איך יודעים מה התשובה הנכונה? איך מפסיקים לפחד? איך יכולים לחיות בשלום בלי ייסורי מצפון? יש דרך. אני פעם לא הכרתי אותה, אבל האמנתי שהיא קיימת. האמנתי שיש לי את כל התשובות להכל אבל שאין לי גישה נוחה לשם.
כשהייתי חיילת בקורס קציני מודיעין ישנתי בחדר עם עוד שמונה צוערות מיחידות מודיעין מסווגות ורגישות פי מליון משלי. כל אחת היתה בקיאה בניב ערבית שונה, ליד המיטות שלהן היו מונחים ספרים של ניטשה ודוסטוייבסקי והעברית שלהן היתה יפה ונקיה. היה דיבור על זה שכמה מהן הוציאו 800 בפסיכומטרי. ואני... הרגשתי רחוקה מהן שנות אור וכל מה שלי היה להציע זה חביבות, מגניבות ובדחנות... אחת או שתיים מהן זרמו איתי ואת השאר לא עניינתי. קינאתי בהן על חוכמתן, על נטייתן הטבעית לבחור במה שמעניין ומורכב ולשחק בו כמו ילדות בחול. בהנאה וחקירה, בפשטות. לקראת סיום הקורס נערך חידון מורשות קרב בין כלל הצוערים, נבחרו נציגים ספורים לתחרות. אני לא זוכרת מה היו השאלות והתשובות, אני רק זוכרת שחשבתי, הלוואי וגם אני הייתי יודעת לענות. כמה זה בוודאי היה מרשים וכמה ביטחון היה לי בחיים אם הייתי כזו משכילה... הציונים שלי ביסודי ובתיכון היו מהנמוכים בכיתה, נטיתי לחלום ולבהות ולחשוב על בנים שאני מאוהבת בהם או על בגדים שהייתי מעצבת. (שנים חלמתי להיות מעצבת אופנה ואף היו לי תכניות מעשיות לשנות את שמי לאופנת!) סחבתי אתי את הרגל הצולעת הזו של תבונה מוטלת בספק שנים ארוכות.
את התואר הראשון והשני שלי השגתי מהדלת האחורית כשהלכתי ללמוד בבצלאל והציונים שלי לא הזיזו לאיש. דווקא בבצלאל נפלו לי אסימונים רבים לגבי איך להתנהל עם ידע. איך לצבור אותו ואיך לספר מה שאני יודעת בחופשיות. ועדיין לא היה לי מושג כמה המנעד שלי רחב וכמה שפע של ידע נגיש לי מעבר לכל דמיון. כל כך נעים לדעת שיש לי מקור לברר מולו, אם אני רוצה.
ככה זה התגלה לי לפני כמה חודשים וככל שעובר הזמן אני נפתחת לזה יותר ויותר. מרחבי הידע שישנו הם אינסופיים. ישנו מקור שנגיש לכולנו ואפשר לקבל ממנו תשובות טובות ומיטיבות. צריך לדעת בדיוק את מי לשאול ואיפה להיות כששואלים. ואם את במקום הנכון תקבלי את התשובות הכי מדוייקות. אני שמחה כל כך בחלקי, שאני לומדת ויודעת ומתפתחת בגיל 36 ושכל מה שקורה לי הוא לא טריפ חולף, הוא אמיתי ומופלא. ותוך כדי החוויות הקוסמיות שלי אני הכי אנושית וארצית, ולומדת לאהוב את עצמי ככזו... כשמפסיקים לפחד מהמוות אז רואים את זה עליך ויש בזה משהו מאוד כריזמטי. ישר מזהים את זה ורוצים להבין מה הסוד שלך. איך עשית את זה. ופתאום את יכולה לתקשר בקלות עם מגוון עצום של אנשים, כי עברת את מחסום הפגיעות והפחד הקמאי מהמוות. כי כשמפסיקים לפחד מהמוות אז חופשיים לחיות, ונהנים יותר ומרוויחים יותר. ואוהבים יותר, המון המון אהבה נכנסת. ואהבה היא תמצית החיים. (לא האהבה הרומנטית מהסרטים, אהבה שהיא יסוד כמו אויר. אהבה שהיא כלי מניע, שהיא איפשור). וכשאהבה גדולה שוטפת את ההוויה שלך נכנסים גם האור והתושיה, הראייה למרחוק, האחריות ההדדית והאיכפתיות. האנשים שאני פוגשת כבר לא נראים לי כמו שהם בקליפתם החיצונית. הם נראים אחרת לגמרי. הם נראים ממש מדהים, רובם. ויש כאלו שרואים עליהם שהם בסבל גדול וכמה בא לי לתת להם נשיקה בהילה שלהם ולהגיד להם לא לפחד ושהכל ממש בסדר. לא כולם רוצים לשמוע. בריות יקרות... ויש כאלו שבאופן טבעי ברור להם מהו מקומו של המוות ויש בהם יותר חופש לשחק ולחיות וללוש ידע. אנשים שנולדים ככה, עם פרופורציות. הפחד מהמוות חוסם "חכמה", חוסם ידע מהמון סוגים. ואהבה פותחת דלתות לידע בלתי רגיל, מגוון ורב...
