יום שני, 24 בדצמבר 2012

שחקן צריך קהל

אתמול צפיתי בחלק מהתכנית גיבורי תרבות ששודרה בערוץ 8, הפעם היה על יאיר גרבוז. צייר אהוב עלי. כשהייתי סטודנטית שנה ג' בבצלאל הזמינו את גרבוז לדבר על ציוריו ועל עצמו, ואחד הדברים שהוא אמר, כי הוא תמיד מדבר לרוחב ועונה על שאלות בתשובות מהדלת האחורית ומצטט עצמו בגירסאות שונות שוב ושוב, היה שלפעמים הוא שונא לצייר ושיש ימים שהוא בא לסטודיו ורק מחדד עפרונות. זה הספיק בשביל שבקפיטריה ישבו בשולחן שלו לפחות 20 סטודנטים שרק רצו לשמוע עוד כמה מילים מנחמות מפיו לצד הסנדוויץ'.
אתמול בתכנית נזכרתי שוב למה אני מחבבת אותו ככ. יש משהו בו שגורם גם לי להרגיש נורא טוב. כל עניין החיקויים והפרפרזות, הכשלונות הסדרתיים לכאורה, חיזוק החולשות ופעולה מהמקום שהכי מביך להיות בו. כי זה המקום האמיתי, הלא מקורי, המאסף מהפרובינציה. שהדבר הכי גרוע שאומרים על האמנות שלך הוא בדיוק המקום החזק שלה, זה פשוט אבל לי זה מזכיר ומסביר מאיזה מקום אני פועלת בציור.
אני מצרפת כאן ראיון קצר שערכתי עמו לפני חמש שנים לקטלוג תערוכת הבוגרים בתואר השני בבצלאל. נראה לי שיהיה ממש קשה לקרוא בו, יש גבול להתעללות בקוראים, זה קטן ומטושטש, סליחה לא יכולתי לעשות יותר טוב מזה עכשיו.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה