יום שבת, 20 ביולי 2013

כסף

מילות חיפוש: כסף פתאומי, נס כלכלי, נס כספי, איך לצאת מה..., מרוויחים בטיל
עשי ואל תעשי: אל תעזי להכנס לחשבון הבנק שלך לפני השינה, אל תחשבי על זה כל הזמן, אל תדברי על זה כל הזמן ואל תבזבזי מה שאין לך. לא כי פשוט כשיש זוג נעליים שאני ממש חייבת, אני הולכת כמו החלילן מהמלין, כמו סהרורית בשינה, אוטמת אוזניים לזמזום המעצבן הזה (אין לי אבל מגיע לי אבל מאיפה אבל אני חייבת) פשוט קונה. לא לקנות.
כן תעשי: תחשבי שיש לך הכל (ובאמת יש לך! רק לא כסף) ותתנהגי בהתאם. את יכולה להתנהל  בעולם בחווית שפע ועושר בלי ללעוג לעצמך ובלי ציניות. תזמיני את הכסף שיבוא אליך בקלות ללא מאמץ, בטבעיות, בחן. בלי פאניקה. נכון, הוא עוד לא כאן, אבל אם תנהמי ותרשפי גיצים הוא יברח. 
תרגישי בנח עם כסף, כסף זה לא בזוי. זה סבבה. מגיע לך, את ראויה לו ויש בשפע ממנו- רק תבחרי מאיפה. מדהים! לא?

מצאתי בלוג שגם נותן עצות פרקטיות לתועים במבוכות החיים, כמו ד' ואני, שמיטיבים לכתוב מילים, לצייר, להדיח כלים, להיות אדיבים, נדיבים, שובבים אבל לא מבינים חצי דבר בכסף. שיהיה לנו מספיק למה שצריך. ושישאר עודף לחגיגות. זה שאנחנו לא "מאני מייקרס" לא משנה. אפשר להשיג כסף במלא דרכים. וכשהוא מגיע אפשר במתק שפתיים להזמין את הכסף להישאר ללון ולהפציר בו בנועם להביא מברשת שיניים, תחתונים, מזוודה ולהשתקע כאן בסלון. יהיה אולי קצת מביך בהתחלה אבל נתרגל! יש מקום בשפע!

זהו. אז אחרי שחזרתי מטורונטו, משבוע בית חולים אינטנסיבי והבנתי מה באמת חשוב בחיים
(טוב לב, אומץ, אהבה, ניסים, אמונה, שמחת חיים ומשפחה טובה) עברתי להרהר בכסף.
תקופה קצת מסחררת, פעם יש פעם אין. אני רוצה שיהיה לי שקט בגזרה הזו.
אני צריכה להתחיל בלהפסיק לקנות דברים יקרים, להפסיק לקנות בכלל מה שלא צריך, לנהל מעקב, לבטל מה ש"נייס טו הב" וכמובן להזמין את הכסף לבוא אלי באהבה ובקלות, כל יום.

אפילו שגדלתי בבית שיודע לחסוך היטב, התודעה והיכולת הזו מעולם לא חלחלה אלי. אם כך רבותי, הגיעה העת להתחיל לאמץ שריר עצל ונושן! מתחילה עכשיו! בהצלחה לכולנו
החוסכים, המשתפרים, המתאפסים, רוכשי כרטיסי המזל בשוגג, ושאר הנשמות הטובות שביקום.

יום שישי, 12 ביולי 2013

נורת' יורק

אני מתגעגעת הביתה. אני מבלה את רוב הימים בבית חולים נורת' יורק בצפון טורונטו ליד המיטה של סבתא שלי. כל פעם שאני נכנסת לחדר אני לובשת חלוק צהוב וצריכה לשים מסיכה וכפפות (על האחרונים אני מוותרת) ולחטא את הידיים. אלו החוקים. החלונות תמיד סגורים. מהחלון נשקפות שש אוטוסטרדות ומלא מכוניות מלאות בקנדים ממהרות בדרכים. וסניף של איקאה.
היום הייתי שם 7 שעות רצוף. מחר אלך להתאוורר באיקאה.
סבתא שלי חדה כתער וזוכרת לפרטים כל דבר. היא גם מרבה לעצום את העיניים ולדברר מסרים מעולמות אחרים על העתיד. לחלקים האלו אני מקשיבה בתשומת לב רבה. לא לכולם היא משחררת את המידע הזה כי כולם יחשבו שהיא משוגעת. אני יודעת שהיא לא. היא אומרת לי שאני כל כך יפה שאפשר לצייר אותי בלי להרים את העפרון מהנייר. ושאני דומה לקוזאק. ושיש לי בלאד מיוחד. ושאני לא לייק אבריבאדי אלס. גלושנה יור אר סמטינג ספיישל היא אומרת. איזו חמודה. וכשכואב לה למטה היא צועקת על האחיות: הבייסמנט שלי! מטפלים בה אחים ואחריות מסורים. קוריאנים, הודים, אפריקאים. חלקם חושבים שהיא באמת משוגעת. שרה בקולי קולות שירים של אבבא (איי הב א דרים, א סונג טו סינג) ושירי עם בבולגרית וצרפתית. שלחו לה פסיכולוג להבין איך זה שהיא היתה על סף המוות במצב כל כך מדורדר ופתאום היא שרה בקולי קולות.
אני משתגעת מהשעות הארוכות האלו בבית חולים ומצד שני לא יכולה בלעדיהן. קוראת בספר המתים והחיים הטיבטי ומתאמנת בלדעת לחיות ולמות. אולי אוכל לעזור לה איכשהו להחליט. יש הרבה מה ללמוד. היום ירדתי לקפיטריה וקניתי לה שוקולד ריסס הכתום הזה ונתתי לה בחתיכות קטנות לפה. עשיתי אותה מאושרת והכעסתי את האחות. הסוכר שלה גבוה.
אני מסתדרת עם אמא שלי מעולה. אחר הצהריים אני מבלה עם בני הדודים שלי שהם אנשים שמחים ומקסימים. שותה יין ומעשנת ג'וינטים והולכת לישון. ומתגעגעת הביתה לבנים שלי. אני מנסה לישון טוב ולאסוף כח למסע המיוחד הזה. לא סתם נסעתי. אני לומדת הרבה, גם בדרך הקשה. בית חולים, אפילו אחד כזה מעולה בצפון אמריקה, הוא מקום מדכא. אני משתדלת לא להסחף בזה, זה לא קשור לחיים שלי עכשיו. אבל מצד שני, אין כמו בית חולים להתאמן בשכלול טכניקות החיים האמיתיים שלי... וחוץ מזה, יש מחוץ לבית החולים אגם עם ברווזים שמטיילים ברחבת הקפיטריה. מדהים... 

