אנחנו עושים לייק למה שאנחנו אוהבים ומרגישים אתו בנח
ואנחנו אף פעם לא עושים לייק למה שאנחנו מרגישים מאויימים ממנו
משהו שמתחרה בנו, מתריס כלפינו, מראה לנו את עצמינו באור לא מחמיא
שילכו להזדיין ממני הם לא יקבלו לייק, נלחש בלב, הם עם האושר וההצלחה המזוייפים שלהם
גם לא נציע חברות לאנשים שיש לנו אתם תחרות דמיונית או שנאה קדמונית
ואם נציע והם לא יאשרו, נהיה בתחתית הבור. שיא ההשפלה.
קלטתי שכשאני בגטו של הפייסבוק (האגו של הפייסבוק)
אני משחקת לפי חוקי הגטו
אז דבר ראשון שהתעוררתי אליו לפני כבר כמעט שנה ואני מקפידה עליו מאוד
זה לא לעשות לייקים לפוסטים רוויי שנאה ופילוג. גם אם כותבים אותם חברים אהובים שלי
שאני לגמרי אתם בסירה מבחינה חברתית, פוליטית וכו (מי שלדעתי "צודקים").
חבר שכותב דברים שונאים, מסיתים, גזעניים זה כאילו פגע בכולם כולל עצמו ואין בדבריו שום תועלת.
ובנוסף
שמתי לב שעדיין קשה לי לעשות לייקים לכל מיני אנשים שאני מרגישה מאויימת מהם
מסיבות מבוססות יותר ופחות (הכל תכלס המצאות שלי, אבל נח לי להאמין שהן אמיתיות)
ויש אנשים שאני לא מעזה להציע להם חברות כי זה לא לכבודי
החלטתי לפתוח במלחמת גרילה נגד ההמצאות שלי
והפייסבוק הוא הכי מרחב של המצאה, את גוללת וגוללת ופתאום מרגישה מוצחקת או מודחקת או מותקפת. לסירוגין. כאילו לקחת קשת רגשות של שבוע ודחסת אותה לגלילה אחת בת שבע דקות.
ואנחנו מתרגלים לקפסולת המרורים הזו וצורכים אותה עוד ועוד ועוד.
זה כמו להזין את הלב בזבל.
אנחנו, חלקינו, לא אוכלים חיות כדי לא להיות בית קברות מהלך לפגרים (יסלחו לי חברים אוכלי בשר זה לטובת ההמחשה)
אבל את הלב והראש מזינים בפגרים הכי רקובים
החלטתי שמעכשיו כל פעם שאני מרגישה שלא בא לי לעשות לייק למישהו
מהסיבות הבאות: אני מרגישה מאויימת, מקנאה, נוקמת, רדופה או נחותה
יש שם משהו שאני רוצה לרפא. הפוסט הזה מראה לי משהו שאני שונאת בעצמי
והדרך המהירה להראות לי שטעיתי כל הזמן היא פשוט לשחרר את זה ב-לייק.
זה לא לייק של פרגון מאולץ, או יציאה לידי חובה לרמות את עצמי שנרפאתי משנאתי.
זה לייק של שלום. של פתיחת צוהר. של אמון והדדיות. של חיוך לשכן שעד כה סירבתי להביט בפניו
כי הראה לי משהו בעצמי שאני לא סובלת.
הפלא ופלא
המציאות מתהפכת על צידה הנח והטוב מייד. ההדדיות נוצרת, החברות אפשרית
והאוייב נעלם
קילוגרמים של מטען שלילי עודף התפוגגו
נ.ב אם תעלה מחשבת "אבל אכלו לי שתו לי" או מחשבת "היפית רדודה", נזכיר לעצמנו שזה עוד זימבור של האגו. ושאפשר להתנגד בתוקף ולהיות הכי יעילים בהבעת עמדה, כשאנחנו לא מפחדים ולא מתגוננים.
תודה על הקשב.
ואנחנו אף פעם לא עושים לייק למה שאנחנו מרגישים מאויימים ממנו
משהו שמתחרה בנו, מתריס כלפינו, מראה לנו את עצמינו באור לא מחמיא
שילכו להזדיין ממני הם לא יקבלו לייק, נלחש בלב, הם עם האושר וההצלחה המזוייפים שלהם
גם לא נציע חברות לאנשים שיש לנו אתם תחרות דמיונית או שנאה קדמונית
ואם נציע והם לא יאשרו, נהיה בתחתית הבור. שיא ההשפלה.
קלטתי שכשאני בגטו של הפייסבוק (האגו של הפייסבוק)
אני משחקת לפי חוקי הגטו
אז דבר ראשון שהתעוררתי אליו לפני כבר כמעט שנה ואני מקפידה עליו מאוד
זה לא לעשות לייקים לפוסטים רוויי שנאה ופילוג. גם אם כותבים אותם חברים אהובים שלי
שאני לגמרי אתם בסירה מבחינה חברתית, פוליטית וכו (מי שלדעתי "צודקים").
חבר שכותב דברים שונאים, מסיתים, גזעניים זה כאילו פגע בכולם כולל עצמו ואין בדבריו שום תועלת.
ובנוסף
שמתי לב שעדיין קשה לי לעשות לייקים לכל מיני אנשים שאני מרגישה מאויימת מהם
מסיבות מבוססות יותר ופחות (הכל תכלס המצאות שלי, אבל נח לי להאמין שהן אמיתיות)
ויש אנשים שאני לא מעזה להציע להם חברות כי זה לא לכבודי
החלטתי לפתוח במלחמת גרילה נגד ההמצאות שלי
והפייסבוק הוא הכי מרחב של המצאה, את גוללת וגוללת ופתאום מרגישה מוצחקת או מודחקת או מותקפת. לסירוגין. כאילו לקחת קשת רגשות של שבוע ודחסת אותה לגלילה אחת בת שבע דקות.
ואנחנו מתרגלים לקפסולת המרורים הזו וצורכים אותה עוד ועוד ועוד.
זה כמו להזין את הלב בזבל.
אנחנו, חלקינו, לא אוכלים חיות כדי לא להיות בית קברות מהלך לפגרים (יסלחו לי חברים אוכלי בשר זה לטובת ההמחשה)
אבל את הלב והראש מזינים בפגרים הכי רקובים
החלטתי שמעכשיו כל פעם שאני מרגישה שלא בא לי לעשות לייק למישהו
מהסיבות הבאות: אני מרגישה מאויימת, מקנאה, נוקמת, רדופה או נחותה
יש שם משהו שאני רוצה לרפא. הפוסט הזה מראה לי משהו שאני שונאת בעצמי
והדרך המהירה להראות לי שטעיתי כל הזמן היא פשוט לשחרר את זה ב-לייק.
זה לא לייק של פרגון מאולץ, או יציאה לידי חובה לרמות את עצמי שנרפאתי משנאתי.
זה לייק של שלום. של פתיחת צוהר. של אמון והדדיות. של חיוך לשכן שעד כה סירבתי להביט בפניו
כי הראה לי משהו בעצמי שאני לא סובלת.
הפלא ופלא
המציאות מתהפכת על צידה הנח והטוב מייד. ההדדיות נוצרת, החברות אפשרית
והאוייב נעלם
קילוגרמים של מטען שלילי עודף התפוגגו
נ.ב אם תעלה מחשבת "אבל אכלו לי שתו לי" או מחשבת "היפית רדודה", נזכיר לעצמנו שזה עוד זימבור של האגו. ושאפשר להתנגד בתוקף ולהיות הכי יעילים בהבעת עמדה, כשאנחנו לא מפחדים ולא מתגוננים.
תודה על הקשב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה