עוד שבוע עבר. כשהיה הולך לי חרא בסטודיו בשנה וחצי האחרונות, הייתי עסוקה בעיקר בלכתוב ולאייר פוסטים וסיפורי קומיקס שכלולים בהם אלמנטים של מרמור. ומילאתי את יומן הסטודיו שלי בהתבכיינויות. עכשיו כשדווקא הולך לי טוב בסטודיו אני לא מתפנה לחלומות בהקיץ ולכתיבת פוסטים. אולי יהיו עכשיו יותר פוסטים מתוקתקים.
ההריון שלי מתקדם בקצב מטורף. אני בשבוע 31 ונשארו לי 9 שבועות. ואם להשוות להריון הקודם זה יהיה עוד 11 שבועות. י' נולד כשכבר כלו כל הקיצים, כמו המנגו הכי בשל בעץ. התנדנד לנצח עד שנפל סוף סוף. יצאה לי הנשמה מרוב ציפיה. יום לפני שנולד כבר הייתי כל כך מיואשת וממורמרת שאמרתי לד' שנצא מהבית ולא נחזור יותר עד שיצא התינוק. ויצאנו להליכה משוגעת וארוכה ונמרצת, ואני הייתי כעוסה ונחושה שיצא עוד היום. והפולקעס שלי התחככו זה בזה וכאבו ושפשפו, היה חם מאוד ולח מאוד. לא ויתרתי. הלכנו את כל הצירים המרכזיים של העיר-אלנבי בן יהודה אבן גבירול דיזנגוף איפה לא הלכנו. כשטיפסנו במדרגות הביתה ברחוב המלך כורש כבר התחילו לי הצירים. למחרת בערב י' נולד. תינוק ענק, ברור, חלק, מוצק, שלם ויפה. כל יום של המתנה הגדיל אותו עוד קצת. למדתי את פניו בתוך שניות ולא היה סיכוי שיאבד לי. בכיתי וצחקתי מאושר ושחרור.
בשתיים בלילה התעוררתי מהשינה המטורפת שאחרי הלידה ונזכרתי שילדתי, הבטן ירדה. התינוק בחוץ. קמתי מהמיטה בזהירות ודידיתי לתינוקיה בהתרגשות וחרדה. באמת הוא יהיה שם? אולי מישהו התבלבל ולקח אותו לסיבוב? אולי קרה משהו?
סקרתי כמו מטורפת את כל העריסות עם כל התינוקות בתינוקיה ב'. כרגיל, תמיד כשאני מחפשת משהו הוא האחרון שיהיה בערימה. י' שכב שם, ענק כזה בין כל התינוקות האחרים, נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו ועל עריסתו כתוב שמי בפתק כחול כי זה בן. מימינו תינוקת פיליפינית יפהפיה עם שיער ממש ארוך שחור בוהק, משמאלו תינוקת אחרת שלפי מה שהבנתי כנראה ננטשה. כמה עצוב. המסע של כל ילידי היום ההוא התחיל באותה נקודה וכבר לכל אחד גורל משלו.
עכשיו כשאני חושבת על השם שאתן לבן השני שיוולד לי, אני חושבת שוב על כובד האחריות של השם. במתן השם אני חורצת גורל, חריץ אחד מיני חריצים רבים. זוכרים את הסיפור של מאיר שליו (כימים אחדים) שלילד שנולד שם קוראים זיידה כי אמא שלו מאמינה שמלאך המוות יפסח על מסכן עם שם כזה נורא. כמו באמנות, גם במתן השם, יש פער בין השמות שהם יפים בעיני לבין אלו שארצה לחיות איתם בביתי ולהגות אותם עד שאמות. יש לנו שם שאנחנו מאוד אוהבים והוא היחיד שמצאנו פתאום ואהבנו מאוד. שם פשוט, קצר, לא הירואי, לא משונה, לא יומרני. עכשיו נשאר רק לבדוק אם זה באמת מתאים.