יום ראשון, 7 ביולי 2013

ציור חיים ומוות



איכות אומללה. שוב. מצטערת. אוהבת אתכם.

יום שלישי, 2 ביולי 2013

דברים חדשים קורים

כל כך הרבה דברים קורים, החיים המלאים האלה. הפתעות, פעולות, עשיות שונות. הציור הוא חלק מהן. הציור שנהיה ספונטני. שפותר את עצמו ומשחק לידי. כשאני באה לסטודיו אני קודם כל מודטת לפני העבודה, כבר סיפרתי. ככל שאני מודטת יותר אני פחות מודאגת.
הרי איך יודעים איך להתקדם? פשוט, מדמיינים מה צריך לקרות בציור. וכשמחוברים טוב ליקום בעיניים עצומות, אז ברור טוב מאוד מה צריך לקרות. ולא פועלים בבהילות. ולא נפלטות מהפה מילים שאחר כך מצטערים עליהן.
אני מודה שהמח שלי רגיל לרוקן אשפה. יש לי עוד די הרבה הבזקי אשפה. אבל פחות. אני חושבת מלא דברים טובים אז אני פחות מלוכלכת. פשוט.
וגם, אני רוצה לשתף אתכם במשהו. לפני כמה שנים גרתי עם ד' בדירה ברחוב המלך כורש בתל אביב. בית ישן כזה. זה היה עוד לפני שי' נולד. הייתי שותה אז די הרבה. וישנו בחדר עם רצפה ירוקה שממנו יש דלת למרפסת שפונה לחצר אחורית עזובה וקסומה ובה ניצב אחד מעצי השיקמה העתיקים ביותר בעיר. (משפט ארוך ויפה). הייתי ישנה נורא ואיום בחדר הזה. כל לילה הייתי מתעוררת מסיוטים. שיתפתי בזה את כל החברים שלי. הרגשתי שמשהו מוזר בחדר הזה אבל אז עוד לא הייתי כל כך מחוברת לעולמות אחרים. יותר הייתי מבוהלת מהם. ועדיין הרגשתי שהחדר הזה רדוף. מישהו או משהו שכן בו ודחס את האנרגיה בו והיה פשוט מחניק. הייתי קמה בתחושות חנק, והחדר היה מאוורר. היום אני לומדת, שכשמישהו רדום, או מורדם, או בסמים, והאנרגיה שלו פרוצה, יש מצב שיתיישבו לו ויתמקמו לו קצת כל מיני משוטטין. זה מאוד ברור כשאנחנו ערים ואנחנו נגיד מעורערים וחסרי כח, שנחווה כל דבר כטלטלה עצומה. אז כשאנחנו ישנים גם יש כזה מצב. לא לפחד, יש מה לעשות בקשר לזה. הכי פשוט.
פעם פחדתי מדיבורים כאלו ומחשבות כאלו. היום אני מלאה באהבה ובבטחון ומסבירה לעצמי את הדברים והכל מתיישב פיקס. וברור לי גם למה תמיד פחדתי מרוחות רפאים וקולות ודברים שאני לא יודעת להסביר. כי בתוך תוכי האמנתי בהם ואפילו חוויתי אותם. אבל למדתי לדחוק ולדחוס ולהרתע ולהיות מבועתת מזה. והיום אני נפתחת ומזמנת את כל האינפורמציות אל חיי והופכת רגישה יותר וספונטנית יותר. ומלאת אהבה ושמחה כלפי כל מה שבא אלי. ואני חווה את כל עשיית האמנות וגם שאר הפעולות האחרות בחיי כהוויה חיונית של משחק. ואני מתעייפת פחות! וכשככה הדברים, אז ערוצים חדשים של עשיה נפתחים לי ואני מוכרת יותר ציורים בחודשים האלה מכל מה שמכרתי בשנתיים האחרונות. הכי בקלות ובאהבה.  אני מתרגשת מאוד מכל הדברים החדשים שאני מגלה ובהמשך אשתף אתכם בעוד...