יום שלישי, 12 בינואר 2016

המטרה אחת

עם יצירתה החדשה "שימי לי את המילים בפה", המוצגת בימים אלו בתערוכת הפרפורמנס המדוברת "מתקן 27" במוזיאון בית העיר, גליה פסטרנק משוחחת איתנו על חציית גבולות, חרדות קיומיות וגאולה.
ראיון שיזיז אתכם כמה סנטימטרים למעלה.   

שלום גליה, מה שלומך?

בסדר גמור, תודה

גליה, את מוכרת לרבים כציירת. ראיתי כמה עבודות שלך בתערוכות שונות. אני חייבת לציין שהעבודה החדשה שלך הפתיעה אותי. תוכלי לספר לנו איך התגלגלת להשתתף בתערוכת פרפורמנס פוליטית ופרובוקטיבית עם עבודה רוחנית?

כן. קיבלתי פניה במייל, לפני כמה חדשים מעידית הרמן, הראש של תאטרון קליפה. היא סיפרה לי בקצרה על הפרוייקט, והזמינה אותי להעלות רעיון לעבודה. היא לא היתה אז בארץ לדעתי.
לקחתי את הזמן וניסיתי לחשוב על רעיונות. היו לי יחסי משיכה דחיה לכל העניין. משיכה כי תאטרון קליפה הוא אחד מגופי היצירה המגניבים ביותר שפועלים בארץ. הייתי שם פעם קופאית לפני הרבה שנים וראיתי מה הולך שם. הם פשוט אלכימאים. אנשים שלוקחים גלגל מפונצ'ר ובונים ממנו ארמון. רציתי להתחכך בקסם הזה.
והדחיה מתוך פחד להשתתף בתערוכת מיצג פוליטית רועשת- לא המדיום שלי ולא התדר שלי.

תדר?

תדר במובן של תכונה רגשית. תערוכה פוליטית מרגישה לי כמו משהו שמשקף עימות, הטחה, סכסוך, אינטרסים. זה אולי קצת פשטני, אבל זו התכונה. 
ואני, באופן אישי, קיומי ויצירתי ממש מנסה להתרחק עכשיו מהתדר הזה.

את יכולה להסביר?

לפני שלוש שנים, אחרי תקופת יצירה עמוסה, זכיה בפרס וכמה תערוכות, בתוכן הריתי וילדתי את בני השני, נשבר בי שבר גדול. איבדתי אמון בכל מה שאני עושה. נמאס לי לגמרי מהכל. הציניות התישה אותי והבנתי שאני צריכה להחליט החלטה גורלית. אם להמשיך לחיות בדלות או ברווחה. במצב רגשי מורעב או במצב נעים ונח. התשובה היתה לי ברורה, רק שזמן רב מחשבות כמו: "אי אפשר ליצור ממקום שבע" תקעו אותי. חשבתי שאם יהיה לי נח, אז לא אצליח להגיב בצורה מעניינת, קישרתי את ההתוקף היצירתי שלי לכעס ואי נוחות. וגם כמובן יש אשמה בלהרגיש טוב בארץ מדממת. זה כאילו חוסר אחריות. 

מה היה אז בדיוק? יכולה לתאר?

הייתי פשוט רדופה. אכלו לי שתו לי. פרנואידית, חשדנית, כפייתית. הנה אמרתי. התכונות האלו ניהלו אותי ודרכן ראיתי את החיים. את החברויות שלי, את המקום שלי בעולם. הייתי כל הזמן חסרה. בתשומת לב, בכסף, בכבוד. גם כשקיבלתי משהו מאלה, זה לא הספיק בכלל. 
מתוך המצב הזה עוד ניסיתי להמשיך לצייר.
תראי, אפשר להעביר חיים שלמים ככה. לחיות בתוך אתר בניה עם כל הרעש והדחפורים והבורות.
אבל אני פשוט לא יכולתי יותר.

אז מה עשית?

עזבתי הכל ונסעתי לסוף שבוע באמירים, לקורס תטא הילינג. הנקתי אז, התינוק שלי היה בן חמישה חדשים, אבל הייתי חייבת פשוט לסוע. לקחתי אתי משאבה שלא עבדה טוב ובסוף סחטתי לבד את הציצים הגדושים והכואבים שלי בהפסקות.

ומה עשית עם החלב?

שתיתי אותו כמובן. אבל אנחנו סוטות מהנושא. אחרי סוף השבוע הזה התחלתי לתרגל את השיטה ולמדתי עוד קורס ועוד אחד ודברים התחילו להשתנות.


"אכלו לי שתו לי", גליה פסטרנק בסטודיו
צילום: אלעד שריג


מה, נהיית רוחנית פתאום?

זה לא היה פתאום. אני חושבת שתמיד הייתי אדם רוחני. כילדה, האמנתי באופן מוחלט בזה שיש לי כוחות לשנות מציאות ולשלוט במצבים בכח המחשבה. ראיתי חתיכת דשא קטן קצוץ בבניין למטה והרגשתי שאפשר לעשות אתה כל דבר בעולם. כל גרגר היה פוטנציאל אינסופי. אבל השנים עברו ואיכשהו ויתרתי על הקסם ועל המחשבות האלו. אולי הן בצבצו מדי פעם, אבל כבר נהייתי יותר ספקנית וחסרת בטחון. התחלתי להתעניין בבנים ולחלום בהקיץ, מחשבות בטלות כל מיני.
אלוהים לא ממש היה אופציה. בבית בו גדלתי לא היה קיים מושג כזה בכלל. אבל חשבתי מחשבות כמו זה שאם יש אלוהים הוא בתוכי, שיש בי כח לרפא כל דבר ושכל הדברים קשורים זה לזה. גם תמיד האמנתי שיש תקנה לכל. שיש מערכת חוקים בלתי נראית, אך זמינה, שאפשר לחבור אליה וליצור מתוכה.

החיים הרוחניים שפסטרנק התעניינה בהם עוד ועוד זלגו אט אט לתוך אמנותה, שהיא מגדירה כפיגורטיבית פנטסטית, לעתים ביוגרפית. בגופי עבודותיה שנוצרו עד 2013 מתוארות בעיקר דמויות הנאבקות בעצמן, בטבע, אילמות או נכות. דמויות הנושאות הבעה אלימה ומוטרפת ובה בעת פגיעה ואבודה. 

אז מה קרה בעצם לסיפורים שאת מספרת גליה? מה עבר על הדמויות שלך?

קודם, כשכאב לי, וכאב לי די הרבה- הלב, הגוף, המחשבות, באופן טבעי נטיתי לבחור בייצוגים שמשקפים את המטען הזה. דמויות קצה של רוצחים ונרצחים, זונות במקום עבודתן, אמנים אבודים שמחרבנים על נייר ועושים יוגה ומצלמים את עצמם. רגעים כאלו. המון לעג וציניות הזינו את העבודה שלי. זה אמנם סיפק לי כמויות אינסופיות של סצינות, דימויים וכיווני עבודה, אבל ההליכה בהם היתה מתישה ומרה. 

את אמא לשני ילדים, האמהות לא מציעה איזשהו חילוץ מהמקום הזה שאת מתארת? האנוכי, הקפוץ, החבול? במקום לשבת בסטודיו ולחפור בפצעים את נאלצת לשבת בגינות המשחקים ולנהל שיחות חולין עם אמהות. זה לא עוזר? או לפחות סוג של אסקפיזם בריא?

זו טעות נפוצה, לחשוב שהקמת משפחה גואלת אדם מייסוריו. שילדים מעניקים את כל המשמעות והשמחה הדרושה ומצילים אותך מעצמך.זה כן משנה את החיים, את סדר היום, את סדרי העדיפויות, את הפרספקטיבות על דברים. נכנסת המון המון אהבה למערכת. אבל זה לא גואל אותך מעצמך.


נערה וכלבה, 82*112 ס"מ, שמן על בד, 2004 


ציידת, 50*70 ס"מ, שמן על בד, 2004

בבית הזונות, 20*27 ס"מ, דיו על נייר, 2008


אז מה קורה כעת ב"מתקן 27"?

מתקן 27 נולד מתוך בהילות להגיב למה שקורה היום בחברה שלנו, בתרבות שלנו. חוסר וודאות, פאניקה, צנזורה, שיימינג, נידוי. תוצרי לוואי של עוולות גדולות הרבה יותר, קולקטיביות. כיבוש, קיפוח, גזענות ופגיעה בבעלי חיים. יש המון פחד בתוך המציאות היומיומית שלנו ונדמה שכולם יורים לכל הכיוונים, לכל צל שמתקרב אלינו. נדמה שרק סחטנות עובדת. לעג ובוז.
מתוך החורבה הזו, באים תאטרון קליפה ומסמנים טריטוריה מוזיאלית חיה. כאשר כל הסימנים שציינתי הופכים לדימויים נעים, לחומרים פיזיים, להתנגשויות הכרחיות בין המציגים לקהל. סימנים של חרא, של דם, של אלימות, סמלי זהות מכוננים שנדחפים לגרון ומכאיבים. זה כמובן נעשה בצורה תאטרלית, מצחיקה, מטלטלת. אי אפשר להשאר אדישים למה שקורה שם. 

ואיך את משתלבת בכל הסיפור הזה?

אני מקרה קצת שונה. קודם כל, אני המציגה היחידה שלא פוגשת את הקהל פייס טו פייס. למעשה, חוץ מהחזרה הגנראלית הראשונה, לא יצא לי לראות את המופע חי, מפוצץ בקהל, כפי שקורה מדי שבוע. 
אני סגורה בתא שבניתי ופוגשת את הקהל דרך התכתבות בלבד.

איך זה עובד?

הקמתי מרחב תפילה אלטרנטיבי, מעין אי מוגן שאפשר להימלט אליו או להיפלט אליו מתוך הכאוס של התערוכה. יצרתי אוירה כזו בחדר שמייד ממסמסת את ההגנות וההתבצרויות. בכל האמצעים העיצוביים שהרגישו לי נכונים. יצירתו של שטראוס ארבעה שירים אחרונים בביצוע ג'סי נורמן מתנגנת ברפיט כל הזמן. התאורה רכה וחמה, שטיח גדול ועתיק מחפה את רצפת החדר, יש פינת ישיבה וכד פרחים. כל מה שהיה גורם לי, לפחות, להתמסר ולהתרכך.

ואז?

ואז אפשר לפגוש גם אותי, או את הישות שהיא אני. במרכז החדר ניצב תא וידויים שעל קירותיו ציירתי ארבע סצינות סמליות, מכוננות: החורבן, הרסטורציה, בריאת המציאות והגאולה. פריימים שמדגימים כל תהליך יצירתי ואולי גם כל תהליך אמוני. בדופן הקדמית של התא יש חריץ ודרכו אני מתקשרת עם הצופים בהתכתבות.

איזו מן התכתבות זו?

תקשורית.

תסבירי?

אני נמצאת במדיטציה עמוקה ומתקשרת דברי אהבה וחסד שבאים מאלוהים. נכנסים אלי מדי מופע עשרות רבות של מכתבים אנונימיים. אני לא רואה את הקהל והקהל לא רואה אותי. אנשים שואלים אותי על זוגיות, פריון, כסף, החלטות מקצועיות או תהיות קיומיות. גם אנשים שקרובים אלי מאוד כתבו לי ולא ידעתי שזה הם.

לא מפחיד אותך להטעות ולהשלות את הקהל?

מה פתאום. כל תשובה שניתנת ומקורה באהבה לא יכולה להשלות. התשובה שניתנת מתאימה בדיוק לצרכיו של השואל.

קרה לך שלא ידעת לענות?

כן. פעם אחת. שאלה שקשורה לפוליטיקה.

איך אנשים מגיבים אליך?

בכל מיני צורות. צוחקים, מודים לי, שולחים לי פתקאות אהבה בחזרה. יש גם כאלו שנכנסים אתי לדיאלוגים ומבקשים הסברים, או מתפלפלים אתי על אמנות. היתה גם מישהי, נדמה לי שזו אשה, שדחתה את התשובות שנתתי לה ואמרה לי שהן לא מספקות אותה.

נעלבת?

לא. אבל השתוממתי. 

אז מה את בעצם מקווה לתת בעבודה הזו? או מה העניין האמנותי שלה? כלומר, התא מוצב בקונסטלציה של תערוכה, אבל המיצג יש לו איכויות רוחניות שלא בהכרח קשורות לכל מה שקורה ב"מתקן 27" העצבני. 

אותי מעניינת חציית הגבולות הזו בין מה שמותר או לגיטימי לעשות ולהגיד. יש משהו שנחשב מאוד לא קול ומודחק בהשמעת קולות מפוייסים, בהזמנה לסליחה, לגאולה. נדמה לי שהמושגים האלו לא כשרים בכלל בדיבור על אמנות. כי הם בלתי ניתנים לשפיטה, הם מתחברים לחובבנות ואולי כי רבים מעדיפים להמשיך להשרף, ללקק פצעים ולהתלונן מאשר להרפא. מרגישים שברפואה יש התעלמות מחומרת המצב. או אסקפיזם.
אנשים גם לא מרגישים שהם ראויים לגאולה. מרגישים אשמים ומלוכלכים. ויש רווח משני בלהיות אשם ומלוכלך. זה יוצר איזון רגשי עם הקטסטרופות שקורות בחוץ, כאמור, זה גם יוצר שייכות לזהות מוכרת ולאפיל יצירתי. את לא יכולה להיחשב אמנית רצינית ואקטואלית עם אמירה משמעותית אם את עסוקה כל היום בלסלוח. אין אדג', אין מכת פטיש. רק סדין לבן ברוח. זה לא מתאים.

ככה את חושבת?

תראי, אני מדברת אתך בקלישאות, אלו ההתניות שמתוכן אני באתי. אלו החומרים שהקאתי החוצה. ברור לי שהדרך שלי ברת תוקף, משמעותית ונכונה. ברור לי שאני לא מפסידה דבר בכך שאני סולחת.

מתוך המיצב: שימי לי את המילים בפה, "מתקן 27"
צילום: דין אהרוני

אז מה מעניקה לך הסליחה הזו שאת חוזרת ומדגישה?

את חיי בחזרה היא מעניקה לי. לא פחות. את שיקול הדעת, את שוויון הנפש. את הפוקוס במבט. את החמלה. זו בבחינת הסרת אבק מעל פני מי שאני באמת. וככל שאני מתמידה ומעמיקה בסליחה, אני מבינה שלא נעלם שום עוקץ והפטיש מכה גם מכה. רק שהפעם במדוייק היכן שצריך, בלי קורבנות מיותרים. בלי פגיעה עצמית, שהיא אחת כפגיעה בזולת.

אז זה מה שאת מציעה לקהל?

כן.

כולם זקוקים לאותו החומר?

כן.

שאלה אחרונה, ברשותך

כן

רבות נכתב על התערוכה הזו, ברוב כלי התקשורת, היא זוכה לפרסום ולתגובות, רובן ככולן מתייחסות לעבודות הפוליטיות והפרובוקטיביות במתקן. לא הצלחתי למצוא אף התייחסות או דימוי מתוך העבודה שלך. למעט אולי מקום אחד. איך את מסבירה את ההתעלמות הגורפת מהעבודה שלך?

התעלמות גורפת. וואו. ניסוח מעט מעליב. אבל אני מודה לך עליו. זה הכי הבור שיהיה לי קלאסי ליפול בו. לתוך הרחמים העצמיים, הקנאה, החשדנות. להיות רדופה ולחשוב שכל השחקנים בקליפה נחמדים אלי במיוחד מתוך רחמים. שלא תחשבי שלא ליקקתי כבר את הארטיקים האלה.
יחד עם זאת אני גם מבינה שהדברים פועלים ומתרחשים באופן כלשהו שלא תמיד ברור לי טיבו, ואני יכולה לבחור בין שתיים: לחשוב שזה לרעתי או לחשוב שזה פשוט כך. נייטרלי. לא טוב ולא רע. אם אבחר באופציה א', הפעולות שלי יותנעו מתוך מרמור וכעס. והתוצאות יהיו בהתאם. ואם אבחר לפעול ממקום נייטרלי שלא מבין מדוע הדברים כפי שהנם ולא שופט, מנעד התגובה שלי מתרחב עשרות מונים. ובתוך הרוחב הזה נכנסים גם הניסים.

ניסים?

כן. ניסים. ביטויים של אהבה.

טוב יש לי עוד המון שאלות לשאול אותך בקשר לזה. ננסה לקבוע ראיון נוסף בהמשך.

בשמחה.

תרצי להוסיף עוד משהו?

כן. אני מוכרת צלחות חימר שיצרתי, כל אחת יחידה במינה, עם טקסט ודימוי. אלו קמיעות הגאולה והחסד ומחירן 300 ש"ח לצלחת. אני מזמינה את כולם לבוא ולהשתמש בשירותי. אני יודעת שכל מי שצריך להגיע מגיע.

אוקי, תודה גליה. היה נעים.

תודה.


הכותבת היא גליה פסטרנק, אמנית.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה