יום שבת, 29 בדצמבר 2018

פינת הרחמים העצמיים

פינת הרחמים העצמיים



אינני עסוקה בלרחם על עצמי כלל לאחרונה
הרבה יותר אני מוטרדת מכך שהתערפלה לי הראיה העצמית
אינני בטוחה מי אני- האם דבריי הגיוניים, האם עברתי את הגבול, האם אני טובה במה שאני עושה?
בהתאמה, אינני בטוחה מי עוד העולם- למה יש משמעות, מה נחשב פסול וממה אפשר באמת לשמוח?
בלבול זה גורם לי למבוכה רבה ולחוסר אונים
קשה לי להישיר מבט בדברים. 
אני חשה שהגאולה באה מהכח להישיר מבט בעולם. בכל דבר. הקורס בניסים אומר, בעינים של הזולת תמצאי את עצמך או תאבדי את עצמך.
לא פחות מדאיג, שאני מלמדת תלמידים רבים שאני פוחדת לאכזב.
דמיינו לעצמכם, מורה עיוורת. ועוד לציור!
נדמה שספינתי שטה ואין לי עוגן להטיל, אין לי נקודת אחיזה, אין לי אמון ובטחון מלא בדבר.
אף לא בדברים הוודאיים ביותר.
בהמשך לערפול הראיה, נהיה לי הרגל ללכת ברחוב ולהתנתק לגמרי. 
לזמן לעצמי סוג של בלק אאוט, לכפות על המח שלי לשכוח.
איפה אני גרה, איזה יום היום, מה אני עושה פה בכלל, מי אני, מה אני יודעת על העולם.
זה מצליח להחזיק במקרה הטוב דקה או שתיים. להיות זרה גמורה על גבול החייזרה.
למה אני עושה את זה? כי מרגיש לי אינטואיטיבית שזה בריא להתנתק מהנסיבות מעת לעת. שזה טוב למח ולתודעה.
אם במדיטציה יש מודעות ותשומת לב או מנטרה, אז בתרגיל שלי אין כלום. 

את פינת הרחמים העצמיים ציירתי משום שנדמה שאני זקוקה לה ואולי כל אחת ואחד זקוקים לה.
היות ואין לי מקום מתאים בבית להקדיש לרחמים עצמיים גרידא
בציור אני יכולה לברוא כל חלל שרק אחפוץ, עם כל הסט הדרוש.
מה רוצה אדם המרחם על עצמו?
כסא נח ליד קיר בפינה, בלי הסחות דעת. שיוכל לחגוג ולהתענג ולהימרח על רחמיו עד שיצטרך לקום.
וכוס תה.
אני נוטה לסמוך יותר על רעיונות שבאים לי מן הכלום
יש בהם הרבה אמת
ובעיקר אני חשה שהציורים והמילים שאני הכי מתביישת לפרסם
הם אלו שהכי נוגעים מרגשים ומשחררים אותי וגם אחרים.

אין תגובות:

פרסום תגובה