יום שני, 24 בדצמבר 2012

שחקן צריך קהל

אתמול צפיתי בחלק מהתכנית גיבורי תרבות ששודרה בערוץ 8, הפעם היה על יאיר גרבוז. צייר אהוב עלי. כשהייתי סטודנטית שנה ג' בבצלאל הזמינו את גרבוז לדבר על ציוריו ועל עצמו, ואחד הדברים שהוא אמר, כי הוא תמיד מדבר לרוחב ועונה על שאלות בתשובות מהדלת האחורית ומצטט עצמו בגירסאות שונות שוב ושוב, היה שלפעמים הוא שונא לצייר ושיש ימים שהוא בא לסטודיו ורק מחדד עפרונות. זה הספיק בשביל שבקפיטריה ישבו בשולחן שלו לפחות 20 סטודנטים שרק רצו לשמוע עוד כמה מילים מנחמות מפיו לצד הסנדוויץ'.
אתמול בתכנית נזכרתי שוב למה אני מחבבת אותו ככ. יש משהו בו שגורם גם לי להרגיש נורא טוב. כל עניין החיקויים והפרפרזות, הכשלונות הסדרתיים לכאורה, חיזוק החולשות ופעולה מהמקום שהכי מביך להיות בו. כי זה המקום האמיתי, הלא מקורי, המאסף מהפרובינציה. שהדבר הכי גרוע שאומרים על האמנות שלך הוא בדיוק המקום החזק שלה, זה פשוט אבל לי זה מזכיר ומסביר מאיזה מקום אני פועלת בציור.
אני מצרפת כאן ראיון קצר שערכתי עמו לפני חמש שנים לקטלוג תערוכת הבוגרים בתואר השני בבצלאל. נראה לי שיהיה ממש קשה לקרוא בו, יש גבול להתעללות בקוראים, זה קטן ומטושטש, סליחה לא יכולתי לעשות יותר טוב מזה עכשיו.





יום שבת, 22 בדצמבר 2012

מחשבה בתחילת ציור חדש


הסתבכתי ברגליים של הדמויות שציירתי היום
התחלתי ציור שאני ממש אוהבת גם מה שציירתי וגם איך שציירתי. זה כמובן מבטל ומייתר את הציורים האחרים מהשבועיים האחרונים. אבל זה בסדר, יש הרבה חרא עד שמגיעים לזהב. ובכלל, קשה לי לדעת מה טוב ומה בא לי. אני כן יודעת שאני רוצה לצייר ושיש איזו ארץ שאני בדרך אליה, עם כל מיני עיקופים ועצירות. כשמצליח לי משהו טוב פתאום בציור אני מתחילה לפחד שיתקלקל לי ויברח. שאדפוק את הציור. כמו איזה מישהו שנכשל סידרתי בדייטים וכבר יש לו כרוניקה של דייטים דפוקים, ככה אני פוחדת מלהרוס ציור שמצליח. ואם יצליח אז הפחד יעבור לזה שאחריו. עד שמערכת היחסים בינינו תתבסס קצת ויהיה לי נח וברור מה אני אומרת ואיך אני אומרת. תהיה הצטברות של כמה טובים, של קול ברור ותהיה לי דרך חזרה אם אפשל.
בא לי ממש לצרף גם את החלק העליון של הציור ובכלל חציו כבר מצוייר בצבע, אבל עוד לא סיימתי וזה סתם יהרוס לי הכיף.

יום שבת, 4 באוגוסט 2012

ציצים

וזה הבלוג החדש שלי
http://zizim.wordpress.com
ציצים!
מסתבר שזה קרה, איזה יופי! אשמח שתעקבו מעת לעת
נשיקות וביי

יום שישי, 20 ביולי 2012

35


זה עומד לקרות בקרוב. לא עוד המון זמן. משהו בין שבועיים במקרה הטוב ל-6 שבועות במקרה הקשה יותר. אני מרגישה את זה מתבשל, כמו שכדורגלן מבשל גול, או שף מבשל מרק. הביעבוע התחיל. הגוף נהיה כבד, הדעת נהיית מוסחת, פרמידת הצרכים מצטמצמת. אני רוצה להישאר קרוב למקום מרבצי, לקערת החלב שלי. קרובה לשרותים, למזגן, למקרר, למחשב. אני לא רוצה לצאת בערב ולא רוצה ליסוע רחוק. יש אזור בגופי רוחש ופעיל. החי לא מפסיק לזוז בו, מותח את הגבולות שלי קצת לפני שהוא יפרוץ אותם לגמרי. זאת בעצם החוויה הכי מכוננת בלידה. פריצת הגבולות של הגוף, של האפשרויות שלו. האמת שזה טריפ. ממש. ועכשיו שזו פעם שניה, אני גם מתמלאת בחרדות מהטריפ אבל גם ממש מצפה לו. הגוף שחזר אז לעצמו, רזה ונרדם וכהה מהשיגרה חוזר לעשות את הבלתי יאמן. החי סיים להתפתח, כל המערכות שלו עובדות, עכשיו הוא רק תופח ותופח עד שיגיע הרגע שלו לצאת. הצירים, שהם הכאב הנורא ביותר שאפשר להעלות על הדעת, לפי החוויה שלי, כאב קיומי, קמאי, כאב שגורם לך לאבד צלם אנוש ולהמות כמו חיה, הכאב הזה זכור לי רק במעורפל. אני מתחילה להרגיש אותו נושף בעורפי שוב. האם הפעם אוכל לו? או ששוב אכנע לו די מהר ואבקש מייד שיזריקו לי משככי כאבים. אני לא לביאה גדולה. אני לא היפית אלטרנטיבית. אני יולדת לידת מעמד הפועלים- מוסרת את עצמי בפני צוות בית החולים בלי ויכוחים, בלי דרישות גדולות ובלי פרוטקציות. אני משתפת פעולה ומנסה להתחבב על הצוות הרפואי, שיחשוב שאני יולדת צייתנית וחמודה ויתייחס אלי יותר יפה בזכות זה. וכדי להיות צייתנית וחמודה אני חייבת משככי כאבים, אחרת אהיה מפלצת שבורה.
הרחם שלי מתכונן. הוא פעיל, הוא מתחיל לתת לי אותות של צירים, אבל מאוד חלשים. אף לידה לא דומה ללידה אחרת, כך אומרות המנוסות, כך שאני משתדלת לא להשליך את החוויות הקודמות שלי עם י' ללידה הקרובה. אולי הלידה שלי מתחילה כבר עכשיו ואני לא יודעת מזה? אולי הצירים החלשים שאני מרגישה הם הם הצירים האמיתיים שפותחים אותי לקראת היציאה שלו? אני לא מרבה בדיבורי רחם בדרך כלל, בטח שלא בחברת גברים ואולי יש גברים שקוראים? אבל עכשיו זה כל מה שמעסיק אותי. אני מכוונת הכל רק למקום אחד.
י' חזר מהגינה עם ציפורניים שחורות מחול וזיעה. ואז הוא ביקש לצייר, שזה אומר בעצם שהוא שם את היד או הרגל על דף ומבקש שאקיף אותם בטוש. חווית הציור של י' היא באמת משהו אחר. ראשית כל, לא ברור בכלל אם הוא ימני או שמאלי. כל פעם הוא מצייר ביד אחרת. הפיגורטיביות ממנו והלאה. אורך היצירות שלו קצר מאוד, הוא ממצה את המדיום הזה בשניה. ביני לביני אני שמחה שזה ככה. לא בא לי שהוא יהיה כפייתי בתיאורים וייצוגים של דברים. מבחינתי, גם ככה הדיבור והשפה מצמצמים לו את העולם, אז גם לצייר אותו עכשיו? מה ישאר לו? כסא ושולחן? אני מעדיפה שהוא יסתובב לו למטה בלי תחביב ברור, יחפש באדמה אבנים ושבלולים, יתלוש עשבים, ישקה עציצים, יבעט בכדורים וירוץ הלאה והלאה.

יום שבת, 14 ביולי 2012

איכס

היה לי יום מגעיל. אני תמיד מחכה ליום שבת כאילו מי יודע איזה תכניות יש לי כבר... סתם זה שהכל שקט מסביב עושה לי די טוב. ד' היה צריך לעבוד היום על משהו ואני הייתי במשרה מלאה כל היום. י' ואני התחלנו את היום בתחתית. מצאתי חניה בקלות ממש מול הקפה בתשע בבוקר. הצצתי בתפריט והזמנתי לי' קרואסון שוקולד ולי קפה ופרנץ' טוסט. שניה אחרי שהמלצרית הלכה נתקפתי רגשות אשמה על זה שאני נותנת לילד שלי ג'אנק ולמה לא הזמנתי ארוחת בוקר עם חביתה וסלט כמו שעושים בשולחנות לידי. ואז החלטתי שלא כל יום אנחנו בבית קפה לבד ושכוס אמק. אחרי הכל, בהריון איתו אכלתי קרואסון כל יום. הוא עשוי מקרואסונים בכלל. זה היה החלק הנחמד של היום והוא עבר מהר. משם הלכנו ברגל לתערוכה של אביטל כנעני בגלריה נחמני 39 אבל פותחים ב 11. חום גיהנום. יש לנו שעה לשרוף. הלכנו לשדרות רוטשילד, רוב הספסלים היו תפוסים, מצאנו שולחן בטון כזה וקרסתי על אחד מכסאותיו. ניסיתי להפציר בי' שישחק עם החיות שלו בשולחן והראתי לו איך להעיף בלוטים עם האצבע מהשולחן. אבל הוא רק רצה לגינה. המח שלי נמס. כבד וחם ואין לאן לברוח. אין למי להתקשר שיבוא להציל אותי. ושוב יש לי פיפי. הגינה הכי קרובה היתה בבלפור מאחורי טיפת חלב אז הלכנו לשם. י' חגג. ורצה שאני ארים אותו כל פעם אל העמוד שהוא יתגלש כמו סמי הכבאי. חם. אני מזיעה בכל מקום ואין אפילו משב רוח קטן לרפואה. לא עוזרים ההסברים שכבד לי וקשה לי. י' רוצה שוב ושוב, ילד כבד וגדול וחמוד כזה, כמה אפשר כבר לסרב לו. בסוף הצלחתי לגרור אותו מהגינה בהבטחות קרטיב והלכנו לתערוכה שכבר היתה פתוחה. התערוכה היתה מהממת. והמיזוג גרם לי להרגיש פתאום שפויה. משם חזרנו לאוטו ונסענו הביתה. כשהגעתי הביתה היה ברור שאני עומדת לקרוס טוטאלית. תמיד אני מביאה את עצמי למצב של שניה לפני אסון. למה אני לא עוצרת שעה קודם? כשעוד טוב לי ונעים לי? מה הקטע הזה עם הסבל? אני סובלת עכשיו בקלות והכל קשה לי, אז אולי זה סימן שאני צריכה פאקינג לנוח ולא לעשות כלום? אני כזאת גרועה. ורוצה להיות לארג'ית ולא לבקש יותר מדי עזרה. ואז אני קורסת ונהיית מגעילה ובוכה וצועקת שיעזבו אותי. ואז ד' לא יודע מה לעשות אתי כבר. אז זה מה שקרה אחרי הצהריים, שהיו לא כייפים בכלל והכל התנהל מעל הראש של י', ואני הרגשתי שלא עשיתי היום שום דבר נחמד עם עצמי. ויום כזה הוא יום מבוזבז ומבאס. אני לא רוצה בחיים לריב מעל הראש של י', זה משפיע עליו לא טוב והוא לא יודע מה לעשות שנפסיק. אבל אנחנו צריכים לדבר על דברים מה לעשות, ומחלוקות זה חלק מדינמיקה שצריך להכיר. לא רק פוצי מוצי.
בשבע בערב קמתי והלכתי לפסנתר להתאמן קצת. ד' לקח את י' להתרחץ והוא לא הפסיק להתלונן ולצרוח. איזה יאוש. אחרי כמה יצירות קצרות שלא הצלחתי להתקדם בהן טרקתי את הפסנתר והלכתי למיטה לבכות. בכיתי המון כמו שלא בכיתי כל ההריון הזה. אחר כך כשנרגעתי הכנתי חביתות ואמא שלי באה לשמור על י'. ד' ואני הלכנו להפגנה. הגענו בדיוק כשהיא התחילה במרמורק. צעדנו עד קפלן והרגשתי שזהו, עכשיו באמת אני חייבת הביתה. יש לי פיפי ואני מזיעה בטירוף ויש לי שפשפות וחם לי ואין מצב שאני ממשיכה ככה. הגענו הביתה, הנה כבר שעתיים כמעט עברו מאז ואני צריכה דחוף ללכת לישון ולסגור את היום הזה. ממחר אני אהיה הכי אנוכית שרק אפשר. אם לא עכשיו אימתי? עוד 5-6 שבועות יהיה לי עוד תינוק ואז באמת שלא אוכל לנוח ולבקש רחמים והקלות.


