רגעים נטולי השראה
וכמעט שנהייתי אותה אמא המנפצת כוסות קפה בזעם על הריצפה
מתיזה בוץ שחור על הכביסה המקופלת ואין לה עוד לאן להישפך
לאמא הזאתי, שכולם מסתכלים בה כמו בחיה זרה ולא מוכרת
אני. מי אני בכלל? ומה קרה בכלל?
מסתורין. למה זה כשהבית שלי צולע ולא מתפקד עולמי חרב עלי
ואני המסכנה והאומללה בעולם
וכל פרט נהיה מורכב להכעיס, מרדני, דווקאי
ולבי מלא קללות ופי חמוץ וקפוץ,
ואני לא יפה ולא טובה ואין אף בד או אריג לכסות את המראה העכור
וכולם רואים עלי ותוהים, איפה ההיפית? לאן נשבה רוח האהבה?
ארצית, כנועה, רופסת, קשה.
כל ויתור שאני עושה, כל בקשה שנשלחת אלי מכה בי כפטיש
ועוד חושבים אותי למפונקת. ועוד מעמידים מולי מראה בלתי מכילה בעליל.
גם אנחנו מסכנים, המקהלה שרה.
ברוכה הבאה לעולם האמיתי.
ואני מסרבת להאמין, כאילו כל השנה המבורכת של העילויים והגילויים אולי היא חלום?
לא יכול להיות. הרי הייתי ממש מאושרת. ציירתי הכי יפה. הרווחתי מלא כסף. עשיתי ים של קסמים
ורובם המוחץ עבד!
ומצאתי את המתכון להיות אמנית שחיה ונושמת אהבה, וגם אמא, וגם רעיה,
וגם צמחונית, וגם מטפלת תטא, ומתנדבת למען ניצולי שואה, זוקפת קומתה ומאירה לאחרים
וזאת מתוך אמת ושמחה גדולה. בלי להיות הזויה ומופרכת. אמיתית ומוחשית לגמרי.
רלוונטית, מעוררת השראה. בחיי!
בהתחלה היו אומרים לי: גלי בחיי איך השתנית, אחר כך התרגלו אלי כמו אל הדברים הטובים
אחר כך שכחו מי הייתי קודם (מפלצת על קוצים) וכמה סבלתי (מאוד מאוד)
ועכשיו... הפתעה? הגלי הקודמת חוזרת?
הרוח התגלתה כבלוף בר חלוף? פיות יצקצקו לי ברינה ויגידו אמרנו לך וכולי
לא ולא
אני מבינה, וגם מאירים לי חברים מוארים
שכשאור גדול נכנס חושך גדול חייב לצאת, כלים שלובים
שבדרך המעגלית, כשמתרחבת התודעה, יש את המעברים האלו
שצריך להפשיל שרוולים ולנקות הארוות
ימבה חרא של סוסים ועטלפים ושל עצמי ושל קרוביי
ואני מנסה בשעה זו, חצות היום, לנוח על הספה ולהרפות לתוך המקום הזה
אל הרגע הזה, אל ההוויה הזו שבפני עצמה אין בה שום דבר רע
והיא נעימה למדי
ולברך שוב על כל מה שיש לי כאן עכשיו, ולהקשיב ולדייק מול עצמי
בעדינות ובהומור כי משם יבואו כל הרעיונות הכי מהממים שלי למימוש
ולא מהכפייה והיריקה והחבטה בקיר
ולא מההשוואה האלימה לזולת
ולא מהאגו מניאקית הסוררת
זו שאחראית לכל היאוש והאומללות בעולם
שמביאים לנו סרטן וקמטים ושיער שיבה ולב חמוץ
אני רוצה למות באור ובאויר ולעבור בנועם מהמצב הזה למצב הבא
בלי להתקע בכח בגוף שקיבלתי ובלי לסמרטט אותו בכעס בשארית ה"זמן"
והקושי הזה, אברך גם עליו כי כמו במשל החסידי עם העז
כשתצא העז מהבית ירווח לי
ושוב אשמח
וכמעט שנהייתי אותה אמא המנפצת כוסות קפה בזעם על הריצפה
מתיזה בוץ שחור על הכביסה המקופלת ואין לה עוד לאן להישפך
לאמא הזאתי, שכולם מסתכלים בה כמו בחיה זרה ולא מוכרת
אני. מי אני בכלל? ומה קרה בכלל?