אני רוצה לברך את כל מי שבוחרים באור ולהזמין את כולם להאיר באהבה כל מחשבה והחלטה שהם עושים. כל שיחה וכל מייל שהם כותבים. נעשה ככה עד החנוכה הבא ונראה מה יקרה...
כשהייתי חיילת בקורס קציני מודיעין ישנתי בחדר עם עוד שמונה צוערות מיחידות מודיעין מסווגות ורגישות פי מליון משלי. כל אחת היתה בקיאה בניב ערבית שונה, ליד המיטות שלהן היו מונחים ספרים של ניטשה ודוסטוייבסקי והעברית שלהן היתה יפה ונקיה. היה דיבור על זה שכמה מהן הוציאו 800 בפסיכומטרי. ואני... הרגשתי רחוקה מהן שנות אור וכל מה שלי היה להציע זה חביבות, מגניבות ובדחנות... אחת או שתיים מהן זרמו איתי ואת השאר לא עניינתי. קינאתי בהן על חוכמתן, על נטייתן הטבעית לבחור במה שמעניין ומורכב ולשחק בו כמו ילדות בחול. בהנאה וחקירה, בפשטות. לקראת סיום הקורס נערך חידון מורשות קרב בין כלל הצוערים, נבחרו נציגים ספורים לתחרות. אני לא זוכרת מה היו השאלות והתשובות, אני רק זוכרת שחשבתי, הלוואי וגם אני הייתי יודעת לענות. כמה זה בוודאי היה מרשים וכמה ביטחון היה לי בחיים אם הייתי כזו משכילה... הציונים שלי ביסודי ובתיכון היו מהנמוכים בכיתה, נטיתי לחלום ולבהות ולחשוב על בנים שאני מאוהבת בהם או על בגדים שהייתי מעצבת. (שנים חלמתי להיות מעצבת אופנה ואף היו לי תכניות מעשיות לשנות את שמי לאופנת!) סחבתי אתי את הרגל הצולעת הזו של תבונה מוטלת בספק שנים ארוכות.
את התואר הראשון והשני שלי השגתי מהדלת האחורית כשהלכתי ללמוד בבצלאל והציונים שלי לא הזיזו לאיש. דווקא בבצלאל נפלו לי אסימונים רבים לגבי איך להתנהל עם ידע. איך לצבור אותו ואיך לספר מה שאני יודעת בחופשיות. ועדיין לא היה לי מושג כמה המנעד שלי רחב וכמה שפע של ידע נגיש לי מעבר לכל דמיון. כל כך נעים לדעת שיש לי מקור לברר מולו, אם אני רוצה.
ככה זה התגלה לי לפני כמה חודשים וככל שעובר הזמן אני נפתחת לזה יותר ויותר. מרחבי הידע שישנו הם אינסופיים. ישנו מקור שנגיש לכולנו ואפשר לקבל ממנו תשובות טובות ומיטיבות. צריך לדעת בדיוק את מי לשאול ואיפה להיות כששואלים. ואם את במקום הנכון תקבלי את התשובות הכי מדוייקות. אני שמחה כל כך בחלקי, שאני לומדת ויודעת ומתפתחת בגיל 36 ושכל מה שקורה לי הוא לא טריפ חולף, הוא אמיתי ומופלא. ותוך כדי החוויות הקוסמיות שלי אני הכי אנושית וארצית, ולומדת לאהוב את עצמי ככזו... כשמפסיקים לפחד מהמוות אז רואים את זה עליך ויש בזה משהו מאוד כריזמטי. ישר מזהים את זה ורוצים להבין מה הסוד שלך. איך עשית את זה. ופתאום את יכולה לתקשר בקלות עם מגוון עצום של אנשים, כי עברת את מחסום הפגיעות והפחד הקמאי מהמוות. כי כשמפסיקים לפחד מהמוות אז חופשיים לחיות, ונהנים יותר ומרוויחים יותר. ואוהבים יותר, המון המון אהבה נכנסת. ואהבה היא תמצית החיים. (לא האהבה הרומנטית מהסרטים, אהבה שהיא יסוד כמו אויר. אהבה שהיא כלי מניע, שהיא איפשור). וכשאהבה גדולה שוטפת את ההוויה שלך נכנסים גם האור והתושיה, הראייה למרחוק, האחריות ההדדית והאיכפתיות. האנשים שאני פוגשת כבר לא נראים לי כמו שהם בקליפתם החיצונית. הם נראים אחרת לגמרי. הם נראים ממש מדהים, רובם. ויש כאלו שרואים עליהם שהם בסבל גדול וכמה בא לי לתת להם נשיקה בהילה שלהם ולהגיד להם לא לפחד ושהכל ממש בסדר. לא כולם רוצים לשמוע. בריות יקרות... ויש כאלו שבאופן טבעי ברור להם מהו מקומו של המוות ויש בהם יותר חופש לשחק ולחיות וללוש ידע. אנשים שנולדים ככה, עם פרופורציות. הפחד מהמוות חוסם "חכמה", חוסם ידע מהמון סוגים. ואהבה פותחת דלתות לידע בלתי רגיל, מגוון ורב...
אני רוצה לברך את כל מי שבוחרים באור ולהזמין את כולם להאיר באהבה כל מחשבה והחלטה שהם עושים. כל שיחה וכל מייל שהם כותבים. נעשה ככה עד החנוכה הבא ונראה מה יקרה...
זה נכון.
השבמחקהיה נדמה לי שראיתי אותך ביום חמישי.
אנחנו לא מכירות אבל אני מכירה את הפנים שלך מהציורים ומצילומים.
הי קרן הבלוג שלך מהמם, אהבתי את העבודות ב'יאני'... בטח נתראה פעם בקרוב
מחקהי גליה,
השבמחקהתהליך הרוחני הזה שאת עוברת מאוד מסקרן. תוכלי לספר על זה קצת? אפילו בקוווים כלליים. מדיטציה? בשלות רוחנית?
בעקבותייך רכשתי את הספר בודהיזם לאמהות, אני באמצע ומושכת את הקריאה כדי להתענג עליו. הרעיון שמכל רגע וסיטואציה אפשר ללמוד ולתרגל מודעות מאוד משמח ומעודד.
שמחה שמצאתי את הבלוג הנהדר הזה.
קרן (עוד אחת)
הי קרן, אם את בקטע אז יש לי עוד כמה ספרים להמליץ... בתוך ז'אנר הניו אייג' יש מליון ספרים, ככל שתקראי יותר תדעי לזהות את הפושטים לעומת השווים. וגם בין השווים צריך לא פעם לברור מוץ מן התבן. לא אחת הם נגועים באמריקנה שיווקית קפיטליסטית. רבים מהספרים מכוונים לאותם המקומות בדרכים מעט שונות, כך שוודאי תמצאי את הדרך שלך להגיע לשלווה. שזו המשימה, לא? לחיות בשלום עצמי וסביבתי, לחיות באהבה. אני חיזרתי אחרי השלווה הזו זמן רב בלי שמצאתי דלת ראויה להיכנס בה. ואז לפני כמעט שנה מצאתי לשמחתי ומאז אני בדרך. פיזית ורוחנית. תודה על דברייך את משמחת(: ליל מנוחה
השבמחק