תוספת מאוחרת מהיום למחרת: בלילה קראתי שהמפגין משה סילמן הצית את עצמו. איזה זעזוע נורא ויאוש מוחלט. עצוב עצוב. עצוב שבני אדם מגיעים אל פי פחת, שאין להם שום עזרה ושום תקוה ועולמם חרב עליהם. שהדבר היחיד שנותר להם לעשות הוא לכלות עצמם, למחות עצמם ולהימלט מהחיים. לכולם מוכרת התחושה המייאשת של עמידה מול הרשויות בעניינים שונים: כסף, חשבונות, זיכויים וחובות. זה הרי סאגות שלא נגמרות. ולמי שאין דבר בעולם, לא חברים, לא כסף, לא עבודה, תקווה ונחמה, הדרך להכחדה עצמית נראית כמו הברירה היחידה. עצוב לי מאוד. אני מצטערת שאני מרחמת על עצמי בכלל כשדברים כאלו קורים סביבי, בחברה שאני חיה בה, שאחד הדברים שהיה אולי אפשר לזקוף לזכותה מבחינה סטריאוטיפית הוא עזרה לזולת, איכפתיות וערבות הדדית. ושהמדינה נותנת דוגמא ומופת בערכים האלו.
הרי אדם כמו משה סילמן היה יכול ללכת בצמתים או בשפת הים ולקבץ נדבות מאיתנו (נדמה לי שהוא גם עשה את זה) ולכתוב על השלט: אני אדם חולה, עברתי ארוע מוחי, אין לי כסף לתרופות, אין לי איפה לגור, ביטוח לאומי לא עוזר, ואנחנו לא היינו נותנים לו אפילו שקל. היינו אומרים לעצמינו: 1-יש כמוהו עוד המון, 2-מי יודע אם הוא דובר אמת או סתם עצלן, 3- תרמתי מספיק, גם לי אין כסף, 4- שהמדינה תקח קיבינימאט אחריות על האזרחים שלה, למה הכל תרומות? כן, זה מה שאני הייתי אולי אומרת לעצמי אם הייתי במצב רוח האטום הרגיל. אבל הוא אדם אמיתי עם בעיות אמיתיות ויש עוד רבים כמותו. והוא נשרף מרוב יאוש.

