יום שבת, 11 ביולי 2015

הקול בראש


לקחתי את הילדים לסרט הקול בראש.
ספוילרים לפניכם, אם כי לדעתי הקריאה לא תפריע להנות מהסרט.
נולדת ילדה, ועמה נולדים הקולות בראשה. פיקסאר בחרו בחמישה קולות מרכזיים: שמחה ועצב, שחקניות ראשיות, פחד כעס וגועל, שחקני משנה. למה דווקא אלו הרגשות המרכזיים שילד חש? בטח ערכו סקר, או חשבו ששחקנים אלו יניעו את העלילה הכי טוב.
שמחה היא דמות קופצנית בשמלה, שסובלת משתלטנות מאוסה כדי לשמור על בעלת הבית (הילדה המארחת אותה בראשה) מאושרת. עצב, מעוצבת כמו דוקטורנטית דכאונית לפסיכולוגיה, עגולה, נמוכה, צבעה כחול, תספורת קארה ומשקפיים. גוררת עצמה בקושי ממקום למקום, חכמה למדי (כפי שמתבקש מעצב) ומודחקת. שאר הדמויות שטוחות לגמרי. כעס הוא אדון אדום עם שפם ופתיל קצר. פחד הוא דמות מאורכת וסגולה, לא מעניינת במיוחד. וגועל, למה דווקא גועל?? גועל היא כוסית קוטרית שנגעלת מהכל ועושה מרד. ירוקה ומחוייטת. ומאחורי הקלעים, הדמויות "האמיתיות" המארחות את הקולות בראש. הילדה, אמה ואביה.
הגיבורות המרכזיות של הסרט אפוא הן שמחה ועצב, והמסע להבראת הילדה הוא המסע שלהן. המאבק בינהן הוא שמניע את העלילה. שמחה שרגילה לביים את חיי הילדה לכדי אושר צרוף, מאבדת שליטה, בדרך לומדת להכיר בערכה של עצב ולהבין שהן עובדות בשיתוף פעולה.
בדרך תפגשו גם את תת המודע (תהום הנשיה, דרך אל חזור), החבר הדמיוני ואולפני בימוי החלומות. 
הרעיון מעניין, הסרט עשוי טוב ואני מודה שסחטו ממני בכי הגון בסוף.

תהיתי, האם מי מיוצרי הסרט של פיקסאר עשה אי פעם סדנה/קורס/דרך רוחנית כלשהי.
אולי קרא משהו של דיפאק צ'ופרה? שיחות עם אלוהים? אקהרט טולה? תטא הילינג? מישהו אולי שם מתרגל יוגה? או את הקורס בניסים? קורס מבוא בבודהיזם? אולי מדיטציה טרנסדנטאלית? הואופונופונו? ויפאסאנה? משהו?
בטוח שכן. וגם מי שלא קרא, יודע, שרוב התורות הרוחניות (אלו שאפשר להחשיב כאמינות**) מספרות לנו שמקור האומללות שלנו בני האדם הוא בדיקטטורה של האגו. בהשתוקקות שמתחלפת תדיר בדחיה. בחרטה על העבר שמתחלפת בפחד מהעתיד. בהשוואה אובססיבית לבני אדם אחרים. בחוסר שביעות רצון כרוני. בנפרדות, ניכור, קנאה וסלידה. חשיבות עצמית, התנשאות ועליונות תוך כדי בדידות וחוסר שייכות. סלידה. שנאה. נטירת טינה. הרשימה מתמכשת עוד ועוד.
כל התורות, כל אחת בדרכה, מנסה לאמן אותנו להפרד מאשליות האגו ובכך להיגאל מהסבל שאנו חווים. להפרד מאשליות הגוף, וכך גם מאשליית המוות. כיצד? דרך סליחה, דרך דממה, דרך האטת המחשבות, דרך תרגול אסאנות וטיהור המחשבות. אינסוף דרכים.

בסרט לא היתה אף תובנה שקשורה לחשיבה רוחנית. הזמן השקט היחידי שעומד לרשות הילדה הוא הלילה, וגם שם מפעילים הרגשות שלה את אימפריית הקולנוע של החלומות. 
מדוע אין לילדה דיאלוג עם הרגשות שלה? כמו שלמבוגרים אולי יש?
"למה אני כועסת עכשיו? או מקנאה? ואיך אני עושה שזה יפסיק?"
או
"כמה אני שמחה היום! אני מפחדת שכל האושר הזה יסתלק ממני בקרוב"

הילדה היא בובה מצויירת וחמודה. נשלטת על ידי רגשות קטגוריאלים, שמנהלים בינהם מאבקי כח עד שמבינים שעליהם לשתף פעולה. קצת מכל אחד זה הכי טוב, הכי מאוזן. THE END

אולי מתוכנן המשכון לסרט הזה ובו יראו את ריילי הילדה שהתבגרה והחליטה לעשות בדק בית בראשה. מה יקרה לרגשותיה הקופצניים אם יסתמו את הפה לכמה זמן כל יום?
ואיך זה יראה כשיהיה לה סוף סוף שקט מהם? האם זה צורך שבכלל יש לילדים? האם הם סובלים בעוצמה דומה למבוגרים ומאותם דברים? אני מצידי יכולה לומר, שתחושת הזמן המעורפלת יותר אצל ילדים היא זו שגואלת אותם מרוב הסבל. מטבעם הם חיים יותר בהווה. וכן תחושת הזרות שלהם מפני המבט החיצוני עוד לא הגיעה לשיאה. וכך הם יכולים להחליף שמחה בעצב שבע פעמים בשעה ולתפקד היטב מבלי להרגיש מטורללים.
מומחים בקהל מוזמנים להביע דעתם המלומדת.



**שלושה קריטריונים מצאתי שאפשר להעזר בהם לבדיקת אמינותן של דרכים רוחניות:
האחת, כאשר הדרך מצהירה על עצמה כאחת מיני רבות ולא תובעת בלעדיות מהמחפש. (תודה נטע)
השניה, כאשר הדרך חפה מהתניות חיצוניות. (אם תעשי כך תקבלי פרס או עונש)
השלישית, כאשר המהות של הדרך היא בפשטות פניה אל הטוב. אל האור. בעד החיים.

2 comments:

  1. גם לי הבחירה בחמשת הרגשות האלה נראתה מוזרה, אבל מסתבר שבכתיבת התסריט נעזרו בפסיכולוגים ואחד מהם הוא פול אקמן, פרופסור לפסיכולוגיה שחקר בעבר את הרגש האנושי והגיע למסקנה שישנם שישה רגשות אוניברסליים בסיסיים. לסרט לקחו חמישה מביניהם ועל השישי, ״הפתעה״, ויתרו.

    עוד שני טורים שמנתחים באופן ביקורתי את הסרט:
    ב״שוליית הקוסם״ - http://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/06/11PIXAROUT.html
    ב״עיר האושר״ - https://maritbenisrael.wordpress.com/2015/07/10/inside-out/

    השבמחק
  2. ניר תודה, אקרא את הטורים שצירפת. תארתי לעצמי שעשו מחקר מבוסס לפני שהכינו חמש מנות עיקריות. מעניין אגב למה חמש במקום שש. שש זה בוודאי יותר מדי, לא מניין שקל לעקוב אחריו. או שלא הצליחו לכתוב להפתעה תפקיד מספיק מעניין?

    השבמחק