יום שישי, 25 בספטמבר 2015

מבט מלמד

אמי מביטה בי מעבר לשולחן. אינני מצליחה לפרש את מבטה. גם אינני רוצה, כי אז אפול לתהום ובתחתיתו מקווה האשמה. היא מחפשת אותי, מבטה הטיל קרס חכה, לדוג אותי שאהיה שלה כמו תמיד. מחפשת אישורה, נזקקת וחסרת הגנה. אבל אני, גאונה שכמותי, למדתי כמה טכניקות ללכת על פני התהום בלי ליפול בה. אני משיבה לה מבט ובמבטי אין מאום זולת אהבה. ולכן, מבטי עגול וסולח, פני השטח חלקים כל כך ולקרס החכה אין איפה להיתפס. היא מחליקה בשקט על פני מבטי וחווה יחד אתי מרחב חדש. היות ואמי היא אדם העסוק בהתבוננות כל ימיו, וגם חכמה, אני רואה שהיא בודקת אותי. האם אני מרמה? האם מה שאני מציעה לה אמיתי? האם תתכן אהבה חפה מהתניות? וכיצד זה עובד? כיצד ניתן לחנך, לאלף ולהחזיק קצר בלי תנאים?
אני יודעת שאין שום דבר אחר. אני יודעת שאני יכולה לעורר בה את הזכרון הזה. השאלה היא האם תרצה להתעורר לקראתי ולהתאחד אתי מחדש. אם אנסה לדמיין יחסי אם ובת חפים מפחד (שאמות/שתמות/שנהיה בריב) ואשמה (על העדרות/חוסר תשומת לב) זה יראה לי סוריאליסטי. נכון. את המופלא ביותר קשה לדמיין ולתאר, אבל אפשר להרגיש ולחוות.
אם אביט בה באהבה, ורק באהבה, אין עוד משמעות לזמן ולפחד. ואין משמעות לי ולה כגופים פיזיים נפרדים. האהבה הזו מתקנת בינינו כל מה שהיה, כל מה שהינו ומה שיהיה. ובביטול הזמן הופכת להוויה אחת רצופה. האהבה שאתן לה במבטי תפטור אותה גם מאשמה ופחד שסחבה על גבה מאמותיה, ואני אפטר מהאשמה והפחד שאני חווה מול ילדי. התיקון הוא על זמני, בין דורי, היסטורי, שלם ומלא. (לכן את אותה התבוננות אוהבת אפשר לקיים גם עם מי שאינם עוד בחיים)

עם אמי יש לי אינטרס לתיקון. אבל למעשה, אינטרס דומה יש לי עם כל אחד. כי מבטי יוכל להיות שלם לגמרי רק כשלבי יהיה שלם לגמרי. רק כשאתבונן באהבה בהכל. וכשאני אומרת להתבונן באהבה- אני מתכוונת, להתבונן בדבר מה בלי לרצות לשנותו, בלי לכפות עליו את עצמי, בלי לצפות ממנו לדבר, כי הוא פשוט מושלם כפי שהינו. זוהי אהבה, והיא נעימה מאוד כי היא משחררת וממלאת את הגוף בחדווה. ואין בעיני אנשים שראויים יותר לתיקון מאחרים. כי הם כולם חלקים ממני, וכולם חלקים חשובים. מובן שמול מי שמעוררים בי סלידה, יש לי אולי יותר עבודה, ומטבעי ארצה להקל על עצמי ולהתחמק מהם. אבל העבודה תחכה לי. תמיד אותה עבודה. אף פעם לא נגמרת. וביום שאסיים אותה, ודאי אשכח הכל ואהיה שלמה ומושלמת, כפי שתמיד הייתי, היינו, רק פשוט שכחנו. ואז אולי גם אעלם (:

יום שלישי, 22 בספטמבר 2015

מחשבות על סליחה

חברים, קוראים יקרים. לא פשוט לי לקרוא את הפוסט האחרון שפרסמתי. הוא דוחה אותי אפילו. יש בו מלא כעס והאשמות, כאילו אני מכיחה את כולם. כאילו כל העיתון זה זבל וכולם נגועים בשנאה ואין תקוה.

היום אני מבקשת להמשיך ולסיים את הפוסט הקודם שלי ולדבר על סליחה, שלום ואהבה. יש שני מקומות מהם ניתן להתבונן במציאות. המקום של האגו- מה שהעיניים רואות ומפרשות, הזכרונות שישנם, הפחדים השונים, כל הידע שאספתי על העולם. 
ויש את המקום של הלב- זה שלא רואה בעיניים. זה שמרגיש ויודע מתי אפשר לסמוך על מישהו, מתי לוותר, מתי להגיש עזרה. 
כך למשל רואות העיניים: "הי, הנה שמוליק, הוא שמנמן, הוא רוכב על אופניים, החולצה שלו קטנה עליו, הוא צריך להיות כבר בן כמעט חמישים. בטוח הוא אבוד. שמוליק מחייך אלי ומנופף בידו לשלום. היי שמוליק אני קוראת אחריו, וחושבת לעצמי, ממה הוא כל כך מרוצה?" זהו למשל מצב מדומה של מפגש אפשרי שבו נתתי מיני פרשנויות ל"שמוליק". אין באמת שמוליק. כל אחד בחיים של שמוליק רואה אותו אחרת. פקיד הבנק, הירקן, אהובתו לשעבר, ילד שלמד איתו בכתה, אמו ואפילו אני לצורך העניין. מפני שאין לו דימוי אחיד וקבוע, הוא בעצם, לא ממש קיים. 
נסיון אחר להדגים: נניח שבפיד של הפייסבוק שלי אני חווה מציאות מסויימת. אני רואה כל מיני פוסטים שאנשים מסויימים מפרסמים ומתגבשת אצלי תפישת מציאות על העולם שבו אני חיה. רוב הפעמים, אצל מי שמבלה הרבה בפייסבוק, השהייה בו מותירה אותך מרוקנת ובלתי מרוצה. יותר מדי "אמיתות" או מחשבות נכנסו למערכת המחשבות שלי, שכמעט קורסת לגמרי מהעומס וממיינת בהיסטריה את כל פיסות המידע החדשות שנקלטו. היא בהיפר וונטילציה. זה מקום מאוד של אגו כמובן, המקום שמשווה אותי לאחרים, המקום שהודף, מגיב, מזדהה, מחבב, מרגיש לכאורה שייך או מרגיש מאויים ושקוף. 
ואז, נסו להיכנס לפרופיל של מישהו אחר פעם. ותיווכחו שהמציאות המוצגת אצלו בפיד היא שונה כל כך. זרה לנו לחלוטין. זה אולי הדבר הכי קרוב שיכול להתאפשר לנו בפנטזיית "להכנס לחייו של מישהו אחר". מקום שנפרש כמזוהם, או מטופש, או משעמם... מה שבעצם מדגים בצורה טובה את העובדה שאין מציאות אחת. (להבדיל, אבל די דומה לחיים)
