יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

הגשמות ל 2018

אם יש דבר שמניע אותי בוודאות הוא חובת ההוכחה.
ברור לי שאם אכתוב כאן התחייבויותי ויקראו אותן כמה וכמה אנשים, רוב הסיכויים שלא ארצה להתבזות בפניהם ואתגייס כל כולי להוכיח.
ובכן, מה שאני מבקשת השנה הוא כמעט היפוך מוחלט של אשמה ותוכחה ככח מניע. 
כי אני מבקשת השנה להתמסר. להניח עצמי בעדינות בכף הבריאה, או בכף המזל והגורל, או בכפו של ג'ה, תקראו לזה בשם שהכי מלטף לכם את הלב, ולהתמסר למה שהחיים מביאים לי. להאחז כמה שפחות בנסיבות, בהבטחות, בתכנונים ולהסכים לקבל את פני הדברים המשתנים כפי שהם נגלים בכל רגע נתון. נמאס לי לנהוג במכונית הזו של חיי, עייפתי. גם כך יש לי חרדות נהיגה וגם כך לא אני בוחרת את הנתיבים רוב הזמן וגם לא את קצב ההתקדמות, בוודאי שלא את היעד הסופי. מכאן שכל הנהיגה שלי מיותרת, אני יכולה באותו הזמן פשוט לשבת ולהנות מהנוף.
מובן שהגוף שלי הוא לא סרח עודף שהרוח מעיפה מצד לצד, יש לי משמעות ותפקיד ורצון ותקוות. אבל הבנתי שיש דרכים שונות להגיש בקשה, יש דרכים נעימות ומתגמלות יותר לנוע במרחב או לבוא במגע עם החיים.
ולכן אני בוחרת לשחרר ולבטוח. יש לי תחושה שבאופן הזה אני אשקיע את האנרגיות שלי במקומות הנכונים, שהדרך בה אדבר ואפעל תהיה הרבה יותר חסכונית ומדוייקת ובוודאי שתניב את התוצאות הכי טובות. 
השנה אני מסכימה להיות הכי יפה שאפשר, הכי מטופשת שאפשר, הכי גמישה, הכי סלחנית, הכי אוהבת. ציפור לוחשת לי באוזן שגם האמנות שלי תשתכלל בכמה רמות כשבאמת אסכים לשחרר את המבט החיצוני הקמצני והצורב. 
כן אפשר לעשות אמנות מעולה אמיתית כואבת כנה מצליפה ביקורתית ומתוחכמת ממקום שלם ושמח. אפשר.
אפשר גם וגם וגם. אפשר ואין שום סיבה להסתפק בפחות.
אני גמרתי לחסוך על עצמי ולציית לחוקים לא כתובים של אגואים זרים שסימנו לי מטרות קומוניסטיות בראש, לאן מותר לי ולאן אסור לי. למה התמכרתי לפיקציה הזו בכלל?
ביי ביי שוטרי חרש בדיוניים, צאו לפנסיה וסעו הלאה. אני לא זקוקה לשמירה, אני בטוחה ומוגנת גם בלעדיכם. 
אני מעדיפה למסור עצמי בידי סמכות אוהבת אחרת, אחראית מכם, חכמה מכם, מושלמת מכם.

זו אם ההגשמות שלי השנה, להסכים להתמסר. על גבי ההתמסרות הזו אבנה יקום שלם, יפהפה, שכולו קשרים כנים ומושלמים של אהבה.

שנה חדשה טובה לכולם, ידידים יקרים!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה