יום ראשון, 30 באוקטובר 2016

הכחול העמוק הזה

רחל ישבה במרפסת ביתה לאור השמש הסתווית. לצד כוס תה עם לימון שקליפתו נחתכה ממנו בסכין היה מונח עיתון הבוקר. היא מילאה את התשחץ היומי, אחר כך את הסודוקו. הטקס הקבוע ששומר על בהירות מחשבתה בחצי הראשון של היום. כשסיימה לפתור הלכה לשבת בכורסה בפנים ביתה והתבוננה בשעון הקיר. שבע וחצי בבוקר. הימים כל כך ארוכים. מוקדם מדי לטלפן למישהו. עד השעה שבע שמונה כשהיא הולכת לישון יש עוד 12 שעות שלמות.
בערב לפני השינה שוחחה עם טליה נכדתה החמודה. כמה טוב שלטליה יש חבר סופסוף והיא יצאה ממצבי רוח הקשים שלה. היא נראית הרבה יותר טוב ותמיד מעודדת ומתעניינת.
בתשע הלכה לישון. בעשר מתה. 
זה היה בערך כך. באותו ערב, היא נרדמה בקלות רבה. אפילו בעצמה הספיקה להיות מופתעת מכך לשבריר שניה. הרי כל ערב היתה נאבקת כמעט שעה בעפעפיים המרדניים, במחשבות העבר הטורדניות. אבל הפעם כבמטה קסם, נרדמה חיש. ולא רק זה, אלא צללה לחלום עמוק מאוד במהירות רבה. היא לא יכלה לשלוט במהירות הצניחה מטה, זה היה כמו נפילה לתהום.
באיזשהו שלב די עמוק למטה, התערפלו חושיה כליל והכל הפך כחול כהה סמיך. לא היתה בה תחושת זיקנה, גיל, מצב נפשי, שום מספר או אות, שום סימן. רק כחול כהה. משהו בין אינדיגו לאולטרה מארין, עדין ונחוש שטבע אותה פנימה לתוכו. משהו בה ידע שחצתה את נקודת האל חזור, אבל השכרון היה כה עמוק ולתוכו אט אט הרפתה ושחררה את עצמה בעדינות. עם כל כמה שיחלה כבר לסיים את 96 שנותיה הארוכות, לא העלתה בדעתה מעולם שכל כך נעים למות. לא שהיתה לה איזושהי רפלקסיה ברורה תוך כדי מיתתה, אבל שבריר של תחושה כזו עבר בתוך התפוגגותה.

11 שנים חלפו בהן שייטה נשמתה במחוזות שאי אפשר בכלל לתאר במילים, מחוזות החפשיים מזמן או מרחב. 
וביום בהיר אחד, כשנכדתה טליה היטלטלה ברחובות עמוסה בשקיות של פירות וירקות ויותר מכך, נושאת תינוקת גדולה ברחמה, נקראה נשמתה של רחל לחזור. זה היה טבעי כמו שטיפת מים צונחת לשלולית. משהו בתודעה החפשית של נשמתה הפך דק וסחוט יותר, הצטמצם לצורה קונקרטית הדומה באישזהו אופן לזו של הוריקן.
בלי שליטה נשאבה לתוך מעבר צר יותר ויותר, איזה הולם ברקות, מצח פחוס, היזכרות במאבק הנשימה, התעוררות חדשה לתוך גוף. מזל שעוד זרם בנשמתה הכחול העמוק, משכך הכאבים הכי עוצמתי שקיים, שאפשר לה לצלוח את המעבר הטבעתי הלוחץ. 
וכך, שוב השתחררה כמו תמצית לתוך חומר גלם חדש. גוף קטנטן שנולד ונעטף ברכות בין ידיה של טליה. כן, גם דברים כאלו קורים לפעמים, שנשמתה של סבתא מתגלגלת אל גופה של נינתה. אמנם די נדיר, אבל לא נדיר מאוד. בערך 5%.
טליה התבוננה בחריצי עיניה הפקוחות בתה הקטנה שזה עתה בקעה מגופה ומייד זיהתה בהן את סבתה רחל. תראה עודד, אמרה לבן זוגה, היא כל כך דומה לסבתא רחל. הדמיון שמצאה היה אינטואיטיבי לחלוטין, שהרי פניה היו רכות עגולות קטנות וורודות, ולא היה בינהן לבין פני סבתה שום קשר. 
איך תרצי שאקרא לך מתוקה שלי? שאלה טליה את בתה. לנשמתה של רחל ממש לא היה איכפת איך תקרא לה. היא בכלל לא זכרה ששמה הקודם היה רחל ושהיא תפקדה בסיבוב הקודם בתור סבתא של טליה. גם לא זכרה שום זכרונות מחייה הקודמים, ממלחמת העולם השניה, מקרוביה שנרצחו, מבגידותיה, מבדידותה. הכל נספג ברכות לתוך הכחול העמוק המבורך.
אבל היא כן זכרה שהן מכירות היטב היטב. מבטן ומלידה כמו שאומרים.
ומייד חשבה, התינוקת שנשמת רחל בתוכה, שבעצם היא היתה רוצה שם עדין ורך שאולי יש בו איזכור של מים או ים או אמא. 
אולי מעיינה? או אמיליה? יאנה? מאליה? אמאלה? 
טליה צחקה וכעבור יום ניגשה לעמדת רישום יילודים בבית החולים וביקשה שייכתב שם בתה: מאיה חירות רחל.

תגובה 1: