יום שישי, 29 בנובמבר 2013

אור ופחד מוות

איך יודעים מה התשובה הנכונה? איך מפסיקים לפחד? איך יכולים לחיות בשלום בלי ייסורי מצפון? יש דרך. אני פעם לא הכרתי אותה, אבל האמנתי שהיא קיימת. האמנתי שיש לי את כל התשובות להכל אבל שאין לי גישה נוחה לשם.
כשהייתי חיילת בקורס קציני מודיעין ישנתי בחדר עם עוד שמונה צוערות מיחידות מודיעין מסווגות ורגישות פי מליון משלי. כל אחת היתה בקיאה בניב ערבית שונה, ליד המיטות שלהן היו מונחים ספרים של ניטשה ודוסטוייבסקי והעברית שלהן היתה יפה ונקיה. היה דיבור על זה שכמה מהן הוציאו 800 בפסיכומטרי. ואני... הרגשתי רחוקה מהן שנות אור וכל מה שלי היה להציע זה חביבות, מגניבות ובדחנות... אחת או שתיים מהן זרמו איתי ואת השאר לא עניינתי. קינאתי בהן על חוכמתן, על נטייתן הטבעית לבחור במה שמעניין ומורכב ולשחק בו כמו ילדות בחול. בהנאה וחקירה, בפשטות. לקראת סיום הקורס נערך חידון מורשות קרב בין כלל הצוערים, נבחרו נציגים ספורים לתחרות. אני לא זוכרת מה היו השאלות והתשובות, אני רק זוכרת שחשבתי, הלוואי וגם אני הייתי יודעת לענות. כמה זה בוודאי היה מרשים וכמה ביטחון היה לי בחיים אם הייתי כזו משכילה... הציונים שלי ביסודי ובתיכון היו מהנמוכים בכיתה, נטיתי לחלום ולבהות ולחשוב על בנים שאני מאוהבת בהם או על בגדים שהייתי מעצבת. (שנים חלמתי להיות מעצבת אופנה ואף היו לי תכניות מעשיות לשנות את שמי לאופנת!) סחבתי אתי את הרגל הצולעת הזו של תבונה מוטלת בספק שנים ארוכות.
את התואר הראשון והשני שלי השגתי מהדלת האחורית כשהלכתי ללמוד בבצלאל והציונים שלי לא הזיזו לאיש. דווקא בבצלאל נפלו לי אסימונים רבים לגבי איך להתנהל עם ידע. איך לצבור אותו ואיך לספר מה שאני יודעת בחופשיות. ועדיין לא היה לי מושג כמה המנעד שלי רחב וכמה שפע של ידע נגיש לי מעבר לכל דמיון. כל כך נעים לדעת שיש לי מקור לברר מולו, אם אני רוצה.
ככה זה התגלה לי לפני כמה חודשים וככל שעובר הזמן אני נפתחת לזה יותר ויותר. מרחבי הידע שישנו הם אינסופיים. ישנו מקור שנגיש לכולנו ואפשר לקבל ממנו תשובות טובות ומיטיבות. צריך לדעת בדיוק את מי לשאול ואיפה להיות כששואלים. ואם את במקום הנכון תקבלי את התשובות הכי מדוייקות. אני שמחה כל כך בחלקי, שאני לומדת ויודעת ומתפתחת בגיל 36 ושכל מה שקורה לי הוא לא טריפ חולף, הוא אמיתי ומופלא. ותוך כדי החוויות הקוסמיות שלי אני הכי אנושית וארצית, ולומדת לאהוב את עצמי ככזו... כשמפסיקים לפחד מהמוות אז רואים את זה עליך ויש בזה משהו מאוד כריזמטי. ישר מזהים את זה ורוצים להבין מה הסוד שלך. איך עשית את זה. ופתאום את יכולה לתקשר בקלות עם מגוון עצום של אנשים, כי עברת את מחסום הפגיעות והפחד הקמאי מהמוות. כי כשמפסיקים לפחד מהמוות אז חופשיים לחיות, ונהנים יותר ומרוויחים יותר. ואוהבים יותר, המון המון אהבה נכנסת. ואהבה היא תמצית החיים. (לא האהבה הרומנטית מהסרטים, אהבה שהיא יסוד כמו אויר. אהבה שהיא כלי מניע, שהיא איפשור). וכשאהבה גדולה שוטפת את ההוויה שלך נכנסים גם האור והתושיה, הראייה למרחוק, האחריות ההדדית והאיכפתיות. האנשים שאני פוגשת כבר לא נראים לי כמו שהם בקליפתם החיצונית. הם נראים אחרת לגמרי. הם נראים ממש מדהים, רובם. ויש כאלו שרואים עליהם שהם בסבל גדול וכמה בא לי לתת להם נשיקה בהילה שלהם ולהגיד להם לא לפחד ושהכל ממש בסדר. לא כולם רוצים לשמוע. בריות יקרות... ויש כאלו שבאופן טבעי ברור להם מהו מקומו של המוות ויש בהם יותר חופש לשחק ולחיות וללוש ידע. אנשים שנולדים ככה, עם פרופורציות. הפחד מהמוות חוסם "חכמה", חוסם ידע מהמון סוגים. ואהבה פותחת דלתות לידע בלתי רגיל, מגוון ורב... 
אני רוצה לברך את כל מי שבוחרים באור ולהזמין את כולם להאיר באהבה כל מחשבה והחלטה שהם עושים. כל שיחה וכל מייל שהם כותבים. נעשה ככה עד החנוכה הבא ונראה מה יקרה...

יום רביעי, 13 בנובמבר 2013

אור על הפרוזה

בסדנאת כתיבה בה אני משתתפת נתבקשתי לכתוב טקסט על אהבה בלי להזכיר את המילה אהבה. אתגר למי שמשיבה על כל תודה- באהבה. יצא לי טקסט רוחני למדי. מתובל במיטב הז'רגון הרוחני שאני לומדת במפגשים, בספרים ובפיד שלי בפייס שעבר טרנספורמציה מופלאה. פיד שהיה מעיק בציניות האינסופית שלו והפך בזכות מכרים חדשים ותדר חדש שאני מהדהדת למרחב, למקום שנעים לבקר בו. וגם אולי בזכות האלוגריתם של פייסבוק שמחליט להציג לי בפיד עכשיו בעיקר את הבריות שלבן טוב ושלם. מי יודע, אולי כל רנדומאליות הסייבר היא רוחנית בבסיסה.
קראתי את טקסט שלי בכיתה ודמיינתי שהאנרגיה והמילים נוגעים בלבבות פתוחים. שהאסימונים נופלים ולכולם נדלק אור בעיניים. מטעם הנחיית הקבוצה נתבקשתי להסביר האם אני רצינית או צוחקת. דבריי נכתבו באופן ניו אייג'י כל כך מובהק שלא ברור היה איך להתייחס לטקסט הזה. כי ניו אייג' זה לא ספרות, ניו אייג' זו סוגה נידחת ובלתי נחשבת בכל קנה מידה. ניו אייג' זה לא למבקרים והאמנים הרציניים. זה לאלה שמחפשים את עצמם אצל כל מיני מתקשרות ובסדנאות בעיתות משבר. לא אחת מספרים לי אנשים ששומעים על המסע הרוחני שלי ששינה את חיי מקצה לקצה, שגם הם היו וגם הם חיפשו ושום דבר אין שם ("שם=בניו אייג'" ווטאבר).
כל התורות דומות וספרי "self help" יש כמו חול, כל שבוע משהו חדש. בכלל בניו אייג' יש איזו הכללה גסה ומקטינה. איזה מן מרחב הזוי בו כל ממזר מלך, כל אחד יכול לכתוב בסט סלר לעקרות בית שיתגלגל גם הנה למדפי סטימצקי לעשירות והמשועממות. ואני רוצה להגיד לכל אלו שאומרים לי שלא מצאו שום דבר:
אני ואת הלכנו במדבר. אני מצאתי מים ואת לא מצאת. זה שאת לא מצאת לא אומר שאין שם מים.
אבל מעבר לתמיהה הזו, אני חושבת על כתיבה ומעניין אותי ללמוד. הסלידה מהסגנון הניו אייג'י מעניינת אותי. אני קוראת מספיק ספרים כדי לדעת מה "אסור". באמנות אני חפשיה להדגים ולשחק בכל העולמות, בכתיבה אני פחות מנוסה. אני מבינה איפה יש לפרוזאיסטים יבלת שאסור לדרוך עליה. האתגר הוא איך להכניס להם מסרים של אור ואהבה בלי שיתחילו להתגרד.
קראתי איפשהו שהסיפור עם ישו היה שהוא היה כולו מלא אור ואהבה ברמות אחרות. וככזה היו לו המון חסידים, תומכים ואוהבים. אבל גם שונאים מרים ורבים. למה שונאים אדם שכולו אהבה? כי אולי הוא מזכיר לשונאים כמה הם רחוקים ממה שהם יכולים להיות. זרות וניכור שקיימים בתוך תוכם בלבד, אבל מופנים כמובן אל המעצבן הזה שמזכיר להם.