יום חמישי, 30 במאי 2013

נקיונות

וכמובן, תסלחו לי על הבלאגן. אין דרך אחת נכונה להניח את הדברים, או להחליט מה ילך לפח מתי. ותענוג צרוף הוא לסדר מפעם לפעם את החלל. להכנס לשם חדורה בדימוי נקי ואפקטיבי ולהתחיל לפרום חוט בבלאגן. נייר מונח על נייר, מספריים חוזרות למקומן, הפסטלים המתגלגלים בפינות מונחים בנועם בקופסת הפלסטיק השקופה. מטאטא חולף על פני רצפה אפרפרה ועיקשת ואחריו עובר המגב והסמרטוט שוב ושוב. עד שהמיץ האפור נקווה מבין חרכי הרצפה. רצפת סומסום חיה ונושמת. מרועננת ואסירת תודה. מסדרת גם את כל הציורים ומנהלת עמם דיאלוגים שקטים כמו זקן עם אוסף בולים. אחד ממזר כזה, שני נדיר ביופיו ואין שני לו, שלישי עשה לי כאלה צרות, רביעי וחמישי היו אקט מטורף של רומנטיקה. לפני כמה זמן בא אל הסטודיו שלי איש חכם, פשפש בין עבודותיי, רכש גם, ושאל על ציור אחד שפעם התחלתי ולא סיימתי. הרגשתי במערומים. החלטתי שאם קוסמית קרה שדווקא הציור הזה עלה ונשלף ראוי שאנסה לסיימו. וכך עשיתי. מתברר שנבחר העיתוי המתאים והסיום הולם אותו מאוד. ובכלל, עכשיו הוא הזמן המופלא ביותר להתקיל אותי בהפתעות כאלו. מדוע תשאלו? פשוט. כי אני מחוייכת. כי אני רואה פוטנציאל בכל אלקטרון פרוטון ונויטרון. בחירות חדשות מתדפקות על דלתי, ומציאות מפתיעה מעל לכל דמיון ובה בעת יפה גם בצבעיה הכרוניים. אני מפסיקה לחשוש מכל מה שלא "גלוי" באופן חד משמעי ובטח ובטח חדלה מלחשוש להתבטא בנושא. אומרים: כשהתלמיד מוכן, המורה מופיע. אומרים גם ההיפך. אז אני מוכנה למה? לתלמיד, למורה, לכל מי שאני מתאימה לו והוא מתאים לי. והם באים, תראו. בדמות ספר, בגוף חי, בשיחת טלפון ובהרבה ארעיות קוסמית ממגנטת. כאן ועכשיו. באופן קל ופשוט ושמח.

2 comments: