגית, כרמית, חופית, חוחית, ציפוריצ'קה, רבקה'לה ואפילו לרופא הילדים שבא לבדוק אותה יום אחרי שנולדה אמרתי שקוראים לה יוכבד. באלינור אני משתמשת מעט, בעיקר בבית עם הילדים או אם פוגשים מישהו ברחוב ששואל לשמה.
נזכרתי בספר של מאיר שלו בביתו במדבר שהאם קוראת לבנה בשם הנידח והמשונה זיידה כדי להרחיק מעליו את מלאך המוות. היינו, שם כזה נמצא מתחת לרדאר של מלאך המוות, או אם יפגוש בילד עם שם כזה יעזוב אותו לנפשו. מציידים ילד בשם והשם הזה במידה רבה הופך להיות מתווה דרך. אם זה שם מתוק, או שם מסובך, שם עתיק ושורשי, שם חפשי ממגדר, או שם נפוץ למדי. כמה קביעות נקבעות במתן השם. זה רגע גורלי ובדיוק בגלל שהוא כזה חשוב לדעתי לתת אותו בקלות ולא בקושי. שם שפשוט נח בטבעיות על הנוכחות הזו שהיא תינוקת. 
ניסינו להלביש עליה את כל השמות שהיו לנו בקנה: רחל, גבריאלה, מיכאלה, אלישבע, לא עלה עליה. לא התאים. ואז בא השם אלינור, כמו פרפר בשדה שחלף וזה היה זה. בלי לתכנן.
ככה כשקובעים גורל בקלות זה יותר קל להתגמש עם מה שהחיים מביאים לה ולנו. 
כשאני הייתי קטנה, סבתא וסבא שלי הבולגריים היו קוראים לי בז'יז'ינסקי, ע"ש הפוליטיקאי הפולני אמריקאי שלדבריהם הייתי דומה לו בול. וגם היו קוראים לי מיימונה, שזה קופיפה.
או בגלל שזה מנהג לתת שמות לעגניים כדי לשחרר עין הרע, או בגלל שבאמת נראיתי כמו קוף פולני. נראה לי גם וגם.
כשאני קוראת לאלינור כוכי, חופית ומגדלנה, אני מרגישה שאני מלבישה עליה כל מיני בגדים וצבעים וזה מאוד כיף. שתקבל את כל השמות שישנם, למה רק אחד? שתהנה מהכל. וגם, אולי באיזשהו מקום, גם אני מנסה לבלבל מאגר ביומטרי של איזו ישות אופל דמיונית בכך שאני מחליפה לה כל יומיים שם.