האחריות על הפרשנות היא רק שלי. לרוב אני מפרשת מתוך מה שאני מכירה ויודעת, ממה שלמדתי על העולם. ודעתי היא הצודקת והנכונה בוודאי. לדעת מישהו אחר, לאו דווקא. ופה הרגע החשוב.
מה שמעניין הוא, ופועל ממש כחוק טבע, שהתגובות שלנו פנימה והחוצה פועלות בהדדיות. אין כזה דבר להשליך החוצה משהו ושהוא לא יושלך גם פנימה. כל קללה, כל מחשבה של שנאה, כל שקר, הערה צינית, כל קליפת בננה שאני זורקת מתוכי החוצה, נזרקת גם בתוכי פנימה. ולכן, גם אם נדמה לי שאני "צודקת" כי זרקתי אותה על האדם הנכון, חינכתי מישהו ולימדתי לקח, אני מרגישה עדיין לא מרוצה. רדופה וכועסת. 
באותה מידה זה פועל הפוך. כשאני עוזרת למישהו, או מנקה את סביבת המגורים שלי, כשאני מתחשבת באחרים ומברכת מכל הלב מישהו על משהו, אני זוכה בדיוק באותה ברכה, באותו נקיון, איכפתיות וסובלנות. אני מתמלאת בהם. 
נדמה לנו פעמים רבות שכשאנחנו סולחים ומוותרים אנחנו פראיירים. כי למה שמישהו אחר יהיה צודק ולא אני? ולמה שהוא יזכה ולא אני? אנחנו מפחדים שאם נסלח, לא יהיה לנו תוקף. כלומר, נהיה בלתי חשובים. כלומר, נהיה שקופים. כלומר, נהיה כמתים. כך אני מפרשת את הפחד מסליחה. הפחד להיעלם ולמות. 
נדמה שההדיפה מנכיחה את קיומי הפיזי והאנרגטי. הסליחה מחלישה, מעמעמת ומוחקת.
ולכן, לא פעם אנחנו סולחים בהדיפה. קח קח את הסליחה שלך ועוף לי מהעיניים. ומהפיד.
בואו נראה את מי אני אעיף מהפיד שלי היום (כל יום הוא יום טוב לטיהור אתני)- היום אני מעיפה הומופובים, גזענים ושוביניסטים. ברור הרי שהם לא נעלמים לשום מקום. בכך שאני מעיפה אותם, אני דוחה את תהליך הסליחה שאני יכולה לעשות אתם- בתוכי כמובן. 
אפשר לומר שכל אותן אוכלוסיות שמאתגרות אותנו מבפנים, מציעות לנו מתנה. פיוס בתוכי עם המקום הזה שבז ושונא ומוקיע.
וכן, זה כן משנה את המציאות. לגמרי. גם כשהאלימות גואה. גם כשנדמה שאין תקווה.
את הסליחה האמיתית אפשר לעשות בשקט בבית. זה לא פחות קשה מלעמוד בחום בהפגנות או לירות על חפים מפשע. אם לוקחים את הסליחה ברצינות, זו עבודה מאתגרת ואינסופית.

דיברתי די הרבה על האגו כאוייב מבפנים שעושה בעיקר נזקים. ואתמול הגעתי להבנה שדווקא שם אני רוצה לעשות שלום. עם מכונת הפרשנות הזו. אני רוצה לסלוח לעצמי על זה שאני שונאת. ועל זה שאני מתביישת ומרגישה אשמה שאני שונאת. אני רוצה לסלוח לעצמי על כל הבלבולים האלה. אני רוצה להתבונן בעולם בעיניים סולחות כי אני יודעת שכשאסלח החוצה אסלח גם פנימה. ואני יודעת שמבט אחד של סליחה בעולם מרפא מליוני חלקיקים של מחשבות ורגשות ומערכות יחסים. רגע אחד של לצאת מהדפוס הקבוע, הקפוץ, הדרוך והתוקפני. רגע אחד של שחרור מלא, של הקשבה וראיה נטולת שיפוט. יכול להוציא אותנו מהמצבים הכי מורכבים.
ובעיקר, בעיקר בתוך מערכות היחסים שאני לא יכולה להימלט מהן לכאורה. המשפחה, המקום בו אני עובדת, המקום בו ילדיי מתחנכים.

אני רוצה לסיים ולומר לכל מי שקורא תודה רבה. ושתהיה לכם יממה שקטה ביום כיפור ומחשבות טובות ומועילות על סליחה. באהבה גלי


יום שבת, 19 בספטמבר 2015

אני בתפקיד

בשנים האחרונות אני לא צופה בחדשות וממעטת לקרוא בעיתונים. השארנו רק את המנוי למוסף סוף השבוע וגם זה אחרי לבטים אם צריך... את ההתמצאות במציאות אני מלקטת מהצצה חטופה בעמוד הראשי בקיוסקים, מהפייסבוק ומפה לאוזן. מדי פעם אני נקלעת לקריאה אופקית של מוספי גלריה כדי לא להיות לגמרי באאוט. אני לא מכירה רבים מהאמנים הצעירים שפועלים בסצינה, אולי אני חברה של חלקם בפייסבוק ובכלל לא יודעת. ואני רק בת 38 (בחודש הבא), לפני 8 שנים גם אני הייתי הצעירה... לפעמים מטריד אותי שנשכחתי. אמן אחד אמר פעם שאמנים במתקרבים לגיל 40 מגיעים לתקופה הכי צחיחה מבחינת תשומת לב אליהם וצריך לעבוד בלהישאר רלוונטי, בולט, נחשק וכו'. סיימו כבר תואר ראשון ושני, רכבו על הגלים ועל הגלים שאחריהם, עבדו עם גלריה שתיים שלוש, מלמדים פה ושם, מציגים פה ושם, עייפים לגמרי. גם אם נדמה מבחוץ שהם כבר לגמרי מסודרים, בפנים הם עדיין רדופים, מחזרים אחרי כל בדל של תשומת לב וסובלים מ FOMO* קשה. אני בוודאי גם נמצאת איפשהו על הסקאלה הזו. רק שדי נמאס לי לשחק משחקים ובא לי לעסוק יותר באמת החשובה, או בתפקיד העיקרי שלי כבת אדם חיה. כן, אני ציירת, אמא, וכו'. אבל המשימה שלשמה אני כאן היא לעשות שלום. להגיד לעשות שלום, זה כמו להגיד אלוהים. מילה שגוררת אחריה היסטוריה של סחבות מרופטות ומקרקשות. יש את המושגים האלה שאנחנו יודעים עליהם כל כך הרבה, עד שאנחנו לא יודעים עליהם דבר. שמענו שמענו. לעשות שלום זה ללכת להפגנות, להיות צדקני, לעבוד בזה- אי אפשר רק חצי. את לא יכולה להגיד אני עושה שלום ולהמשיך בשקט בחיים הנוחים שלך בגבעתיים. בלי להתייצב בכל הפגנה ובלי לשתף בפייסבוק פוסטים מבעיתים על מה בני אדם מעוללים אחד לשני. ואם את אמנית, אז בכלל. איך יכול להיות שאת בוחרת להיות מייצגת מציאות, מצהירה על עצמך כאשה שעושה שלום ואין בציורים שלך שום דבר פוליטי? שום מאבק מדמם? התכחשות מוחלטת? לא אפריקה ישראל, לא גרמניה ישראל, לא פלסטין ישראל, שום זכר לערבים, לפליטים ושאר תושבים. בני אדם ובעלי חיים, ימנים ושמלאנים, גברים ונשים. כל מה שחשוב להשכין בו שלום.
