יום שבת, 20 באוגוסט 2016

נשמות תועות בשלוש בלילה

הגיעה השעה שלוש. זו השעה בה אני מתעוררת כל לילה. חם לי, או שקר לי מהמזגן. לא נח לי על צד ימין, גם לא על שמאל ולא על הגב. אני עושה בדיקה משולשת באינסטה-פייס-מייל ותחנת הכח מתחילה לעבוד. בדרך כלל לא עוברות 3 דקות עד שאני מתחילה לכעוס, להצטער ולנדנד לעצמי על דברים. האגו שלי זוקף ראש, בלילות הוא תמיד עירני יותר מכל שאר המערכות.

אתמול בלילה עפתי לתקרה בשנתי פעמיים. אני נזכרת עכשיו שכשהייתי ילדה הייתי עפה מלא בשינה, בדרך כלל בין כתלי הבית. זו היתה חוויה ככ חזקה ומוחשית, עד שבשנתי היה לי ברור שיש לי יכולות תעופה ולפעמים לא הצלחתי להבין איך זה שכשאני ערה אני לא מצליחה לעוף.
לפני כמה שנים כשישנתי בבית של דודים שלי בטורונטו יצאתי למסע ארוך ועפתי דרך קירות לבית של שכנים שלי כאן בגבעתיים. מדהים כמה שמעבר דרך קירות הוא קל ופשוט.

מה שמעניין בתעופות ובמסעות האלו הוא החזרה אל הגוף. לוקח זמן לנחות חזרה ולהכנס למידותיו. ויש משהו קצת מפחיד בזה, כי לא תמיד נקלטים בו בקלות.
בעצם עזבתי את "הבית" עם דלת פתוחה ויצאתי לשוטט ולכו תדעו מה קרה בינתיים, כלומר, אולי נכנסו אחרים במקומי?
אם יש תחושה מזוהמת כשחוזרים, כאילו טעם רע בפה ובהוויה, אז יש מצב שנכנסו. כך אני מזהה את זה. לכן אנשים שמורדמים ביודעין מכל מיני סיבות צריכים "לסגור את הדלת" לפני שהם יוצאים.
אתמול כשעפתי בשנתי לתקרה פעמיים וזה היה מאוד נעים, כי ביקשתי בחלומי מהאהבה לקחת אותי וככה היא אספה אותי אליה לרגע, כשחזרתי לגוף שלי לא היתה תחושה של לכלוך וזרות. אבל כן מייד התעוררתי לעובדה שאני לא לבד עכשיו. אני מארחת ומגדלת תינוקת בבטן שלי. והיא זקוקה לכל ההגנה שלי. אסור לי לעזוב אותה לבד ולשוטט בלי השגחה. לכו תדעו מי יכנס?

אמרה לי חברה לפני כמה זמן שתינוקות בבטן גם ככה לא נמצאים כל הזמן. כלומר הגוף שלהם כן, הם גדלים וזזים והכל. אבל הנשמה שלהם משוטטת, עוד לא עברה לגור דרך קבע בגוף. תהיתי לאן משוטטת תודעה או נשמה של יצור שטרם נולד. נגיד אני, רוב השיטוטים שלי, אם זה בחלומות או במדיטציות או כשאני מציירת, הם בדרך כלל למקומות שהפיזיות שלהם דומה למציאות. מקומות שאני מכירה מהחיים האלה על פי רוב. אבל תינוקת שלא יודעת איך העולם הזה נראה, לאן היא הולכת? את מי היא מבקרת?

אני מרגישה שאני צריכה לעשות עכשיו החלטות משותפות איתה. זה כבר מעבר לרמה של "להקשיב לגוף שלי" כשלא נח לי עם משהו. זה ברמה של להיות אתה בדיאלוג, להכניס אותה לשיח הקולקטיבי שמתנהל בראשי מול העולם. זה לתווך אותה לילדים שלי ולדני. 

ההתכנסות שלי פנימה הולכת ומתעצמת מיום ליום. פחות מסוגלת להכיל את מה שקורה בעולם החיצון, את ההתמודדויות השונות שהחיים מביאים. אני מתמלאת חוסר סבלנות וכעס כלפי כל מי ומה שמוציא אותי מהריכוז הזה פנימה. מהשקט שלי. אני צוללת אל עין הסערה, אל האין. כאילו מנסה לבנות לעצמי רחם שיכיל ויזין אותי. מרחב מוגן, שקט, חשוך, שפוטנציאל ההתרחבות בו הוא אינסופי. מן תודעה של מקום שהוא גם נקודת מוצא, גם תחנה סופית וגם תחנת מעבר. 

הגם וגם נוכח במלוא עוצמתו. האדירות שבבריאה שבתוכי מול הפגיעות המוחלטת. יצירת החיים הנחושה והרוחשת מול הכמיהה להשתתקות, להדממה, ללא להיות בכלל. היופי והכיעור, התאווה והגועל, האהבה למה שיש לי והסלידה ממנו.

מה עוד תובעות ממני ההתעוררויות האלו בשלוש בלילה?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה