יום ראשון, 30 באוקטובר 2016

הכחול העמוק הזה

רחל ישבה במרפסת ביתה לאור השמש הסתווית. לצד כוס תה עם לימון שקליפתו נחתכה ממנו בסכין היה מונח עיתון הבוקר. היא מילאה את התשחץ היומי, אחר כך את הסודוקו. הטקס הקבוע ששומר על בהירות מחשבתה בחצי הראשון של היום. כשסיימה לפתור הלכה לשבת בכורסה בפנים ביתה והתבוננה בשעון הקיר. שבע וחצי בבוקר. הימים כל כך ארוכים. מוקדם מדי לטלפן למישהו. עד השעה שבע שמונה כשהיא הולכת לישון יש עוד 12 שעות שלמות.
בערב לפני השינה שוחחה עם טליה נכדתה החמודה. כמה טוב שלטליה יש חבר סופסוף והיא יצאה ממצבי רוח הקשים שלה. היא נראית הרבה יותר טוב ותמיד מעודדת ומתעניינת.
בתשע הלכה לישון. בעשר מתה. 
זה היה בערך כך. באותו ערב, היא נרדמה בקלות רבה. אפילו בעצמה הספיקה להיות מופתעת מכך לשבריר שניה. הרי כל ערב היתה נאבקת כמעט שעה בעפעפיים המרדניים, במחשבות העבר הטורדניות. אבל הפעם כבמטה קסם, נרדמה חיש. ולא רק זה, אלא צללה לחלום עמוק מאוד במהירות רבה. היא לא יכלה לשלוט במהירות הצניחה מטה, זה היה כמו נפילה לתהום.
באיזשהו שלב די עמוק למטה, התערפלו חושיה כליל והכל הפך כחול כהה סמיך. לא היתה בה תחושת זיקנה, גיל, מצב נפשי, שום מספר או אות, שום סימן. רק כחול כהה. משהו בין אינדיגו לאולטרה מארין, עדין ונחוש שטבע אותה פנימה לתוכו. משהו בה ידע שחצתה את נקודת האל חזור, אבל השכרון היה כה עמוק ולתוכו אט אט הרפתה ושחררה את עצמה בעדינות. עם כל כמה שיחלה כבר לסיים את 96 שנותיה הארוכות, לא העלתה בדעתה מעולם שכל כך נעים למות. לא שהיתה לה איזושהי רפלקסיה ברורה תוך כדי מיתתה, אבל שבריר של תחושה כזו עבר בתוך התפוגגותה.

11 שנים חלפו בהן שייטה נשמתה במחוזות שאי אפשר בכלל לתאר במילים, מחוזות החפשיים מזמן או מרחב. 
וביום בהיר אחד, כשנכדתה טליה היטלטלה ברחובות עמוסה בשקיות של פירות וירקות ויותר מכך, נושאת תינוקת גדולה ברחמה, נקראה נשמתה של רחל לחזור. זה היה טבעי כמו שטיפת מים צונחת לשלולית. משהו בתודעה החפשית של נשמתה הפך דק וסחוט יותר, הצטמצם לצורה קונקרטית הדומה באישזהו אופן לזו של הוריקן.
בלי שליטה נשאבה לתוך מעבר צר יותר ויותר, איזה הולם ברקות, מצח פחוס, היזכרות במאבק הנשימה, התעוררות חדשה לתוך גוף. מזל שעוד זרם בנשמתה הכחול העמוק, משכך הכאבים הכי עוצמתי שקיים, שאפשר לה לצלוח את המעבר הטבעתי הלוחץ. 
וכך, שוב השתחררה כמו תמצית לתוך חומר גלם חדש. גוף קטנטן שנולד ונעטף ברכות בין ידיה של טליה. כן, גם דברים כאלו קורים לפעמים, שנשמתה של סבתא מתגלגלת אל גופה של נינתה. אמנם די נדיר, אבל לא נדיר מאוד. בערך 5%.
טליה התבוננה בחריצי עיניה הפקוחות בתה הקטנה שזה עתה בקעה מגופה ומייד זיהתה בהן את סבתה רחל. תראה עודד, אמרה לבן זוגה, היא כל כך דומה לסבתא רחל. הדמיון שמצאה היה אינטואיטיבי לחלוטין, שהרי פניה היו רכות עגולות קטנות וורודות, ולא היה בינהן לבין פני סבתה שום קשר. 
איך תרצי שאקרא לך מתוקה שלי? שאלה טליה את בתה. לנשמתה של רחל ממש לא היה איכפת איך תקרא לה. היא בכלל לא זכרה ששמה הקודם היה רחל ושהיא תפקדה בסיבוב הקודם בתור סבתא של טליה. גם לא זכרה שום זכרונות מחייה הקודמים, ממלחמת העולם השניה, מקרוביה שנרצחו, מבגידותיה, מבדידותה. הכל נספג ברכות לתוך הכחול העמוק המבורך.
אבל היא כן זכרה שהן מכירות היטב היטב. מבטן ומלידה כמו שאומרים.
ומייד חשבה, התינוקת שנשמת רחל בתוכה, שבעצם היא היתה רוצה שם עדין ורך שאולי יש בו איזכור של מים או ים או אמא. 
אולי מעיינה? או אמיליה? יאנה? מאליה? אמאלה? 
טליה צחקה וכעבור יום ניגשה לעמדת רישום יילודים בבית החולים וביקשה שייכתב שם בתה: מאיה חירות רחל.

יום שלישי, 18 באוקטובר 2016

שני קצרים


אחרי שיובל, בנה הצעיר של מלכה נהרג בתאונת נגמש מיותרת במילואים, היא לא יכלה להפסיק לאכול. עוד ועוד אכלה, ועוד. נטיית ההשמנה המרוסנת שלה פקעה ומימדי גופה גדלו כל כך, עד שעורה נמתח כמו בלון אדום וגופה דמה לארגז. ארגז גדול של מקרר. שנים עברו והיא אמנם טיפלה בעצמה בפסיכודרמה ובסדנת כתיבת שרים פוסט טראומטיים, אבל נשארה ארגז גדול ספוג יגון.
כל כך עדינה היא היתה מלכה, גידלה את ילדיה בצניעות וענווה רבה וטיפחה בהם סבלנות וכבוד לכל אדם. יובל הצעיר בבניה היה סטודנט לשפות ומזרח אסיה בעברית, בחור שקט, מקריח, נעים הליכות וכמעט שקוף. הוא מיעט לדבר, היה מגיע והולך בזמן, משלם בזמן, חסכוני בתנועותיו. לא ידע כיצד לגשת לבחורות ולקשור שיחות והיה מבלה את סופי השבוע בבית הוריו, משוחח עם אמו על לימודיו המרתקים, קורא עיתונים ומטייל עם הכלבה רוצי. מלכה היתה קשורה אליו יותר מכולם, משום שאליה היה הכי מסור, גלוי ומשתף אותה בכל מחשבותיו. בסתר לבה מלכה אהבה שהוא נשאר אתם בסופי השבוע ולא יוצא לבלות ולחפש לו בת זוג.
אחרי אותו בוקר ארור בסתיו 94 , שמעון אביו של יובל המשיך לבוא לחנות כלי הכתיבה המשפחתית כמידי בוקר, עולה בכבדות במדרגות הרעועות לקומת הגלריה לעשות חשבונות. כל יום משמונה עד שלוש ואז היה חוזר הביתה. בבית חכתה לו מלכה עם ארוחה, עם מעט מאוד מילים לומר והיום היה נגמר.
מאות מרקים, פשטידות, גפילטע פישים עם חזרת בחגים, עליה וירידה במדרגות החנות הרעועות, רונה בתו הבכורה התחתנה, אחריה שירה התחתנה וחמש נכדות חמודות נולדו. 
עשרים שנה הצליחה מלכה לשאת את השכול בגופה הכבד, כל פעם שהיה צורב היתה מספיגה אותו בלחמניות רכות.
יום אחד בתוך הגוף הגדול והמרובע שלה התחילו להירקם ולהיקשר אורנמנטים עדינים ועקשניים של סרטן, שהתפזרו בעקביות מצפון עד דרום ולא ניתן היה לסלקם.
מלכה מתה תוך זמן קצר. היא השאירה אחריה בית נקי ומצוחצח, תריסר מנות מרק עוף במקפיא וספר שירים דק פרי עטה שהקדישה לבנה יובל. הודפסו ממנו כמאה עותקים והם חולקו באופן אישי לבני משפחה ומכרים.
באחד הימים כששב שמעון מהחנות, עבר במרכז המסחרי ביד אליהו לבדוק מחיר של מכונת כביסה באחת החנויות. לאחר שסיכם את העיסקה, עשה סיבוב רגלי קצר בתוך המרכז החשוך והמדכא, חולף על פני סלוני פדיקור וקשישים מאכילי יונים, ממלאי טוטו והתקהלות נהגי מונית. ליד אחד הפחים הגדולים של המרכז, נעצרו רגליו כי איתר משהו מוכר. עותק מספר השירים שכתבה אשתו מלכה לבנו יובל. לבו החסיר פעימה. הוא ניגש בצעדים אילמים אל הפח, דחף אותו בכח כדי להצליח לחלץ את העותק. משקפיו נפלו על הארץ וחולצתו הלבנה הוכתמה במיץ חמוץ של זבל. הוא התרומם בכבדות עם העותק בידו, שפשף את כריכתו על מכנסיו ודפדף בו, עד לשיר שהכי אהב. שיר הלל לטבע ביום בו נולד יובל.

***

חמוטל ויוני היו בהריון. אחרי שנים ארוכות של מאמצים כבירים להרות, קרה להם הנס. ככל שהתקדם ההריון, הלך גופה של חמוטל והפך מגבעולי וצנום למלא ועגול. יוני הביט בה כקדושה מופלאה וכרכר סביבה בחדווה מהולה בחרדה. הם נהנו לחגוג את כל קלישאות ההריון, קראו יחד ספרים, צילמו מלפפונים חמוצים עם שוקולד לפייסוש, חפרו לאורך ולרוחב באתרי הציוד לתינוקות, נפגשו עם חמש דולות ודיברו אך ורק על הלידה הקרובה ועל שמות לבנות. מרוב ששפשפו על לשונם את כל השמות האפשריים, כבר לא ידעו במה לבחור.
הלידה היתה ארוכה ומתישה, 36 שעות של כאבי תופת, המתנה מייסרת לחדר לידה, זירוזים, מאלחשים, ובסוף נולדה להם תמרה. יפהפיה מושלמת, עם גוף של מתאבקת סומו. כמה נחת. הבדיחה המשפחתית היתה, איך זה שחמוטל ויוני הקטנים והרזים יצרו כזו שמנטוחה. ככה קראו לה בחיבה, וחמוטל לא התנגדה כי זה כיסה להרגשתה את עניין העין הרעה. אחרי שמנטוחה נפתח השכר וחמוטל הרתה שוב וילדה את יוחאי ואחריו את יפתח ואחריו את יסמין והיתה לאלופה והמנוסה שבאמהות. היא פתחה בלוג שנקרא "זאת שיודעת" ובו שיתפה וחלקה את כל הטיפים והסיפורים הקטנים והגדולים שלה מחיי האמהות. הבלוג הפך להצלחה אדירה והיא הוזמנה לספר עליו בתכנית בוקר של פליטת ריאליטי שלא נתנה לה להכניס מילה. אבל מה זה חשוב, הבלוג היה להיט. אחרי הבלוג נולד גם ספר בישול לקטנטנים שזור בהמלצות סיפורים ושירים וגם הוא נחטף מהמדפים והיה למתנה הפופולארית ביותר לכל יולדת.
עם השנים הילדים בגרו וחמוטל התעייפה לגמרי מלתחזק את פרסונת הסופר אמא. היא מאסה בכל מה שיצרה עד כה ולא מצאה את עצמה בכלל מול ילדיה המתבגרים. לא הבינה ללבם, לא הצליחה לתקשר אתם או להתחבר בשום צורה למה שעובר עליהם. אחרי שנים של שתיקה וירטואלית ותקשורתית כסופר אמא, כשיסמין הקטנה היתה בת 10, החליטה חמוטל ללכת על מה שעובד ופרסמה ספר חדש שנקרא "זאת שלא יודעת". בספר שטחה את סיפורה הביוגרפי מההתחלה העקרה, להמשך הפורה והמסחרר ועד לאחרית המשמימה והאבודה. הספר הזה לא נחל הצלחה כלל ויותר מכך, הפך את קודמו לפחות פופולארי וערער את מעמדה כסופר אמא מיתולוגית. חמוטל הרגישה חלשה ומובסת מול המבטים של סביבתה, שפירשה כמתנשאים, מרחמים ושמחים לאידה. היא הרגישה שהילדים עושים יד אחת נגדה בכל עניין ושתפקידה היחיד הוא לנקות ולבשל. יוני היה בנסיעות לחו"ל מהעבודה רוב הזמן וכך נשארה לבדה.
היא שקעה בתהומות המחשב שלה והפכה מרירה מאוד. עקרה מיצירתיות, משפע ומרצון טוב. עד מהרה מצאה לעצמה את הכינוי "חולית" והפכה מסופר אמא זאת שיודעת, לסופר טרול מהלכת אימים בכל הבלוגים, הכתבות והאתרים. חשבון הפייסבוק שלה שידע ימים אחרים של שיתופים מתוקים וציוצים מכמירי לב של אמהות, הנקה, בישולים ותרופות פלא התייבש ולא עלתה אליו אף תמונה של "חופשה כייפית ביער השחור עם המתוקים שלי" או "עוגת הרכבת הכי מאלפת ביקום ליוחאיחי". ככל שהחמירה ההטרלה, כמש גופה ודהה גוון עורה. יוני שהיה רואה אותה בהפסקות של שבועות לא הצליח להגיע אל תוכה ולהבין מה עובר עליה. היא התביישה מההטרלות, מעצמה, מבדידותה ומעקרותה הרגשית.
העניין נמשך חודשים עד שיוני גרר אותה לטיפול זוגי. היות ומטבעה הבסיסי היתה חמוטל אדם מציף ומוצף, קרה נס והמטפלת הזוגית הצליחה ללחוץ על הנקודות הנכונות בנפשה. היא פתחה את הפה לראשונה מזה שנים ושיתפה בתלאותיה הרגשיות, באיבוד דרכה וזהותה כאמא וכאדם ולבסוף גם בנבזיותה הוירטואלית חסרת הגבולות. יוני מצא את הנבזיות שלה מסקרנת והחל מחפש ונובר באתרים השונים אחר תגובותיה של חולית. אלו עוררו בו צחוק רם וחרמנות חסרת גבול ושוב הם ידעו עדנה. יחד היו יושבים בשעות הקטנות של הלילה, היא מכוונת אותו בזריזות ללינקים נבחרים בהם הפליאה בארסיותה ויחד היו מתגלגלים מצחוק ומשם מתגלגלים למיטה למשכבים מרים מתוקים. היא הצטערה שבעלה חושק בה בזכות האופל החדש שהתגלה בה ומשום כך הוא גם צובט בה וחובט בה במהלך האקט כאן ושם, מלמד לקח את חולית שפיה מפיק אך אשפה וריקבון. אבל גם מגע זה היה עדיף מאות מונים על שיממון הסדינים והכריות שדחפה סביב גופה ובין רגליה מאימת הבדידות.

***