יום שבת, 7 ביולי 2012

נשיות

במסגרת סדנא רעיונית שאני משתתפת בה, נתבקשתי לחשוב על הנשיות שלי, על מה זה עבורי להיות אשה וכל עניין המגדר וכו. מצד אחד, נושא שחוק עד זרא, ומאוס אפילו, כל דיבורי הוגינה האלה והרגשות הרחמיים ש"זר לא יבין". מצד שני, כשבאמת ניסיתי לחשוב על זה לעומק הבנתי שאני נמצאת במבוכה אחת גדולה בתוך הנושא הזה, שהנשיות כמעט זרה לי, שנשיות מוקצנת מעיקה עלי וחוסר נשיות מופגן מרתיע אותי ואף דוחה אותי. נאלצתי לחזור במחשבותיי לגיל 11 מתי שלכאורה נהייתי אשה, או יותר נכון כבר לא הייתי "חסרת מין", מתי שהייתי שווה באמת. יכולתי לעשות הכל ולא זכיתי למבטים בלתי תמימים. בעיקר מצד גברים.
אני חושבת שאנשים שהם יפים באופן בולט זוכים למבטים חמדניים מהיום שהם נולדים, תקראו לזה הטרדה אם תרצו, או פשוט תגובה בלתי נשלטת. בעבר האמנתי שלאנשים יפים גם קל יותר בחיים. אבל זה לא נכון. אם אנשים יפים זוכים לתשומת לב חיובית ושלילית מוגברת מתחילת הווייתם, הם צריכים להתמודד עם משקל רב מאוד.
אבל אני סוטה מהנושא, דיברתי על נשיות. הסממנים המיניים בהכרח מאלצים אותך להשתייך לצד מסויים. ואם עד גיל הנעורים המאוחר אין לך סממנים כאלו, את גם חשודה. מה זה בחורה בת 18 בלי ציצים? בלי טוסיק עגול? בלי תשוקות מיניות? רוצים לדעת מה את אוהבת ולאן את משתייכת. אם את אוהבת יותר מדי בנים את שרמוטה והחברות שלך שונאות אותך, אם את אוהבת יותר מדי בנות את צריכה להצניע את זה ולכבוש את יצרך (אלא אם כן יש לך מזל ונמצאת בסביבתך מישהי דומה) ואם את לא אוהבת ולא חושקת את גם כן דפוקה, מה נסגר אתך? את אמורה לחשוק, ולחשוק ברמיזות ובתחבולות ולעשות "קוק טיזינג" אבל להיות חסודה (עד שלב מסויים), כמובן להיות נשית אבל לא לעבור את הגבול, בכל מקרה- לא להיות במצב טבעי.
ככה, תמשיכי ותתקדמי לך, נראה אותך נהינת ממין בכלל כשהמבט האחר לא עוצם עין לרגע.
המשחק הזה לא מפסיק עד שאת נהיית חסרת רלוונטיות מינית, אשה מבוגרת ובלויה שהופכת לשקופה בלתי נראית. ובכל זאת, את בוחרת או מוצאת אם יש לך מזל בן/בת זוג שגורמים לך להרגיש ממש בנח ואז עם הזמן עניין המגדר והנשיות הופך לפחות רלוונטי. יש צרכים ויש חברות ויש הדדיות וחברות ואמון ובתוכם יש גם בית ומין וכלכלה. זה מה שיש שם אצל אנשים שחיים עם אנשים אחרים. זה מה שרוצים נניח אנשים.
ואני כאשה, (שונאת לקרוא לעצמי ככה ועוד יותר שונאת שקוראים לי גברת) גם מביאה ילדים.
מאז שנהייתי אשה התחלתי גם להרגיש מאויימת. כאילו תמו הימים הבטוחים, מעכשיו אני צריכה לשרוד. אף אחד לא התעלל בי, אבל הכל נהיה הרבה יותר קשה ומביך.
והנה עכשיו שאני בהריון בפעם השניה ושוב יש לי בן זכר בבטן, אני יכולה לספר לכם שבתקופות הקצרות האלו אני מרגישה שהעוקץ נעלם, שאין איום ושאני מוגנת לחלוטין. אני הופכת לאנדרוגינוס, מצויידת בהכל, שלמה לגמרי. הזכר שבבטני משרה עלי בטחון. וחוץ מכל זה, העובדה שהגוף שלי מייצר בן אדם חדש, כל יום שעובר מתחדדים החושים שלו, הוא גודל ומשמין ובועט מציב אותי בתוך הוויה מתמשכת. אני לא חיה בעבר או בעתיד אלא בהווה. בודהיזם כזה. זה גם מה שמציל אותי ממחשבות הלילה הטורדניות. אני מתעוררת בלילה ובמקום להיות אכולה ורדופה מדברים שלא קרו אני מייד חוזרת לכאן ועכשיו. והכל בטל.
בקרוב גן העדן יגמר. הזכר יצא ממני ואשוב להיות אשה חלולה ורדופה.

יום שלישי, 26 ביוני 2012

frames from an unfinished painting












זה כנראה הציור הגמור
"חוות החתולים העזובים"


יום שישי, 22 ביוני 2012

31

עוד שבוע עבר. כשהיה הולך לי חרא בסטודיו בשנה וחצי האחרונות, הייתי עסוקה בעיקר בלכתוב ולאייר פוסטים וסיפורי קומיקס שכלולים בהם אלמנטים של מרמור. ומילאתי את יומן הסטודיו שלי בהתבכיינויות. עכשיו כשדווקא הולך לי טוב בסטודיו אני לא מתפנה לחלומות בהקיץ ולכתיבת פוסטים. אולי יהיו עכשיו יותר פוסטים מתוקתקים.
ההריון שלי מתקדם בקצב מטורף. אני בשבוע 31 ונשארו לי 9 שבועות. ואם להשוות להריון הקודם זה יהיה עוד 11 שבועות. י' נולד כשכבר כלו כל הקיצים, כמו המנגו הכי בשל בעץ. התנדנד לנצח עד שנפל סוף סוף. יצאה לי הנשמה מרוב ציפיה. יום לפני שנולד כבר הייתי כל כך מיואשת וממורמרת שאמרתי לד' שנצא מהבית ולא נחזור יותר עד שיצא התינוק. ויצאנו להליכה משוגעת וארוכה ונמרצת, ואני הייתי כעוסה ונחושה שיצא עוד היום. והפולקעס שלי התחככו זה בזה וכאבו ושפשפו, היה חם מאוד ולח מאוד. לא ויתרתי. הלכנו את כל הצירים המרכזיים של העיר-אלנבי בן יהודה אבן גבירול דיזנגוף איפה לא הלכנו. כשטיפסנו במדרגות הביתה ברחוב המלך כורש כבר התחילו לי הצירים. למחרת בערב י' נולד. תינוק ענק, ברור, חלק, מוצק, שלם ויפה. כל יום של המתנה הגדיל אותו עוד קצת. למדתי את פניו בתוך שניות ולא היה סיכוי שיאבד לי. בכיתי וצחקתי מאושר ושחרור.
בשתיים בלילה התעוררתי מהשינה המטורפת שאחרי הלידה ונזכרתי שילדתי, הבטן ירדה. התינוק בחוץ. קמתי מהמיטה בזהירות ודידיתי לתינוקיה בהתרגשות וחרדה. באמת הוא יהיה שם? אולי מישהו התבלבל ולקח אותו לסיבוב? אולי קרה משהו?
סקרתי כמו מטורפת את כל העריסות עם כל התינוקות בתינוקיה ב'. כרגיל, תמיד כשאני מחפשת משהו הוא האחרון שיהיה בערימה. י' שכב שם, ענק כזה בין כל התינוקות האחרים, נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו ועל עריסתו כתוב שמי בפתק כחול כי זה בן. מימינו תינוקת פיליפינית יפהפיה עם שיער ממש ארוך שחור בוהק, משמאלו תינוקת אחרת שלפי מה שהבנתי כנראה ננטשה. כמה עצוב. המסע של כל ילידי היום ההוא התחיל באותה נקודה וכבר לכל אחד גורל משלו.
עכשיו כשאני חושבת על השם שאתן לבן השני שיוולד לי, אני חושבת שוב על כובד האחריות של השם. במתן השם אני חורצת גורל, חריץ אחד מיני חריצים רבים. זוכרים את הסיפור של מאיר שליו (כימים אחדים) שלילד שנולד שם קוראים זיידה כי אמא שלו מאמינה שמלאך המוות יפסח על מסכן עם שם כזה נורא. כמו באמנות, גם במתן השם, יש פער בין השמות שהם יפים בעיני לבין אלו שארצה לחיות איתם בביתי ולהגות אותם עד שאמות. יש לנו שם שאנחנו מאוד אוהבים והוא היחיד שמצאנו פתאום ואהבנו מאוד. שם פשוט, קצר, לא הירואי, לא משונה, לא יומרני. עכשיו נשאר רק לבדוק אם זה באמת מתאים.