ההריון שלי מתקדם בקצב מטורף. אני בשבוע 31 ונשארו לי 9 שבועות. ואם להשוות להריון הקודם זה יהיה עוד 11 שבועות. י' נולד כשכבר כלו כל הקיצים, כמו המנגו הכי בשל בעץ. התנדנד לנצח עד שנפל סוף סוף. יצאה לי הנשמה מרוב ציפיה. יום לפני שנולד כבר הייתי כל כך מיואשת וממורמרת שאמרתי לד' שנצא מהבית ולא נחזור יותר עד שיצא התינוק. ויצאנו להליכה משוגעת וארוכה ונמרצת, ואני הייתי כעוסה ונחושה שיצא עוד היום. והפולקעס שלי התחככו זה בזה וכאבו ושפשפו, היה חם מאוד ולח מאוד. לא ויתרתי. הלכנו את כל הצירים המרכזיים של העיר-אלנבי בן יהודה אבן גבירול דיזנגוף איפה לא הלכנו. כשטיפסנו במדרגות הביתה ברחוב המלך כורש כבר התחילו לי הצירים. למחרת בערב י' נולד. תינוק ענק, ברור, חלק, מוצק, שלם ויפה. כל יום של המתנה הגדיל אותו עוד קצת. למדתי את פניו בתוך שניות ולא היה סיכוי שיאבד לי. בכיתי וצחקתי מאושר ושחרור.
בשתיים בלילה התעוררתי מהשינה המטורפת שאחרי הלידה ונזכרתי שילדתי, הבטן ירדה. התינוק בחוץ. קמתי מהמיטה בזהירות ודידיתי לתינוקיה בהתרגשות וחרדה. באמת הוא יהיה שם? אולי מישהו התבלבל ולקח אותו לסיבוב? אולי קרה משהו?
סקרתי כמו מטורפת את כל העריסות עם כל התינוקות בתינוקיה ב'. כרגיל, תמיד כשאני מחפשת משהו הוא האחרון שיהיה בערימה. י' שכב שם, ענק כזה בין כל התינוקות האחרים, נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו ועל עריסתו כתוב שמי בפתק כחול כי זה בן. מימינו תינוקת פיליפינית יפהפיה עם שיער ממש ארוך שחור בוהק, משמאלו תינוקת אחרת שלפי מה שהבנתי כנראה ננטשה. כמה עצוב. המסע של כל ילידי היום ההוא התחיל באותה נקודה וכבר לכל אחד גורל משלו.
עכשיו כשאני חושבת על השם שאתן לבן השני שיוולד לי, אני חושבת שוב על כובד האחריות של השם. במתן השם אני חורצת גורל, חריץ אחד מיני חריצים רבים. זוכרים את הסיפור של מאיר שליו (כימים אחדים) שלילד שנולד שם קוראים זיידה כי אמא שלו מאמינה שמלאך המוות יפסח על מסכן עם שם כזה נורא. כמו באמנות, גם במתן השם, יש פער בין השמות שהם יפים בעיני לבין אלו שארצה לחיות איתם בביתי ולהגות אותם עד שאמות. יש לנו שם שאנחנו מאוד אוהבים והוא היחיד שמצאנו פתאום ואהבנו מאוד. שם פשוט, קצר, לא הירואי, לא משונה, לא יומרני. עכשיו נשאר רק לבדוק אם זה באמת מתאים.
אח, איזה פוסט נהדר. גם אני יוצאת להליכות ארוכות ברחבי העיר כשיש לי דברים שצריכים להיפתר איכשהו. תינוק עוד לא היה לי.
השבמחקתודה (: באמת נדמה שבחוץ יש את רוב התשובות. פעם קראתי איפשהו, שכדי לפתור את הבעיות הכי מורכבות ורגישות צריך ללכת לגן או פארק ולשבת שם. במיוחד אם יש שיחה חשובה שצריך לנהל...
השבמחקמרגש מאוד. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את התינוקת שלי בתינוקיה. חשבתי שזה לא נורמלי שהיא מבלה את היום הראשון בחייה בתוך קופסה מפלסטיק ושזה בטח ישאיר בנפש העדינה שלה צלקות.
השבמחקבסופו של דבר היא גדלה להיות בסדר, היא בדיוק יושבת על הספה, רואה דורה צפייה ישירה וממלמלת כל מיני מילים באנגלית.
לידה קלה!
תודה דנה, עבר זמן מאז... ט' הקטנטן כבר בן חמישה חדשים (היום)
השבמחק