אנשים שמים לעצמם מטרה ובשמה הם עוטים צווארון כלבים (הקונוס הזה ששמים כדי למנוע מהם להתגרד ולפצוע אזור שמחלים) ולא רואים יותר כלום. העיקר להתנגח באלף כדי לשמור על בית. ושיזדיינו כולם.
למרבה המזל, הפייסבוק, מאיץ החלקיקים הבלתי נדלה, מביא אנשים להתעייף גם מהצדקנות והציניות. הרבה יותר מורכב ללכת לקראת משהו שאתה שונא ומוקיע (כי אתה ממש לא כזה, כלומר, אתה לא בשלום עם החלק הזה בך), ללכת לקראתו באמת. לא להדוף, לא לדחוף, לא ללגלג בנבזות או להתנגח בהתנשאות במשחק מי יתקע את הפלוץ האחרון היותר מסריח. ובכך להנציח ביתר שאת את המלחמה והסכסוך. זה מה שפעילים פוליטיים פייסבוקיים עושים הרבה פעמים. על העיתון אני בכלל לא מדברת. כל העיתון, על מוספיו, מנציח את הסכסוך והפילוג. כמה קל. כמה משעמם היה לא להעליב ולמתוח ביקורת. כמה מיותר ומביך היה להציע לבני האדם הפותים כלי התמודדות אחרים עם עצמם ועם המציאות? שלא לומר את המילה הגסה נחמה. אין בנחמה כסף. לא בשר ולא דם. הנה תוך כדי שאני כותבת, נחה עיני במקרה על הפיסקה החותמת את מאמרו של נחמיה שטרסלר (3 סליחות) בהארץ, והוא כותב: "אני יודע שהדבר הכי גרוע שעיתונאי יכול לעשות זה לומר מלה טובה על מישהו. על מילים רעות עוד יסלחו לו".  
קשה לדמיין עולם שהעלבונות בו נדירים ושחווית האחדות היא הנורמה. וכל כך אנחנו מאדירים ומשמרים את המלחמה, בכל סוג של מרחב. כאילו מתוך מטרה לשמר דבר מה חשוב. אם לא נהיה מבקרי אמנות נשכניים ודעתניים הכל יקרוס ולא תהיה עוד משמעות לשום דבר. אם לא נראה לפלוני אלמוני שהוא טועה בגסות, שהוא איגנורנט ומיותר, שבכלל אין שום טעם להזכיר אותו כי הוא לא תורם דבר למאמץ המלחמתי, אז יהיה תוהו ובוהו. כל ממזר ימלוך. לא יהיה עוד שום טעם וערך ל"ביקורת", למה שווה יותר ממה ומי שווה יותר ממי. וככל שהבוז יותר מתוחכם והיד המכה בטוסיק יותר רטובה ושטוחה ומכאיבה, כך יותר טוב! לכולנו! לחיים! ולילה טוב בתוך ערימת כדורים, ענני סיגריות וים השיכר בואך לעוד יום של מלחמה ובוז.
זה המוסף שנח לי על השולחן עכשיו ליד הקפה. אין בו שום נחמה עבורי. כל מה שכתוב בעיתון מנציח את השבי שלי, בסכסוך, בציניות, בהתנשאות. בתוך מה אני כן ומה אני לא. מה מגיע לי ומה לא מגיע לי. אולי משני מדורים אני בעצם נהנת. "ענייני פנים" ו- 20 שאלות.
אז למה אנחנו כל כך מפחדים? למה זה כל כך גנרי לתקוף כדי לשרוד? האם זה הגיוני בכלל לצפות להתנהגות אנושית אחרת? או שחבל על הזמן? נגונן בחירוף נפש על אוכלוסיה אחת ונהדוף באלימות אוכלוסיה אחרת, מתוך אמונה שאנחנו צודקים ורק כך יבואו תנאי מחיה מתקבלים על הדעת? זה המעשה הנאור?
לא. זה לא. אותה גברת בשינוי אדרת. כולנו גזענים. גם הימני הגזען ההומופוב המזרחי והקרניבור וגם ההומו האפריקאי הערבי הטבעוני השמאלני, המזרחי, המשורר, כבוד השרה, כבוד העיתונאית, זונת הרחוב, נהג האוטובוס, בעל היאכטה, כולם כולם. 
אני רק שמה את זה פה על השולחן, את הברור מאליו. בשבילנו לחשוב עליו בימי התשובה שכולם חושבים על משהו. מי מתרכזים יותר בסליחה, מי מתרגשים יותר מלהציק לאחרים... 
ובינתיים אכין פוסט עוקב עם מחשבות מעשיות על שלום. תודה

* fomo- fear of missing out