יום ראשון, 17 ביוני 2012

מפלצת

בסטודיו אני מציירת עכשיו בעיקר דמויות שעוברות מסע. שהולכות לאנשהו או מתבוננות במשהו, שתווי פניהן מוחלטות, מבטן עז, ידיהן חזקות ולחייהן סמוקות (גיבוריי תמיד סמוקי לחיים).
והן צבועות בצבעי ג'מאיקה או בכלל הקאריביים, או משהו אפריקאי עליז כזה- מלא צהוב שמש, אדום דובדבן, כחול לגונה. מוקדם מדי לספר לכל העולם מה אני עושה לפני שבכלל עשיתי משהו? לא יודעת. כל התשוקה תמיד יכולה לגווע ברגע. הבלוג הוא עוד חדר בחיים שלי, חדר חזרות או מעבדת אקספרימנטים. אפרופו אקספרימנטים, זו תקופה בחיי שאני משתדלת לקחת בה כמה שפחות סיכונים ולהסתובב רק בשטחים בטוחים יחסית. כי אני לביאה עם גור בבטן. ולא עוד הרבה זמן הוא יתחיל לחיות מחוץ לגוף שלי. הנהיגה שלי בכביש אמנם פרועה קצת, אבל בכל השאר אני מאוד זהירה. וכל הפחדים שבים אלי- פחדי הלילה. של דברים איומים ונוראים שיכולים לקרות. הנסיון מלמד אותי מייד להסיט אותם ולא לחשוב על כלום. בלילה אני לא מאוזנת כימית וכל המחשבות שלי רעות ונוראות. פעם הייתי שפוטה שלהן והיום אני יודעת לשלוט בהן. אני מזהה מהר מחשבה כזו ומייד חונקת אותה.
מה שמעסיק אותי עכשיו חוץ מאמנות זה מה יקרה לי כשיהיו לי שני ילדים והאם זה ימוטט אותי סופית. לפני שי' נולד התמודדתי בעיקר עם פחדים שאהיה הורה מכה ומוזנח. מתברר שאני לא מכה ולא מוזנחת. עכשיו כשהניסוי גדל ויהיה לי עוד ילד יכול להיות שאז הוירוס יתפרץ- אולי זה מה שימוטט אותי ויהפוך אותי למפלצת. הפוטנציאל קיים, האמינו לי.
הדבר הכי חשוב שלמדתי בלהיות אמא זה לוותר על השליטה ולתת לעוד דברים לקבוע עבורי. זה לחיות באופן מובהק יותר את ההווה ולא להיצמד לדברים טובים ורעים (כמו בויפסאנה). התרגול הוא יומיומי ואין מנוס. מי שמנסה לכפות את עצמו ולשלוט בכח בתור הורה סופו להיות אומלל ולאמלל גם את הילד שלו. זו דעתי. דבר נוסף שלמדתי הוא לא לשפוט אחרים, כך שגם אם הם נראים לי מעוותים אני יודעת שזו לא כל התמונה בדרך כלל.
שאלתי לתומי כמה חברות שלי שיש להן יותר מילד אחד אם יש להן טיפים בשבילי. בסופו של דבר שמעתי כל מיני עצות שחלקן אפילו היו מנוגדות (בגלל גילאים שונים ונסיון שונה). הן היו מאוד מעניינות, ובעיקר גרמו לי להבין שזו שאלה עם מליון תשובות שונות ואין טעם אולי לשאול אותה בכלל. בסופו של דבר דודה שלי שמבקרת עכשיו מקנדה אמרה לי שזה מסתדר לבד ושיהיה בסדר. שהמיומנויות נרכשות תוך כדי פעולה. שיש כאלה שמצליחות לעשות הכל לבד ויש כאלו שדורשות המון עזרה וזה אף פעם לא מספיק. אז כאילו אני אמצא את הדרך שלי בתוך השיט הזה. הכי חשוב לי שיהיה לי זמן לצייר ושאני לא אהיה אמא ממורמרת, כי אז אני באמת יכולה להיות מפלצת.

יום חמישי, 14 ביוני 2012