מסתורין. למה זה כשהבית שלי צולע ולא מתפקד עולמי חרב עלי
ואני המסכנה והאומללה בעולם
וכל פרט נהיה מורכב להכעיס, מרדני, דווקאי
ולבי מלא קללות ופי חמוץ וקפוץ,
ואני לא יפה ולא טובה ואין אף בד או אריג לכסות את המראה העכור
וכולם רואים עלי ותוהים, איפה ההיפית? לאן נשבה רוח האהבה?
ארצית, כנועה, רופסת, קשה.
כל ויתור שאני עושה, כל בקשה שנשלחת אלי מכה בי כפטיש
ועוד חושבים אותי למפונקת. ועוד מעמידים מולי מראה בלתי מכילה בעליל.
גם אנחנו מסכנים, המקהלה שרה.
ברוכה הבאה לעולם האמיתי.
ואני מסרבת להאמין, כאילו כל השנה המבורכת של העילויים והגילויים אולי היא חלום?
לא יכול להיות. הרי הייתי ממש מאושרת. ציירתי הכי יפה. הרווחתי מלא כסף. עשיתי ים של קסמים
ורובם המוחץ עבד!
ומצאתי את המתכון להיות אמנית שחיה ונושמת אהבה, וגם אמא, וגם רעיה,
וגם צמחונית, וגם מטפלת תטא, ומתנדבת למען ניצולי שואה, זוקפת קומתה ומאירה לאחרים
וזאת מתוך אמת ושמחה גדולה. בלי להיות הזויה ומופרכת. אמיתית ומוחשית לגמרי.
רלוונטית, מעוררת השראה. בחיי!
בהתחלה היו אומרים לי: גלי בחיי איך השתנית, אחר כך התרגלו אלי כמו אל הדברים הטובים
אחר כך שכחו מי הייתי קודם (מפלצת על קוצים) וכמה סבלתי (מאוד מאוד)
ועכשיו... הפתעה? הגלי הקודמת חוזרת?
הרוח התגלתה כבלוף בר חלוף? פיות יצקצקו לי ברינה ויגידו אמרנו לך וכולי
לא ולא
אני מבינה, וגם מאירים לי חברים מוארים
שכשאור גדול נכנס חושך גדול חייב לצאת, כלים שלובים
שבדרך המעגלית, כשמתרחבת התודעה, יש את המעברים האלו
שצריך להפשיל שרוולים ולנקות הארוות
ימבה חרא של סוסים ועטלפים ושל עצמי ושל קרוביי
ואני מנסה בשעה זו, חצות היום, לנוח על הספה ולהרפות לתוך המקום הזה
אל הרגע הזה, אל ההוויה הזו שבפני עצמה אין בה שום דבר רע
והיא נעימה למדי
ולברך שוב על כל מה שיש לי כאן עכשיו, ולהקשיב ולדייק מול עצמי
בעדינות ובהומור כי משם יבואו כל הרעיונות הכי מהממים שלי למימוש
ולא מהכפייה והיריקה והחבטה בקיר
ולא מההשוואה האלימה לזולת
ולא מהאגו מניאקית הסוררת
זו שאחראית לכל היאוש והאומללות בעולם
שמביאים לנו סרטן וקמטים ושיער שיבה ולב חמוץ
אני רוצה למות באור ובאויר ולעבור בנועם מהמצב הזה למצב הבא
בלי להתקע בכח בגוף שקיבלתי ובלי לסמרטט אותו בכעס בשארית ה"זמן"
והקושי הזה, אברך גם עליו כי כמו במשל החסידי עם העז
כשתצא העז מהבית ירווח לי
ושוב אשמח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה