יום שני, 24 בדצמבר 2012

שחקן צריך קהל

אתמול צפיתי בחלק מהתכנית גיבורי תרבות ששודרה בערוץ 8, הפעם היה על יאיר גרבוז. צייר אהוב עלי. כשהייתי סטודנטית שנה ג' בבצלאל הזמינו את גרבוז לדבר על ציוריו ועל עצמו, ואחד הדברים שהוא אמר, כי הוא תמיד מדבר לרוחב ועונה על שאלות בתשובות מהדלת האחורית ומצטט עצמו בגירסאות שונות שוב ושוב, היה שלפעמים הוא שונא לצייר ושיש ימים שהוא בא לסטודיו ורק מחדד עפרונות. זה הספיק בשביל שבקפיטריה ישבו בשולחן שלו לפחות 20 סטודנטים שרק רצו לשמוע עוד כמה מילים מנחמות מפיו לצד הסנדוויץ'.
אתמול בתכנית נזכרתי שוב למה אני מחבבת אותו ככ. יש משהו בו שגורם גם לי להרגיש נורא טוב. כל עניין החיקויים והפרפרזות, הכשלונות הסדרתיים לכאורה, חיזוק החולשות ופעולה מהמקום שהכי מביך להיות בו. כי זה המקום האמיתי, הלא מקורי, המאסף מהפרובינציה. שהדבר הכי גרוע שאומרים על האמנות שלך הוא בדיוק המקום החזק שלה, זה פשוט אבל לי זה מזכיר ומסביר מאיזה מקום אני פועלת בציור.
אני מצרפת כאן ראיון קצר שערכתי עמו לפני חמש שנים לקטלוג תערוכת הבוגרים בתואר השני בבצלאל. נראה לי שיהיה ממש קשה לקרוא בו, יש גבול להתעללות בקוראים, זה קטן ומטושטש, סליחה לא יכולתי לעשות יותר טוב מזה עכשיו.





יום שבת, 22 בדצמבר 2012

מחשבה בתחילת ציור חדש


הסתבכתי ברגליים של הדמויות שציירתי היום
התחלתי ציור שאני ממש אוהבת גם מה שציירתי וגם איך שציירתי. זה כמובן מבטל ומייתר את הציורים האחרים מהשבועיים האחרונים. אבל זה בסדר, יש הרבה חרא עד שמגיעים לזהב. ובכלל, קשה לי לדעת מה טוב ומה בא לי. אני כן יודעת שאני רוצה לצייר ושיש איזו ארץ שאני בדרך אליה, עם כל מיני עיקופים ועצירות. כשמצליח לי משהו טוב פתאום בציור אני מתחילה לפחד שיתקלקל לי ויברח. שאדפוק את הציור. כמו איזה מישהו שנכשל סידרתי בדייטים וכבר יש לו כרוניקה של דייטים דפוקים, ככה אני פוחדת מלהרוס ציור שמצליח. ואם יצליח אז הפחד יעבור לזה שאחריו. עד שמערכת היחסים בינינו תתבסס קצת ויהיה לי נח וברור מה אני אומרת ואיך אני אומרת. תהיה הצטברות של כמה טובים, של קול ברור ותהיה לי דרך חזרה אם אפשל.
בא לי ממש לצרף גם את החלק העליון של הציור ובכלל חציו כבר מצוייר בצבע, אבל עוד לא סיימתי וזה סתם יהרוס לי הכיף.